יום הולדת 40 של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר בתל אביב נפל השנה, בצירוף מקרים שמתאים לעלילת מחזה אימה, על תקופת האופל של עולם התרבות, כשהקורונה סגרה הכל והותירה את האולמות, שתססו קודם לכן ערב־ערב בשלל הפקות, ריקים וחשוכים.
בית ליסין, שאותו הקים בשנות ה־80 יעקב אגמון ז"ל, החל את דרכו כמועדון תרבות קטן ששילב תיאטרון עם ערבי זמר. ב־1993 נכנסה לתמונה המנכ"לית והמנהלת האמנותית ציפי פינס, שעומדת בראש התיאטרון עד היום, ובמידה רבה הפכה לפנים שלו. פינס הגיעה עם חזון להפוך את בית ליסין לאחד התיאטרונים הגדולים והמובילים בארץ, כדי לקדם מחזאות ישראלית חדשה. בין השחקנים שבמשך שנים היו נבחרת ייצוגית של התיאטרון בולטים יונה אליאן, ששון גבאי, מיה דגן, ליאור אשכנזי ועוד.
למרות הימים הקשים והמגיפה, בבית ליסין החליטו שלא לוותר על חגיגות התאריך העגול וצילמו מופע יום הולדת מיוחד - מול אולם נטול קהל. במופע, שביים עידו רוזנברג וישודר בכאן 11 (3 באפריל), יספרו רבים מהשחקנים לאורך השנים על הרגעים הגדולים, ההפקות המיוחדות והכוח של התיאטרון, שבימים אלה מתכונן לקראת פתיחת הדלתות מחדש, אחרי יותר משנה של השבתה.
חזרנו לשמות שהחלו את דרכם על במת בית ליסין, כדי לשמוע מהם על ההזדמנות הראשונה, הזיכרונות, הטיפים - ושנת הקורונה שעברה עליהם.
"שיחקתי בחורה 'פעורה' ששואלת הרבה שאלות, ממש כמו מגי, שבאה מנתניה ולא התביישה לשאול"
מגי אזרזר (34) התחילה בבית ליסין בגיל 28, בהצגה "לחנך את ריטה"
כיום: שחקנית בתיאטרון בית ליסין, בטלוויזיה ובקולנוע
ההצגה הראשונה שלי: "'לחנך את ריטה', ב־2014, בבימויו של רוני פינקוביץ' ז"ל. שיחקתי שם מישהי שמגיעה 'פעורה' ולא מתביישת לשאול שאלות. וזה בדיוק הסיפור האישי של מגי, שהגיעה מנתניה ולא התביישה לשאול שאלות בסטודיו של ניסן נתיב בתל אביב".
זיכרון שאני לוקחת איתי: "בהצגה הזאת ריטה מגיעה לפרופסור ומדברת איתו כאילו היה החבר שלה - והוא מתאהב בחוצפה שלה. זאת, למעשה, החוויה הכללית שלי מתל אביב. הגעתי לבית ליסין אחרי שכבר שיחקתי בטלוויזיה, ושמעתי שציפי פינס מבררת עלי מה עשיתי ומה אני שווה. היא באמת נתנה לי פה צ'אנס, וידעתי שהדמות של ריטה מתאימה לי, ממש תפורה למידותיי".
הייחוד של בית ליסין: "העובדה שעומדת בראשו אישה משנה הרבה מאוד ברמת התכנים. לי, ברמה האישית, היא משמשת כאם, וזה מרגיע את נשמתי".
שנת הקורונה שלי: "אני אדם מסתגל, וראיתי במגיפה אות וסימן. הבנתי שזה הזמן שלי לנוח, שהמרדף נעצר ושצריך להיכנס פנימה, כי אין עכשיו 'חוץ'. לימדתי פה ושם משחק בזום, אבל לא כל כך עבדתי בתקופה הזאת. מנוחת הלוחמת. גיליתי שבסופו של דבר, זה לא כזה מפחיד שם בפנים, ושיש עולם שלם בחיים האישיים, בקשר שביני לבין בן זוגי (קותי סבג; מ"כ). לדעתי, זאת היתה אחת השנים הכי מלמדות שהיו לי, וזה שמר לי על השפיות".
היחס הבעייתי לעולם התרבות: "זה היה התחום שהכי קל והכי נגיש לסגור. אמרו 'אסור להתקהל'? אז בואו ננעל מייד את שערי התיאטרון. יום אחד הציגו בטלוויזיה את פירוט הענפים שהכי נפגעו בקורונה, וראיתי שתחום התרבות לא מופיע שם. הייתי בהלם מזה. התרעמתי, העלתי פוסט שזה לא פייר שאפילו לא ציינו אותנו כנפגעים. זה היה ממש רגע שבו בחרתי להיעלב באופן אישי".
הטיפ הכי חשוב שלי לשחקנים מתחילים: "בחייכם תשמעו המון עצות, דעות והמלצות על שיטות משחק. צריך לקחת קצת מכל דבר, אבל העצה הכי חשובה היא לא לשכוח את עצמכם, להבין מה מתאים לכם ולמה אתם משתייכים".
מה אני מאחלת לבית ליסין ליום ההולדת: "שציפי פינס תמשיך להיות אישה בריאה, חזקה ועוצמתית - כי בית ליסין זה היא".
"כילד פשוט שיחקתי בלי להיות מודע. היום אני מתפלא איך לקחתי הכל באיזי"
אושרי כהן (37) התחיל בבית ליסין בגיל 13, בהצגה "ספר הג'ונגל"
כיום: יוצר, כותב ומביים לקולנוע
ההצגה הראשונה שלי: "'ספר הג'ונגל' ב־1996, בתפקיד מוגלי, לסירוגין עם תום אבני. אחרי שנה שיחקתי שם ב'ערפל', והמשכתי עד ל'החולה ההודי', בגיל 23, שהיה שיא הקריירה שלי בבית ליסין".
זיכרון שאני לוקח איתי: "בזמן שכולם הלכו לטיולים שנתיים אני שיחקתי בהצגות, וכשכולם ירדו לשחק כדורגל אני נסעתי להופיע. זאת חוויה שילדים עלולים לחוות כלא נעימה, כי זאת התרגשות לעמוד מול 1,000 איש בקהל, אבל אישית מאוד נהניתי. כילד פשוט הלכתי על זה, בלי להיות מודע. היום אני מתפלא איך לקחתי את זה באיזי, כי דווקא כשמתבגרים נחשפים לסכנות של המקצוע, לפוליטיקה הפנימית, ללחצים. כשאתה ילד אתה תמים".
הייחוד של בית ליסין: "שהוא תמיד שם את הדור הצעיר לנגד עיניו. הרבה כותבים, במאים ושחקנים מצאו שבית ליסין היה הבית הראשון שלהם".
שנת הקורונה שלי: "בשנתיים האחרונות אני מתעסק בעיקר בכתיבה ובבימוי. אני מודה שהגעגוע לבמה קיים ובוער תמיד, אבל משחק בתיאטרון הוא משהו מאוד תובעני שאי אפשר לעשות 'על הדרך'. לכן החלטתי להתמקד בבימוי ובכתיבה לקולנוע. יצרתי בשנה האחרונה את 'פרוג'קט אאוט' - פרויקט של סרטים קצרים על התמודדות האדם הקטן עם הממסד והטכנולוגיה, והוא זמין ביוטיוב. בנוסף, ביימתי וכתבתי סרט בשם 'באמצע שום מקום', בכיכובם של דרור קרן וצחי גראד, שאמור לצאת בקרוב".
היחס הבעייתי לעולם התרבות: "אני לא מופתע, כי אמנות ותרבות היו תמיד הדבר האחרון שחושבים עליו אצלנו. עכשיו זה פשוט שקוף יותר. אנחנו מתמודדים הרבה שנים עם מעט מאוד תקציבים, ואני לא מפריד את התרבות מהחיים. כל מה שקרה פה הוא פשוט פשע נגד האנושות: סגרים, קורונה, חוסר אמון מאוד גדול של כולם, ושלי באופן אישי, בשלטון ובממסד, שהלכו צעד אחד רחוק מדי במה שעוללו לאזרח הקטן. אני פשוט זועם על ההתנהלות ועל הבריונות שקורית לא רק פה - אלא בכל העולם. יש סדר עולמי חדש, אנחנו בשיאו, והאזרח הקטן עובר כרגע סוג של שואה".
הטיפ הכי חשוב שלי לשחקנים מתחילים: "לשמור על הילד שבך, על הדמיון המפותח. כמו ילד קטן שמתחפש לקאובוי - תהיה הילד הזה. תשתחרר מ'מה חושבים עלי' ומ'האם אני טוב או לא'. פשוט תיהנה כמו ילד - והקהל כבר ייהנה איתך".
מה אני מאחל לבית ליסין ליום ההולדת: "שיהיו אמיצים, שיעסקו בחומרים שהם לא רק ממסדיים ושיצליחו להיות עם אמירה משלהם. אני מודה שהחלום שלי הוא לסגור מעגל ולחזור לבית ליסין, להחזיר חסד נעורים לציפי פינס, שמגיל מאוד צעיר האמינה בי וזיהתה בי משהו שאפילו אני לא זיהיתי. אני חייב לה ולתיאטרון את הקריירה שלי, והייתי שמח להחזיר להם - ולחזור אליהם עם תפקיד טוב".
"ואז הבמאי אמר לי: 'מטורף שנפגשנו, כי עולה הצגה שלי - ויש לך שם תפקיד מתאים'"
יובל שרף (35) התחילה בבית ליסין בגיל 23, בהצגה "אקווס"
כיום: שחקנית בתיאטרון חיפה, בקולנוע ובטלוויזיה
ההצגה הראשונה שלי: "נכנסתי היישר מהסטודיו למשחק של ניסן נתיב להצגה 'אקווס', ב־2008, ממש שבוע אחרי שסיימתי את הלימודים. את ההצגה ביים רוני פינקוביץ' ז"ל, ונתקלתי בו במקרה בתור לקופת חולים. פשוט ישבנו זה מול זה והתחלנו לדבר, ואז הוא אמר לי שזה מטורף שנפגשנו, כי בעוד חודשיים עולה הצגה שלו, והוא חושב שיש לי שם תפקיד מתאים. הגעתי, ונשארתי בבית ליסין שבע שנים. ציפי פינס ממש טיפחה אותי".
זיכרון שאני לוקחת איתי: "כשהייתי סטודנטית בניסן נתיב גרתי בדיזנגוף 99, ממש מתחת לבית ליסין. תמיד אמרתי לעצמי שכשאסיים את הסטודיו אגיע לתיאטרון הזה, כך שזאת היתה הגשמת חלום ראשונה שלי כשחקנית. ובאמת, רוני וציפי הזמינו אותי לקריאה, ומשם הכל היסטוריה. לאורך השנים עשיתי תפקידים מהממים".
הייחוד של בית ליסין: "תמיד אזכור אותו כתיאטרון שבנה אותי ונתן לי את ההזדמנות הראשונה. המקום שבו למדתי, למעשה, מה זה תיאטרון".
שנת הקורונה שלי: "היתה לי שנה מהממת, יחד עם זה שהתגעגעתי מאוד לבמה. לא עבדתי שנתיים, בגלל היריון ולידה. יש לי שני ילדים מדהימים, ואני מרגישה שהשנה הזאת היתה מאוד משמעותית עבורי איתם. במקביל, הקמתי מיזם חברתי בשם 'גרופ האג', שהוא אתר שמציע פלטפורמה של תמיכה וייעוץ אונליין להורים מאנשי מקצוע בכירים. בנוסף, הצטלמתי לסדרה 'מלכת היופי של ירושלים', שתעלה ביס, ולסרט פסטיבלים גרמני שייצא בקיץ".
היחס הבעייתי לעולם התרבות: "תחום התרבות נזנח ברמה מחפירה, ואמרו כבר הכל לפניי. אני באמת מקווה שעכשיו נצליח לחזור, שהקהל יבוא לאולם ולא יפחד, ושכולם יזכרו שהתרבות היא לא NICE TO HAVE - אלא MUST HAVE".
הטיפ הכי חשוב שלי לשחקנים מתחילים: "משחק זה כמו ריצת מרתון. הדרך ארוכה ומפותלת, מזיעים ונפצעים בה, ויש הרבה אימונים קשים - עד שיש תפקיד אחד טוב ומדויק ששווה הכל".
מה אני מאחלת לבית ליסין ליום ההולדת: "שהתיאטרון הזה ימשיך להפיק יצירה ישראלית ויתמוך ביוצרים ישראלים, כמו שהוא עושה לאורך השנים. ואולי עוד ניפגש מחדש על הבמה שלו".
"אני זוכרת את שיחות הנשים מאחורי הקלעים, הקשבתי וספגתי הכל"
ג'וי ריגר (27) התחילה בבית ליסין בגיל 10, בהצגה "מקווה"
כיום: שחקנית בתיאטרון הקאמרי, בצוותא, בטלוויזיה ובקולנוע
ההצגה הראשונה שלי: "אחרי שהשתתפתי כילדה בהפקה עצמאית של 'ספר הג'ונגל', הגעתי לבית ליסין בגיל 10, ב־2004, היישר להצגה למבוגרים 'מקווה', שכתבה הדר גלרון. שיחקתי שם ילדה חרדית שהופכת להיות אילמת, כי אבא שלה מכה את אשתו, אמא שלה, והיא בוחרת לשתוק".
זיכרון שאני לוקחת איתי: "אני זוכרת עד היום את העבודה המדהימה על שפת הגוף שעשה איתי הבמאי מיכה לבינסון ז"ל. ב'מקווה' משחקות רק נשים, ואני זוכרת שמאחורי הקלעים היו כל הזמן שיחות נשים. אני הייתי בגיל שבו את רוצה להיות כבר אישה מבוגרת, ואני זוכרת ששאבתי וספגתי כל דבר שהן אמרו. הופענו יותר מ־500 פעם, וממש גדלתי עם ההצגה הזאת, מכיתה ה' ועד כיתה ט'. כל השחקניות מאוד דאגו לי, והרגשתי כמו במשפחה. אני זוכרת שעשו עלי פעם חרם בבית הספר, והן גוננו עלי והרגיעו אותי".
הייחוד של בית ליסין: "שהוא תיאטרון מאוד ביתי, שמצליח לשלב מחזות זמר, הצגות משפחתיות וקלאסיקות, וזה דבר מאוד יפה בעיניי".
שנת הקורונה שלי: "זאת היתה תקופה מאוד יפה, עצובה, מרגשת, חסרת ודאות, מקרבת ומסקרנת. עברתי עם עצמי הרבה תהליכים, והיה לי מקום למחשבה. מצד שני, היה משהו מאוד מפחיד בזה שהכל נעצר פתאום. לשמחתי, הספקתי לעבוד והצטלמתי ל'תמונת ניצחון' של אבי נשר ולסרט של ג'ייק פאלטרו, אחיה של גווינת', שנקרא 'התנור' ונמצא עדיין בהפקה. הוא עוסק בתקופת משפט אייכמן, ואני מגלמת בו נציגה של הסוכנות היהודית".
היחס הבעייתי לעולם התרבות: "אותי מאוד מעציב ומתסכל שאף אחד לא שם עלינו. מצידי, עשיתי מה שיכולתי לעשות כדי לעזור למי שצריך. ארגנתי לחברים זמרים שלי הופעות בבתים פרטיים של אנשים שרצו לארח. כל דבר שיכולתי, עשיתי".
הטיפ הכי חשוב שלי לשחקנים מתחילים: "זה טיפ שאני נותנת תמיד גם לעצמי: לראות כמה שיותר סרטים והצגות, להעשיר את עצמנו כל הזמן, ללמוד עוד טכניקות, לקבל השראה".
מה אני מאחלת לבית ליסין ליום ההולדת: "דבר ראשון, שיחזרו לתפקוד מלא. ואני מאחלת שהתיאטרון ימשיך להיות בית לשחקנים שלו, שיביא הצגות מקוריות וחדשות ומגוונות, שילך ויתפתח עם השנים ושהאנשים שמובילים אותו ימשיכו להיות אנושיים ולעבוד בצורה רגישה ומחוברת".
"ציפי פינס אמרה שאין סיכוי בעולם שהיא תלהק ילד מאילת להצגה בתל אביב"
תום אבני (35) התחיל בבית ליסין בגיל 9, בהצגה "ספר הג'ונגל"
כיום: שחקן בתיאטרון באר שבע, בקולנוע ובטלוויזיה, ומתרגם מחזות
ההצגה הראשונה שלי: "המחזמר 'ספר הג'ונגל', ב־1996. הייתי אז ילד וגילמתי את מוגלי. זאת היתה הפעם הראשונה שעליתי על במה, אחרי שבעיר שלי, אילת, הייתי מופיע בפנטומימה ליד הים. הייתי מגיע עם טייפ קטן וכובע ומחקה את חנוך רוזן. חנוך, שהכיר אותי משם, חיפש ילד לתפקיד מוגלי והתקשר להוריי. במקרה הייתי באותו יום בתל אביב, וכך התארגן אודישן מאולתר בבית המנהל המוזיקלי, מירון מינסטר. ציפי פינס היתה בחו"ל, לכן צילמו לה את האודישן בווידיאו. היא אמרה שהיא לא מתכוונת לצפות בקלטת, כי אין סיכוי בעולם שהיא תלהק ילד מאילת להצגה בתל אביב. השאר כמובן היסטוריה".
זיכרון שאני לוקח איתי: "'ספר הג'ונגל' היה חלום שהתגשם לי בצורה הכי מרגשת ומפוארת. אם עד אז הרגשתי שאני משחק במגרש משחקים קטן, פתאום נתנו לי מגרש מאוד גדול. אני לא חושב שהבנתי אז את גודל המעמד, ולא ברור לי איך היה לי האומץ. אפילו היום, לפני שאני עולה לבמה, אני משקשק מהתרגשות בכל ערב מחדש, גם בהצגה ה־200".
הייחוד של בית ליסין: "לציפי פינס יש באמת חוש מיוחד לזהות מה יתפוס את הקהל. אני זוכר את הקריאה הראשונה שעשינו ל'שבטים', מחזה שתרגמתי לבית ליסין אחרי שצפיתי בו בניו יורק ומאוד האמנתי בו. אחרי שתי סצנות ציפי עצרה, הודתה לכולם ושלחה אותנו הביתה. בדרך כלל זה אומר שהמחזה קטסטרופלי, אבל ציפי אמרה: 'הבנתי, זה יהיה מצוין'. ואכן, ההצגה הצליחה גם בקרב המבקרים וגם בקרב הקהל".
שנת הקורונה שלי: "לא נעים להודות, אבל השנה עברה עלי די בנעימים. ניצלתי את זמן האיכות עם המשפחה ועם עצמי לנוח רגע, ולשמחתי הצטלמתי ל'סברי מרנן' ולסרט של אבי נשר, 'תמונת ניצחון'. מובן שהיעדרות התיאטרון מחיי היא כמו כריתה של איבר בגוף, ובהתחלה היה הלם טוטאלי, אבל פתאום התפנה המון זמן, וזה גם עשה נעים להתגעגע".
היחס הבעייתי לעולם התרבות: "טרגדיה כלל עולמית. יש לי חברים שחקנים בברודוויי ובלונדון שבוכים בדיוק כמונו. לכולם יש אותה מצוקה, עם יותר סימני שאלה מתשובות. יש לי הרבה טענות על היחס לאנשי התרבות, ששנה שלמה לא עובדים. הבעיה אצלנו מתחילה כבר בשיח, בהיעדר התרבות. כל קשר בין מקבלי ההחלטות לבין התרבות הולך ומתרחק".
הטיפ הכי חשוב שלי לשחקנים מתחילים: "כמו שאמר רמי הויברגר ב'מבצע סבתא' - אתה מתחיל הכי מקצוען שלך, ולאט־לאט אתה מגביר. אם לא שומרים על מוסר עצמי של הקפדה בהצגה ה־150, כמו בהצגה הראשונה, מאבדים את הטעם מהר מאוד. מבחינתי, זה כמו אדיקות דתית: בכל פעם שיש לי יום רע, או שאני עייף, אני מחמיר עוד יותר את החימום ואת ההכנות שלי לקראת ההצגה".
מה אני מאחל לבית ליסין ליום ההולדת: "שיידע להמציא את עצמו מחדש ולהשתנות יחד עם העולם שמשתנה. אני מאחל לו שימשיך להיות הדלת הראשונה שנפתחת לעוד הרבה שחקנים, כי מבחינתי זה המקום שנתן לי הזדמנות ראשונה פעמיים בחיים, בהפרש של 20 שנה: גם 'ספר הג'ונגל' וגם המחזה הראשון שתרגמתי לתיאטרון - 'שבטים' - עלה שם".
