קולות מהעבר: כך נראו הבחירות בארץ

בבחירות 2021, טייק מספר 4, הקמפיינים הפוליטיים מתנהלים ברשתות החברתיות, מסרי הבחירות משתנים בהינף ציוץ, וגם אם נחפש חזק בגוגל ארת' לא נמצא שום בוחר תמים בשטח שעדיין מאמין להבטחות של פוליטיקאים.

זה המצב כיום, שרבים רואים בו הידרדרות ברמת השיח הציבורי לעומת "מה שהיה פה פעם". 

אבל רגע. איך באמת נראו הבחירות בישראל בעבר הרחוק, הרבה לפני המצאת הטלוויזיה, האינטרנט והפייק ניוז? האם באמת הכל התנהל אז על מי מנוחות, עם ציוצי ציפורים ומילות נימוסין בכניסה לקלפיות? כמו תמיד, התשובה פחות חד־משמעית מכפי שנהוג לחשוב.

כל 23 מערכות הבחירות שנערכו עד היום במדינת ישראל נחשבו ליצריות ותוססות. על כל אחת מהן נאמר בזמנה שהיא "החשובה והגורלית ביותר בתולדותינו". את כולן ליוו אספות המוניות, נאומים מתלהמים, הבטחות לבוחרים שפוזרו ללא כיסוי, האשמות שפילגו בין חלקי העם - ומעל הכל, פוליטיקאים שידעו לנווט בים הרגשות ולהטות את הכף בקלפיות לטובתם.

בשורה התחתונה, לא הרבה השתנה: במקום פוסטים עם אותיות ב"קאפס לוק" תלו אז כרזות עם פונטים זועקים בלוחות המודעות. את תפקיד הסטוריז באינסטגרם מילאו מפגשים אישיים ב"קלוב" המפלגתי. את הוויכוחים הסוערים באולפני הטלוויזיה החליפו מאמרים ארכניים בעיתונים. ואת העימותים החזיתיים בתשדירי הבחירות החליפו חוגי בית - אמנם בלי פסילות של ועדת הבחירות המרכזית, אבל עם קנקן תה, כמה רקיקים בצלחת - ולהט פוליטי עצום. 

וזה, אולי ההבדל הגדול ביותר בין "אז" לבין "עכשיו": הבוחרים בראשית ימי המדינה היו תמימים ומלאי תחושת שליחות. הציניות לא החריבה עדיין כל חלקה טובה, והאזרחים הפשוטים נטו להאמין לדברי נציגי השלטון. אלה, מצידם, השתדלו להיות אמינים בתדמיתם, לבטח יותר מהלהג שאנחנו רגילים אליו בימינו.

ב־8 בנובמבר 1948, חודשים ספורים אחרי הכרזת המדינה, נצטוו כל תושבי ישראל להיכנס לעוצר מלא של שבע שעות - החל מהשעה חמש אחרי הצהריים. לא חרדת מלחמת העצמאות הכריחה את כולם להסתגר בבתים. הסיבה לעוצר היתה מפקד אוכלוסין מיוחד, שנועד להכנת ספר הבוחרים לקראת הבחירות הראשונות לכנסת - שבאותם ימים נקראה עדיין "מועצת העם". 

לא פחות מ־14 אלף מתנדבים נרגשים התדפקו באותו יום היסטורי על דלתות הבתים ביותר מ־600 יישובים. בתום המפקד נמנו בישראל 873 אלף אזרחים בני כל הדתות, מתוכם 800,712 יהודים. מספר בעלי זכות הבחירה עמד על 506,567 איש. 

יום הבחירות הראשונות עצמו, ב־25 בינואר 1949, נפתח ב"נאום לאומה" מפי דוד בן־גוריון, בשידורי "קול ישראל", זמן קצר לפני שנפתחו 1,000 הקלפיות בכל רחבי הארץ. באותם ימים לא נערכו סקרים מקדימים, ואיש לא נתקל במשאלי דעת קהל או במדגמים עתירי גרפיקה ממוחשבת; כך שהמתח לקראת כל תוצאה אפשרית היה רב. 

בדיוק כמו בימינו, ועדת הבחירות המרכזית חששה שיום הבחירות הראשון, שנקבע כיום שבתון כללי, ינוצל על ידי ההמונים לטיולים ולביקורי משפחות, ופחות להצבעה בקלפי. לפיכך הזהירה הוועדה, בכרוזים שהודבקו מראש על לוחות המודעות, שהחובה הדמוקרטית קודמת לכל עיסוק אחר: "יזכרו נא אזרחי ישראל לתכנן היטב את מהלכיהם ביום הבחירות, במילוי חובתם האזרחית תחילה, ורק לאחריה יתפנו להנאתם, לבילוי ותענוג". 

וזה עבד. מהערים הגדולות נמסר על המתנה ממוצעת של שעה בתור לקלפיות, שאותה העביר הציבור בוויכוחים פוליטיים ערניים, בריקודים ספונטניים עם ספר תורה, ואף בתקיעות שופר. בחלק גדול מהקלפיות עמדו הממתינים דום ושרו יחדיו את ההמנון, "התקווה".  

בבחירות הראשונות השתתפו 440,095 איש. שיעור ההשתתפות עמד על כ־87 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה - שיא שלא נופץ מאז. מאחר שבבחירות לא נקבע עדיין סף כניסה ("אחוז החסימה" הונהג לראשונה לקראת הבחירות לכנסת השנייה, ב־1951), התברר שדי ב־3,592 קולות כדי לקבל מושב בבית הנבחרים.

חלק גדול מהבוחרים לכנסות הראשונות היו עולים חדשים, שהתערותם בחברה הישראלית עברה לרוב דרך השיוך הפוליטי. עולים רבים, גם כאלה שהעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם, שאפו ליטול חלק בהוויה הישראלית המתפתחת ובמפעל הציוני, ולפיכך גילו עניין בולט במערכות הבחירות.

בשנותיה הראשונות של המדינה פעלו בארץ מאות ארגונים והתאחדויות של עולים, לכל אחד מהם היתה נקודת מפגש קבועה שנקראה על פי רוב "קלוּב" (מועדון). לקלוב של עולי הונגריה היו מגיעים ה"הונגרים", לזה של פולין - ה"פולנים", וכך הלאה. לבני העליות גדולות היו "קלובים" גם על פי חלוקה של אזורי מוצא: עולי בוקובינה ברומניה, למשל, הבדילו את עצמם מהעולים שהגיעו מאזור טרנסילבניה באותה מדינה.

ה"קלובים" היו בדרך כלל דירה רגילה בקומה ראשונה או במרתף של בניין, עם שלט קטן בחוץ ושלט זעיר עוד יותר על הדלת. בפנים פוזרו כיסאות והודלק מיחם, ולרשות הבאים הועמדו ז'ורנלים ועיתונים שיצאו לאור בארץ בשפת המקור של חברי הקלוב. 

מעצם טיבם האינטימי והבלתי אמצעי, ה"קלובים" שימשו כר פורה להפצה של תעמולת בחירות: אם חברי קלוב היו משויכים למפלגה מסוימת (לדוגמה: הייקים, הרומנים וההונגרים למפלגת "הציונים הכלליים", הפועלים החרדים ל"פועלי אגודת ישראל"), הרי שהמקום שימש בסיס להרצאות אידיאולוגיות של המפלגה, להמרצת החברים לפעילות - ומוקד מבצעי ביום הבחירות עצמו. 

בשנותיה המוקדמות של המדינה, כשהטלוויזיה היתה עדיין חלום רחוק, יצאו לאור בישראל עשרות עיתונים בעלי אופי סקטוריאלי. חלקם הודפסו בשפות זרות, ורובם היו בבעלות ישירה של מפלגה פוליטית, או נשאו שיוך מובהק אליה. 

בתקופת מערכת בחירות עברו העיתונים לנוהל נמרץ, והכותרות נמלאו דרמה ופתוס בהתאם. "קול העם", למשל, יצא בכותרת דוגמת "הזדמנות לשבור המצור על הקומוניזם הישראלי", ועיתון הבקר הכריז: "בוז למשטר הפרוטקציה, יחי השוק החופשי". תוכן המאמרים הפובליציסטיים היה רווי באידיאולוגיה ואופיין בריבוי פרטים לעייפה. כך, לדוגמה, עסק העיתון "דבר" ב"עניין האיזולציה בתנועה הקיבוצית", וב"יתרונות בהצטרפות לגוש המדינות הבלתי מזדהות". נושאים מרתקים ללא ספק.

הלאה. חשבתם שפרסום החוצות הוא המצאה מבריקה של ימינו? אז גם בתחום זה יש לנו ממי ללמוד. הרבה לפני השלטים הדיגיטליים לאורך נתיבי איילון, ידעו המפלגות לשווק את מרכולתן האידיאולוגית בעזרת שלטים מאירי עיניים על גגות בניינים ובמרפסות מגורים. 

מדובר היה בקונסטרוקציות עשויות עץ, שעליהן היו מרכיבים שלטי ניאון צבעוניים - שבימים ההם היוו אטרקציה חזותית לא קטנה. שלטי הניאון הללו היו מחולקים לשתי רמות: ברמה הבסיסית הציג השלט אותיות מאירות בלבן בלבד, ואילו ברמה הגבוהה יותר האותיות היו מחליפות צבעים. למשל, ניאון לבן הודיע "הגידו כן לזקן", ואז כבה המסר - ובמקומו האירו אותיות באדום: "הצביעו מפא"י".

מקום מיוחד של כבוד קיבלו לוחות המודעות, שהיו פזורים כמעט בכל פינה בשכונות ובמרכזי הערים. הללו שימשו בתקופת הבחירות "סוכני הפצה" יעילים של תעמולה מפלגתית, באמצעות כרוזים ומודעות שהודבקו בכל יום מחדש.

המלחמה על שטח הפרסום בלוחות היתה קשוחה: מדביק הכרזות של המפלגה הפרוגרסיבית, למשל, לא הספיק להתרחק מלוח המודעות שעליו הדביק רגע לפני כן כרוזים - ומייד היה מגיע אחריו פעיל של חרות, נניח, ומדביק את הכרוזים שלו ממש על הכרוזים הפרוגרסיביים שהדבק טרם יבש בהם. כשהחרותניק היה מתרחק, היה חוזר הפרוגרסיבי ומדביק מחדש - וחוזר חלילה. 

כדי להימנע מקטטות מיותרות על רקע זה, הוחלט במהלך הבחירות הראשונות להקצות לוחות מודעות נפרדים למפלגות השונות. כל מפלגה הדביקה את כרזותיה על לוחות המודעות שהיו מיועדים רק לה, אבל כרגיל בארץ הפרטאץ' - נוהל זה הופר עד מהרה, והקטטות בין מדביקי הכרוזים חזרו לאופנה. 

פעילי מפלגות שהסכימו להעמיד שלט פרסום מואר על מרפסת ביתם או בחצרותיהם הפונות לרחוב - היו מקבלים מהמפלגה תבנית עץ גדולה בצורת אותיות המפלגה ("ח" לחרות, "פ" לפרוגרסיביים, "ת" לאחדות העבודה, "א" למפא"י וכו'). על צלעות כל אות שובצו נורות להט חזקות, וברדת החשיכה חוברה הקונסטרוקציה בכבל ארוך לתקע החשמל הדירתי - והתעמולה נצצה למרחוק.

בהקשר זה חובה להזכיר אסון שפקד את תושב רחוב אלנבי בתל אביב, שביום הבחירות לכנסת השנייה צנח אל מותו מהקומה השלישית בביתו, "אחרי שנעמד בפזיזות על מעקה מרפסת ביתו לצורך טיפול בשלט רקלמה (פרסומת) מפלגתית", כפי שדיווח למחרת העיתון "דבר".

בידיעה על הטרגדיה לא נמסר מה שם המפלגה שהמנוח איבד את חייו במסירותו אליה, אך מטעם משפחתו נמסר אז שהוא "הקדיש את חייו בחודשים האחרונים למפלגה, שלא טרחה לשלוח נציג להלוויה ואפילו לא זר להניח על קברו".

לצד השלטים המוארים ניצלו המפלגות גם את כלי הרכב הלא רבים שנעו באותם זמנים בכבישי הארץ. על המכוניות היו מדביקים כרזות תעמולה, והללו היו סובבות ברחובות הראשיים. אליהן הצטרפו פעילי המפלגה הצעירים, שהיו נעים בחוצות באופניים, עם לוגו המפלגה מוצמד לחלקו הקדמי של הכידון.

למפלגות הגדולות בזמנים ההם היה נדל"ן יוקרתי, בעיקר למפא"י ומפ"ם, שהחזיקו בבעלותן בתי קולנוע, מגרשי ספורט, בתי עם ועוד. גם לפרוגרסיבים, ל"ציונים הכלליים" ולחירות היו נכסי נדל"ן משובחים משלהן.

בתקופה שלפני בחירות היו מפקיעות המפלגות את המבנים שברשותן לטובת ערבי הסברה ותעמולה. אם בבית הקולנוע בבעלות המפלגה הוצג באותה עת סרט פופולרי, היו תולים בחזית שלט שהכריז בפשטות "היום אין הקרנה", ובשעה היעודה היו מתקבצים אזרחים רבים להאזין לאישיות הבכירה התורנית משורות המפלגה.

את רוב תשומת הלב הציבורית קיבלו אספות העם. לכל מפלגה היה נואם בולט משלה, כשהידוע מכולם בכישרונו היה כמובן מנחם בגין. הנואם שמשך את הקהל הרב ביותר, מתוקף מעמדו, היה דוד בן־גוריון, שאספות העם בכיכובו ריכזו עשרות אלפים, עם שיא של 45 אלף משתתפים באספת עם אחת, בחיפה, לקראת הבחירות לכנסת השנייה. 

אספות המוניות אלה לא נחשבו לתענוג גדול, לא לנואם ולא לקהל הרב שהתקבץ אליהן בדוחק רב. התנאים הפיזיים היו, על פי רוב, לא פשוטים: הקהל האזין לנאומים בעמידה, והחום והלחות היו לעיתים בלתי נסבלים. ואם לא די בזה - מערכת הרמקולים שהשמיעה את דברי הנואם היתה צווחנית ומצרצרת. 

נוסף על כך, לא כל המשתתפים באספת הבחירות הבינו את תמליל הנאום: רבים היו, כאמור, עולים חדשים, והנואמים, מצידם, לא היו תמיד רהוטים וברורים. לא אחת אפשר היה "ליפול" על נואם מונוטוני, משעמם ויבשושי, עם עברית ארכאית וכבדה. במובן זה התעלה מנחם בגין על כולם בנאומיו התוססים והמרתקים, ששבו ללא קושי את לב הנוכחים.

בערים הגדולות נבחרו מראש מרפסות במיקום אסטרטגי, גבוה מעל הקהל, שחלשו על צומת רחובות, כיכר או מגרש ריק. בירושלים עמדה מרפסת כזו בכיכר ציון במרכז העיר, בתל אביב היא אותרה בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה (ברחבת קולנוע מוגרבי), ובחיפה נמצאה מעל למבנה הקופות של קולנוע "מאי", מול מגרש נרחב שאפשר התכנסות המונית.

הקריאה להגיע לאספות העם נעשתה באמצעות כרזות שפוזרו על לוחות ברחבי העיר, והללו נשאו תמיד כותרות דרמטיות: "זה הזמן לחשבון נפש", "נעמוד יחדיו מול הסכנות", "בדם ואש - לא נתייאש", "התייצבו לקראת יום ההכרעה".

כרזות התעמולה והמודעות הפוליטיות הלכו והשתכללו עם השנים, ככל שגברה ההכרה בהיבטים הפסיכולוגיים והשיווקיים של התעמולה. במערכות הבחירות הראשונות הופצו כרזות שנשאו אופי ענייני ודי זהה בין המפלגות השונות. כרזה אופיינית היתה בגודל של גיליון (70x100 ס"מ) או חצי גיליון (50x70), והדגש הושם על פונקציונליות, בסגנון ה"פשקווילים" החרדיים של ימינו: מסר שמובלט בכותרת גדולה, ואחריו קריאה לפעולה. למשל: "הפועל! השתחרר מכבלי הדיקטטורה השלטונית - הצבע למפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם), או "אם עברייה! הבטיחי את חרות בנייך - ורוחם החופשית!

שלשלי לקלפי את האות ח'" (חרות).

נוסף על כך הופצו מיד ליד כרוזים קצרים יותר, שכללו מידע רלוונטי בתוספת עיקרי מצע המפלגה - כולל סעיפים ותתי סעיפים. באותן שנים משכו כרזות אלה עניין ציבורי נרחב, ולא היה כלל נדיר לצפות בעוברי אורח רוכנים בריכוז על הכרוז שחולק להם.

השתכללות תעשיית הדפוס, שיפור הגרפיקה והתפתחות ענף הפרסום בארץ השפיעו רבות על רמת הכרזות. אם בשנים הראשונות הן נחשבו לפשוטות ושבלוניות, הרי שבהמשך שולב בהן עיצוב גרפי מאסכולת מזרח אירופה, שממנה הגיעו רבים מהגרפיקאים: אותיות מלבניות "חזקות", דמויות עוצמתיות עם מבט נחוש, ומסר עיצובי החלטי.

ככל שחלפו השנים, ניכר שיד הפרסומאים מעורבת יותר ויותר בכרזות. אם בעבר היה זה בכיר המפלגה שקובע את המסרים ומעביר אותם בכתב ידו על דף מחברת לבית הדפוס, הרי שאט־אט נכנסו לתמונה "קופירייטרים" שהגו סיסמאות אפקטיביות (תנועת חרות בלטה בזה: "אחים לקרב, לגרדום ולניצחון", "עוז חיל, נס עמל - יגביהונו עד אל על"), טיפוגרפיית האותיות שופרה פלאים, ונוספו איורים, קריקטורות - ובהמשך גם צבע ותמונות.

בחלק גדול מהכרזות חזרה שוב ושוב אות המפלגה, כשהיא מודגשת, גדולה וצבועה בגוונים עזים - כדי להטמיע אותה במוחם של המצביעים, שחלק מהם, כאמור, טרם ידע עברית על בוריה.

כרזות של מפלגות רבות, וגם זו לא המצאה של ימינו, הביעו זלזול, בוטות, הפחדה ולגלוג ביחס ליריב הפוליטי. בכרזות של חרדים, למשל, אפשר היה למצוא בשנות ה־50 שפה אגרסיבית שכללה קללות ונאצות למתחרים ("דירי חזירים, נבלות וטרפות"), ובין השאר הודפסו ביטויים שרמזו על המקצוע העתיק בעולם בהקשר ליריב. תודו שלפחות זה נחסך מאיתנו היום (למרבה הצער - לא בטוקבקים).

בתחילת שנות ה־60 הוצגה בישראל טכנולוגיה חדשה, שאפשרה הדפסה של תקליט על קרטון בגודל גלויית דואר. מפלגת השלטון באותם ימים, "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל", היתה הראשונה שהשתמשה באמצעי המודרני, ושלחה בדואר המוני תקליטים כאלה, שכללו נאום בן כמה דקות - שאותו אפשר לשמוע בהנחה על מכשיר הפטיפון בסלון. 

התקליט הראשון הופק לראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לקראת הבחירות לכנסת החמישית ב־1961. מאחר שבאותם ימים רוב הנמענים לא פגשו מימיהם בתקליט מוזר כזה, הודפסה על חזיתו התראה בולטת: "שים לב - זהו תקליט, דוד בן־גוריון מדבר אליך". ליתר ביטחון, בחלק האחורי הודפסו הנחיות שימוש מפורטות. 

כל שרי הממשלה התקנאו בחידוש ודרשו גם הם להיות מונצחים על תקליט. כך יוצרו בתוך זמן קצר תקליטים בנושאים שונים, שנשלחו אף הם לבתי הבוחרים: בתקליט בנושא הדואר בישראל דיבר שר הדואר, אליהו ששון, ובתקליט אחר יכלו המאזינים לשמוע את גולדה מאיר מדברת אליהם באופן אישי בענייני משרד החוץ, שעליו היתה מופקדת. 

ממש כמו בימינו, לפני כל מערכת בחירות נהגה מפלגת השלטון לשחרר מעט את הרסן ולשגר "תופינים" אלקטורליים לטובת האזרחים. כך, למשל, הושקו בסמוך ליום הבחירות מחלפי תנועה חדשים, הוצגה טכנולוגיית נשק חדשה בצה"ל, ופוזרו הטבות כלכליות שונות ומשונות. 

בבחירות לכנסת השנייה, למשל, ב־1951, הזמינה מפא"י ילדים להתארח בסניפיה ברחבי הארץ, ושם האכילו אותם מכל טוב בתקופה של צנע ומחסור. פעילי המפלגה ידעו שהילדים לא יבואו בגפם, והמסר הסמוי להוריהם היה אפקטיבי: תצביעו בעדנו - וגם אתם תהיו שבעים ומאושרים, כמו ילדיכם. 

ומי יכול לשכוח את הטלוויזיות הצבעוניות ששר האוצר מהליכוד, יורם ארידור, התיר לאזרחי ישראל לרכוש בתחילת שנות השמונים, או את ההבטחה של שר הכלכלה באותן שנים, יעקב מרידור, "להאיר את רמת גן" בנורת פלאים חסכנית שהוא המציא, כביכול? 

כמו בסרט "סלאח שבתי", של אפרים קישון, נרשמו בהקשר זה גם כמה טריקים "מלוכלכים". כך, למשל, לקראת הבחירות לכנסת השלישית, ב־1955, הוזמנו עיתונאים מכל המערכות בארץ להשתתף בבהילות בטקס חגיגי לחנוכת קו המים "ירקון - נגב". במקום ניגנה תזמורת גדולה, נגזרו סרטים ונישאו נאומים חוצבי להבות. רק חדי העין שבין הנוכחים הבחינו בעובדה קטנה אחת: עבודות הפיתוח בשטח נמצאו עדיין בעיצומן, וכלל לא הושלמו. 

ואכן, מייד בתום הטקס, אחרי עזיבת כל העיתונאים את המקום, פורקה הבמה החגיגית, קופלו הדגלים, והפועלים שבו חיש קל לעבודתם. מפעל המים "ירקון - נגב" החל לפעול רק שנה אחרי אותו טקס מתוקשר, שאת רווחיו האלקטורליים קשה היה להחמיץ.

הבחירות לכנסת החמישית התקיימו ב־15 באוגוסט 1961. כחודש לפני כן שוגר מאתר סודי על חוף הים, מדרום לעכו, טיל בשם "שביט" שהגיע, כך פורסם למחרת בעיתונים, "עד לשולי החלל בגובה 80 ק"מ". במקביל פורסמה בעיתונים תמונה של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, וסגן שר הביטחון, שמעון פרס, צופים בשיגור ההיסטורי, לצד הרמטכ"ל אז, רב־אלוף צבי צור. ניצול יח"צני של עניינים ביטחוניים לקראת הקלפי? אתם אמרתם. 

כנסת נכבדה

שיאים ואנקדוטות מהכנסות השונות

 

√ 1,023 איש ואישה כיהנו עד היום כחברי הכנסת לדורותיה, והם ייצגו 213 מפלגות ורשימות שונות 

√ שמעון פרס היה חבר הכנסת המבוגר ביותר במהלך כהונתו (83), והיה גם הח"כ שכיהן הכי הרבה זמן במצטבר - 47 שנים

√ אורנה אנג'ל היתה חברת הכנסת שכיהנה הכי מעט: שבוע בלבד, מטעם מפלגת העבודה ב־2006

√ משה ניסים היה הח"כ הכי צעיר שהצטרף לכנסת. הוא היה בן 24, ונבחר מטעם הציונים הכלליים ב־1959 

√ בכנסת הראשונה, רק 13 אחוזים מבין חברי הכנסת היו ילידי הארץ. בכנסת הנוכחית, ה־23, נתח ילידי הארץ הוא הגבוה ביותר - 82.7 אחוזים

√ ח"כ מיקי איתן (ליכוד) נשא את הנאום הארוך ביותר בתולדות הכנסת - עשר שעות ושבע דקות. זה קרה ב־29 בדצמבר 1992, בדיון על תקציב המדינה ל־1993 

√ 38 חברות כנסת שירתו במהלך הקדנציה המלאה של הכנסת ה־23. זאת לעומת  שיא שלילי של שמונה ח"כיות בלבד בכנסת השביעית 

√ בכנסות לדורותיהן שירתו 13 רמטכ"לים, ארבעה ראשי שב"כ ושלושה ראשי מוסד - כולם לשעבר, כמובן. 

√ יו"ר הכנסת המבוגר ביותר היה נחום ניר, שנבחר לתפקיד בגיל 75, בסוף הכנסת השלישית (כממלא מקומו של יוסף שפרינצק, שהלך לעולמו). לעומתו, אברהם בורג היה הצעיר ביותר בזמן בחירתו לתפקיד הרם (45), והוא כיהן כיו"ר הכנסת ה־15

√ האישה היחידה שנבחרה כיו"ר הכנסת היתה דליה איציק (קדימה), בכנסת ה־17 

√ הישיבה הארוכה ביותר שניהלה הכנסת אי פעם התקיימה בדצמבר 2017, בניהולו של היו"ר, יולי אדלשטיין. היא נמשכה 57 שעות ו־48 דקות ועסקה בתקציב המדינה

√ הח"כ שכיהן בתפקיד יו"ר הכנסת במשך הזמן הארוך ביותר היה קדיש לוז - עשר שנים פחות שבועיים. לעומתו, ח"כ בני גנץ כיהן כיו"ר הכנסת 53 ימים בלבד.

√ הכנסת השלישית נשאה את הקדנציה הארוכה ביותר עד כה: ארבע שנים, שלושה חודשים ו־17 ימים

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו