שלום לך, ליהיא לפיד. אז בעוד פחות מחודש את תהיי אשת ראש הממשלה?
"לא יודעת, הציבור יחליט. אני לא העניין, אז אני לא מתעסקת עם מה יהיה איתי. ממש לא".
אז עם מה את כן מתעסקת?
"עם לעשות ולפעול ולהיסחף אחרי כל מה שיאיר הצליח לייצר בדבר הגדול הזה שנקרא 'יש עתיד'. יש לפחות 1,000 פעילות מיש עתיד שעשיתי לעצמי קפה במטבח הפרטי שלהן, ואני איתן באינספור קבוצות ווטסאפ ומפגשי זום ונפגשנו והתחבקנו לאורך השנים. יש למפלגה 'מטה מיוחדים' של אנשים עם צרכים מיוחדים והורים לילדים מיוחדים, שאיתם אני בקשר יומיומי.
"אני יוצאת לצמתים ולגשרים, כי זה נורא חשוב בעיניי, ובוודאי חשוב לי שננצח כדי שיהיה פה סוף־סוף שינוי במדינה שלי, שאני מאוד אוהבת. אני חושבת שהבשילו התנאים לחילופי הדורות, וצריך לרענן את השורות ולהתחדש. ישראל והישראלים זקוקים להנהגה ולהנהלת מדינה נינוחה רגועה ושקטה בלי דרמות, כי קצנו בהן. וחוץ מזה, אני מאמינה גדולה בעין הרע, אז אני עסוקה בלעשות, ולא בלחשוב מה יהיה איתי יום אחרי הבחירות".
את לא מתעייפת? עוד מערכת בחירות, ועוד אחת, ועוד אחת.
"מה פתאום מתעייפת. אנחנו בית בשליחות. הבחירות האלה הן על האמת שלנו, והעם שלנו מאוד חכם ויודע לזהות אמת. יאיר בשל ויש עתיד הבשילה איתו. אני חושבת שאנשים מבינים את זה עכשיו, יודעים שאפשר לסמוך עליו, שהוא לא ישנה את פניו ולא יהפוך את עורו. היו ימים שהייתי אומרת לעצמי, זהו, מספיק. לא קוראת עיתונים, לא קוראת ווטסאפים, לא קוראת סקרים, אני גמרתי עם זה. אבל אז הגיע הבוקר, וגיליתי שאני לא באמת יכולה להתנתק, שזה חזק ממני.
"אני באה מבית ימני, מהורים שנאבקו על המדינה ועל הרוח שלה, שהציונות שלהם היתה לרדת לערד ולעבוד שם במפעלי ים המלח. כשהייתי בת 7, בפורים, אמא שלי הלבישה אותי בתחפושת של גוש אמונים. כשהייתי בת 8 היא הכינה לי תחפושת של ארץ ישראל השלמה.
"שיא השיאים היה כשסבתא שלי ראתה אותי עם חולצה כחולה של הנוער העובד ואמרה לאמא שלי: 'זו הנקמה שלי בך, מגיע לך!'. ואני בכלל הצטרפתי לנוער העובד סתם כי הסניף שלהם היה הכי קרוב לבית".
מה עובר בראש כשמתפרסמים סקרים לא מחמיאים או כתבות שלא נעים לקרוא?
"היו לאורך השנים שקרים נוראיים שכתבו עליו, או סתם השתלחויות שהיה לי קשה לקרוא. פעם קמתי בסביבות 5 בבוקר, הצצתי בטלפון וקראתי משהו שהעיר אותי לגמרי. היה לי קשה לראות אותו ישן בידיעה שהנה הוא עוד מתעורר ועומד לקרוא אותם. אבל יאיר כמו יאיר, הוא 'חד־מצברוחי'. לא מתפרץ, לא כועס, וכשקשה לו, הוא אומר: 'עכשיו קשה, נעבור את התקופה הזאת, ובואו נראה איך אנחנו משנים את המציאות הזאת'.
"ליאיר יש ראייה אחרת על החיים. מבחינתו, אם המציאות לא מוצאת חן בעיניך, תעבוד בלשנות אותה. בעוד רובנו יכולים להתפרק ממתחים, הוא שם, סלע יציב ואיתן באמצע ים מאוד סוער וקשוח של חיים פרטיים וציבוריים".
ומה עם טוקבקים מרושעים?
"אני לוקחת מאוד קשה טוקבקים שקריים של פייק ניוז, זה שורף לי בלב. היה לי חשבון טוויטר, ומחקתי אותו. לא עמדתי ברֶשע וברוע. בניגוד לחיים שלי בעשרות קבוצות ווטסאפ שבהן אני סופר־פוליטית, הפייסבוק והאינסטגרם הם יותר סביב ההרצאות, הספרים, הכתיבה והחיים. בשנה האחרונה פרצתי גבולות שלי, ואני יותר אישית שם.
"לעיתים רחוקות, כשמישהו כותב לי משהו ממש מגעיל שקשור ליאיר, אני כותבת לו בחזרה: 'נכנסת לעמוד של אשת איש וכתבת מאוד לא יפה על בעלה. אני מנסה לדמיין מה אבא שלך היה אומר לך על זה. הוא בטח לא היה גאה במה שכתבת. מותר לנו לא להסכים, מותר לנו להתווכח על פוליטיקה, אבל חצית גבול'. 80 אחוז מהם מתנצלים".
את משפיעה על ההחלטות של יאיר?
"אני מאוד מעורבת במפלגה, אבל לא מתערבת בהחלטות, ממש לא. נמצאים עם יאיר במטה אנשים מקצועיים שיודעים את העבודה, ויאיר יודע את העבודה, אני סומכת עליו בעיניים עצומות. ואני עם תומכי המפלגה, בשטח, בחולצה של יש עתיד.
"אני כן מתעניינת בהתלבטויות שלו, בסיבות לדברים שקורים, וחשוב לי לדעת מה דעתו עליהם. השיחות שלנו הן לעולם לא על מה נכון לעשות, אלא 'מה את חושבת על זה' ו'מה אתה חושב'. אנחנו גם כמעט לא מדברים ספציפית על אנשים".
גם לא על עפר שלח?
"הייתי חברה מאוד טובה של מיכל ז"ל, אשתו של עופר, שנפטרה מסרטן לפני 12 שנה. אני מכירה את שני הילדים הנפלאים שלהם ואוהבת אותם. כל שנה אני עומדת ועוד אעמוד מחובקת איתם ליד הקבר של אמא שלהם" .
* * *
את ליהיא לפיד (52) הכרתי כשהיינו שתינו בשנות ה־20 המאוד מוקדמות שלנו, ונסענו יחד למצרים עם משלחת של דוגמניות מסלול. בעת שאני הידסתי על המסלול, צלמת עיתונות נמרצת וקצוצת שיער שנישאה לא מכבר לעיתונאי יאיר לפיד צילמה את האירוע. באוטובוס, בדרך למצרים, היא סיפרה לי איך מעבודה על כתבה משותפת של צלמת "במחנה" וחייל מילואים גרוש ואב לילד קטן, נולדה אהבה גדולה.
כמה שנים אחר כך נפגשנו בקבוצה של פעילות להורים לילדים אוטיסטים. "מה את עושה כאן?", היא שאלה אותי, מופתעת, ואני עניתי: "מה שאת עושה כאן, מתברר".
קצת אחרי, בלי יותר מדי מאמץ, יחד עם עוד אמא מהקבוצה, כרתנו בינינו ברית אימהות מיוחדות, והתהוותה חברוּת שמביאה לתוכה אמת מכוננת ומנחמת ותחושת ביטחון ושייכות, שמפוגגת את הבדידות הלא מזהרת שכרוכה בגידול ילד מיוחד. יעלי שלה בת 24, וגם עילי שלי. שניהם אוטיסטים שמוגדרים בתפקוד נמוך, אבל מבחינתנו הם עושים כמיטב יכולתם, ולמדנו להודות על העניין הזה.
יעלי ועילי אינם ורבליים, אבל כן מביעים את עצמם בשיטת "הבעה בהקלדה", מודעים ומאשרים במילותיהם הכתובות את הפומביות של הלקות שלהם. עילי וגם אני יודעים שאצל ליהיא ויאיר אפשר להרגיש נוח ואין צורך להתנצל על מה שעילי עושה או לא עושה, וההפך. שנים רבות אני מכנה את ביתם של ליהיא ויאיר "עיר מקלט", כי ככה זה מרגיש לי שם, בטוח ומאפשר, גם בלי המאבטחים שאני צריכה לעבור בדרך לקפה עם ליהיא.
כבר שנים שליהיא הפכה להיות כתובת להורים מיוחדים, שפונים אליה בבקשות לעזרה ושוטחים בפניה את מצוקותיהם. נדמה שהאימהות ליעלי חוללה בה שינוי, שגרם לה להתארגן אחרת ולהגדיר את עצמה מחדש. כאילו לא באמת היתה לה ברירה אלא להיסחף לפעילות הציבורית החשובה הזו, עוד הרבה לפני שבעלה החליט על כניסתו לפוליטיקה. לעיתים קרובות אני שואלת את עצמי, וגם אותה, מאין יש לה הכוחות והסבלנות לענות לכל מייל או ווטסאפ שמגיע, ואיך, בהתמסרות טוטאלית, היא עונה לכל פנייה, מפנה לדרג שאמור וצריך לעזור, זוכרת כל שם של פונה, נגישה לכל מי שזקוק, בדרכה הצנועה והבלתי אמצעית.
לפני ארבע שנים היא מונתה לנשיאת עמותת שק"ל (שילוב קהילתי לאנשים עם מוגבלויות בתחומי הדיור, העבודה והפנאי), ובשנה שעברה קיבלה את אות ההוקרה של פסטיבל צמי''ד (צרכים מיוחדים), שעורכת עיריית ירושלים. בטקס היא אמרה בהתרגשות: "כל מי שיכול לעשות שינוי, שנמצא במקום שבו קולו נשמע, מחויב לרתום את כוחו לעשייה למען אלה שלא מסוגלים לדרוש".
אחרי לידתה של יעלי, שקטנה בשנה מהבן ליאור (25), נפרדה ליהיא מעדשת המצלמה והפכה את המילה הכתובה למקור יצירתה ופרנסתה. החודש יצא לאור ספרה החדש, "זרות" (הוצאת כתר), הרומן השלישי שהיא מפרסמת אחרי "סודות ששמרתי בבטן" (2001) ו"אשת חיל" (2008).
הרומן שכתבה מספר על הקשר שנרקם בין שתי נשים זרות - בחורה צעירה שהסתבכה עם האיש הלא נכון, וקשישה דמנטית. תחילתו במסכת שקרים והסתרות, והוא מתפתח למקומות מפתיעים ומרגשים.
"כתבתי את הספר הזה בין 3 ל־5 בבוקר, בפרצים של כתיבה זורמת, כמעט בלי ראש, רק עם לב. אולי בגלל זה הוא אחר. גיליתי, למרבה הפליאה, שכשנשים מגיעות לגיל מסוים, נגדיר אותו לצורך העניין 50 פלוס, הן מתעוררות בלילה. לא שאני קולטת שזה הגיל שלי, מבחינתי הוא שייך לאחרות, שיהיה ברור, כן?
"אני לא בריב עם גיל 50, הוא באמת אחלה של גיל. אבל 50 פלוס, וכל התופעות של גיל המעבר, זה כבר מוזר ולא שייך אלי. אז בתוך ה־50 פלוס הגיעה היקיצה באמצע הלילה, ואני הרי לא אדליק אור ואתחיל לקרוא ואעיר את יאיר. אז החלטתי שאני מפיקה מהשעות האלה את המקסימום ומתיישבת לכתוב בחדר העבודה שלי. אין בשעות האלה סקרים שמתפרסמים, אין הצהרה של מישהו שפתח או סגר מפלגה, ולי יש קפסולה של שקט שהיא רק שלי.
"אז ב־3 לפנות בוקר הייתי מתעוררת, כותבת, שולחת לעצמי במייל וחוזרת לישון. בבוקר הייתי מגלה שנולדה לי עוד דמות, ושהפלגתי למחוזות אחרים שהעורכת הנפלאה שלי, רונית ויס־ברקוביץ', שהתעקשה על הספר הזה, ידעה לנווט ביניהם".
ובמהלך היום המשכת לכתוב?
"בשנתיים האחרונות, כשהיו יותר מערכות בחירות ממספר הפעמים שקניתי נעליים, זה בלתי אפשרי מבחינתי להתרכז ולכתוב בבוקר או במהלך היום, כי אני בתוך רעש מטורף. אני לא כמו יאיר, שהוא כל כך יעיל בתהליכי העבודה וניהול הזמן שלו, שממש קשה לחיות לידו (מחייכת). אני, בניגוד אליו, עולה למחשב ומנקה את כל האינסטגרם, והפייסבוק, והאימיילים, וכך חולפות להן ביעף ארבע שעות בוקר יעילות, וכבר מגיע אחר הצהריים. בערב אני בדרך כלל בהרצאות, אז נשאר לי 5 בבוקר".
הירידה לפרטי פרטים בספר הפתיעה אותי, כי ירידה לפרטים היא לא הצד החזק שלך, כמו הנעליים האלה שקנית ובכלל לא שמת לב שיש עליהן לוגו מזויף של מעצב על.
"נכון, לא ראיתי בכלל את הלוגו הזה, אבל הנעליים ממש נוחות. אני מבינה שיש עולם כזה של לייף סטייל מסוגנן ומדויק, אבל אני לא שם, אני לא מאוד טובה בלהבחין בין לוגו כזה לאחר, והפרטים האלה לא באמת מעניינים אותי. אנשים מעניינים אותי, ושם אני רואה היטב. אני יודעת בדיוק מי חפץ ביקרי רק כדי להיות קרוב ליאיר, ומי באמת בא מהנשמה. בסופו של דבר, אני צלמת. וצלם רואה את הפרטים מסביב, של זאת מהסופר עם הציפורניים הארוכות, או הקמטים החרושים בפנים עייפות".
* * *
היה ברור לי שאם אין לך מדור שבועי, יהיה ספר חדש.
"נכון. אמרתי לעצמי שאם אני כבר לא בדדליין השבועי והתובעני הזה, ששואב ממני את כל היצירתיות, אני אכתוב את הספר כדי למלא את כל הוואקום שנוצר עם הפיטורים שלי מ'ידיעות אחרונות' לפני שנה וחצי. זה לא רק שאני אוהבת לכתוב. גיליתי שאני צריכה לכתוב. שהכתיבה היא חלק ממי שאני".
פוטרת מהיום למחר. הכאב והעלבון שככו?
"לא ממש. קשה לי ואני עדיין כואבת את הפיטורים האלה יום־יום, שעה־שעה. היה לי טור אישי שכתבתי 15 שנה, ואני חסרה אותו מאוד, ומתגעגעת לטורים שלי ולקוראות שלי, שפגשתי לאורכה ולרוחבה של הארץ בהרצאות שלי. הן היו ניגשות אלי בעיניים נוצצות ואומרות לי: 'אנחנו מחכות לך כל שישי'.
"הטור הזה היה הקשר שלי עם העולם, הוא היה הקול שלי, והטקסטים שכתבתי עזרו לי לנסח את עצמי. לנסח מחשבות על החיים, על משפחה, על המדינה שלנו. דרך הטור הייתי נותנת לעצמי סוג של דין וחשבון על השבוע שעבר, וככה בכל שבוע הוא היה שומר אותי דרוכה וערנית לכל מה שקורה כאן ועכשיו, וחגים, ויום הזיכרון, ותחילת שנת הלימודים, וסוף שנת הלימודים, וחוזר חלילה. הטור הכתיב לי את קצב החיים, כולל לילה בלי שינה לפני הירידה לדפוס, וההתרגשות שהיתה כרוכה בשליחה שלו".
תיארת לעצמך פעם שתכתבי מדור במשך 15 שנה?
"אני זוכרת שכשקיבלתי את הטור, יהונתן גפן אמר לי: 'ליהיא, משלמים לך כדי שביום של הירידה לדפוס, בשעה 12, יגיעו מילים ראויות שאפשר להדפיס. מעט מאוד אנשים יכולים לעשות את זה לאורך זמן'. אז הוכחתי שאני יכולה לעשות את זה, אבל אז הכל נגדע בגלל שאני רעייתו של פוליטיקאי, וחבל שכך".
מנגד, לא ירד ממך איזשהו עול?
"אני בהחלט אדם יותר חופשי ברוח. זהו, אני לא שכירה יותר, ולא צריכה להיות אובייקטיבית. אני יכולה להגיד מה שאני רוצה ולכתוב מה שאני רוצה. את הספר שלי כתבתי מתוך תחושת חופש, ועפתי מעבר למגבלות הזמן והמקום".
במהלך השנים היו כאלה שניסו לערער על הכישרון שלך ככותבת. אמרו שאת מקבלת במה רק בגלל שהצטרפת למשפחת לפיד.
"אני מכירה את הקולות האלה. אף אחד לא מגיע לעמוד 50 בספר ומדפדף הלאה לעמוד 51 בגלל שאשתו של יאיר לפיד כתבה את זה. או שאתה בסיפור, או שאתה לא בסיפור. מי שקוראת אותי ובאה להרצאה שלי זו מישהי שהתחברה למילים שלי, ושאני אולי מזיזה אצלה משהו או גורמת לה לחשוב. ומי שלא מתחבר, ובשבילו אני רק אשתו של יאיר לפיד, זה בסדר גמור לי".
* * *
מה יאיר חשב על הספר?
"כשהיו לי שלושה פרקים ראשונים, שלחתי לו אותם במייל וכתבתי לו: 'אני לא מבקשת הערות או דיוקים, פשוט תכתוב לי כן או לא'. הוא ענה לי: 'וואו'.
"אחר כך, כשהספר היה גמור, היה חשוב לי שגם אמא שלו, שולה (הסופרת שולמית לפיד), תקרא אותו. היא קראה ואמרה שהספר כתוב בכל כך הרבה אהבה ונשמה, שהיא היתה מרותקת, ושאפו. שולה לא אוהבת את המילה 'מתרגשת', אבל בכל זאת אמרתי לה שלקבל ממנה כאלו מילים זו המחמאה הכי מרגשת".
הופתעתי לראות אותה נרתמת לקמפיין של יאיר בסרטון שהפך להיות ויראלי.
"נכון, עם טומי היא יותר תמכה מהצד, ועם יאיר היא כמו כולנו, נסחפת לתוך יש עתיד. היא כל הזמן מבקשת להיות בעניינים, פעילה בווטסאפים, כועסת אם לא סיפרנו לה על סקרים, ותמיד יש לה עצות חכמות. שולה היא בת 86, היא האישה הכי חכמה שאני מכירה, והיא המלכה האם שלנו.
"כשכתבתי את 'אשת חיל', ופתאום נבהלתי מהעובדה שהחיים שלי נכנסים לתוך הספר, ושהנה אני כותבת שיש לי ילדה אוטיסטית, שאלתי את שולה אם כותבים את כל האמת. קיבלתי ממנה את עצת הכתיבה הכי טובה אי פעם: 'כותבים את כל האמת, ואז קצת מוחקים'. אז כתבתי ולא הצלחתי למחוק הרבה דברים שחשבתי שאמחק.
"כשכתבתי את הספר הנוכחי, חזרתי לעצה הזאת והחלטתי שאני כותבת, ואם צריך, אני אצנזר. אבל מה שקורה לגיבורה נינה זה לא משהו שאפשר לצנזר או לעדן".
הספר לכאורה לא קשור לחיים שלך.
"אבל אני חייבת להודות שהוא אחד הספרים הכי אישיים שכתבתי, בכל מה שקשור לדמויות ולצבע שלהן. ההורים העצמאים שדואגים בסוף החודש איך הם ישלמו מסים - ככה בדיוק גדלתי, וככה אני עד היום, אשת עבודה שדואגת מה ייכנס בסוף החודש. הדברים שהכי מעסיקים אותי שזורים לאורכו של כל הספר".
מה הכי מעסיק אותך?
"ערך המשפחתיות. מה האחריות שלנו כהורים בתוך משפחה, וגם סוגיה שלא מדברים עליה בכלל - מה האחריות והמחויבות של הילדים שלנו כלפינו. כי ברור שאנחנו מטפלים בילדים שלנו, ונותנים להם כל מה שרק אפשר, אבל אני תוהה כמה אנחנו מנכיחים להם את העובדה שהם יהיו חייבים להיות שם כשאנחנו נהיה מבוגרים. אנחנו לא באמת עוצרים ואומרים להם, 'רגע, גם לכם יש אחריות עלינו'.
"בעוד המון שנים, כך אני מקווה, יש רק בחור אחד שיבוא לבית החולים כשאני אהיה מאושפזת שם, ויתחשק לי לאכול פיתה עם משהו. יעלי, לצערי, לא תבוא. ומה יקרה אם ליאור יבחר לחיות בארץ אחרת, כמו הבן של גיבורת הספר שלי, שהוא ישראלי מוכשר שקיבל הזדמנות נהדרת, וכמו הרבה ישראלים נסע אל מעבר לים ונשאר שם?
"הספר הזה הוא דיון כל כך עדין, על משפחה שמתפרקת לכל קצווי תבל, וזה גם דיון על כל נושא הסבתאות והסבאות. הילדים שלי הם הילדים שלי, אבל אחר כך הם הנכדים של אמא שלי ושל שולה. בתקופה שהיה לי קשה למצוא את השקט והזמן לליאור בגלל אינספור טיפולים ליעלי, ההורים שלי היו שם בשבילו, הוא היה ישן ביניהם. הוא תמיד אמר: 'אולי בבית אני נסיך, אבל אצל סבא וסבתא אני מלך'".
* * *
מאיפה הגיע הרעיון לכתוב על צעירה בת 18 שבעצם מוגדרת בסיכון?
"במסגרת הפעילות הציבורית שלי אני כל הזמן מבקרת בהמון עמותות שעושות עבודה חשובה, ויצא לי להכיר את עמותת עלם, עמותה לנוער במצבי סיכון. כשביקרתי ב'בית אמיתי', מרחב לנערות ולצעירות שחוו אלימות מינית, שוחחתי עם אחת המדריכות ושאלתי אותה איך נערות מגיעות למצב כזה של הידרדרות ומערכות יחסים הרסניות ואלימות, ואיפה ההורים שלהן. התשובות שלה עזרו לי לברוא את הדמויות של אמא ובת שגרות בפריפריה.
"אני גדלתי בערד, עיירה מדברית רחוקה וקצת מנותקת, שהיה בה קסם של כולם יחד, אבל גם משהו שסוגר עלייך. בתחילת ההתבגרות שלי, כשהייתי בת 12, עברנו לרמת השרון. המעבר הקיצוני לעיר הגדולה היה עבורי הלם, אבל גם החוויה הכי מעצבת של ההתבגרות שלי. הייתי צריכה להתרגל לרעש, לצפיפות, לעובדה שבבית הספר יש כמה כיתות בשכבה, לאנשים הצבעוניים והאופנתיים, לשפה שלא הבנתי. אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי 'מה זה חוּ"ל? כולם אומרים כל הזמן חוּ"ל, חוּ"ל, ואין לי מושג מה זה'".
וכרמלה, הקשישה הדמנטית?
"יש לי צמרמורת כשאני נזכרת מה בעצם הצית את הדמות הזאת. יאיר היה מנחה שנים ארוכות את 'שרים בכיכר' ביום הזיכרון לחללי צה"ל. כמה שבועות לפני האירוע, הוא ורוני סומק היו יושבים ואוספים שירים שכתבו חללי צה"ל. היה שם שיר אחד שנקרא 'תפילה', של אב שכול בשם גיורא פישר. וכך הוא כתב: 'מִי יִתֵּן/ וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן/ מְבֻלְבָּל./ אִם אָז אֶשְׁאַל:/ לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?/ אַל תֹּאמְרוּ:/ אֲבָל, הוּא נָפַל/ לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן./ אִמְרוּ:/ הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל/ וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר'.
"השיר הזה פשוט לא יצא לי מהלב זמן רב. הייחול הזה כל כך העציב אותי. זה לא מקרי שהדמויות של הספר התגבשו בזמן שליאור היה בצבא, חייל בשריון, שבקושי חוזר הביתה, כשאני חווה לילות בלי שינה בגלל פחד משתק שחס וחלילה יקרה לו משהו, שלא יהיו לי נכדים.
"ולצערי ראיתי את סבתא ציפורה האהובה, אמא של אמא שלי, צוללת בגיל 94 למקום שבו היא רק יושבת ומחכה שאבא שלה יבוא לקחת אותה מהגן. כשלמדתי ציור בתיכון תלמה ילין הייתי קופצת אליה הרבה פעמים לרמת גן עם הטוסטוס שלי. היינו מעשנות ביחד סיגריות ומקשקשות, והיא מעולם לא הטיפה לי מוסר על העישון או על הצבע הסגול בשיער שלי, היא רק אהבה אותי ושמחה שבאתי לבקר. בשנים האחרונות לחייה באתי לבקר אותה, והיא לא זיהתה אותי, ולא ידעה מי היא או איפה היא. זה כל כך משפיל ומייסר ועצוב.
"במובן הזה, טומי, אבא של יאיר, היה מאוד־מאוד אמיץ. כי הוא חלה בסרטן, וקיבל טיפולים, והחלים, אבל אז חזר לו הסרטן, והגיע הרגע הזה שהוא סירב לקבל טיפולים נוספים ואמר: 'עד פה, מספיק. הנאצים רצו להרוג אותי בגיל 13 ולא הצליחו, והנה חייתי עד עכשיו, אז מספיק, והגיע הזמן להיפרד'. הוא ידע להיפרד מהחיים בשלום, כי הוא העריך אותם יותר בזמן שהוא חי. צריך ללמוד ממנו".
הקדשת את הספר לאילאיל, אחותך.
"נכון, כי אני לא יכולה לדמיין את המסע הזה שקוראים לו חיים בלעדיה. היא קטנה ממני בשמונה שנים, אבל היא מזמן עקפה אותי והפכה להיות אחותי הגדולה והבוגרת. אנחנו הפכים מוחלטים. היא מאוד מסודרת ורואה לפרטי פרטים, ואני מבולגנת וכאמור, לא רואה את הפרטים בכלל. היא עורכת דין שקולה ויציבה, ואני אמוציונלית ונסחפת, והיא תמיד יודעת להגיד את הדברים הנכונים ולגרום לכולם להקשיב לה. ובעיקר, היא שותפה אמיתית שלי ואשת הסוד הדיסקרטית שיודעת הכל.
"אילאיל היא חיה פוליטית, נושמת יש עתיד, והעובדה שיש לצידי מישהי שאני יכולה לספר לה הכל, להתבאס איתה ולהתייעץ איתה, מעניקה לי תחושת ביטחון גדולה מאוד. לא הייתי שורדת את הפוליטיקה בלעדיה, חד־משמעית. וגם אמא שלנו בתוך זה, תומכת שרופה".
ליאור עוזר לך?
"מאוד. הוא כבר בן 25 ולומד קרימינולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל. מגיל אפס הוא חולם להיות שוטר. כמו כל הסטודנטים הוא לומד בזום, עוזר לי עם השליחויות של הספר, ומאוד עוזר עם יעלי. הוא אח נפלא. כבר כילד היה ברור לו שאין שום דבר בעולם ששייך לו ויישאר שלם, כי יעלי מאוד יצירתית ביחס שלה לכל מיני חפצים בבית, אוזניות, למשל. יעלי הביאה את הבית הזה למצב של אפס רכושנות לדברים גשמיים.
"כשהוא היה בן 6, הוא אמר לי שהוא מאוד רוצה אח קטן. הסברתי לו שאני כל כך עמוסה עם הטיפולים של יעלי, וגם ככה הוא נמצא המון אצל סבא וסבתא. ואז הוא הסתכל עלי עם העיניים הכחולות הענקיות שלו ואמר: 'אמא, יואב (בנו בן ה־33 של יאיר מנישואיו הראשונים; ח"ר) ואני זה לא מספיק אחים בשביל יעלי'. הוא היה רק בן 6, והוא ידע כבר אז מה מוטל לו על הכתפיים".
* * *
זה יום חמישי בערב, וליהיא מעבירה בזום את הרצאתה "המסע של חיי", מול 1,000 הורים של מרכזי ההורות היישוביים ברחבי הארץ. 1,000 ראשים דרך 1,000 משבצות זום, מאזינים לה מספרת את סיפור האבחון של יעלי, ואיך המפקד של ליאור צעק לעבר המחלקה שלו "מה, אתם חבורה של אוטיסטים", וכשליאור ענה לו "המפקד, אוטיסט הוא לא קללה", הוא רותק לבסיס. היא מספרת על הכיתה המשלבת שהיא נלחמה להקים, מרכז התעסוקה המכבד, ועל העובדה שהיא החליטה לבחור בשמחת החיים.
עד לפני שנה וחצי לא היית מוכנה לדבר על יעלי בהרצאות שלך.
"לא הייתי מסוגלת. לעמוד שעה על במה ולדבר על יעל, ועלינו, ועל הפצע הכואב הזה, ולפתוח דברים כל כך אישיים, זה לא דומה לזה שאכתוב עליה בספר. זה היה קשה מנשוא מבחינתי, ברחתי מזה כל הזמן".
למה שינית את דעתך?
"באוגוסט 2018 פרסמה החברה למתנ"סים סקר, שלפיו 90 אחוזים מההורים לא מוכנים שהילד שלהם ישתתף בפעילות עם ילד עם צרכים מיוחדים. הייתי מזועזעת מהתוצאות האלו, הן הטריפו לי את הדעת. שאלתי את עצמי איך ייתכן שבמשך שנים מדברים על קבלת השונה והאחר, וכמה נלחמתי על שילוב של יעלי כדי שהיא לא תהיה מחוץ לגדר, ובסוף הורים לא רוצים שילד שלהם יהיה בחוג לצד ילד עם מוגבלות".
אז נכשלנו?
"לא. פשוט יש לנו עוד הרבה עבודה. ואני אופטימית, כי אם היו שואלים את הילדים שלנו את השאלה הזאת, הם היו עונים אחרת לגמרי. הם יותר טולרנטיים, ולהבדיל מאיתנו, גדלים יחד עם ילדים עם מוגבלויות בכיתה או בשכבה או בשבט של הצופים. הם יגדלו להיות הורים אחרים מההורים שענו על הסקר.
"שבועיים אחרי פרסום הסקר הזמינו אותי לדבר בכנס גדול של צוותי התפתחות הילד, והרגשתי שזהו, אין לי עוד את הפריבילגיה לבוא ולהגיד 'על זה אני לא מדברת'. ככה נולדה ההרצאה שלי, שבה אני מספרת מה זה להיות אמא מיוחדת. אבל עדיין לא פשוט לי.
"אחרי ההרצאה אני יורדת לסלון, ויאיר שם, בדיוק סיים זומים בלתי פוסקים שלו, ואני לא תמיד יכולה לספר מייד 'איך היה?', לוקח לי זמן לאסוף את עצמי.
"עדיין לא פשוט לי או ליאיר לדבר על יעלי. מעולם לא הסתרנו את העובדה שהיא אוטיסטית. מאז שהיא אובחנה היינו פעילים באלו"ט, והקהילה הזו הכירה אותנו. יאיר היה מחתן זוגות בהתנדבות, וכשאנשים התעקשו לשלם לו, הוא היה אומר להם: 'תתרמו כמה שאתם יכולים לאלו"ט'. אבל היה קשה לנו לדבר על זה.
"גם אני וגם את חווינו ילדים על הספקטרום, שהתקדמו כל כך יפה והשתלבו לחלוטין בחברה, וממש 'לא רואים עליהם'. זה מאפיין את הלקות המתעתעת הזו, שכל ילד מתקדם באופן שונה, ורצינו לתת ליעלי את ההזדמנות הזאת, לפרוש כנפיים ולהיות עצמאית. לקח לנו כמה שנים להודות שלנו כנראה כבר לא יקרו ניסים. שמה שלא יהיה, איזו אבן שלא נהפוך, איזה טיפול חדשני שלא ננסה, איזה מומחה מחו"ל שלא נטיס לארץ - אנחנו לא נציל את יעלי מהאוטיזם, היא תהיה אוטיסטית לתמיד. מעבר לזה, יאיר ואני ממש לא רוצים שירחמו עלינו".
את מרגישה שמרחמים עליכם?
"אני מרגישה את המבטים האלה, כשאני מדברת על זה. פתאום מתכרכמות לאנשים הפנים, והראש זז הצידה לאות 'השתתפות בצערכם', ואנחנו לא אוהבים את זה. אני לא מרגישה שזה מחזק אותי כשמרחמים עלי".
מה כן מחזק אותך?
"כשאני מעבירה הרצאה ל־1,000 הורים ואנשי מקצוע מתוך כוח ושמחת חיים, מתוך שלום שעשיתי עם האוטיזם של יעל, ומתוך ידיעה שהפסקתי להתחשבן עם העבר, ואני פחות פוחדת מהעתיד.
"לי וליאיר יש טקס תה יומי בכל ערב, ואנחנו לא מוותרים עליו, כי דרכו אנחנו מסכמים את היום שהיה. אנחנו לא מדברים במהלך היום בטלפון, כי יוצאות שיחות לא באמת מעמיקות ומאוד ממהרות. בסוף היום אנחנו מדברים בנחת על הכל. אני זוכרת רגע אחד מכונן, בשנים שהייתי עצובה ונטולת כוחות, כשישבנו עם התה ויאיר אמר לי: 'ליהיא, יש פה משפחה שצריכה אותך, עוד ילדים שצריכים אותך, ואני צריך אותך. אנחנו במסע לאורך כל החיים, ואת צריכה למצוא את הכוחות שלך ולחזור לחיים'.
"היו כל כך הרבה עצב ולחץ ודאגות בשנים האלה, כשיעלי היתה קטנה, ואני מסתכלת על תמונות באלבומים ורואה אותה כזו מאושרת וחייכנית ושמחה, ושואלת את עצמי, למה לא שמחתי ברגעים האלה.
"למוטי קירשנבאום ז"ל יש ארבעה ילדים - שלושה בנים ותוּתי, הילדה המיוחדת שלו. באחת השיחות שלנו הוא אמר לי וליאיר: 'תקשיבו, יש לי ארבעה ילדים, אבל אם אני לוקח את עשרת הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי, אז שישה שייכים לתותי'.
"כמה הוא צדק. גיליתי שלאורך כל השנים הללו של הגידול של יעלי פספסתי רגעים קטנים של אושר ושמחה, אז אני מנסה היום לשמוח מכל רגע ולהפנים שכל עוד אנחנו בריאים וחזקים ויכולים, אנחנו חייבים לשמוח וליהנות.
"בערב פסח האחרון, בשיא הדרמה של הקורונה, איבדתי את אבא שלי רפי, שנפטר מלוקמיה בגיל 75. בכל חודשי האשפוז הוא האזין כל הזמן לתוכניות אקטואליה ברדיו, והרופאים היו מצטרפים אליו לוויכוחים על פוליטיקה. בבחירות האחרונות הוא כבר לא ראה טוב ולא שמע טוב, אבל לא ויתר על ההצבעה.
"בהלוויה היינו רק המשפחה המצומצמת. דדי, אחי שגר בלוס אנג'לס, לא הצליח להגיע אליה. ישבנו שבעה לבד, אין יוצא ואין בא, למעט חברים שהביאו אוכל למפתן הדלת, צלצלו בפעמון ונסו על נפשם".
הוא חסר לך?
"מאוד. אבא לא היה איש של מילים גדולות, אלא איש של מעשים. כל בעיה שנתקלתי בה, שהצריכה פתרון מהיר, זה תמיד היה להתקשר לאבא ולהגיד לו: 'אבא, תציל אותי', והוא תמיד היה שם בשבילי. זה לא משנה אם הייתי מאחרת לטיפול של יעלי והוא לקח אותה במקומי, או שהייתי חייבת שיביא לי משהו ששכחתי. היה ברור לי שאני קודם כל מתקשרת לאבא".
לא ליאיר?
"יאיר יבוא עד קצה העולם אם אני או הילדים נבקש ממנו, אבל אבא שלי שמח כל כך כשביקשו ממנו לעזור, שזה עשה את זה קל לבקש ממנו. כשהוא חגג 70 וביקש להכניס לחיים שלו עוד משמעות מעבר למרוץ המטורף של החיים עצמם, הוא הבין שהתשובה לסוגיה הזאת נמצאת בשאלה 'מה אני יודע לעשות הכי טוב'. והוא ענה: 'אני הכי טוב בלהיות סבא של יעלי'.
"בתוך זמן קצר הוא התחיל לבקר פעמיים בשבוע בחור אוטיסט שחי בהוסטל, שהוריו נפטרו ולא היה מי שיבוא לבקר אותו. הם היו הולכים לאכול פלאפל ביחד, עד שאבא חלה ואושפז.
"כששאלתי אותו, ברגע אחד קשה במיוחד עם יעלי, 'למה דווקא לי זה קרה? ולמה ככה, כל כך מאתגר?', הוא חיבק אותי חזק ואמר לי: 'את חושבת שיש עוד מקום שליעלי יהיה טוב כמו שטוב לה אצלכם?'. עניתי לו שכנראה לא, והוא אמר: 'אז זה התפקיד שלך בחיים, זה מסע חייך'".
* * *
במהלך הפגישה שלנו נוחתות בנייד של ליהיא אינספור הודעות ווטסאפ, כולל עדכונים על מה אמרו בנט וסער ומה אומרים הפרשנים. היא לא תיתן לידיעות האלה להוציא אותה משיווי משקלה, יש ליעלי שיעור הקלדה היום. היא תיקח אותה לשיעור, יאיר יחזיר אותה מהשיעור. שניהם לא יוותרו על זה בעד שום הון שבעולם.
"נכון, זה שיא הטירוף, מערכת בחירות בתקופת קורונה, אני פותחת מהדורות חדשות ושומעת את כל השיחות והרכילות על פוליטיקה, אבל אני לא שם. מה שחשוב לי אלה השאלות שנוגעות לערכים שלי כאדם, כאמא, כאשת איש: האם יאיר חוזר הביתה והבית שלנו הוא מקור של כוח עבורו, האם אני מצליחה להיות שם בשבילו ולתמוך בו באמת. האם בתוך כל הטירוף של השנה הזאת הצלחתי לעשות ליעלי טוב. האם אני מודה על כל זמן היחד שלי עם ליאור".
ומה את עונה לעצמך?
"אני חושבת שכן ואני מקווה שכן. אלה הדברים שהכי חשובים לי".
