תנופת תשתית ופיתוח בנגב
מהנגב הגיע במארס 1951 צרור ידיעות מעודדות הנוגעות להתקדמות בתוכניות בתחום תשתית המים, סלילת כבישים ופיתוח תעשייתי.
חברת מקורות, למשל, מסרה שבתוך שבועות ספורים תסתיים בנגב הקמת תחנת שאיבה, וש"הונחו התשתיות להובלת מים ממישור החוף ליישובי הנגב המערבי שהוקמו בשנים האחרונות".
מדובר היה בפרויקט הנדסי משותף עם חברה שוויצרית גדולה בשם "בראון בוברי", שהתמחתה בייצור ובהקמה של תחנות שאיבה. ישראל רכשה מהחברה, באשראי של 29 מיליוני פרנקים, את המיכון הדרוש להקמת תחנה משוכללת בצפון־מערב הנגב, ליד מושב יושיביה. החברה משווייץ שלחה לארץ גם צוות של מהנדסים, שפיקח על עבודת הפיתוח.
מחלקת העבודות הציבוריות (מ.ע.צ) מסרה באותם ימים שהחלה סלילת כביש שיחבר בין מזרח הנגב וסדום, "מרחק של 38 ק"מ". ההתארגנות לקראת הסלילה דרשה פתרונות הנדסיים מורכבים, שכן הכביש אמור היה להיסלל מגובה של 400 מ' מעל פני הים, ולהגיע עד לסדום - הנמצאת 400 מ' מתחת לפני הים. מכונות סלילה כבדות הובאו מכל רחבי הארץ לנקודת המוצא של הכביש, בסמוך לעתיקות העיר הנבטית כורנוב ("ממשית"). במקום גם נבנה מחנה ל־180 עובדים, שחובר לאספקת מים ממרחק של 20 ק"מ. סלילת הכביש הסתיימה בתוך 28 חודשים.
מפעל פניציה לייצור זכוכית, ששכן במפרץ חיפה, הודיע במארס 1951 על כוונתו להקים מפעל גם בבאר שבע. בתוך פחות משנה הונחה אבן הפינה, אולם ב־1952 פסקו עבודות הבנייה, ושלד בית החרושת נותר שומם שנים רבות. כעבור 13 שנים הקימה פניציה מפעל לבקבוקי זכוכית בירוחם, שפועל עד ימינו אלה. מפעל פניציה בגליל, שייצר לוחות זכוכית שטוחה, נסגר ב־2020.
גם חברת חרסה החיפאית הקימה ב־1951 מפעל בבאר שבע, שהתמחה בייצור כלים סניטריים מקרמיקה. המפעל פעל 68 שנים ברצף, עד שנסגר ב־2019.
תודה לאגף הדוברות בחברת מקורות על הסיוע
מחליפים בלילינבלום: שוק שחור במטבע חוץ
המחסור החריף במטבע חוץ בזמן הקמת המדינה, ב־1948, הפך לאחת הבעיות הגדולות של ישראל הצעירה, והיא השיקה פעולות רבות כדי לשמר את יתרות המט"ח שלה ברמה סבירה. כך, למשל, סירבה לבקשות רבות של יבואנים, אסרה על האזרחים להחזיק ברשותם מט"ח, הגבילה מתן רישיונות יציאה לחו"ל, והקצתה על הטסים בכל זאת הגבלה של עשרה דולרים בלבד.
משרד האוצר דרש, באמצעות משרד החוץ, שנציגויות ישראל בחו"ל יבהירו לכל תייר המבקש אשרת כניסה לארץ שעליו להמיר מט"ח בבנק בישראל בשווי 2.5 לירות לפחות לכל יום שהות, ושביום העזיבה יידרש להציג בנמל התעופה אישורים בנקאיים על המרות המטבע שביצע.
אולם בפועל התברר שהמערכות כשלו בעבודתן: מבקשי האשרות בחו"ל לא קיבלו את המידע על חובת המרת המטבע בישראל, והפקידים בעמדות היציאה בנמל התעופה לוד פשוט לא עשו את מלאכתם.
שער החליפין הרשמי ב־1951 הקנה לתייר 357 פרוטות לכל דולר (מתוך אלף פרוטות בלירה), ואילו בשוק השחור שהתפתח ברחוב לילינבלום בתל אביב קיבל התייר מחלפנים כמעט פי ארבעה - לירה ו־400 פרוטות בעבור דולר אחד.
בישיבת הממשלה שהתקיימה ב־11 במארס 1951 פנה שר האוצר, יעקב גרי, לשרי החוץ והתחבורה ודרש מהם לפעול מייד לקיום התקנות כלשונן, "אחרת השוק השחור במט"ח ירסק את הכלכלה הישראלית".
(תודה לריקי מור מבנק ישראל על הסיוע)
הנידונים למוות שובתים רעב
במארס 1951 ישבו בתא אחד בבית הסוהר המרכזי בתל מונד (כיום כלא הדרים) שבעה נידונים למוות, לבושים באדום, בהתאם לנוהג. חמישה מהם, שהמתינו כבר יותר משנה להחלטת הכנסת בנוגע לעונש מוות, הכריזו ב־12 במארס 1950 על שביתת רעב - "עד שהכנסת תחליט בנושא עונש מוות, או עד שנמות".
שני נידונים נוספים לא הצטרפו לשביתה, שכן פסק דינם טרם אושר על ידי בית המשפט העליון. שישה מהנידונים למוות היו ערבים, ועוד אחד שהציג עצמו כיהודי בשם "דוד יעקובוביץ", אך היה למעשה יווני נוצרי שהגיע לארץ מקפריסין, בתקופת המנדט.
עונש מוות היה קיים בישראל מהקמתה, מכוח פקודת החוק הפלילי המנדטורי, ששימש את מערכת המשפט בישראל. הבריטים עשו שימוש נרחב בחוק, ושלחו לגרדום יותר מ־150 נידונים ערבים, בנוסף ל־12 "הרוגי המלכות" - לוחמי מתחרות האצ"ל ולח"י. ביולי 1949 הועלתה לראשונה הצעת חוק מטעם הממשלה, להמיר את עונש המוות במאסר עולם, בהסתייגות אחת: "אדם שיצא חייב בדין על עבירת בגידה שנעברה בשעת חירום, יהיה צפוי לעונש מוות".
רק ב־1954 אישרה הכנסת את "חוק ביטול עונש המוות", ועד אז חננו הנשיאים חיים ויצמן ויצחק בן־צבי את הנידונים, ועונשם הומתק למאסר.
לאורך שנות קיומה של מדינה הוצאו להורג רק שניים: קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי ז"ל, שנורה ב־1948 בתום משפט שדה מהיר בגין "בגידה", על לא עוול בכפו; ולהבדיל - הצורר הנאצי אדולף אייכמן, שנתלה בתום משפטו ב־1962.
חשש: מפא"י תעלים דו"ח ביקורת לפני הבחירות
בעיתון "הצופה", 10 במארס 1951, דווח ש"על פי מקורות אמינים, דנה בימים אלה מפלגת מפא"י בצעדים שעליה לנקוט כדי שדו"ח מבקר המדינה, זיגפריד מוזס, לא יובא לדיון בכנסת לפני הבחירות לכנסת השנייה, שהיו אמורות להתקיים ב־30 ביולי 1951". בחוזר פנימי מטעם מרכז מפא"י נמסר לחברי המפלגה בכנסת ש"קיים חשש שדו"ח זה עשוי לספק חומר לאופוזיציה לשם מתיחת ביקורת קשה נגד מנגנון הממשלה".
אין מים ברמת החייל
מאות מתושבי רמת החייל בתל אביב, אלמנות צה"ל ונכי מלחמת העצמאות, נעמדו ב־9 במארס 1951 מול בניין העירייה והפגינו נגד ניתוק זרם המים לשכונה. מנהל מחלקת המים בעירייה, מר קפלן, אמר בתגובה לעיתונאים: "מתוך חוב מים של 3,500 לירות הצלחנו לגבות מאנשי השכונה 430 לירות בלבד. פנינו אליהם שוב ושוב - ללא מענה. שלשום לא אפשרו אנשים השכונה לנתק את המים, וגם היכו את אנשינו מכות נמרצות. מצאנו דרך והצלחנו לנתק את המים, וכעת מתבקשים התושבים למצוא דרך לעצמם - ולשלם את החשבון".
גנבה רק נעל אחת
מוכרת בחנות נעליים בתל אביב הבחינה באחת הלקוחות שהכניסה נעל אחת לתיקה, והסתלקה מהחנות. היא לכדה את הגנבת ברחוב, הזמינה משטרה - והעניין הגיע לבית משפט. סנגורה של הנאשמת פנה להגיונו של השופט: "מדובר באישה אמידה, ולמה שתגנוב נעליים? ואם כבר, למה נעל אחת? הכל מקורו בטעות". התובע, מצידו, ענה ש"מדובר במחלת הקלפטומניה, שבה חש הגנב הנאה בשעת הגניבה ולא בשעת שימוש בפריט הגנוב". השופט השתכנע והטיל על הגנבת קנס של 40 לירות.
הנעלמים / טיפולים לשיפור הבריאות
מנורה כחולה
הורדת נפיחויות שמהותן לא ברורה, טיפול בסוגי כאבים שונים, אמיתיים או מדומים, ועוד - כולם זכו לליטוף הקרניים ה"אולטרה סגוליות" של המנורה הכחולה בקופת חולים. זה עזר? לכו תדעו. המנורה הכחולה נקראה בקופת החולים "אמבטיית חשמל", שֵם שהכניס פחד בליבו של כל ילד שנזקק לה בפעם הראשונה - בדרך כלל כדי להבשיל "פרונקל" (מורסה) לפני פתיחתה בסכין בידי האחות.
הצרכנייה / משחקי קופסא מאז
מכנו
משחק הרכבה מהזמנים שבהם ביקשו לפתח את היצירתיות של הילד, או לכוון אותו למקצוע טכני ("כמו אבא"). הרבה שנים לפני "אבני הפלא" ומשחקים דומים, היה ה"מכנו", קופסה ובה ערב רב של רצועות פח מחוררות, לצד זוויות מתכת, צירים, ברגים, גלגלי שיניים ועוד. מי ששיחק ב"מכנו" נחשב לבעל כישורים מיוחדים בהנדסה. "הוא יהיה מהנדס, הילד הקטן שלכם, תראו איך הוא משחק ומרכיב דברים ב'מכנו'".
חיפה רוצה שקט
שבועות ספורים לאחר כניסתו לתפקיד ראש עיריית חיפה, פתח אבא חושי ביוזמה לשמירה על השקט בעיר. כרוזים רבים בנושא הודבקו על לוחות המודעות, ובראיון שנתן ל"על המשמר" הסביר חושי: "אני מקווה שהתושבים ישימו ליבם להוראות החדשות, ויפעלו לשמור על השקט, תוך שיתוף פעולה עם העירייה, המשטרה ופקחי אגודת הזהירות. אחרת הם ימריצו אותנו להשתמש בחוקים העירוניים, שיגררו משפטים ועונשים קשים נגד פורעי החוק". בצילום: כרוז של העירייה, הקורא לשמור על השקט בחיפה.
מודעות שהיו
