עוד לא הלכנו לבחירות, וכבר מדברים איתנו על רוטציה בראשות הממשלה. כמה מוזר. פתרון דחק השמור למצבים בלתי פתירים לחלוטין הפך לתסריט שכביכול ידוע מראש. כמו להחליט על הסדרי משמורת לילדים כבר בדייט הראשון, או לחלק ירושה של תינוק שעוד לא הרוויח שקל בחייו.
להיות ראש ממשלה, ועוד בישראל, זה תפקיד מורכב מאוד. דורש שנות לימוד רבות, טעויות אינספור, נפילות כואבות. כשאנחנו בוחנים קדנציות ראשונות של ראשי ממשלה, רשימת הכישלונות המהדהדים גדולה מרשימת ההצלחות הסוחפות. רבין, נתניהו, ברק, לא הצליחו בכהונה הראשונה להיכנס לנעליים העצומות האלה. אז מראש להחליט שלכל ראש ממשלה יהיו רק שנתיים זה חסר אחריות. כשידוע מראש שהכהונה קצובה לשנתיים, לא נראה הנחת תשתיות, שינויים מבניים ארוכי טווח, למידה עמוקה. זה יהיה מופע שופוני אחד מתמשך, שמטרתו לייצר מורשת אינסטנט בקדנציה של הראשון, ולמחות אותה בקדנציה של השני. מופעי ראווה זה מה שאנחנו הכי פחות צריכים עכשיו. צריך עבודה שקטה לתיקון חברה כואבת.
ערך ההתמקצעות הולך ונעלם. גם בצה"ל. קיצור משך השירות משפיע קשות על המקצועיות של החיילים. בעוד זמן השירות מתקצר, הקורסים הולכים ומתארכים. עד שבנאדם מתחיל לתת תוצרת, הוא משתחרר, ולהתראות במילואים. אין העברת ידע, אין התבססות ולמידה מניסיון ארוך. הפרעת קשב מתמשכת של החלפת תפקידים בלתי פוסקת.
מדהים אותי שכאשר אני שוקל למי להצביע בבחירות האלה, אני אמור לנסות לחשב גם מי יהיה ברוטציה עם מי, מי יהיה ראשון, מי יכבד רוטציה, מי יחתור תחת הרוטציה, מי בא לעבוד ומי בא לכבוש עוד יעד במסע האגו שלו. אני מרגיש שהכלים שלי לבחירה הולכים ומתמעטים, וייתכן שאני צריך שגוגל או מישהו ישקלל לי את כל הנתונים. עדיף לי פי מאה שהמועמדים יביעו עמדתם נגד רוטציה. שיודיעו שיקבלו את החלטת הרוב, שיתחייבו להתגייס בנפש חפצה או לממשלה שתקום או למלאכת האופוזיציה הלוחמת, כי כל פעילות שלטונית מכשירה אדם למשרה הרמה ביותר, ואין מואסים בשום תפקיד בשם הרצון להיות מתישהו הקודקוד.
ובינינו, לא ברור מה הם נקהלים על התפקיד המטורף הזה. הייתי מקבל אולקוס סופני ברבע השעה הראשונה. אם הולכים על רוטציה, אני מבקש להיות ברוטציה של לא להיות ראש ממשלה לעולם. קבלו את הלא ראש ממשלה החליפי. זה אני.
תביעות
כמעט בכל יום מתפרסם סיפור על מתנגד/ת חיסונים שהפילו גן שלם, שכבה, בית ספר, יישוב, והכניסו אותם לבידוד. אך לפני שבוע קריית יערים, שעשתה מאמץ אדיר להפוך לירוקה, הפכה לאדומה בִן לילה, אחרי שמשפחה אחת, שהתעקשה על זכותה לא להתחסן, חלתה והשביתה את מערכת החינוך. השבוע דוּוח על כמה גננות וסייעות עזות מצח שלא מוכנות להתחסן, ולא מוכנות להיבדק, וגם מגיעות לעבודה - ובמחי עיטוש שולחות משפחות שזה עתה יצאו לחופשי לשבועיים בבית.
הכל כבר נאמר על ערבות הדדית, על מוסר חברתי וקהילתי, על אחריות לחיי הזולת. אין לי מה להוסיף. יש כיסי התנגדות, ששום ערך בעולם לא מצליח לעבור דרך קרום העקשנות הילדותית שלהם. ולכן זה זמן להשתמש בנשק יום הדין - תביעות נזיקין אזרחיות.
באת לגן לא מחוסנת? לא עשית בדיקות כי יש לך את הזכות על הגוף שלך, או משהו כזה? סבבה. אבל אם גן שלם - נגיד, 30 משפחות - נכנס עכשיו לשבועיים בידוד, אז זה יעלה לך 30 כפול מספר ההורים כפול שכר יומי כפול 14, שזה יכול להגיע בקלות לרבע מיליון שקלים. לא יודע אם זה דורש תיקון חקיקה, חקיקה ראשית או שהחוק הקיים יכול להספיק, אבל תנו לי אדם אחד ששם קצוץ וזה עלה לו במשכורת שנתית, תנו לי תמונות של בכי מתוקשר מחוץ לבית המשפט וקריאות ברשת לעזור לאומללה להתמודד עם הקנס הנוראי - וזה ייגמר.
כי ברור שהמדינה לא מצליחה לאכוף, וקנסותיה מגוחכים, וסנקציותיה דרדלה, ויועציה המשפטיים בלתי נחושים לתת גב למאמץ. אז במקרים כאלה, תביעות אזרחיות הן הפתרון האחרון.
פורסם השבוע מחקר שאומר שהמועד שבו נוכל להוריד מסיכות קשור רק בדבר אחד: אחוז המחוסנים. כל רגע שאנחנו עדיין עם הסמרטוטים האלה על הפרצוף, קשור בקשי־העורף המסרבים לתת כתף. לכן צריך להפעיל לחץ לא קונבנציונלי של תביעות נזיקין אזרחיות, אישיות, כואבות, נגד כל מי שרוצה להשאיר אותנו בסכנת בידוד למרות שהתחסַנו כמו ילדים טובים. ואם לא רוצים להתחסן, יישארו במחילה בבתיהם, בזום, עד שיתחסנו כל הילדים של כל מי שירצה בכך, בעוד שנה. זה נקרא לקחת את החוק לידיים, במובן החוקי של העניין.
יהודים
נפל בחלקי כבוד. אם נופל כבוד, אני מרים. הכבוד היה להיות בין המבקרים הראשונים במוזיאון העם היהודי, שנפתח בימים אלה. ואיזה כבוד. איזה מוזיאון לתפארת, איזו יצירת אמנות, איזה יופי להיות יהודי אם יש לך מוזיאון כזה.
כשבאתי בשערי מה שהיה בית התפוצות, לא היו לי ציפיות. חשבתי - שחזור בית כנסת, גווילים סדוקים, תמונות ישנות. עם יהודי, אתם יודעים. מה שחיכה לנו בפנים היה אירוע אחר לגמרי. חלל ענק תלת־קומתי, רב־ממדי, מעוצב מהז'ורנלים של הביוקר, מלא התנסויות מכל הסוגים, טכנולוגיות, משחקיות, אמנותיות. כל שנייה משהו. הילדות שבאו איתי עפו בחלל העצום מהפעלה להפעלה, ובסוף סירבו לעזוב.
המוזיאון הזה חשף אותי לראשונה לסיפורים של קהילות שעד כה או הוקטנו או הושתקו, והנה הן במלוא הדרן, לא כהערת שוליים אלא במשקל המלא המגיע להן. זה היה מרגש. שיא רגשי מטורף עברתי מול קיר המוקדש לאחים יהודים במוזיקה. עמדו שם האחים גרשווין, ולידם, באותו גודל ובאותה חשיבות, האחים אל־כוויתי - המוזיקאים החשובים ביותר בעיראק, סבא ואח של סבא של דודו טסה, שהחיה מעט את מורשתם המפוארת. ממש דמעתי. הרגשתי ששעת תיקון היא, ושהמוזיאון הזה, בגישתו החדשנית והמעודכנת, נושא תדר מרפא. אחרי ביקור שם הרבה כעסים נרגעים, הרבה מחשבות קיפוח ומחיקה מתמתנות. לא שלא היה מה שהיה, אבל תמיד אפשר לתקן, ומוזיאון העם היהודי מניח תחבושות צוננות על כוויות נושנות. עד כדי כך.
למדתי, בין היתר, שאת הקולנוע ההודי, הבוליווד, ייסדו נשים יהודיות עיראקיות. מי ידע, מי שמע. ועם כל מידע חדש כזה, הרגשתי שורש חדש צומח, שייכות יהודית מתפתחת. כבר מזמן זיהיתי ששייכות לאומית היא אבן חשובה מאוד בבניין האדם, ומי שלא מחובר לעמו מפתח נטייה, במיוחד בעם שלנו, להתנכל לעמו.
בקומת הכניסה למוזיאון יש צילומים ומיצגים של כל מיני יהודים. בכל מיני מקומות בעולם, מכל הסוגים. חלקם גם מדברים ברמקולים כאלה, שרק מי שעומד מולם שומע. הם מספרים מה זה להיות יהודים בשבילם, ויש כל כך הרבה דרכים, וכולם מתקבלות בשוויון במוזיאון הזה, שזה מחמם את הלב. ויש תמונה של משפחה חרדית, ומולה משפחה להט"בית, ומשפחה יוצאת אתיופיה, וכולן באותו גודל, באותה השקעה אמנותית. העיניים לא ידעו מנוחה. ברכות ליוצרי המוזיאון.
קחו לכם כמה שעות ולכו לשם. תצאו קצת יותר יהודים, גם אם אתם לא.
