יו"ר הכנסת, ח"כ מיקי לוי: "האופוזיציה התאהבה בפוזיציה, והיא לא באה לעבוד. זה נוח לה"

"זה בית משוגעים!", צועק לעברי יו"ר הכנסת, ח"כ מיקי לוי, כשאני שואלת לשלומו. "העיקר אמרו לי, 'זה אחלה תפקיד, תפקיד נהדר, יהיה לך שקט, כיף, רגוע'. אין לי דקה של שקט, אני מרגיש שאני רוכב על גבו של נמר. באמת, המשתנים בכל יום הם כל כך גדולים וכל כך קיצוניים. איפה השקט שהבטיחו לי?"

יום ראשון השבוע, אחר הצהריים. מיקי לוי יושב ליד שולחן האוכל הגדול בביתו שבמבשרת ציון, מוקף ביועציו, ומתכונן עד לרגע האחרון לראיון הזה. אחרי קרוב לעשר שנים בפוליטיקה מטעם יש עתיד, לוי זז בכיסאו באי־נוחות כשאני שואלת אותו איזה ציון הוא מעניק לעצמו על תפקודו בחצי השנה האחרונה.

"אני מניח שהציבור ייתן לי ציון הרבה יותר טוב מהציון שאני אתן לעצמי, כי אני מאוד ביקורתי", הוא אומר, "כל חיי שפטו אותי בציונים, ואני תמיד שפטתי את עצמי לחומרה, אבל הציבור חשוף לניהול מליאת הכנסת ולקשיים הבלתי הרגילים של ניהול ישיבות בכנסת. מעולם לא היה מצב של קואליציה ואופוזיציה שנמצאות ביחסים כל כך רעים כמו היום. לפני חודש רעייתי נורית פגשה את אירנה, רעייתו של קודמי בתפקיד יולי אדלשטיין. אירנה אמרה לה שליולי לא היתה התמודדות קשה כמו שלי.

"תביני, אני גאה בהקמת הממשלה הזאת. אחרי ישיבה ארוכה באופוזיציה הצלחנו להביא קול אחר למדינת ישראל. מבחינתי, זה קול מאוזן ושפוי. אבל אני מצטער שלא עלה בידי להביא את האופוזיציה והקואליציה לכדי הידברות. במשך ארבעה חודשים היו אצלי בלשכה שבעה דיונים עם נציגי הקואליציה והאופוזיציה, ישבו בהם יריב לוין ודוד ביטן וזאב אלקין. אני מנסה לבנות גשר בין שני חלקי הבית, עד עתה לא הצלחתי.

"באוגוסט הזמנתי את יו"ר האופוזיציה ורעייתו לשולחן הזה שאנחנו יושבים לידו, לארוחת ערב עם רעייתי, כדי לבנות גשר של שלום. יש יותר מזה?"

ואיך היה המפגש?

"היה מפגש מצוין, באווירה טובה. היה כל הסמול טוק שיכול להיות. זו היתה צריכה להיות פגישה סגורה, אבל כשנתניהו הגיע לכאן עם הרכבים, הכל דלף החוצה".

בשבוע שעבר מצא לוי את עצמו במתקפה מצד שלושת סגניו מהאופוזיציה - חברי הכנסת יעקב מרגי (ש"ס), אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) ודוד ביטן (ליכוד). מרגי סירב להחליף אותו בניהול ישיבה והודיע לו על החלטתם שלא לנהל עוד ישיבות עד להודעה חדשה. הסיבה: החלטתו של לוי להחליף את טיבי בניהול ישיבת המליאה, בעקבות המבוכה שנגרמה לקואליציה בהצבעה השגויה של מנסור עבאס.

"היה בלאגן גדול במליאה", אומר לוי, "לא התערבתי לאחמד טיבי בעבודתו ולא אמרתי לו מה להחליט (טיבי החליט להיצמד לתקנון ולא לאפשר שינוי של ההצבעה; דר"א), אבל החלפתי אותו, כי המליאה לא היתה שקטה. היו יותר מדי צעקות ובלאגן. עם כל הכבוד לסגנים שלי, ואני מכבד אותם, יש יו"ר אחד, וזה המנדט שלו להחליט מתי הוא עולה ומתי לא.

"היה צורך לעשות הפסקה כדי לברר את נושא ההצבעה ולצפות בווידאו, ואז לקבל החלטה. ראיתי המולה והסתודדויות. טיבי, ביטן ומרגי דיברו ביניהם, ואחר כך מיהרו לתקשורת להודיע שהם לא מחליפים אותי יותר.

"אני מכבד את ההחלטה ולא כועס עליהם. כל חיי עבדתי 24/7, וזה לא מה שישבור אותי, שלא יחליפו אותי. אבל זה בהחלט מהלך לא מכובד, גם אם יש לי ויכוח עם אחד הסגנים. כשיריב לוין הוריד בזמנו את מנסור עבאס מהדוכן, כולם עשו מרד?"

שירלי פינטו הוקפצה למליאה שישה ימים לאחר שילדה, כי באופוזיציה סירבו לקזז אותה. מה חשבת על זה?

"מפריע לי שלא מתקזזים. אני יכול להעיד על עצמי שאני התקזזתי ארבע פעמים בכנסת הזאת. כשחבר כנסת מש"ס צלצל ואמר לי שהיום הוא הסנדק של הנכד שלו - התקזזתי. כשיעקב אשר מיהדות התורה צלצל ואמר 'אני עם הנכדים בצפון בחופש ואמרו לי לחזור' - אמרתי לו שאני מתקזז איתו. אחר כך קיבלתי ממנו סרטון מרגש, שבו כל הנכדים שלו אומרים 'תודה, מיקי, שסבא בא איתנו לטיול'. כשמאי גולן הרגישה לא טוב, התקזזתי איתה. גם כשמירי רגב צלצלה ואמרה שיש לה חינה משפחתית בניו יורק - אמרתי לה, 'סעי, אני מקזז אותך'".

• • •

מהי ההצלחה הכי גדולה שלך עד היום?

"העברת התקציב. זו היתה נקודת המפנה, ששידרה שהתחלפה ממשלה. כדי להעביר אותו, תרגלתי מראש את כל חברי הקואליציה איך להצביע, מהם השלבים ואיך מעבירים תקציב בלי להיכשל באף הצבעה.

"היו כ־800 הצבעות, חלקן אלקטרוניות וחלקן שמיות, וכולן מלבד אחת עברו בהצלחה. בהצבעה שכשלה (שבה אמילי מואטי הצביעה בטעות עם האופוזיציה, הנושא עבר לוועדה וחזר למליאה אחרי כמה שעות; ד"א) הסגן שלי, איתן גינזבורג מכחול לבן, ישב בכיסא היו"ר. אבל זה דבר שקורה, ולכן העברת התקציב היתה הצלחה גדולה מבחינה ביצועית טכנית, בייחוד אחרי חמישה ימים ללא שינה.

"אחרי ההצבעות שר האוצר ביקש לפגוש אותי בלשכתי ואמרתי שאין לי זמן ושיעזבו אותי, אבל הוא התעקש. בא אלי, התיישב מולי ואמר: 'באתי להגיד לך תודה. בלעדיך התקציב לא היה עובר'. התרגשתי. הרגשתי שהוא מעריך את העבודה שלי".

מה היה רגע השפל הכי גדול שלך בשבעת החודשים האלה?

"השפל הכי גדול הוא שהכנסת לא עובדת כפי שהיא צריכה לעבוד. יחסי אופוזיציה־קואליציה אינם טובים. האופוזיציה לא משתתפת בוועדות. לטעמי היא מתנהלת בחוסר אחריות כלפי הכנסת וכלפי הציבור. האופוזיציה התאהבה בפוזיציה, והיא לא באה לעבוד. זה נוח לה. הוויכוח המרכזי היה אם בוועדת הכספים יהיה לקואליציה יתרון של שני ח"כים או אחד. כן, זה הוויכוח.

"עובדה שכאשר הקואליציה לקחה אותי לבג"ץ והאשימה אותי בחלוקה לא שוויונית בוועדות הכנסת, בג"ץ עמד לצידי. להחרים את הוועדות זה צעד קיצוני, שפוגע בייצוג של הציבור ובאינטרס הציבורי בוועדות.

"הקואליציה הציעה הרבה דברים במעלה הדרך, כולל נושאים שאפשר לצ'פר בהם את האופוזיציה. למשל, החזרנו להם את הנציג בוועדה לבחירת שופטים ודיינים, שנלקח מאיתנו לפני שבע שנים. אז אני טוען שצריך לבוא לעבוד ולהמשיך את הוויכוח. לשם כך בחר אותנו הציבור, כדי לדאוג לאינטרסים של כל צד.

"מה שקורה כרגע הוא חוויה קשה ומטרידה, והפרלמנט הישראלי אינו ממלא את תפקידו כפי שהוא צריך למלא".

מה שלום ועדת האתיקה, זו שמסרבת לקום ובאחריותך להקימה?

"כרגע היא לא קמה. זו ועדה שלנו, של חברי הכנסת, והיא לא ועדה פוליטית. היא מאוזנת, עם שני נציגים לאופוזיציה ושניים לקואליציה, ומטרתה להסדיר את הלכות הבית ואת ההתנהגות. אז למה האופוזיציה מחרימה אותה? הצעתי כל מה שאפשר כדי להקים אותה. פניתי ליותר מעשרה חברי כנסת מהאופוזיציה שיישבו בה, אבל ללא הועיל.

"אני מחפש אופציות נוספות כתחליף. למשל, חשבתי למנות לוועדה ארבעה חברי כנסת לשעבר, אבל ירדתי מזה. הוועדה צריכה לקום בהסכמה, לא בכוח".

גם הוועדה לביקורת המדינה היא ועדה חשובה שעדיין לא הוקמה.

"הוועדה לביקורת המדינה שייכת לאופוזיציה, וזה לא בסדר שהיא לא מוקמת, כי האופוזיציה מחויבת על פי התקנון להקים אותה. מבקר המדינה כבר סיים שמונה דו"חות מאז מאי, והם היו חייבים להתכנס ולדון בממצאים. אי־הקמת הוועדה היא פגיעה ממשית באינטרס הציבורי. זו פשוט התנהגות חסרת אחריות".

הטענה שעולה שוב ושוב מצד חברי כנסת מהאופוזיציה היא שאתה מתנכל להם.

"אני ממש לא מתנכל לאף אחד. אני באמת מנסה לעשות איזונים בין אופוזיציה לקואליציה. כשיולי אדלשטיין ויריב לוין כיהנו בתפקיד הזה, אני הייתי קד להם קידה. ואני אומר לך - זו התנהגות מכובדת.

"אפשר לתקוף נושאים ורעיונות, אי אפשר לתקוף יו"ר כנסת ברמה האישית, עם קללות שהנייר לא סובל. דודי אמסלם מגדף אותי באופן קבוע בלי להניד עפעף. גם אני הייתי אופוזיציונר לוחם, ומפעם לפעם כשלתי בלשוני, אבל אף פעם לא קיללתי את יו"ר הכנסת. כן, היה לי פֶה, אבל מעולם לא הביאו אותי לוועדת האתיקה. כאן נחצו גבולות".

מה הדבר הכי קשה שצעקו לך במליאה?

"הכי קשה היה לשמוע את אמסלם צועק לי 'סמרטוט רצפה' ו'בריון'".

הוא גם הבטיח שיעניש אתכם כשהליכוד יחזור לשלטון.

"כל חיי הייתי מאוים, זה לא מפחיד אותי".

תהיה מוכן להתארח אצל אמסלם לסופשבוע, אם יזמין אותך?

"התשובה היא כן, אבל הוא צריך לשנות את הכיוון ואת הצורה. אני מוכן לשבת ולדבר, אבל לא בסגנון הזה. זה לא מקובל עלי.

"בגלל התפקיד אני כל כך מנסה לעשות איזונים ולנהל בשקט. את יודעת מה? בקואליציה אומרים לי שאני בעד האופוזיציה, כי אני מוותר להם. כשהוגש הבג"ץ נגדי, הודעתי בתגובה לבג"ץ שהצעת הקואליציה אינה מספקת, ושהיא לא לטובת האופוזיציה, ועבדתי כדי לתת לאופוזיציה יותר תפקידים בוועדות. אז גם בממשלה ובקואליציה כעסו עלי".

לקחת קשה את הבג"ץ הזה.

"שאלתי את עצמי למה. אני באמת מנסה לפשר ולגשר, עושה אצלי ישיבות בין הצדדים ומכריח אותם להידבר. זה לא בדיוק תפקידו של יו"ר הכנסת, אבל אני בא עם ידיים מושטות לשלום, וזה לא מצליח".

הציבור רואה את הנבחרים שלו מתקוטטים, צועקים, מקללים. אנשים עוד רוחשים כבוד לכנסת?

"ההתנהגות של חברי הכנסת במליאה, מכל הצדדים, אינה מוסיפה כבוד לכנסת או לאזרחים. מותר לקרוא קריאות ביניים, בשביל זה יש פרלמנט, אבל אסור לקלל ואסור להביע שנאה. בסופו של דבר, אנחנו עם אחד. השנאה הזו בפרלמנט גולשת לרחובות, והיא צריכה להיפסק. אסור שזה יקרה, וזה מכאיב לי".

ח"כ מאי גולן אמרה לנו בראיון לפני שבועיים שהתחושה בכנסת היא כמו בקזינו - אין יום, אין לילה, נשאבים לזה.

"זה תיאור מדויק כי אנחנו נכנסים בשערי הכנסת בבוקר, עובדים קשה, שוכחים לאכול, והציבור לא יודע כמה הח"כים משקיעים בוועדות. אני יכול לתת לך עוד דימוי: אני מרגיש שאני נכנס לתוך צוללת שיורדת למעמקים, ואף פעם לא יודע להבחין אם יום או לילה. הקולות שנשמעים מסביב הם תמיד עמומים, אפילו הצליל שמתריע על הצבעה מזכיר צוללת".

לאיזה חבר כנסת היית נותן צל"ש על העשייה הפרלמנטרית שלו?

"אני לא יכול לומר. את יודעת מה זה יעשה לי עם 118 האחרים?"

זה אבסורדי שעל פרגון אתה חושש להסתבך פוליטית.

"בסדר, שכנעת. על ניהול ועדה בצורה מיטבית הייתי נותן צל"ש לח"כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו). הוא הפתעת העולם. הוא ישב לידי כאופוזיציה בוועדת הכספים בכנסת הקודמת, ולמד לעילא את החומר. הוא עושה הכל בהסכמה כיו"ר ועדה, ואין אצלו בעיות.

"עד לפני חצי שנה, לא בממשלה הנוכחית, הייתי נותן לח"כ משה גפני (יהדות התורה) צל"ש, כי הוא פרלמנטר מאוד חרוץ. אני חלוק איתו בהרבה דברים, אבל הוא פרלמנטר חרוץ".

כשאתה רואה את הממשלה המנופחת, שהתחייבתם שהיא לא תהיה כזאת, ואת הח"כים שנכנסו בעזרת החוק הנורבגי, זה נראה לך הולם?

"ראי, אני לא מאושר מזה לחלוטין. בתור חבר ביש עתיד, אנחנו לא עמדנו בציפיות, והייתי מאוד שמח אם הממשלה היתה קטנה יותר. אבל זה כורח הנסיבות. שמונה מפלגות בקואליציה, ובפעם הראשונה גם סיעה ערבית. אבל אני חושב שהחלוקה היא מוגזמת, ושכל אחד היה צריך לקבל תפקידים בהתאם לכוחו, ולא בהתאם לאינטרסים שלו".

• • •

הוא נולד בירושלים לפני 70 שנה לשרה ומצליח לוי, יוצאי כורדיסטן, הבכור בין חמישה ילדים. "גדלתי בשכונה הכורדית, שהיתה שכונת עוני. היום כל חדר בה כבר עולה מאות אלפי שקלים, ואפשר לצפות עליה מהמרפסת של אגף הוועדות בכנסת.

"ההורים שלי היו חברי אצ"ל בשנות ה־40. אבא שלי ז"ל ישב שנתיים במאסר כלא לטרון, ואמא שלי הבריחה נשקים מעמדה לעמדה ותלתה כרוזים, שאמרו שהמדינה לפני הכל. אחר כך אבא שלי היה מובטל, כי הוא היה חבר אצ"ל ולא היה לו פנקס אדום.

"מילדותי אני זוכר שגרנו כולנו בחדר אחד. אבא שלי, אמא שלי, שניקתה בתים של אחרים, ואני וארבעת אחיי. היו לנו שירותים ומקלחת משותפת לשלוש משפחות, כל באי החצר, והיה תור מתי כל אחד מתקלח. התקלחנו פעם בשבוע, בימי חמישי, וביום שישי אמא היתה מלבישה לי את בגדי השבת.

"ביום שישי אחד, כשהייתי בערך בן 10, הלכתי לראות מה קורה במבנה הענק שבנו לידנו. טיפסתי על הגדר והסתננתי לאתר הבנייה. כשרציתי לצאת, תקף אותי כלב שמירה וקרע לי את המכנסיים. חזרתי הביתה בוכה, כי אלה היו מכנסי השבת שלי, וחטפתי סטירה מאמא שלי על כך שקרעתי את המכנסיים.

"הבניין הזה שבנו שם היה משכן הכנסת. כשהתיישבתי על כיסא יו"ר הכנסת, אמרתי לעצמי: 'וואו. אני, הילד משכונת העוני שטיפס על גדר הכנסת כדי להתגנב אליה לפני 60 שנה, נכנס אליה כעת בשער הראשי ומתיישב על כיסא היושב ראש. התרגשתי".

בצה"ל שירת לוי בחטיבת הצנחנים, ולאחר שחרורו התגייס למשטרה ושירת בשורה של תפקידים בכירים, רובם במחוז ירושלים. הוא כיהן כמפקד המחוז ואחר כך כנספח המשטרה בארה"ב, ובסוף 2007, אחרי שלא מונה למפכ"ל, פרש.

ב־1990 נהרג אחיו הצעיר רונן, בן 25, בתאונת דרכים בארה"ב. כעבור חצי שנה נרצח אחיו הגדול, פיני, במהלך שירות המילואים שלו, בידי מחבל שחדר לבסיס בבקעת הירדן. הוא היה בן 37 במותו. שלוש שנים לאחר מכן, ביום הזיכרון, נפטר אביו מהתקף לב, בגיל 66.

"זו היתה טראומה לא פשוטה עבורי", הוא מספר, "סחבתי עלי כמה משפחות, את המשפחות של אחיי ושלי, ובמקביל, היתה לי מחויבות לתפקידים שלי. באותה תקופה הייתי סגן מפקד חטיבה במג"ב ירושלים.

"שנים לאחר מכן, כשהייתי נציג המשטרה בארה"ב והשתתפתי בכנס של האינטרפול בקנדה, קיבלתי שיחת טלפון מראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. הוא שאל לשלומי, ואחר כך אמר שהוא מבקש את הסכמתי לשחרר את המחבל שירה למוות באחי. זו היתה בקשה אישית של המלך עבדאללה.

"שאלתי אותו למה לדעתו אני צריך להסכים, ולמה הוא בכלל שואל אותי. הוא אמר שיש אינטרסים של מדינת ישראל, שהוא לא יכול לפרט.

"חשבתי לעצמי, מי אני שאעמוד מול האינטרסים של מדינת ישראל, והסכמתי. רק ביקשתי שיקשרו אותי עם אמא שלי וייתנו לי שעה.

"השיחה עם אמא שלי היתה קשה, היא הביעה אי־הסכמה מוחלטת. הייתי בסערת רגשות. אמרתי לאמא שלי שהכאב האישי שלנו פחות חשוב. המחבל, סולטאן טהא מוחמד, אכן שוחרר. בהתחלה עקבנו אחריו מפעם לפעם וקראנו ידיעות על כך שהוא חי בירדן, עוכר ישראל ומשתתף בהפגנות. בסוף שמנו אותו מאחורינו. גם ככה הכאב לא יעזוב אף פעם, וחינכו אותנו להביט קדימה".

"אמא שלי, בת 92 היום, מאוד דואגת כשתוקפים אותי בכנסת. אני מסביר לה שעברתי כל כך הרבה, שגם את המשימה הזאת אני יכול לצלוח. הרבה שנים איימו עלי כל מיני עבריינים, מחבלים וקבוצות כאלה ואחרות, מימין ומשמאל. תסמכי עלי שאני חזק. אבל יש לה טראומה מאובדן שני בנים, שלא עוזבת אותה".

• • •

בתור מי ששירת במשטרה יותר מ־20 שנה, מה דעתך על מצבה כיום?

"אני חושב שהמשטרה, כארגון, נמצאת היום באחת משעותיה הקשות, והגורם המרכזי הוא אובדן אמון הציבור ואובדן תחושת הביטחון. אלה דברים שאסור שיקרו. אני לא חוסך מילים קשות גם מחברים שלי, שנמצאים היום בצמרת המשטרה. הגענו לכך כי המשטרה קטנה מכדי לטפל בבעיות הקשות והמורכבות של מדינת ישראל: הפגיעה בביטחון האישי, הטרור הביטחוני, הטרור העברייני, משפחות הפשע שהרימו ראש, ובפרט האלימות במגזר הערבי.

"לאורך השנים המשטרה סבלה מתקציב חסר ומכוח אדם מצומצם יחסית למשטרות אחרות בעולם. זו משטרה קטנה עם משימות ענקיות, אחת הבודדות בעולם שגם אחראית, על פי החלטת ממשלה, על ביטחון הפנים בנושא טרור בתחום הקו הירוק".

ובתחום הזה הם כשלו השנה.

"במהומות בערים המעורבות הם התעוררו 24 שעות מאוחר מדי. המודיעין של המשטרה כשל, ואני אומר להם את זה".

מה אתה חושב על גל הטרור המתגבר?

"זה גל טרור? יש אירועים נקודתיים קשים מאוד, שאין ביניהם קשר. מפגעים בודדים, התארגנות מקומית, ילדה בת 15 שפעלה על דעת עצמה. לא מדובר בתאי טרור. צריך לברך על שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון לבין הרשות הפלשתינית, בלעדיו המצב היה חמור פי כמה. האירועים שחוויתי כמפקד מחוז ירושלים ב־2005-2004, בתקופת האינתיפאדה השנייה, היו קשים לאין שיעור ממה שקורה עכשיו.

"תוך כדי ניהול פיגוע התאבדות ברחוב יפו בירושלים (2002) חטפתי התקף לב, אבל לא רציתי שיפנו אותי על אלונקה כדי שלא תהיה להם תמונת ניצחון. אינני מזלזל במה שקורה עכשיו, אבל גל טרור זה לא".

בזמנו ראית בעצמך מועמד למפכ"ל, ולא מונית. זה עדיין צורב לפעמים?

"כבר לא. כל אדם שמגיע לפסגה, בכל ארגון, שואף להגיע לראש הפירמידה. וכמי שפעמיים לא מונה, כעסתי מאוד. מכיוון שהפוליטיקאים הם אלה שממנים, כעסתי עליהם מאוד. אבל כשהגעתי להיות פוליטיקאי, הבנתי וסלחתי. מה הם צריכים טראבל־מייקר כמוני?

"תפקיד מפקד מחוז ירושלים הוא מפעל חיי. זה היה בשבילי הכל, והשקעתי שם את כל כולי. כשהרחיקו אותי - יותר נכון, סילקו אותי, או הגלו אותי - לתפקיד נציג משטרת ישראל בארה"ב, ראיינו את רעייתי נורית. היא אמרה אז: 'למיקי יש מאהבת שאני לא יכולה להתחרות בה, וקוראים לה ירושלים'".

• • •

נורית, אשת חינוך במקצועה, היתה שם כל השנים כדי לתווך בין הקריירה של אבא לבין הילדים. "מיקי לא אוהב לשמוע את זה, אבל גידלתי ארבעה ילדים לבד", היא אומרת, ולוי מתכווץ בכיסאו. "היתה בבית התמרמרות כשמיקי לא היה נוכח, אבל כשהוא עשה דברים שהוא פחות אהב, הוא לא היה מאושר.

"כשהוא היה מנכ"ל של אגד תעבורה, בין 2008 ל־2013, הוא הרוויח יפה מאוד, אבל לא היה מאושר. ואני הבנתי שהוא מוכרח להיות איש ציבור כי זה מבעבע בו. הבנתי שאם הוא לא מאושר, זה ישליך על כל הבית, וגם עלי. וזה מה ששידרתי לילדים.

"היום יש לילות שמיקי חוזר הביתה מאוחר כי הוא מתעכב בכנסת, ואני מושיטה יד לצד השני של המיטה לראות אם הוא כבר חזר".

מה את חושבת על התפקוד שלו כיו"ר?

"עשר. אבל אני, שמרצה בארגונים בנושא תדמית ותקשורת בלתי מילולית, מסתכלת גם על שפת הגוף, קוד לבוש, קוד התנהגות, פרזנטציה. אז כשאני רואה אותו במהלך היום בטלוויזיה, אני מסמסת לו: 'תתיישר', ואני רואה בשידור איך הוא מתיישר. ואז אני רואה שצווארון אחד מתחת לז'קט והשני בחוץ, ואני אומרת לו לסדר, ורואה איך הוא מסדר".

"אתה יכול להיות מפקד גדול", אומר מיקי, "אבל בבית, אם אתה סמל יש לך מזל. נורית היא המפקדת".

"כחבר כנסת היתה לי ביקורת כלפיו", מוסיפה נורית, "לא אהבתי את חוסר האיפוק שלו בדיבור. אבל הוא עשה שינוי רציני, והיום הוא הרבה יותר מאופק. תפקיד יו"ר הכנסת הוא עבורו כמו כפפה ליד. היושרה שלו היא התכונה הכי חשובה ליו"ר".

יש להם שלושה בנים - גיא, תומר ומאור, בת אחת, לירון, ועשרה נכדים. בחודש יוני ציין לוי את יום הולדתו ה־70 ("אבל אני מרגיש מלא אנרגיה כמו בן 45"), ומשפחתו ארגנה לו טיול ופגישות עם חברים בתחנות בחייו - שוק מחנה יהודה, משטרת מחוז ירושלים, מפקדת הימ"מ, וכמובן, מסיבת הפתעה בכנסת.

"אני כל הזמן מבקש סליחה מנורית ומהילדים על ההיעדרות הממושכת שלי מהבית לאורך הקריירה", הוא אומר, "כשלירון חגגה בת מצווה, לפני יותר מ־20 שנה, הבטחתי לה שאקח אותה לספארי באפריקה. זו היתה שנה מטורפת, שבה הייתי מפקד מחוז ירושלים - מחבלים מתאבדים, מכוניות תופת, עשרות הרוגים, 1,500 פצועים - ולכן אמרתי לה שלא אוכל לעמוד בהבטחה שלי.

"היא כתבה לי אז מכתב קורע לב. כתבה שהיא הילדה הכי דפוקה בכיתה, כי אף פעם לא באתי למסיבת יום הולדת ולא למסיבת סיום שנה ולא ליוויתי אותה בטיול. הטיחה בי ששוב הבטחתי ושוב אני לא מקיים. הודיעה לי שאמא והיא קנו כרטיסים, שזה התאריך וזו השעה, ושאני צריך להתייצב. הקראתי את המכתב לכל צוות הפיקוד שלי, וכולם אמרו לי לנסוע.

"טסתי איתן למומבסה, רק כדי לגלות עם הנחיתה שהיה פיגוע במסעדת סבארו. אמרתי להן שאני חייב לחזור לארץ, ושהן ממשיכות את הטיול בלעדיי. ללירון היתה אכזבה גדולה שוב, אבל נורית תיווכה לה את זה ואמרה שזה המצב, ואפשר לבכות או להישאר וליהנות".

• • •

לוי לא מוכן לדבר על שאיפותיו הפוליטיות ("אני מתרכז כעת בתפקיד יו"ר הכנסת"), ומספר כי אינו נוגע ברשתות החברתיות. "גורמי הביטחון לא מרשים לי. אם הטוויטר או הפייסבוק פתוח, אפשר לדעת כל הזמן איפה אתה נמצא. יש לי עמודים רשמיים ברשתות החברתיות, שהיועצים שלי מפעילים, והנחיתי אותם לא לחסום שם אף אדם שמביע את דעתו, אלא אם כן הוא קילל את האממממא שלי".

מה חשבת על החיקוי שלך ב"ארץ נהדרת"?

"נהדר! אחלה! זו פעם שלישית שמחקים אותי. פעם אלי יצפאן עשה אותי, תחפשי ביוטיוב 'בובה של מדינה', ו'בארץ נהדרת' זו כבר פעם שנייה. אני מתמוגג. זה כיף לראות את עצמך בראי אחר. אבל הצוות שלי מביע תרעומת, הם אומרים שאפשר לחקות אותי יותר מדויק עם הפה.

"הילדים שלי, לעומתי, לא בטוחים שצריך לחקות אותי. אני מסביר להם שהרומן שלי עם התקשורת מתנהל כבר יותר מ־30 שנה, שאני מופיע המון ואני משרת ציבור, אז אני רואה בעצמי חפץ של הציבור".

השמועה מספרת שלאחרונה אתה גם עושה קניות בסופר, עם כל האבטחה. למה?

"תראי, מאז שנכנסתי לתפקיד הזה איבדתי את העצמאות שלי, כי אני לא יכול לצאת החוצה. כל יציאה היא אירוע. בחודשיים האחרונים החלטתי שאני הולך לקניות כי נמאס לי כל הזמן שאנחנו מזמינים באינטרנט, זה מעצבן אותי. אז אני יוצא עם האבטחה. ככה אני גם הולך למסעדה ולתיאטרון.

"אני נוסע ברכב ממוגן ירי, עם אנשים, וצריך אבטחה, כי ככה זה כשאתה אחד מסמלי השלטון. החבר'ה של האבטחה הם מלח הארץ, ולא אבן ריחיים על הצוואר. ובכל זאת, אני רוצה לפעמים פרטיות".

אתה נהנה מהתפקיד?

"אומר זאת כך: יש ימים ויש ימים".

Danieller@israelhayom.co.il