הרבה מאוד מלל נשפך בשבועות האחרונים על אפשרות של תקיפה ישראלית באיראן. בכירים במערכת הביטחון ובדרג המדיני הבהירו בזה אחר זה כי מבחינת ישראל "כל האופציות על השולחן", במטרה לעצור את תוכנית הגרעין של איראן.
לאיומים האלה יש מטרה ברורה: לדחוק את המעצמות לנקוט קו יותר תקיף כלפי טהרן. הם מכוונים בעיקר לממשל בוושינגטון, שאמנם מצהיר בעקביות שלא יאפשר לאיראן להיות גרעינית, אבל בפועל נוהג כלפיה בגישה פייסנית. במילים פשוטות, ישראל אומרת לעולם "תחזיקו אותי": אם לא תעצרו את איראן, ניאלץ לפעול צבאית.
איום דומה שיגרה ישראל לפני עשור בדיוק. הוא גובה אז בהכנות מעשיות לתקיפה: ישראל רצתה שהעולם יראה שחיל האוויר מתאמן בטיסות ותקיפות ארוכות טווח, ורצתה שיידע שהיא מקיימת דיונים על המועד הרצוי לתקיפה. הביון האמריקני - ומן הסתם גם זה של מדינות נוספות - לא החמיץ גם את הכוננות שהוכרזה כמה פעמים בצה"ל לקראת תקיפה אפשרית בטווח קרוב.
כל אלה עשו את שלהם. העולם נלחץ אז מאפשרות של תקיפה ישראלית, ופעל. ארה"ב פתחה בשיחות חשאיות עם איראן, שהובילו לחתימת הסכם הגרעין ב־2015. איראן עצרה את פעולות ההעשרה והוציאה משטחה את האורניום המועשר שצברה. האפשרות של תקיפה ישראלית ירדה מהפרק, והובילה לחילופי האשמות בין הדרג המדיני דאז (בנימין נתניהו ואהוד ברק) לבין הדרג הביטחוני הבכיר (גבי אשכנזי ומאיר דגן) כיצד היה נכון לנהוג, ומי טרפד מה.
בשנות ההסכם נקלעה ישראל לשאננות מסוימת. תחת ההנחה שכל עוד ההסכם בתוקף לא תהיה פעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין, הוחזרו תוכניות התקיפה למגירה, ולא בוצעו בהן העדכונים וההתאמות הנדרשים, בהתחשב בשינויים שקרו בעשור שחלף.
גם אחרי שארה"ב פרשה מהסכם הגרעין ב־2018, נותרה ישראל בתרדמת. הנחת העבודה היתה שיקרה אחד משלושה תרחישים: או שהמשטר בטהרן יקרוס כתוצאה מהסנקציות המשתקות שהוטלו עליו במסגרת הפרישה האמריקנית מההסכם; או שהמשטר האיראני יתחנן לשוב להסכם, וניתן יהיה לחלץ ממנו הסכם טוב וחזק יותר, לפרק זמן ממושך יותר; או שטראמפ ייבחר לתקופת כהונה נוספת, ויורה על תקיפה אמריקנית של הגרעין האיראני.
כל שלוש ההנחות הללו קרסו. האיראנים גילו נחישות מרשימה, וגם כיום - למרות מצב כלכלי מזעזע, לרבות 30 מיליון איש מתחת לקו העוני, תשתיות מתפרקות ושפל חסר תקדים בערך המטבע המקומי, הריאל - הם מסרבים למצמץ בכל הנוגע לגרעין. המדיניות העיקשת הזאת מובלת בידי משטר אכזרי שיציבותו לא עורערה, מה שכנראה לא יקרה גם בתקופת נשיאותו של ביידן (וספק רב אם היה קורה גם אילו נבחר טראמפ מחדש).
הפרישה האמריקנית מההסכם הובילה את האיראנים ללחוץ על הגז בתוכנית הגרעין. זה לא קרה מייד, אבל בשנים האחרונות הם רשמו התקדמות מרשימה, ובדרך לא היססו לדלג מעל התחייבויות שלהם בהסכם, בעיקר בכל הקשור לאיסורים על התקנת צנטריפוגות מתקדמות ועל העשרה באחוזים גבוהים ובכמות גדולה. לאחרונה הם גם התחילו להעשיר, בפעם הראשונה, במתקן התת־קרקעי בפורדו, שחסין משמעותית מפני תקיפות.
ישראל עוקבת אחרי התהליך הזה מקרוב, אבל לקח לה יותר מדי זמן להגיב לו. למשל, כדי לתקוף באיראן נדרש תדלוק אווירי. צה"ל נסמך היום על מטוסי תדלוק בני כ־50 שנה, שזקוקים להחלפה מיידית. בשלהי 2018 אישרו שר הביטחון והרמטכ"ל דאז, אביגדור ליברמן וגדי איזנקוט, תוכנית הצטיידות רחבה, שכללה גם רכש של מתדלקים חדשים. אלא שהרמטכ"ל החדש, אביב כוכבי, ביקש לעכב את ההחלטה כדי שתתאים לתוכנית הרב־שנתית שגיבש, ואז נקלעה ישראל לסחרור הפוליטי של רצף מערכות בחירות והיעדר תקציב. התוצאה: דחייה של יותר משנתיים בהחלטה (שאושרה רק בשלהי 2020 ונחתמה בתחילת 2021), וכתוצאה מכך בהצטיידות.
בהמשך לכך, צה"ל המתין לתקציב חיצוני ("קופסה", כמו שהנושא מכונה בצבא) כדי להיערך מחדש לאפשרות של תקיפה באיראן. כוכבי העדיף לתעל כספים לנושאים אחרים, כמו היחידה הרב־ממדית שהקים במסגרת התוכנית הרב־שנתית שלו, תנופה. לקצינים בכירים שחלקו על ההחלטה, ובראשם מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, השיב הרמטכ"ל שצה"ל יקבל לשם כך "קופסה" חיצונית, כפי שקיבל בעבר לסוגיית איראן ולסוגיות נוספות (כמו פרויקטים של ההגנה האווירית והקמת מכשולים פיזיים).
• • •
עם בחירתו של ביידן לנשיא ארה"ב ירדה האופציה של תקיפה אמריקנית מהפרק, ואז נפל האסימון בישראל. בתחילת השנה החזיר כוכבי את האופציה הצבאית לחיינו, בנאום התקיף במכון למחקרי ביטחון לאומי. לאחר הקמת הממשלה החדשה הוא גם קיבל את "הקופסה" המיוחלת: מימון מיוחד של יותר מחמישה מיליארד שקלים בשלוש השנים הקרובות, לטובת מוכנות לתקיפה באיראן.
כתוצאה מכך, נמצא צה"ל בחצי השנה האחרונה בעשייה קדחתנית, שמטרתה להחזיר אופציה צבאית רלוונטית לסל הכלים. לצבא יש גם כיום תוכניות ויכולות, אבל הפניית הקשב והמשאבים מאפשרים לה לטייב אותן משמעותית בכל חודש שעובר. מהסיבה הזאת, אגב, יש לא מעט גורמים בכירים בישראל שמצדדים בחזרה להסכם הרע הקודם; הוא אמנם לא ינתק את איראן מהגרעין, אבל ירחיק אותה ממנו, ובעיקר יקנה לישראל זמן, שבסיומו - בטווח של שלוש־חמש שנים - אמורה להיות בידה תוכנית מלחמה אפקטיבית מול איראן, שהגרעין הוא רק רכיב אחד בתוכה.
ובכל זאת, ישראל עשויה למצוא את עצמה נדרשת להחליט על תקיפה עוד קודם. יכולות להיות לכך לא מעט סיבות: קריסה של שיחות הגרעין, שתוביל להמשך ההתקדמות האיראנית בפרויקט הגרעין עד כדי הגעה למעמד של מדינת סף גרעינית; הסכם זמני עם המעצמות, שאיראן תאתגר כל הזמן; או חזרה להסכם המקורי, שאיראן תחרוג ממנו בחשאי. ויכולות להיות גם סיבות אחרות, שאינן קשורות לגרעין - כמו תקיפה איראנית בשטח ישראל באמצעות טילי שיוט מתימן או מעיראק בתגובה על פעולה ישראלית כלשהי. תקיפה כזאת, בעיקר אם יהיו בה נפגעים, עשויה לגרור תגובה ישראלית על אדמת איראן.
"אף ראש ממשלה ישראלי לא ייתן לאיראן להפוך לגרעינית במשמרת שלו", אומרת סימה שיין, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד וכיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי. "השאלה שאנחנו צריכים לברר עם עצמנו היא מה אנחנו רוצים להשיג בתקיפה, ומה היכולת שלנו לעשות את זה".
העניין הזה לא נמצא בשיח הציבורי בישראל, שמתמצה בשאלה השטחית כן/לא תקיפה, ולא מעבר לכך. מבחינת הציבור בישראל, תקיפה משמעותה מטוסים שיגיחו בהפתעה בשמי איראן, יטילו פצצות שיעלו את תוכנית הגרעין האיראנית בלהבות ויביאו לסופה, כשטייסינו הגיבורים שבים הביתה ומתקבלים לקול מצהלות ההמונים - כמו שהיה בתקיפת הכור העיראקי ב־1981, או בתקיפת הכור הסורי ב־2007.
"הפרויקט האיראני יותר רחוק, יותר מבוזר ויותר ממודר מהפרויקטים שהותקפו בעבר", אומר אלוף (מיל') עמוס ידלין, שנטל חלק בשתי התקיפות (בראשונה כטייס קרב, ובשנייה כראש אגף המודיעין). "בעיראק ובסוריה היה לנו את יתרון ההפתעה האסטרטגית, וכאן אין. ישראל אמנם הוכיחה כבר שהיא יודעת למצוא דרכים יצירתיות כדי להתגבר על מכשולים כאלה, אבל זה אירוע הרבה יותר מסובך".
השינוי הדרמטי הוא לא רק בהשוואה להשמדת הגרעין של עיראק וסוריה, אלא גם מול המצב ב־2010, כשאופציית התקיפה עמדה על הפרק בפעם האחרונה. האמריקנים שלטו אז בעיראק ונדרש תיאום מלא איתם, ואיראן היתה במצב בתולי בהרבה של תוכנית הגרעין ושל ההגנה עליה. מאז היא השמישה את מתקן ההעשרה בפורדו, פיזרה ברחבי המדינה אתרים נוספים שקשורים לפרויקט ושילשה את מערך ההגנה האווירית, שגדל בעשרות סוללות - כולל מערכות S-300 רוסיות ומערכות שמפתחת התעשייה הצבאית האיראנית על בסיס מערכות רוסיות וסיניות. ההגנה האווירית של איראן מתקדמת בהרבה מזו של סוריה, שאיתה מתמודד חיל האוויר בתקיפות שהוא מבצע.
• • •
שלב ההכנה לתקיפה אווירית באיראן ארוך ממה שנהוג לחשוב. "לא יהיה פה מצב שמישהו יחליט, ובתוך 24 שעות יהיו מטוסים בטהרן", אמר לי השבוע קצין בכיר. "יידרש לנו זמן ממושך לדרוך את המערכת למלחמה, כי הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שזאת לא תקיפה אלא מלחמה".
ההגדרה הזאת, מלחמה, היא חלק מהאבולוציה המחשבתית שצה"ל עבר בחודשים האחרונים. לא עוד הסתכלות על תקיפה נקודתית של הגרעין האיראני, אלא הכנה למלחמה. זו תהיה מלחמה שונה מכל מה שהכרנו: בלי חטיבה 7 וגולני ובלי גבולות משותפים, אבל עם שלל זירות לחימה אפשריות, ובמגוון של דרכים. די לראות את המערכה הימית שמתנהלת בחודשים האחרונים בין ישראל ואיראן כדי להבין את הפוטנציאל, שמשתרע גם הרבה מעבר לגבולות איראן - אל מערכי הטילים והרקטות שהיא מחזיקה אצל בני חסותה בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון, וגם בעזה.
תקיפות כאלו מחייבות מודלים. אימוני דמה על מטרות זהות בטווחים דומים, כדי להרגיל את המערכת למה שצפוי לה בדרך לאיראן ובחזרה. בעבר היה צה"ל יכול להתאמן בקלות יחסית; האויב היה בפיגור טכנולוגי עצום ולא הצליח לאתר את ההכנות. מי שאיתר והבין - כמו האמריקנים, במקרה של ההכנות לתקיפת הכור בסוריה - היה ממילא שותף סוד.
כיום העולם מרושת בשלל סנסורים, שלא יאפשרו לכמות גדולה של מטוסים לעלות לאוויר מבלי שהאויב יידע. כדי לטשטש את ההכנות יידרש חיל האוויר לייצר שגרת אימונים רציפה וממושכת, שעלותה אדירה - בכסף, בדלק, בחלקי חילוף, בשעות טיסה, בימי מילואים.
במקביל, תידרש ישראל להביא את כלל המערכים לכשירות מלאה. בראש ובראשונה את ההגנה האווירית, שתופעל בכל מתאר תגובה, מצומצם או נרחב, וגם את מערכי המודיעין של אמ"ן ושל המוסד, שיידרשו למאמץ חסר תקדים לקראת התקיפה - לאסוף לא רק מידע על מצבה של תוכנית הגרעין האיראנית, אלא גם מידע טקטי־אופרטיבי שיאפשר את תקיפתה ביעילות, ובמידת הצורך, גם תקיפה של אתרים נוספים.
במקביל, כוחות הקרקע יצטרכו להיות בכוננות עליונה לקראת אפשרות של מלחמה בצפון או בעזה, או במקביל - וכל זה, בלי להשאיר עקבות. להעלות כשירות ביחידות השונות, להגביר קצב תרגילים, להשלים פערי ציוד. לא פשוט לעשות זאת בחשאי; ערב תקיפת הכור בסוריה נאלץ הצבא לנקוט בשיטות הונאה, כהכנה לתגובה אפשרית של סוריה. סוריה בחרה לא להגיב, אבל האיראנים עשויים לנהוג אחרת.
ההכנה דורשת לא מעט זמן. צה"ל ממתין להגעתם של ארבעה מטוסי תדלוק מדגם KC-46 של חברת בואינג, אבל זה יכול לקחת גם שנים, והאמריקנים מסרבים להקפיץ את ישראל בתור ולקצר את זמני המסירה. גם מילוי המחסנים במיירטים נוספים של כיפת ברזל ובחימושים מדויקים לחיל האוויר ייקח חודשים רבים.
בסבב הקודם, לפני עשור, נדרשו לצה"ל כמה שנים כדי להגיע לכשירות הרצויה. גם אז לא ניתן היה לדרוך את הצבא למצב של מוכנות מיידית, וכאשר הוא הוכנס לכוננות תקיפה - וזה קרה כמה פעמים - הפקודה הגדירה שעליו להיות מוכן בטווח של פ+16, כלומר 16 ימים מרגע שהדרג המדיני ייתן את ההנחיה. צה"ל דרש אז לצמצם את משך הכוננות ככל הניתן, משום שהיא מנעה ממנו לעסוק בכל פעילות אחרת, וגם משמעותה למשק היתה אדירה. אשכנזי נהג לומר ש"בכל סבב כזה של כוננות אל על חצי מושבתת, כי הטייסים שלה נמצאים אצלי במילואים". זה היה נכון גם במערכים נוספים, שחלקם רק התעצמו מאז - ובראשם המודיעין והסייבר.
ההכנות יחייבו מסך כבד של חשאיות. "שאלת ביטחון המידע היא דרמטית באירוע הזה", אומר קצין בכיר במילואים. "מעולם לא התמודדנו עם אתגר כזה, ולא ברור בכלל איך אפשר לשמור סוד כזה במשך זמן רב".
שמירת הסוד תהיה בעייתית לא רק בצה"ל ובמערכת הביטחון (המוסד הוא חלק אינטגרלי ממבצע כזה, וגם הוועדה לאנרגיה אטומית וחלקים ממשרד הביטחון), אלא בעיקר בעולם הפוליטי - בממשלה. החלטה כל כך דרמטית תחייב לא רק אישור קבינט, אלא גם אישור של הממשלה ועדכון של ראשי האופוזיציה, בגלל משמעויותיה הרחבות והצורך בקונצנזוס לאומי נרחב. כך נהג מנחם בגין ערב תקיפת הכור בעיראק, כשעדכן מראש את ראש האופוזיציה שמעון פרס, וגם אהוד אולמרט עדכן את בנימין נתניהו לפני תקיפת הכור הסורי.
גם כאן, סביר שנראה את שיטת הסלאמי. הקבינט יעודכן בתדירות גבוהה על ההכנות, ויסמיך את צה"ל להיערך לביצוע. רק סמוך לתקיפה הוא יתבקש לאשר אותה - כפי שנעשה ערב התקיפה בסוריה - אבל את קביעת המועד הסופי הוא יותיר לפורום מצומצם, שימנה את ראש הממשלה, שרי הביטחון והחוץ, ואולי גם שר נוסף - אביגדור ליברמן, בשל בכירותו ועל רקע היותו שר הביטחון בעבר.
כל מי שיהיה בסוד העניינים, בכל שלב, יידרש לחתום על מסמכי "שמירת סודיות" דרקוניים. כלל הגורמים - מחלקת ביטחון המידע בצה"ל, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) והשב"כ - יופקדו על שמירת הסוד, ויבהירו שמי שיחשוף אותו ייענש בחומרה.
• • •
עוד לפני החלטה על תקיפה, תידרש ישראל להחליט מהם הקווים האדומים שלה. יהיה עליה להגדיר אותם לא רק לעצמה, אלא גם לעולם. היא תידרש לבנות לגיטימציה בינלאומית לפעולה, שבלעדיה תקיפה כזאת עלולה להוביל לתוצאה שלילית - להפוך את ישראל ממתגוננת לתוקפנית, ולתת לאיראן לגיטימציה לשוב לפרויקט הגרעין. במקרה כזה תטען איראן שמכיוון שפרויקט "הגרעין לצורכי מחקר" הותקף בידי מדינה גרעינית, עליה לפתח נשק גרעיני כדי להגן על עצמה מתקיפות דומות בעתיד. ישראל תתקשה לטרפד שוב מהלך כזה.
"בניית לגיטימציה בעולם היא מורכבת, משום שקשה לעשות זאת בלי להגיע לחשיפה אופרטיבית שתסכן את התקיפה", אומר רון פרושאור, בעבר שגריר ישראל באו"ם ובבריטניה, וכיום ראש מכון אבא אבן למדיניות בינלאומית באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. "אנחנו צריכים להסביר לעולם לא רק למה חיוני לעצור את איראן, אלא גם שפעולה כזאת מסוגלת לעכב אותה לשנים ארוכות.
"זה דורש עבודת הכנה דיפלומטית מדוקדקת, שגם אותה קשה לעשות בלי חשיפה. הדיפלומטים במשרד החוץ חייבים להיות בלופ, אבל איש מהם לא יידע למה, ובוודאי שלא מתי. את העברת המידע המודיעיני יעשו המוסד, צה"ל והמל"ל, וגם זה במשורה.
"רק עם האמריקנים אנחנו יכולים לעבוד בתיאום מלא, גם צבאי וגם מדיני", מוסיף פרושאור. "עם כל היתר - הרוסים, הסינים, האירופאים, מדינות המפרץ - אנחנו צריכים להכין את הרקע. לקחת אותם שלב אחר שלב, להסביר את המוכנות האיראנית ולהזהיר מפני מה שיקרה אם איראן תהפוך למדינת סף, או חלילה למדינה גרעינית".
התהליך הזה יתבצע אחרת מול כל מדינה. עם הבריטים והצרפתים, למשל, יש לישראל הסכמי מודיעין שיאפשרו חשיפה מסוימת של חומר. סביר שגם במפרץ ישראל תשתף לא מעט מידע, בעיקר כדי לגייס את שותפותיה החדשות (ואת אלה שעדיין בארון) לעמוד לצידה ביום התקיפה ואחריו.
"התיאום עם האמריקנים הוא אסטרטגי, הוא בליבת האינטרס שלנו", אומר הקצין הבכיר. "אנחנו יכולים להיעזר בהם לא מעט בתקיפה עצמה - למשל, במודיעין או במכ"מים שלהם, שפרוסים בעיראק ובמפרץ הפרסי, ואפילו ביכולות חילוץ - וכמובן בסיוע בהגנה צבאית עלינו אחרי התקיפה".
במסגרת התוכניות החדשות שמגובשות כעת, נערך צה"ל גם לאפשרות שהתקיפה תתבצע בלי תיאום עם האמריקנים. "אנחנו לא צריכים מהם אור ירוק, אבל טוב שתהיה הבנה, אור צהוב, ובעיקר כדאי לא להפתיע אותם", אומר בכיר לשעבר במערכת הביטחון. "לכן כדאי שתקיפה כזאת תגיע אחרי שהאמריקנים עצמם התייאשו מהאפשרות להגיע להסכם עם איראן".
כאמור, ב־2010 שלטה ארה"ב בעיראק, ונדרש תיאום מדוקדק עימה כדי לתקוף באיראן. זה לא המצב כיום, אבל לאמריקנים עדיין יש נוכחות משמעותית באזור, שיכולה לסייע לישראל. לא סביר שהם יעמידו לרשותה את הבסיס האווירי שלהם בקטאר או את הבסיס הימי בבחריין - וממילא אין סיכוי שמדינות ערב יסכימו לשיתוף פעולה גלוי עם ישראל, שיחשוף אותם לתגובת־נקם איראנית. אבל שיתופי פעולה נקודתיים וחשאיים בהחלט אפשריים - מפריסה קדמית של מסוקים וכוחות חילוץ והצלה של 669, ועד להצבה של אמצעי גילוי ויירוט שונים.
• • •
בגלל החרם הערבי, היתה ישראל עד ראשית השנה הנוכחית בתחום האחריות של פיקוד אירופה של ארה"ב (יוקו"ם), למרות שפעלה בשטח שבאחריות פיקוד המרכז (סנטקו"ם), מה שחייב תיאומים מורכבים. בעקבות הסכמי אברהם היא עברה לאחריות של סנטקו"ם, מה שמפשט את התהליכים ומייצר כר נרחב לשיתופי פעולה - החל מעדכונים שוטפים על תקיפות בסוריה, ועד תרגילים משותפים לשני הצבאות.
את תהליך ההכנה יידרש צה"ל ללוות בתרגילי מלחמה תכופים. הוא יידרש לעבוד בהם על כל מתאר אפשרי בכל זירה, ולדאוג שגם הדרג המדיני יהיה נוכח. המנהיגים שלנו אוהבים את זה פחות, כדי להותיר לעצמם מרחב תמרון גדול ככל האפשר ולא לחשוף מראש כיצד ינהגו בכל תרחיש שיתפתח. לכן משתמשים בתרגילים בכל מיני "לשעברים" (כמו דן מרידור), המדמים את ראש הממשלה. במקרה של איראן, מוטב שהצמרת תתייצב בעצמה ותתכונן ליום פקודה ולמשמעויות שייגזרו מההוראה "פעל".
• • •
שלב התקיפה דורש תחילה החלטה את מה תוקפים. קשת האפשרויות היא כמעט אינסופית - מתקיפה נקודתית של אתרי ההעשרה, דרך תקיפה רחבה יותר של כל אתר שקשור בתוכנית הגרעין, ועד לתקיפה כוללת, שמטרותיה יכללו גם אתרי שיגור ואתרי ייצור של טילי שיהאב, שעלולים לאיים על ישראל, בסיסי שיגור של טילי שיוט, מתקנים של משמרות המהפכה, ועוד.
"השלד של תוכנית הגרעין הם מתקני ההעשרה בקום (פורדו) ובנתנז", אומר הקצין הבכיר. מעבר להם, ישראל יכולה לתקוף מפעלים לייצור צנטריפוגות באזור טהרן, את מתקן ההמרה באספהאן, את כור המים הכבדים באראק ואת אתר הניסויים בפרצ'ין. מובן שיהיה צורך להשמיד גם את מערכי ההגנה האווירית סביב האתרים.
רוב המומחים סבורים שהמבצע יצטרך להתמקד רק בליבת תוכנית הגרעין ואתרי ההעשרה - ליטול מידי איראן את היכולת הזאת, ולהסתפק בכך. "להבהיר להם שעל זה אנחנו מתעקשים, ושאין לנו עניין במלחמה כוללת", אומר הבכיר לשעבר במערכת הביטחון, "אבל אם הם יגיבו -ניקח להם גם את השאר".
תקיפה כזאת תעדיף ישראל לעשות ב־one shot. זאת גם הסיבה שעדיף שהאמריקנים יבצעו את הפעולה: הם יכולים לתקוף, ואז לבצע בקרת נזקים ולחזור למחרת, ושוב ושוב, אם יהיה צורך. ישראל, לעומת זאת, מוגבלת מאוד, בגלל הטווח, כמות המטוסים, והצורך שלה להגן על עצמה מפני תגובה בשלל חזיתות מרגע שתתקוף.
יש גורמים הסבורים שישראל דווקא צריכה לנצל את ההזדמנות של תקיפה באיראן ולשלול מהאיראנים כמה שיותר יכולות, ובעיקר - לנסות לערער את השלטון באמצעות פגיעה במשמרות המהפכה. אולם זה התרחיש הפחות סביר. משיחות עם בכירים רבים במערכת הביטחון, בעבר ובהווה, אפשר להניח שישראל תבחר במהלך מצומצם.
בעתיד אמורות להיות לישראל יכולות נוספות, אולם בטווח הקרוב היא תישען על יעפי תקיפה אוויריים מעל איראן. זאת תהיה תקיפה מורכבת, שתדרוש מאות כלי טיס. אפשר להניח שהמטוסים הראשונים שיגיעו לאיראן יהיו חמקנים, אף-35 (אדיר), כדי להשמיד את מערכי ההגנה האווירית. רק אחריהם יגיעו מטוסים נוספים, אף-15 ואף-16, על סוגיהם השונים והחימוש המשתנה שהם מסוגלים לשאת ולהטיל.
מדובר בתמהיל מורכב, שהמשתנה העיקרי בו הוא יכולת הנשיאה מול טווח הטיסה: ככל שהמטוס נושא יותר דלק, הוא יכול לשאת פחות חימוש, ולהפך. לכן יידרשו תדלוקים אוויריים, וגם החלטות כמה מטוסים לשלוח, כדי להותיר כוח משמעותי להגנת שמי המדינה. יידרש גם תכנון מדויק של סוגי החימוש ושל זוויות התקיפה והפגיעה במטרות (במיוחד התת־קרקעיות), וכמובן - הבחירה של טייסי הקרב צפויה להיות קפדנית במיוחד. "כל אחד חולם להשתתף במשימה כזאת", אומר טייס ותיק. "תהיה מלחמת עולם בין הטייסים כדי להיות שם".
אפשר להניח שהתקיפה האווירית תלוּוה בכוחות חילוץ מוסקים וקרקעיים, שיוטסו מראש בחשאי או יועברו בכלי שיט. גם כוחות ימיים יקודמו למפרץ. מטוסי ממסר ופיקוד יידרשו לחפות על המרחק העצום של 1,300 ק"מ ויותר.
• • •
אין שום תסריט שתקיפה כזאת תעבור חלק, כמו בעיראק או בסוריה. זה לא רק שאיראן מוגנת הרבה יותר, אלא שמבצע כזה מוּעד לתקלות בגלל הכמות הגדולה של כלי הטיס שישתתפו בו. מטוסים עלולים ליפול כתוצאה מפגיעה או תקלה, וטייסים עלולים לנטוש בשטח עוין וליפול בשבי.
לשם כך תידרש הכנה מנטלית סבוכה של הטייסים, שהיא הרבה מעבר למה שנעשה להם בשוטף, וגם של מי שישלחו אותם למבצע. הדרג המדיני צפוי לדרוש מצה"ל הערכה של כמות הנפגעים בתקיפה כזאת, ושל כמות הנפגעים בישראל כתוצאה ממנה (שתהיה פונקציה של התגובה האיראנית). עם זאת, גם אם המספרים יהיו גבוהים, לא סביר שהנהגה כלשהי בישראל תחליט בגללם להבליג על הצטיידותה של איראן בנשק גרעיני.
ההגעה מהאוויר לאיראן תהיה סבוכה. לא צריך להיות מומחה צבאי כדי לנתח נתיבים ואפשרויות: לכאורה, לכל שכנותיה של איראן יש אינטרס לשתף פעולה עם ישראל, לרבות טורקיה, על רקע חששן המשותף מפניה. אבל ספק אם הן ירצו להיחשף כמי שאפשרו לישראל להשתמש בשמיהן כדי לתקוף באיראן. הדברים אמורים בעיקר בירדן, בסעודיה ובמדינות המפרץ, ובמידה פחותה גם באזרבייג'ן, שגם לה גבול עם איראן.
חיל האוויר יידע להתגבר על כך אופרטיבית ולטוס בלי להתגלות (בוודאי שבדרך הלוך), אבל זאת סיבה נוספת לכך שתידרש עבודת הכנה מדינית נרחבת כדי לייצר לגיטימציה והבנה, כולל בהסתייעות במרחב אווירי של מדינה מסוימת בדרך לתקיפה, בלי להסתבך איתה אחר כך דיפלומטית.
סביר להניח שתקיפה מהאוויר לא תוכל להשמיד לבדה את האתרים התת־קרקעיים. ייתכן שלחלקם יידרשו כוחות קרקעיים, שיגיעו בחשאי ויטמינו בהם אמצעים שיסייעו לפגוע בהם. מהלך כזה מרחיב מאוד את גבולות התכנון ואת בעייתיות הביצוע.
ניתן אמנם להגיע לאיראן בשלל דרכים, אבל מדובר במדינה בעלת שטח עצום, שההתניידות בה סבוכה, בוודאי כשנדרש לעשות זאת בחשאי. יעידו על כך האמריקנים, שנחשפו ב־1980 מייד כשנחתו בדרך לניסיון הכושל לשחרר את בני הערובה מהשגרירות בטהרן.
• • •
"אם נתקוף ונדחה את הגרעין של איראן בשנה או שנתיים, זה כאילו לא עשינו כלום", אומר הבכיר לשעבר. "אנחנו צריכים להיות בטוחים שנגרום נזק משמעותי ונוביל לדחייה של שנים רבות".
לא מעטים בישראל סבורים שבמצב שבו נמצאת תוכנית הגרעין האיראנית כיום, המשימה הזאת גדולה על מידותיה של ישראל, ורק האמריקנים מסוגלים לעמוד בה (או שתי המדינות במשותף). אחרים סבורים שישראל יכולה לבצע תקיפה ממוקדת אפקטיבית, שתפגע בתוכנית האיראנית באופן ממוקד, אבל לא תשמיד אותה כליל.
בהחלטה על התקיפה תידרש ישראל לא רק לשקלל את התוצאה שתשיג, אלא גם את המשמעויות: את "היום שאחרי". גם כאן, קשת האפשרויות כמעט אינסופית: החל מהבלגה איראנית, ועד מלחמת הכל־בכל במזרח התיכון.
ב־2010 הזהירה ארה"ב שתקיפה ישראלית באיראן תוביל למלחמת עולם. האמריקנים היו מוטרדים בעיקר מהמחיר שהם ישלמו, לרבות (כך טענו) צורך בפלישה קרקעית שלהם לאיראן כדי לבלום אותה. "חשבתי אז, ואני חושב היום, שלא תהיה מלחמת עולם, ואפילו לא מלחמה אזורית", אומר ידלין. "גם אם תהיה תגובה איראנית נגד ישראל, היא תהיה מדודה, וגם אם ייגרם נזק, זה לא יהיה סוף העולם. חורבן בית שלישי בוודאי לא יהיה פה".
לאיראנים יש לכאורה שלוש אפשרויות: להגיב באופן נרחב על כל המגרש, להגיב באופן חלקי, או לא להגיב כלל. המזרחן פרופ' אייל זיסר מאוניברסיטת תל אביב מעריך שתהיה תגובה. "אם הם לא יגיבו, זה ישדר לישראל מסר שהיא יכולה להמשיך לתקוף אותם ללא הפרעה, כמו שהיא עושה בסוריה. כבר בתקיפות של מכליות הנפט באזור בשנתיים האחרונות (שעל פי פרסומים זרים בוצעו בידי ישראל; י"ל) הוכח שהאיראנים לא יושבים בשקט. הם מגיבים. אחרת, למה הם איימו כל השנים ובנו את הכוח שלהם? הם יכולים לתקוף אותנו, או את בעלות בריתנו, או גם וגם".
ההחלטה האיראנית תוכתב במידה רבה ממידת הגיבוי האמריקני לתקיפה. "איראן לא תסתכן במלחמה עם ארה"ב", אומר הקצין הבכיר. "גם אחרי חיסול קאסם סולימאני הם הסתפקו בירי סמלי של 16 רקטות לבסיס האמריקני בדיר א־זור, וגם זה אחרי שווידאו שלא ייהרג שם אף חייל".
גם סימה שיין סבורה שתהיה תגובה איראנית, "אבל אם ארה"ב תהיה מאחורינו, זה סרט אחר לגמרי. זה לא הכור הגרעיני בסוריה, שנבנה בחשאי ואף אחד לא ידע על אודותיו. באיראן כולם יודעים, וזה לא יעבור בשקט. איראן תצטרך להחליט אם היא מגיבה משטחה, בעצמה, או באמצעות שלוחיה".
עד היום נשמרה איראן מתקיפות גלויות מאדמתה. זה לא שהיא נמנעה מלעשות זאת; התקיפה המסיבית על מתקני ענקית הנפט הסעודית עראמקו בספטמבר 2019 (באמצעות טילי שיוט) בוצעה בחשאי מאדמת איראן. באחרונה גם חשף שר הביטחון בני גנץ בסיס טילי שיוט שהאיראנים מחזיקים בקשאן, צפונית לאספהאן. המתקן הזה, ונוספים, מופעלים בידי חיל האוויר של משמרות המהפכה בפיקודו של עלי חאג'יזאדה, שכבר סומן בישראל כגורם הבעייתי ביותר באיראן לאחר חיסולו של סולימאני לפני שנתיים.
איראן יכולה לפעול עצמאית, כולל שיגור של טילי שיהאב לעבר ישראל; יש ברשותה מאות כאלה, וייתכן שחלקם אף צוידו בחשאי בראשי קרב כימיים. היא יכולה גם לפעול באמצעות שלוחיה: לחות'ים בתימן יש יכולות מדויקות, ביניהן מל"טים תוקפים לטווחים של 2,000 ק"מ, וכך גם לחלק מהמיליציות בעיראק (שכבר השתמשו בהם לתקיפת בסיסים של צבא ארה"ב).
• • •
הדאגה העיקרית של ישראל תהיה כיצד יגיב חיזבאללה, בן חסותה של טהרן. האם הוא יפתח במלחמה, יסתפק בתגובה סמלית, או יישב על הגדר? העניין הזה קריטי, והמומחים חלוקים ביניהם.
"חיזבאללה נבנה והוכן בדיוק ליום הזה, ואפשר להניח שהוא יפעיל נגדנו את כל מה שיש לו", אומרת שיין. מנגד, זיסר סבור שחיזבאללה יבקש להימנע ממלחמה כוללת. "נסראללה ישתדל לא להיות בעסק. יכול להיות שהוא יגיב נקודתית, אבל גם זה תלוי במידת הלחץ שהאיראנים יפעילו עליו. הוא עשוי להסתפק בתגובה סמלית בלבד, כדי לצאת ידי חובה, וזהו".
הדילמות לא יישארו נחלת הצד השני בלבד. ישראל תידרש, למשל, להחליט אם לאחר המתקפה באיראן (או במקביל אליה) היא רוצה לבצע גם מתקפת מנע על אתרים שונים של חיזבאללה - בעיקר אתרים הקשורים בטילים מדויקים. היתרון בתקיפה כזאת הוא שלילת יכולות ספציפיות מהארגון, שעלולות לאיים על ישראל. החיסרון: הכנסה ודאית של חיזבאללה למעגל הלחימה, והפיכת התקיפה באיראן למלחמת הצפון.
רוב המומחים סבורים שישראל תימנע מכך. היא תעביר לחיזבאללה מסרים ואזהרות ברורים, שהתקיפה כוונה כנגד הגרעין האיראני בלבד, ושאם חיזבאללה ישמור על השקט, זה גם יסתכם בכך. "אם ננהג אחרת, אם נפעל מסיבית בלבנון - חיזבאללה יגיב בצורה משמעותית", אומר זיסר. "אבל אם נפעל בשכל, גם התגובות שלו יהיו מדודות, כי אין לו שום עניין שצה"ל יגייס כמה אוגדות ויפלוש ללבנון".
גם הקצין הבכיר סבור שחיזבאללה לא ימהר להחריב את לבנון בשביל טהרן. "נסראללה הוא פטריוט לבנוני. הוא יגיב, אבל באופן מדוד. בהנחה שהמטרה העיקרית של כל האירוע היא הגרעין האיראני, כדאי יהיה לישראל אפילו לספוג ממנו עקיצה קטנה בפגיעה נקודתית, ואפילו כמה הרוגים, ולהבליג, כדי להימנע ממערכה רחבה בצפון".
גם ידלין מעריך שחיזבאללה יהיה מרוסן, "אבל אם יבחר להגיב - עדיף שנפעל נגדו עכשיו, לפני שהוא מוגן על ידי גרעין איראני".
מערכה בצפון, בכל היקף, תחייב את צה"ל לגייס כוחות נרחבים, שיגבילו את יכולתו לנהל מערכה ממושכת באיראן. היא בוודאי תחייב הצטיידות מקדימה נרחבת בעשרות אלפי מיירטים של כיפת ברזל ושרביט קסמים, שרק על מקצתם כבר סוכם, והם אמורים להגיע בהדרגה בשנים הקרובות. זאת בנוסף לטילי חץ ליירוט טילים ארוכי טווח. מדובר בהיערכות במיליארדים, שרק חלקה בוצע (וגם זה בסיוע אמריקני מיוחד); צה"ל זועק כבר שנים שמערך ההגנה האווירית נמצא בחסר משמעותי אל מול האיום וזקוק לתגבור משמעותי במלאים.
סביר שאיראן תדרבן גם את עזה לפעול. הג'יהאד האסלאמי משתף איתה פעולה, וגם חמאס, באופן חלקי. היא עשויה גם לנסות לפגוע בבעלות בריתה הפחות חזקות של ישראל, כמו מדינות המפרץ, או באינטרסים ישראליים על אדמתן. היא בוודאי תנסה לפגוע בישראלים ובאינטרסים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם.
במקביל, תפעל איראן דיפלומטית. "היא תפנה אל בעלות בריתה, בעיקר רוסיה וסין, תטען שישראל תוקפנית ותבקש הגנה", אומר זיסר. "אפשר שהיא גם תשתמש בזה כתירוץ כדי לנסות ולחזור אל פרויקט הגרעין, והפעם כמי שנזקקת להגנה מפני התוקפנות הישראלית".
לכן צריכה ישראל לעשות הכל כדי שהתקיפה תהיה יעילה ככל האפשר, ואם זה לא יצליח בגל הראשון - לתקוף שוב, על אף המורכבות הכרוכה בכך. המחיר האפשרי הוא "מלחמה פתוחה" עם איראן, שמשמעותה חילופי מהלומות מדי כמה זמן. גם לכך נערך צה"ל כעת, במסגרתה התוכניות החדשות; כאשר הן יושלמו, אמורה ישראל להיות מוכנה למלחמה כוללת עם איראן, ולא רק למהלומה נקודתית על פרויקט הגרעין שלה.
• • •
זה לא צפוי לקרות בימים או בשבועות הקרובים, וספק אם בטווח של חודשים. כל עוד שיחות הגרעין מתקיימות, וארה"ב מנהלת מגעים דיפלומטיים עם איראן, תקיפה היא מחוץ לתחום, משום שישראל תואשם בטרפוד השיחות ותקים עליה את בעלות בריתה, כולל וושינגטון - שכבר הבהירה שהיא מצפה מירושלים ל"אפס הפתעות" בתקופה הזאת. ישראל לא מחויבת לכך, אבל לא תפעל בלי תיאום עם האמריקנים; כך היא נהגה גם לפני עשור, כדי לא להסתכן בסכסוך עם וושינגטון, שהשלכותיו עלולות להיות רחבות בהרבה מהעניין האיראני.
תקופת ההמתנה הזאת טובה לישראל. במהלכה היא תוכל לנסות להשפיע על ההתנהלות האמריקנית (והאירופית) ועל ההסכם המתגבש, ובמקביל - להאיץ ולשפר את המוכנות הצבאית, להשלים את התוכניות, לבצע מודלים ולהצטייד בעוד אמצעים, שיביאו אותה לבשלות מבצעית גבוהה יותר.
ואחרי כל זה, אם יתברר מחר שאיראן שיקרה לכל העולם ושהיא קרובה יותר לפצצה מכפי שהעריכו, יצטרכו מקבלי ההחלטות להכריע אם לתקוף מייד. כתמיד, עדיף שהאמריקנים - שהתחייבו שלאיראן לא תהיה יכולת גרעינית -יעשו זאת. אבל אם הפקודה תינתן לצה"ל, יידרשו שבועות ארוכים של הכנה לפני שמבצע כזה ייצא לדרך, עם מוכנות חלקית ועם ודאות פחותה להצלחה.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו