"אני כבר לא יכולה לחכות", אמרה לי תחיה בשיחת טלפון נרגשת. "חייבת להחזיק את התינוקת הזו ולראות במו עיניי שהיא בריאה ושלמה. כל הבגדים שלה כבר מוכנים, מקופלים ומונחים על השידה, וזה מה ששומר לי על האופטימיות".
שוחחנו שעות ספורות לפני שנכנסה לחדר לידה, כשבדיקות הדם שלה העידו על מערכת חיסונית חלשה, והיא נדרשה לבידוד מניעתי ולא רק בגלל אימת הקורונה: תחיה, בת ה־28, גילתה בחודש השישי להריונה שהיא חולה בסרטן השד.
"אין ספק שההיריון הוא המתנה הכי גדולה שקיבלנו בתוך כל הטירוף הזה של הסרטן", היא אמרה לי. "אם לא הייתי בהיריון, מה היה מרים אותי מהמצולות? בזכות ההיריון שיננתי לעצמי כל הזמן שאני בתהליך של הבאת חיים לעולם, ואסור לי לחשוב מחשבות מייסרות של פחד ומוות. אסור".
למחרת, יום שני, נולדה רז שירה. תינוקת מתוקה במשקל 2.5 קילוגרם שבשל מנח עכוז נולדה בניתוח קיסרי. שעתיים אחרי הניתוח, כשהיא עדיין מטושטשת וכואבת, פרסמה תחיה את תמונת התינוקת שלה בקבוצת הווטסאפ "היפות והאמיצות", שבה היא חברה. תמונה של ניצחון החיים, של ניצחון האופטימיות.
מבול האיחולים לא איחר להגיע. חברות הקבוצה, נשים בשנות ה־20 וה־30 לחייהן, כאלה שעומדות ללדת או שכבר ילדו תוך כדי מלחמה בסרטן.
"הגעתי לקבוצה דרך חברה ששידכה ביני לבין אחת מבנות הקבוצה. אי אפשר לתאר במילים מה שהקבוצה הזו מעניקה לי. מצאתי אחיות שחוות את אותו מסע לא־ייאמן, והן מבינות אותי הכי טוב, והן מעודדות ומרגיעות ומצחיקות אותי. מי היה מאמין שאני, הדוסית שהולכת עם כיסוי ראש ושהילד שלה לומד בתלמוד תורה, אכיר תל־אביבית מקועקעת וארגיש אליה חיבור כזה בנפש. כל כך הרבה כוח יש בקבוצה הזאת, שאני לא יכולה לדמיין איך הייתי עוברת את ההיריון המיוחד שלי בלעדיהן".
תחיה ושמשון ליברמן גרים במושב בני נצרים שעל גבול מצרים, הורים לארבעה - רועי (8), הילה (7), מאור (3) ורז שירה הקטנה. "קראנו לה ככה כי כל ההיריון עברנו דברים נסתרים: המחלה, הטיפולים, תופעות הלוואי, שלא ידענו מאיפה הם נופלים עלינו" הם אומרים, ומצד שני, "רז בגימטריה זה 207, כמו 'אור'. והיא הביאה איתה אור גדול בתוך כל החושך".
שום רמז בתחילת ההיריון לא הכין אותם לבאות. תחיה, גננת בגן של משרד החינוך, עבדה עד הסגר הראשון. שמשון (32), איש תקשורת בכי"ל, עבד מהבית בגלל הקורונה, חלק איתה את הטיפול בילדים ואת מטלות הבית, ותחיה הרגישה שקל יותר בהיריון הזה, שהיא מוצאת זמן משלה עבור עצמה.
אבל אז, בשבוע ה־24, במקלחת, היא גילתה גוש בשד. כבר למחרת התייצבה אצל רופא המשפחה, שאמר שקרוב לוודאי שמדובר בשינויים הורמונליים בגלל ההיריון. למרות זאת, קבעה תור דחוף לכירורג, שהפנה אותה לאולטרסאונד אבל "הרגיע אותי שהגוש קרוב לוודאי שפיר, וגם קראתי באינטרנט את המיתוס שאם הגוש כואב, קרוב לוודאי שהוא לא סרטני, כי סרטן לא כואב.
"אז הרגעתי את עצמי שזה לא סרטן, כי כאב לי מאוד", היא משחזרת. "אבל אחרי כמה ימים, הכאבים הפכו להיות בלתי נסבלים והקדמתי את התור לאולטרסאונד. בבדיקה, הטכנאית נראתה מודאגת. היא שאלה אותי אם יש לי היסטוריה משפחתית של סרטן שד, ואמרתי שכן, שסבתא שלי חלתה בסרטן השד.
"שאלתי אותה אם הכל בסדר, והיא לא ענתה. היא יצאה מהחדר וחזרה עם טכנאית נוספת שהסתכלה בדאגה על המסך. אני נכנסתי לסחרחורת של בכי ולחץ, ואמא שלי, שהתלוותה אלי, לא מבינה למה אני מתעכבת לצאת".
עוד באותו יום שלחה הטכנאית את תחיה לרופאה כירורגית. "נכנסתי אליה מבוהלת. היא הסתכלה על תוצאות הבדיקה ואמרה: 'יש לך גוש בשד, וגם בבלוטת הלימפה בבית השחי. חייבים לעשות ביופסיה כמה שיותר מהר".
בינתיים, תוצאות האולטרסאונד הוזנו באזור האישי שלה באתר האינטרנט של אסותא. "התוצאות היו כתובות באנגלית, במינוחים רפואיים שלא הבנתי, אז תרגמתי אותן בגוגל טרנסלייט והבנתי שיש חשד רציני שהגידול ממאיר. בדיעבד ההבנה הזו הכינה אותי לבאות.
"כמה ימים אחרי הביופסיה התקשרו מאסותא אשדוד, ואמרו לי להגיע בתוך שעה. כבר ידעתי מה רוצים להגיד לי. הקפצתי את שמשון מפגישות ונסענו ביחד.
"בבית החולים ישבתי מול הרופאה, היא החזיקה לי את שתי הידיים ואמרה לי: 'יש לי בשורות לא טובות. הגוש שלך סרטני, ויש לך גם בלוטה סרטנית בבית השחי. אנחנו נטפל בך כמו שצריך, אבל את הולכת לעבור תקופה לא פשוטה. מעכשיו את מסתכלת הכי רחוק שאת יכולה, עוברת את זה כמו גדולה, ויוצאת מזה.
"הדבר הראשון ששאלתי, בתוך ההלם הגדול, היה: 'אבל מה עם ההיריון שלי? איך אני יכולה לקבל כימותרפיה בהיריון?' הרופאה הרגיעה אותי ואמרה שלעובר לא יקרה כלום, שהוא לא יינזק. שמשון ישב לידי והיה בהלם. הוא היה כל כך אופטימי עד האבחנה, וכשקיבלנו את הבשורה פשוט ישבנו שנינו ובכינו את נשמתנו. הייתי כבר בשבוע 27".
כשיבשו הדמעות, הבטיחה תחיה לעצמה שמאותו רגע היא מנהלת את המחלה, ולא להפך. בתוך שבוע וחצי התייצבה במחלקה האונקולוגית באסותא אשדוד כדי להתחיל טיפול כימותרפי דרך הווריד, לא לפני שדאגה לקנות פאה, כי "ידעתי שמהר מאוד השיער ינשור לי, ולא אוכל להתמודד עם עצמי מול המראה".
בתוך כל הטיפולים היא גם החליטה לשתף את כולם, כולל ילדיה, המורים והגננות שלהם. גם להורי הילדים בגן שלה סיפרה. "הבנתי שהשיתוף הוא תרופה לנפש. העובדה שדיברתי את המחלה שלי נתנה לי כוח להתמודד. סיפרתי וקיבלתי כל כך הרבה עזרה מהמשפחה, מהחברות, מהקהילה הנהדרת בבני נצרים ומקבוצת הווטסאפ המופלאה הזו, שאיזה מזל שהצטרפתי אליה".
"תינוקות הכימו שלנו" - כך מכנות האימהות בקבוצת "היפות והאמיצות" את הילדים שנולדו להן אחרי טיפולי כימותרפיה במהלך ההיריון. את הקבוצה ייסדה יאנה דרום (39), הבעלים של "יאנה פאשן", רשת חנויות אופנה ואביזרים שכל אישה שמתמודדת עם סרטן השד שמעה עליה. היא מוכרת להן, בין השאר, בגדי ים וחזיות ייעודיות למי שעוברת כריתה, פתרונות לשיער ופרוטזות.
את הקבוצה פתחה לפני כארבע שנים, כאשר בשבוע אחד פנו אליה ארבע נשים הרות שאובחנו כחולות, והיא הבינה שהדבר הנכון לעשות יהיה לחבר ביניהן. כיום מונה הקבוצה 20 חברות. הן שומעות עליה מהעובדות הסוציאליות ומתאמות השד במחלקות האונקולוגיות, מהרשתות החברתיות, מחברה של חברה, ויאנה עוטפת אותן באהבה ובשמחת חיים מידבקת.
לפני 11 שנים, כשהיתה בחודש השלישי להריונה הראשון, גם יאנה גילתה גוש גדול בשד, שמהר מאוד התברר כסרטני. "ידעתי שאני בקבוצת סיכון כי אמא שלי חלתה בסרטן השד, וכמה שנים אחר כך גם בסרטן השחלות, שהכריע אותה בגיל 56. בנוסף, שנה לפני שהתחתנתי גיליתי שאני נשאית של המוטציה בגן BRCA1, או כמו שאוהבים לייחצן אותו - 'הגן של אנג'לינה ג'ולי'.
"מייד ניתחו אותי והוציאו את הגידול, אבל אמרו לי שאני חייבת להתחיל טיפולים כימותרפיים. הייתי מאוד מבוהלת, והטלתי וטו על העניין. פחדתי על העובר שלי יותר מאשר פחדתי על עצמי, ולא היה לי עם מי להתייעץ, לא היתה לי תמיכה, אז לא הקשבתי לרופאים וקיבלתי החלטה לא נכונה.
"בסוף החודש התשיעי הגידול חזר, באותו המקום. אם הייתי עוברת כימותרפיה, זה לא היה קורה. ילדתי את נויה, בכורתי, ולא יצאתי עם תינוקת בסלקל מבית החולים. המצב היה כל כך בהול שהופניתי ישר לאונקולוגית כדי לקבל את הפרוטוקול הרפואי, ונויה יצאה עם ההורים שלי הביתה. אני התחלתי טיפול כימותרפי, אחריו עברתי ניתוח כריתה ושחזורים שלא צלחו וגם הקרנות. ככה עברה עלי חופשת הלידה במשך כשמונה חודשים.
"אני הייתי מאוד בודדה במערכה הזאת, ולכן פתחתי את קבוצת הווטסאפ. כדי שהן יידעו שהן לא לבד, ושהן יכולות ללדת תינוקות בריאים למרות הכימו. וכדי שלא יקבלו החלטות שגויות, כמוני. לי קרה נס גדול כי למרות שלא טופלתי בזמן, אני בחיים. למעשה, החלטנו לקרוא לנויה ככה כי השם שלה הוא ראשי תיבות של 'נפלאות וניסים יעשה השם'".
מאז לידתה של נויה הצטרפו למשפחה גם שיר (7) ופלג (3 וחצי) שנולדו אחרי שיאנה הבריאה. יאנה הפכה למרצה מבוקשת ולמקור תמיכה עבור נשים רבות שחולות בסרטן השד ומגיעות לחנויות שלה. היא מארגנת להן ימי כיף, ארוחות ערב מפנקות, תצוגות אופנה וצילומי אופנה, מוכיחה להן שאפשר להחלים, ללדת שוב, ואפילו להניק משד אחד, כמו שהניקה את שיר. לאחר לידתה של שיר עברה את כריתת השד השני, ולאחר לידתו של פלג עברה גם הסרת שחלות וחצוצרות.
"הרבה פעמים אנחנו הראשונות לקבל את התמונה של תינוק או תינוקת שנולדו לאחת החברות בקבוצה, בדיוק כמו שאנחנו הראשונות לקבל את התמונה שלהן מגולחות שיער. אני אומרת לעצמי ולבעלי: 'עוד אמא שנלחמה בשביל שניים עברה את זה בשלום! ברוך השם!'"
לא קשה לנהל קבוצה כזאת, שמחזירה אותך אחורה בכל פעם?
"לא פשוט לי", קולה משתנק. "איבדתי נשים מהקבוצה, שהפכו להיות גרורתיות. אחת כזאת, אהובה ויקרה, אמא לשלושה ילדים קטנים, איבדתי ממש לפני כמה שבועות. הסרטן חזר לה בבת אחת בצורה אגרסיבית, והלב שלי עדיין קרוע והנשמה שלי צועקת. יש נשים שעזבו את הקבוצה כי הן לא יכלו להכיל את הסיפור הזה, ואני מבינה אותן.
"אבל למרות הקושי והמורכבות, הסיפורים האופטימיים גוברים על הכל ונותנים לי את הכוח להמשיך לתמוך בנשים האלו, לשמח אותן, להזכיר להן שהן נשים. זה הייעוד שלי בחיים. הפחד מ'מה יהיה' הוא האתגר הכי גדול של כל מי שחלתה, ואני תמיד מתפללת שנהיה עסוקות רק בלידות ובימי ההולדת של תינוקות הכימו המהממים שלנו".
מֶגֶד כבר בת שנה וחצי. מתהלכת בביטחון, סקרנית, חוזרת אחרי כל מה שאמא שלה, קרין תמר שפרמן, אומרת. "חמסה על ילדת הממתק הזו", היא מתפעלת ממנה. "בגלל זה קראנו לה ככה, מגד זה ממתק".
לקרין (38), עובדת בקרן פילנתרופית בתחום החינוך, ולנתי (39), מנהל פרויקטים בבניין, המתגוררים במודיעין, היו כבר שני בנים בבית: דורי (7 וחצי) ונבו (4 וחצי). כשגילו שהבאה בתור היא בת, הם היו מאושרים. עד השבוע ה־29.
"באחד הימים הבחנתי שהשד שלי גדל מאוד", היא מספרת. "הייתי בטוחה שזה קשור להיריון, לבלוטות החלב, אולי לדלקות ההנקה שהיו לי כשהנקתי את הבנים. פניתי לרופא משפחה בקופת חולים והוא נתן לי אנטיביוטיקה, שכמובן לא עזרה. רופאת המשפחה שלי היתה בחופש, אז פניתי לרופאת משפחה נוספת, שאמרה שאין טעם לאנטיביוטיקה אבל שאני יכולה לשים כרוב.
"זה עדיין היה נראה לי לא הגיוני. פניתי לכירורג שד, שאמר שאם אני רוצה אני יכולה לעשות ביופסיה, אבל שאפשר בהחלט לחכות עד אחרי הלידה. כך חלפו שלושה שבועות. בדיעבד התברר שהסרטן התקדם אצלי בקצב מהיר, ויכולתי למות.
"מצד אחד, הייתי עסוקה מאוד עם ההיריון והעבודה והילדים. אבל מצד שני, הבנתי שמשהו איתי לא תקין. עד שבשבוע 33 הגעתי לכירורגית שד, שמייד הבינה שמדובר בסרטן נדיר ואגרסיבי שנקרא 'סרטן שד דלקתי'. היא הצילה את חיי. אחרי שהגיעו תוצאות הביופסיה, היא ישבה מולי ומול נתי ואמרה: 'אין לך זמן, את חייבת להתחיל כימו'.
"כימו בהיריון נשמע לי מטורף. חיפשתי מחקרים על נשים בהיריון שעברו כימו, כדי להבין מה קורה עם התינוקות שלהם. המחקרים המועטים שמצאתי הראו שהתינוקות הללו לא נפגעים כתוצאה מהכימו כי הוא לא חודר שליה, וזה הרגיע אותי לכאורה, אבל בתוך תוכי המשיך לקנן החשש שאני עלולה להזיק לעובר, שאני לא יודעת עד הסוף מהן ההשלכות ושגם הרופאים לא באמת יודעים.
"התחלתי את הכימו בסוף שבוע 33. קיבלתי שלושה סבבים במהלך ההיריון, בסך הכל שישה שבועות. את הכימו האחרון קיבלתי בשבוע 38 ואז חיכו שאלד ואמשיך לאחר הלידה. במהלך הטיפולים כל הזמן הייתי בחרדות שאני לא מרגישה את התנועות שלה, וכולם מסביבי רק הגבירו לי את הפחד כששאלו: 'מה, יש כזה דבר כימו בהיריון? זה בטוח? את לא מפחדת?' אמרתי שברור שאני מפחדת, אבל מה האלטרנטיבה? להסתכן בלידה מוקדמת? או במוות? זה היה פשוט להיות או לחדול, אין חלופות אחרות. היתה לי תינוקת בבטן ושני ילדים בבית, והיו לי בן זוג והורים ואחות, ורציתי להמשיך לחיות ולחייך.
"בחודש התשיעי היתה לי בטן יפהפייה אבל גם קרחת, והייתי כחושה ואפורה. הדיסוננס הזה היה קשה מנשוא. הייתי אמורה להיות בשיא הנשיות שלי, בוראת חיים בגופי, אבל הגוף הזה גם ייצר תאים סרטניים והוחדר אליו רעל.
"ביום שבו עשיתי את הכימו הראשון, שישה ימים אחרי האבחון, הלכתי להזמין פאה. הפעם הראשונה שיצאתי איתה מהבית היתה ביום הראשון של כיתה א' של דורי. הייתי צריכה לעצור את הדמעות, שהגיעו גם בגלל ההתרגשות וגם מהמפחד שאולי לא אראה אותו עולה לכיתה ב'. הוא ביקש שלעולם לא אגיע לאסוף אותו בלי פאה".
קרין ילדה את מגד בשבוע ה־39, בשיאן של השפעות הטיפול הכימותרפי, כשהיא כאובה וחלשה. למרות הכל התעקשה על לידה טבעית, בלי אפידורל, בדיוק כמו שילדה את שני בניה.
"בבית החולים אמרו לי שאין מצב ללידה טבעית בגלל ספירת הדם הנמוכה שלי, אבל ממש התעקשתי. באותן דקות ביקשתי להיות יולדת ולא מטופלת אונקולוגית. ילדתי את מגד בלידה טבעית בליווי של דולה, במשך שעתיים וחצי.
"כשיועצת ההנקה בבית החולים הגיעה לשאול אם אני צריכה עזרה עם ההנקה התפרקתי. אסור היה לי להיניק את מגד בגלל הכימו, ולא הצלחתי להבין איך מאכילים בבקבוק כי את הבנים הנקתי הנקה מלאה עד גיל שנה. הייתי שבורה בגוף ובנפש, הדימוי הנשי והדימוי האימהי שלי נפגעו, ובכיתי ללא הפסקה. במהלך כל תקופת הטיפולים לא בכיתי, לא הרשיתי לעצמי להתפרק אפילו לא לרגע. פחדתי שאם אתחיל לבכות אכנס לדיכאון שלא אוכל לצאת ממנו, והיה לי חשוב להיות אמא חיונית לילדים שלי".
עד הלידה לא ידעה קרין באיזה שלב נמצאת המחלה שלה. "בהיריון אי אפשר לעבור בדיקת PET CT, שמצביעה על שלב המחלה ובודקת אם יש גרורות, בגלל שהיא כרוכה בקרינה רדיואקטיבית. רק כשמגד היתה בת חמישה ימים עברתי את הבדיקה, ולמזלי המחלה היתה בשלב 3 ללא גרורות, שמסתבר שיש הבדל גדול בינו לבין השלב הרביעי. רק כשקיבלתי את התוצאות הצלחתי להביא את עצמי לתת למגד שם. עד אז פשוט עצרתי את הנשימה. אחר כך עברתי ניתוח כריתה של השד החולה, הקרנות וטיפול ביולוגי".
איך מצליחים לטפל בתינוקת במצב כזה?
"הייתי מאוד חלשה ומותשת. לא תמיד יכולתי להרים את מגד כשהיא בכתה, לא יכולתי לקחת את הבנים לגן ולבית הספר, אבל התעקשתי בכוח לנרמל את הסיטואציה הזאת שנקראת חופשת לידה. לקחתי את מגד לחוג התפתחות תינוקות ולטיפת חלב. פעם אחת, מרוב שהייתי חלשה בגלל הכימו, התעלפתי בטיפת חלב, הזמינו לי אמבולנס והיתה דרמה גדולה.
"לי עצמי לא נשאר כוח להתארגן על הלוגיסטיקה של קבלת תרומות מבנק החלב, אבל אני יודעת שיש יולדות חולות שעשו את זה, והתינוקות שלהן ניזונו מחלב אם בלבד. השירות הזה ניתן בחינם והוא מדהים בעיני.
"בכל התקופה הזאת הייתי זקוקה להמון עזרה, וקיבלתי אותה מנתי ומהמשפחות שלנו. נתי ליווה אותי לטיפולים ולפגישות עם הרופאים, ובעיקר תפקד עם שני ילדים קטנים ותינוקת. הוא זה שפיזר בבוקר, הוא זה שהלך לאסיפות הורים, הוא היה הרבה יותר נוכח בחייהם ממני.
"קיבלתי תמיכה עצומה גם מהחברות בקבוצת 'היפות והאמיצות', שהגעתי אליה דרך יאנה. זו קבוצת תמיכה מדהימה, שהכי נוח לשתף בה, לשאול ולחלוק את מה שעובר עלינו. וכולן נותנות מקום אחת לשנייה.
"אנחנו מתכתבות גם על הילדים, על הזוגיות, על דימוי גוף, וכמובן על לוגיסטיקה וכל ענייני הסוגיות הביורוקרטיות והזכויות. האם אפשר לקבל כפל של דמי לידה וקצבת נכות, האם צריך להירשם ברווחה כדי להכניס את הילדים למסגרת במידת הצורך. מתברר שאין הרבה אנשי מקצוע שמכירים את הסוגיות המורכבות האלו, ובקבוצה יש את כל התשובות, מניסיון אישי של הבנות.
"ויאנה, עם האנרגיות השמחות שלה והרצון לעשות טוב, היא באמת יוצאת מן הכלל. כשמגד היתה בת שלושה חודשים היא הזמינה אותי להצטלם להפקת אופנה, ובאותו יום פשוט גרמה לי להרגיש שאני אני. לא אחרי לידה, לא אמא, לא בת. פשוט קרין. וזה היה מדהים".
מה הלאה?
"עכשיו אני רק רוצה להפסיק לפחד שהסרטן יחזור, להתמקד בהחלמה הפיזית והנפשית, ולברך על השגרה, אפילו שבימי קורונה היא מאתגרת. כבר התרגלתי לחיות בעולם ששום דבר בו לא ודאי, שכל רגע הכל יכול להתהפך, שאין שליטה על כלום ושצריך לחיות כל יום ביומו.
"יש לי הרבה רגשות אשמה על סוג ההורות שהילדים שלי חוו בשנה של המחלה, על הפחדים שהוטמעו בהם ממחלה וממוות. אבל מצד שני זה מעצים את ההבנה שדבר אינו מובן מאליו. לקחת את הילד שלך יד ביד לכיתה א' זה לא דבר מובן מאליו. להשתתף במסיבת חנוכה, לקרוא סיפור בלילה. עברנו חוויה מטלטלת יחד, כמשפחה. כולנו עוד מטפלים בעצמנו, אבל כמשפחה התגבשנו והתחזקנו ואנחנו מסתכלים קדימה בשמחה.
"לא פשוט לי להיחשף, אבל אני בוחרת בכך כדי לעודד נשים להיות קשובות לעצמן כשרופא או אחות אומרים להן 'זה כלום'. אני אישית מכירה שלוש נשים כאלו, שאלמלא התעקשו על חוות דעת נוספת לא היו היום בחיים".
"לצערי, אכן יש מקרים רבים של פספוסים באבחון סרטן השד אצל נשים הריוניות", קובעת ד"ר דפנה ברסוק, כירורגית שד אונקולוגית בבית החולים אסותא רמת החייל. "רופאים נוטים לשייך את הגושים לשינויים ההורמונליים שמתרחשים בתקופת ההיריון, ואז המחלה מתגלית באיחור.
"בדרך כלל מדובר בנשים צעירות בגיל הפיריון, לעיתים עם היסטוריה משפחתית. ההיריון עצמו אינו הגורם להופעת הסרטן, אבל גידול שהוא תלוי הורמונים - גדילתו תואץ בהיריון.
"אישה שחושדת שיש לה גוש בשד צריכה להגיע לכירורג שד מיומן ולעבור את הבירור כנדרש. רופא קופת חולים, שפחות מתמחה בתחום, עלול לפספס. ובכלל, כל אישה מגיל 30-25 צריכה להיות במעקב סדיר אצל כירורג שד. זה נכון גם לנשים צעירות שאינן בהיריון, כי גם שם יש פספוסים באבחון.
"סרטן שד הוא גם כך מצב בהול אצל האישה המאובחנת, לא כל שכן אצל אישה בהיריון, כך שהשלמת הבדיקות, קביעת סוג הגידול וההחלטות הטיפוליות חייבים להיות מהירים. מדובר בעבודת צוות של כירורג, אונקולוג, גינקולוג ואנשי דימות, שצריכים להתגייס לעניין מהר, למרות שלא את כל הבדיקות ניתן לעשות בזמן היריון".
יש נשים שבוחרות להפסיק את ההיריון כשנודע להן שהן חולות?
"כן. זה תלוי בגיל האישה, בגיל ההיריון וברצון להביא את הילד הזה לעולם. יש נשים שמוותרות על ההיריון ומחליטות לנסות להרות שוב לאחר ההחלמה. בשבועות מוקדמים להיריון הנטייה תהיה לכיוון של הפסקת היריון, כדי לאפשר טיפול מיטבי בטווח זמנים סביר.
"אבל פגשתי גם נשים שפנו מאוחר לבירור, אחרי שמיששו גוש מספר חודשים קודם, מחשש שידרשו מהן להפסיק את ההיריון, וזו מחשבה מוטעית. למעשה, החל מהטרימסטר השני ניתן בדרך כלל לאפשר טיפולים כימותרפיים בהתאם לסוג הגידול ולשלב המחלה".
ד"ר שני פאלוך־שמעון, מנהלת היחידה לאונקולוגיה של השד במכון שרת, במרכז הרפואי הדסה בירושלים, היא העורכת הראשית של כלל הקווים המנחים לטיפול בסרטן השד, ושל הקווים המנחים הבינלאומיים לסרטן השד בקרב נשים צעירות של האיגוד האירופי לאונקולוגיה, והראשונה שהקימה שירותים אונקולוגיים ייעודיים לצעירות שחלו בסרטן השד בישראל.
"סרטן שד מאובחן בהיריון אחד מתוך 3,000 הריונות", היא מסבירה. "הדעה הרווחת כיום, היא שאישה שמאובחנת עם סרטן שד מוקדם בהיריון יכולה להמשיך את ההיריון במקביל לטיפולים - בפרט אם היא אחרי השליש הראשון, כי אז קיימת פחות סכנה להיריון ולעובר מחשיפה של הרדמה כללית בניתוח או מכימותרפיה.
"זה לא אומר שאין בכלל סכנה, אבל אנחנו משתדלים לטפל באישה הרה כמו שהיינו מטפלים בה אם לא היתה בהיריון, ולרוב היא תקבל פרוטוקול טיפול דומה מאוד. אפשר לנתח בזמן ההיריון, ואפשר לתת את רוב הטיפולים הכימותרפיים הסטנדרטיים. אנחנו יודעים מה לתת ומה לא, והשליה נותנת הגנה מסויימת לעוברים מפני רוב סוגי הכימו. אישה הרה לא תקבל טיפול ביולוגי או הורמונלי, ואנחנו גם מנסים להימנע מקרינה.
"ממחקרים אירופאים שעקבו אחרי תינוקות שנחשפו לכימותרפיה בזמן היריון האם, ידוע שבטווח הקצר יש יותר סיכון למשקל נמוך מהממוצע בלידה וסיכון מעט מוגבר ללידה מוקדמת, אך הנתונים הראו שלאורך הזמן הילדים האלה לא היו בסיכון גבוה למחלות סרטן, לפגיעה לבבית או לפגיעה קוגניטיבית משמעותית.
"אנחנו יכולים לומר די בביטחון שאין סיכון משמעותי לפגיעה בעובר, למעט תינוקות שלעיתים נולדים קטנים מהממוצע או לידה לפני 37 שבועות. לכן קיימת חשיבות רבה שאישה בהיריון עם סרטן השד תהיה מטופלת על ידי צוות רב־תחומי, במרכז רפואי עם ניסיון במקרים כאלה.
"עם זאת, מה שכן יכול לפגוע בעובר הוא העובדה שממהרים באופן מוטעה להקדים לידה. אם אין משהו מיידי במחלה שמאיים על בריאות האישה או פגיעה באיכות הטיפול, ההמלצה הגורפת היום היא למשוך את ההיריון עד כמה שניתן, כלומר עד אחרי שבוע 37".
מתי אישה שחלתה בזמן ההיריון תוכל להרות שוב?
"אנחנו ממליצים להמתין כשנתיים מסיום הטיפולים עד להיריון הבא, אך הנושא דורש דיון עם הרופא המטפל ותלוי מה היה שלב המחלה באבחנה. אין כלל אחד לכולן. אם האישה מקבלת טיפול הורמונלי משלים, תידרש הפסקה זמנית בטיפול לצורך תקופת ההיריון וההנקה. לפי המידע שיש לנו היום, היריון אחרי סרטן השד לא מעלה את הסיכון להישנות מחלה. אין דבר יותר משמח מבחינתיי מאשר לראות מחלימה נכנסת אלינו למרפאה עם תינוק או תינוקת נוספים".
הדר רוקח (30) מקיבוץ נחשון, אמא של איתי (2.5) וליאור (שנה), קיבלה את האבחנה בשבוע ה־24 להריונה השני.
היא מעידה על עצמה כהיפוכונדרית וחרדתית, ולכן לא בזבזה דקה כשהרגישה גוש בשד שלה, למרות שהיתה בטוחה שמדובר בתוצאה מגודש בצינוריות החלב. "בתוך שבועיים כבר עשיתי ביופסיה, וכבר אז, במסדרון, בעלי ירון שאל את הרופא 'מה אתה חושב שזה?', והוא ענה: 'נראה לי שזה סרטני'. בלי שום הכנה מוקדמת.
"מייד עלתה לי בראש סבתא שלי, שגם חלתה בסרטן השד אבל לא עברה כימותרפיה, והחלימה. שבוע לאחר מכן כבר בישרו לי שיש לי סרטן שד אגרסיבי, והרגשתי שאני צונחת לתוך תהום של מוות. הרופא שבישר לי לא היה רגיש מספיק כדי להגיד לי מה שאני יודעת היום".
מה את יודעת?
"שאני נחשבת גילוי מוקדם, שאחוזי ההחלמה מהסרטן שיש לי הם גבוהים. הרופא פשוט גרם לי לחשוב שאני עומדת למות. ואז, כשהאונקולוגית אמרה לי 'את צריכה לעבור כימו', הדבר הראשון שחשבתי עליו היה השיער שלי. באותו רגע שכחתי שאני בהיריון, כל מה שעניין אותי היה השיער הארוך והבלונדיני שלי, שהקפדתי לטפח. המראה שלי מאוד חשוב לי, והתחושה שאני הולכת לאבד שיער וגבות וריסים, ובכלל, כל צלם של נשיות, היתה לי מאוד קשה.
"ישבתי מולה ממוטטת, וגם ירון בעלי התחיל לבכות. ואז ליאור בעט בי ברחם, כאילו הזכיר לי את קיומו. שאלתי אותה: 'רגע, מה עם העובר שלי?' כבר הכנתי נאום של 'אני לא הולכת לוותר על הילד', וירון כבר סינן בין הדמעות שלו 'קודם את, הדר, אחר כך הילד'. אבל האונקולוגית הרגיעה אותנו והסבירה שהשליה מסננת את התרופה הכימותרפית, ושאין עדויות על השפעה שלילית על עוברים שהאימהות שלהם מקבלות כימו החל מהשליש השני להיריון".
הדר וירון החליטו להסתיר את דבר המחלה. "היה לי מאוד קשה עם עניין הרחמים, שמגיעים אוטומטית למראה אישה הריונית עם קרחת", היא אומרת. "אז סיפרנו רק למשפחה ולקומץ חברים, ומייד הלכתי לקנות פאה, עוד לפני תחילת הטיפולים. היא עלתה 17 אלף שקל, וזה לא עניין אותי בכלל. מבחינתי, הפאה הזו היתה כל עולמי.
"במחלקה בשערי צדק הייתי כמובן ההריונית היחידה שעוברת כימותרפיה, והפכתי להיות 'האטרקציה' של המחלקה. כל הזמן שאלתי את עצמי, מה אני עושה פה בכלל? במקום להיות עסוקה בקניות לקראת הלידה ובצילומי היריון משפחתיים, אני מקבלת עירוי כימו לווריד.
"בכיתי כל יום וכל היום. בכל פעם שהסתכלתי על איתי, הגדול שלי, הייתי בוכה. שואלת את עצמי אם אזכה לראות אותו גדל, אם אהיה שם כשהשן הראשונה שלו תיפול, באהבה הראשונה שלו, בגיוס, בחתונה, בכל הדברים שהוא יעבור בחיים. זה היה קשה מנשוא. היום אני מבינה שהסרטן שינה את ההורות שלי, לטוב ולרע. מצד אחד אני חרדה יותר לילדים, ומצד שאני אני מנסה להעניק להם את כל כולי ולהעריך כל רגע.
"גם כזוג עברנו טלטלה לא פשוטה. הבנתי שלא רק לי יש פחדים וקשיים אלא גם לירון, שנאלץ לראות את אשתו עוברת את מה שאני עוברת וחייב להישאר חזק.
"הרגשתי שאני היחידה בעולם שחלתה בזמן היריון, והיחידה שחווה את הדרמה הזו. כשנכנסתי לקבוצת 'היפות והאמיצות' הבנתי שאני לא לבד. שיש שם נשים שעוברות בדיוק את מה שעברתי, שמדברות מגרוני, והן הרגיעו אותי. הייתי כל היום עם הטלפון ביד".
הרגשת חיבור אחר להיריון הזה?
"בשלב מסוים הפסקתי לגעת בבטן, הפסקתי לעקוב אחרי התפתחות העובר. בבדיקות אולטרסאונד סירבתי להסתכל על המסך. לא רציתי להיקשר אליו. עם הזמן הבנתי שאם יש מישהו חזק בסיפור הזה, זה הוא. יצור קטן שגדל בגוף חולה שעובר טיפולים ולמרות הכל מצליח להתפתח - אז מי אני שאתפרק? לאט לאט חזרתי לגעת בבטן, נתתי לעצמי להתחבר לחיים שגדלים בתוכי.
"בשבוע 33 הפסקתי את הטיפולים הכימותרפיים כדי לתת לגוף להתחזק לקראת הלידה, וכשליאור נולד, בשבוע 37 בלידה מדהימה וקלה, זו היתה אהבה ממבט ראשון. סוף סוף פגשתי את השותף שלי, שליווה אותי מרגע הבשורה, דרך הטיפולים וכל הרגעים הקשים. כשהוא היה בזרועותיי, דקות אחרי הלידה, אמרתי לו: 'מפה אמא יכולה להמשיך להילחם לבד, אין לך מה לדאוג'.
"שבוע אחרי הלידה, השארתי את ליאור בבית וחזרתי לטיפולים למשך חודשיים. עברתי כריתה חלקית של שד אחד והקרנות, והיום אני רק מקווה להתמודד עם כל הפחדים ולהיות בריאה. עד היום אני לא יכולה להוציא את המילה 'סרטן' מהפה. מבחינתי זה כמו בסרטים של הארי פוטר, שכולם פוחדים להגיד 'וולדמורט', שמא הוא פתאום יופיע מולם".
שנה אחרי לידתו של ליאור, הדר מצאה את ייעודה המקצועי, והחליטה ללימוד ייצור פאות אצל פֵּאנית. "הפאה שלי הצילה אותי", היא מבהירה. "היא גרמה לי להרגיש אני, גרמה לי להרגיש נורמלית ועזרה לי לשכוח מהראש החשוף. אפילו בלידה הייתי איתה. היום אני רוצה לעבוד עם נשים שמאבדות את השיער שלהן, בגלל כימותרפיה או מכל סיבה אחרת".
יוליה פלקס (36) מגבעתיים, מאמנת כושר ודיאטנית, ואמא של כָּמִי (3.5), ומיקאלה (11 חודשים), גם נושאת איתה היסטוריה משפחתית של סרטן: סבתא שלה נפטרה מסרטן השד, אמא שלה נפטרה מסרטן השחלות, והיא עצמה החלימה ממלנומה לפני עשר שנים.
"אני נשאית של המוטציה בגן BRCA1, ולכן בתקופת ההיריון של מיקאלה הייתי במעקב. גיליתי את הגוש בשד בשבוע 13, ואובחנתי בשבוע 17. אמרתי לבן זוגי, אבי: 'לא משנה מה, אנחנו שומרים את ההיריון הזה' והוא הסכים איתי ותמך בי. שנינו ידענו שההיריון הזה יהיה האחרון.
"האבחנה הצביעה על סרטן אלים, ובשבוע 20 התחלתי עם כימו. כבר כשהרגשתי את הגוש, עוד לפני שידעתי שהוא סרטני, קראתי שמותר לקבל כימותרפיה בהיריון, כך שלא היתה שום סיבה להפסיק את ההיריון או לדחות את הטיפולים. אם הייתי בוחרת לחכות עם הטיפולים עד אחרי הלידה לא בטוח שהייתי מתראיינת עכשיו.
"יום אחרי האבחון כבר הצטרפתי לקבוצה של יאנה, וראיתי שיש אימהות שעברו את זה בשלום, ושהתינוקות שלהן בסדר. הן הראו לי את מה שנקרא 'שרשור תינוקות הכימו שלנו', שרשור תמונות של הילדים שנולדו אחרי סרטן השד בהיריון, וזה חיזק אותי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.
"הקבוצה הזאת היא מאה אחוז תמיכה. העובדה ששיתפתי את המחלה שלי עזרה לי מאוד. כשאמא שלי חלתה הסתרתי את זה, עד היום אני לא מצליחה להבין למה, וההסתרה גבתה ממני מחיר. זה היה עול כבד לשאת כמעט לבד, והיה לי מאוד קשה. מאז הבנתי שאין לי מה להסתיר, ובטח שאין לי במה להתבייש.
"ברגע שאובחנתי החלטתי שהפעם אני משתפת, מבקשת עזרה, חיזוקים ותמיכה. קיבלתי אלפי תגובות מחזקות ומעודדות בפייסבוק ובמציאות, ועל הדרך חיזקתי אחרות. למשל, יש בקבוצה בחורה שרצתה להפסיק את ההיריון, דיברתי איתה ושכנעתי אותה לא לעשות את זה. מבחינתי זו קבוצה משנת מציאות ומצילת חיים".
מיקאלה נולדה בשבוע 38, "יפהפייה ובריאה, מפותחת מאוד, תינוקת אנרג'ייזר קטנה שהחיוך לא יורד לה מהפנים. היא הכי לא מובנת מאליה, כמו כל תינוקות הכימו. גם אם רציתי ליפול לא יכולתי, בזכותה. היא נתנה לי את המוטיבציה להבריא, להיות חזקה ושמחה. היא היתה האור שבקצה המנהרה. היה לי קשה לקבל את זה שלא אניק ולכן אספתי תרומות חלב אם מנשים מדהימות, ומיקאלה ניזונה מהן בלעדית עד גיל חצי שנה".
יוליה המשיכה לקבל טיפול כימותרפי חמישה ימים אחרי הלידה, וכשמיקאלה היתה בת חודשיים, עברה גם כריתה מלאה ושחזור של השדיים. "אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהחיים קצרים, ועל אף הכל אני מאושרת מאי פעם".
"להיות אמא היה מאז ומתמיד ייעוד חיי, והיה ברור לי שאלד לעופרי עוד אחים", אומרת עדי יזהר (43) מרמלה, דירקטורית בדיקות תוכנה ואם יחידנית לעופרי (4.5) ולהדר (1.3), "אבל שום דבר לא הכין אותי לסרטן השד בשבוע ה־14 להיריון.
"אחרי שנכנסתי להלם מוחלט, התעשתי ויצאתי למלחמה של חיי. נלחמתי עלי ועל העובר שלי. האינסטינקט הראשוני אמר 'לא מוותרת על ההיריון הזה'. אני מניחה שאם היו אומרים לי שאני חייבת להפסיק היריון, כי זה אני או העובר, או יותר נכון עופרי שתישאר בלי אמא, השכל הישר היה עובד ומקבל החלטה אחרת. אבל הרגיעו אותי לגמרי שאני יכולה להמשיך בהיריון, וכך עשיתי. בנוסף, קיבלתי החלטה לשמור על שפיותי, ולא להפסיק לעבוד לרגע.
"עברתי שמונה טיפולי כימותרפיה במהלך ההיריון, בהתחלה אחת לשלושה שבועות ואחר כך כימותרפיה מסוג אחר אחת לשבועיים. כל טיפול ארך בין שעתיים לארבע שעות. לאורך כל הטיפולים המערכת החיסונית שלי היתה מאוד חלשה, ורופאת ההיריון בסיכון הורתה לי להיכנס לבידוד ביתי, הרבה לפני שבידוד הפך להיות דבר שבשגרה. לעיתים הייתי צריכה להרחיק את עופרי ממני כשהיא לא הרגישה טוב. וגם אז המשכתי לעבוד מהבית.
"ילדתי שלושה שבועות אחרי שסיימתי את הכימותרפיה. עברו כמה חודשים, ואז שמתי לב שהדר נולד בכ"א בחשוון, יום הקבורה של אבי ז"ל, שנפטר 17 שנה לפני כן ממחלה קשה. הילד הזה האיר לי את שמי חיי".
איך עברה עלייך תקופת ההחלמה, מהטיפולים ומהלידה?
"עוד לפני הלידה שריינתי לי סיוע מאישה נפלאה. היא באה לטפל בהדר בימים שהייתי בבדיקות בבית החולים, מייד לאחר הברית, וכשעברתי ניתוח להסרת הגידול. הייתי צריכה להפקיד תינוק בן מספר ימים בידיים אחרות, זו היתה חוויה לא פשוטה, אבל למדתי לסמוך.
"בכלל, התקופה המאתגרת הזאת לימדה אותי הרבה על מי שאני, וגם על מי שאני לא, ובעיקר לימדה אותי לא לפחד להיעזר באחרים. למדתי לקבל, ובזכות הקבוצה של יאנה הכרתי חברות חדשות, אחיות לדרך הזאת שאנחנו הולכות בה".
עוברות בראש מחשבות של "מה יהיה אם חלילה אני לא מנצחת את המחלה?"
"בוודאי. אני אם יחידנית, אין אבא בתמונה, ולקח לי זמן רב להבין שסרט האימה הזה שייך לי. וכשזה טיפטף התחלתי לרקום את כל התמונה ולהבין מה ההשלכות. במקרה שלי, בגלל שהיתה לי כבר עופרי, העוצמה וההבנה שאני צריכה להביא לה אח או אחות היו גדולים עוד יותר. אסור לי להשאיר אותה לבד, במובן של המשפחה הגרעינית.
"אני מוקפת משפחה אוהבת ותומכת, שנותנת מעמקי נשמתה, אבל היום, כשאני רואה את הדינמיקה בין השניים, אני מבינה שזו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי".
הטיפולים שעדי קיבלה לא הצליחו להכחיד את הגידול שלה, והיום היא מקבלת כימותרפיה מסוג נוסף, עובדת, לומדת אפייה ונשארת אופטימית.
יוליה סיימה את כל הטיפולים והיא נקייה מסרטן, "בתקווה שכך אשאר לשנים ארוכות. ממש השבוע סיימתי חצי שנה של טיפול משלים של כימו בכדורים, ובקרוב אעבור גם ניתוח להסרת השחלות לצורך מניעה של סרטן השחלות, כי אני בסיכון גבוה עקב הנשאות".
הדר מקבלת טיפולים הורמונליים והמחלה שלה בנסיגה. "כרגע אני בריאה ומקווה שככה אשאר", היא אומרת בחיוך.
קרין מגדירה את עצמה בריאה, ובדיוק השבוע החליטה לעזוב את הקבוצה כחלק מתהליך הריפוי. יאנה מקבלת את העזיבה שלה בהבנה ואהבה, "זה סימן מצוין לבריאות".
תחיה סיימה סבב אחד של טיפולי כימותרפיה, וכיום מתכוננת לסבב השני, ואז לניתוח כריתה והקרנות. היא הבטיחה לילדים שעד שיתחילו את שנת הלימודים הבאה, אמא תהיה בריאה לחלוטין. "הבטחתי, והבטחות צריך לקיים".
