זינוק דרמטי במחירי הדירות
המצב הכלכלי המידרדר והאינפלציה הגואה יצרו גל של עליות חדות במחירי הנדל"ן בישראל, בעיקר בערים. דירות שני חדרים בתל אביב, לדוגמה, שעליהן דרשו המוכרים שנה אחת קודם לכן 2,500-2,200 לירות, הוצעו בתחילת אפריל 1951 ב־6,000 לירות, וכולן נחטפו ימים ספורים לאחר כניסתן לשוק.
מומחי נדל"ן טענו שהמחירים המאמירים "לא יעצרו עד שיגיעו ל־5,000 לירות לחדר לפחות", והוסיפו ש"הקפיצה בדיור היא פועל יוצא של תחושת השוק שהלירה מאבדת מערכה". יו"ר ארגון המתווכים בתל אביב, אפרים גולקו, התייחס לעניין באומרו: "אכן, רווח המתווכים בשנה האחרונה קפץ לשמיים, אבל מי שרואה מעבר לקצה אפו מבין שבתוך זמן לא רב תהפוך רכישת דירה בתל אביב לבלתי אפשרית בעבור חלק גדול מהאוכלוסייה - ואז אנה אנו באים".
ברמת גן החלו יזמים זריזים לבצע רכישות סיטונאיות של קרקעות פנויות לבנייה, ומשם נמסר על פטנט ברכישת דירות מקבלן, שעדיין לא היו מוכנות: תשלום בדולרים, במחיר ממוצע של 4,500 דולר לדירה.
המונח "קומבינה" עלה בפי כל העוסקים בתחום, והשיטה פעלה כך: הלקוח היה מעביר למשרד הקבלן פרטי התקשרות עם קרוביו באמריקה. נציגי הקבלן בניו יורק היו מתקשרים לקרובים ומסבירים על "ההזדמנות הפנטסטית שנקרתה בדרכו של בן משפחתם בארץ, בתקופה של בעיית דיור קשה בישראל". כך היו משכנעים את הקרובים להעביר סך של 4,500 דולר לחשבון בניו יורק, עם ההבטחה מנציגי הקבלן ש"אנחנו דואגים לכל הפרוצדורה". לשאלה "האם זה חוקי?" נענו השואלים בחיוב.
השיטה הרווחית התבססה, בין השאר, גם על הפרשי השער העצומים שהיו באותו זמן בהמרת דולר ללירה בבנק רשמי בישראל (כ־360 פרוטות לכל דולר), לעומת שוק החלפנים השחור (שם הציעו 1.6 לירות לכל דולר - פי ארבעה וחצי). את מחסום העברת הכסף במזומנים לישראל פתרו הקבלנים בשיטות יצירתיות שונות - כחלק מהקומבינה הכוללת.
הסכמה בכנסת על מאבק בשחיתות הפוליטית
בדיון שערכה הכנסת בתחילת אפריל 1951 בנושא "השוק השחור" הודה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לראשונה, ש"נגע השחיתות המאפיין את השוק השחור פגע גם במנגנון הממשלתי". הודעתו התקבלה בקריאות לגלוג מספסלי האופוזיציה, ש"בירכו" את בן־גוריון ב"בוקר טוב אליהו". הוא, מצידו, השיב ש"עלינו לנקות את הזבל הקיים באורוות".
לנוכח קריאות הביניים שהאשימו את הממשלה בחיבוק ידיים מול נגע השחיתות, הזכיר ראש הממשלה ש"כבר מהקמת המדינה דאגנו לסלק מהמנגנון פקידים שהיו ידועים כבלתי כשירים, ורק לפני שלושה חודשים הניח שר המשפטים, פנחס רוזן, על שולחן הכנסת את הצעתו לחקיקת חוק נגד שוחד" (שאושר לבסוף במהלך 1952; ד"ס).
ראש תנועת חרות, מנחם בגין, שעלה לנאום אחרי בן־גוריון, אמר: "אנו חיים במשטר של שחיתות מידות מפלגתית, משטר של קנוניות פוליטיות שהונהג על ידי המפלגה השלטת, מפא"י, והעומד בראשה, מר בן־גוריון. השחיתות בארץ באה מלמעלה, והתנהלות שכזאת מוכרחה להביא עימה גם שחיתות בכל משק המדינה, שממנה נהנים המקורבים והמיוחסים החיים על חשבון הציבור - וגורמים במישרין לירידה ברמת החיים של האזרח".
בוועידת מפא"י, שנערכה כעבור עשרה ימים, מחו נציגי סיעת הצעירים במפלגה נגד ה"צנטרליזציה (ריכוזיות) המופרזת במפלגה, שאינה מאפשרת הבעת ביקורות על ידי החבר, וגורמת לכך שנגע השחיתות דבק גם בנו. אוי לבושה!"
"טיפול סדיסטי מצד הדואר"
בתחילת אפריל 1951 פורסמה במדור "הוד מעלתו האזרח" בעיתון "מעריב" תלונתו של האזרח יוסף לובליאנסקי, בזו הלשון: "אני גר ביישוב מרוחק, והטנדר של הדואר מביא אלי מפעם לפעם חבילות של פריטי מזון שאחי באמריקה שולח. חבילות אלה מסייעות לנו להזין את תינוקנו, וניתן להבחין בקלות שכל חבילה עברה טיפול סדיסטי מצד פקידי הדואר.
"ידועה לי היטב הצורה המסודרת שבה אורז אחי את הפרודוקטים, ואלה מגיעים אלינו מעורבבים כאילו הוטלו יחדיו מראש בניין גבוה. אחי גם מקדים ומפרט לי מראש במכתב מה הפרודוקטים שהוא שולח, ומעולם לא קיבלתי חבילה בלי שקלגסי הדואר קיזזו ממנה פריטים לעצמם. בפעם האחרונה, למשל, חסרו בחבילה חפיסת סבון וחפיסת שוקולדה, וכחצי מכמות הסוכר".
האזרח שמואל אפלבאום התלונן במדור על עניין אחר: "דודי, הגר רחוק ממני, הנו בעל מכבסה, ובביקורי האחרון אצלו הבאתי אליו זוג מכנסי צמר שרכשתי בנקודות, כדי לנקותם. דודי שלח לי את המכנסיים בדואר, אך החבילה מעולם לא הגיעה. מאז אני מיטלטל בין משרד ממשלתי למשנהו, שכן מדובר במכנסיים ששימשו לי לעבודתי כמורה, ולא אוכל לקנות כמותם ללא נקודות. האין זו חובת הדואר לדאוג לי לפחות לנקודות, כדי שאוכל להשלים את האבידה?"
וזו תגובת הדואר שפורסמה בעיתון ביחס לשתי התלונות: "פנייתך התקבלה, תשובתנו תימסר לאחר בדיקה של הפקיד הממונה".
"יש חדרים פנויים לחג"
ב־2 באפריל 1951 פרסם העיתון "דבר" מכתב תלונה ממזכיר איגוד בתי המלונים (כך במקור) והפנסיונים בירושלים: "ב־25 במארס פרסמתם מאמר בשם 'לקראת הפסח', ובו צוינה ה'עובדה' שכל המלונים והפנסיונים בירושלים כבר תפוסים לחג. אין אנו יודעים אם הידיעה הובאה בזדון או במזיד, אך העובדה היא שעדיין יש בכל מקומות הנופש בבירה חדרים פנויים לחג. הנכם מתבקשים לפרסם מכתב זה בהבלטה, ואולי בכך תכפרו במעט על הנזק הגדול שגרמתם לתעשיית התיירות הירושלמית".
עיסוי לב של 20 דקות
בבית חולים גדול בארץ, ששמו לא פורסם, התאשפז חולה במחלה קשה. הרופאים כבר נואשו מהניסיונות להציל את חייו, אולם אחד מהם החליט בכל זאת לנתחו. בשעת הניתוח הפסיק לב החולה לפעום, והמנתח פילס דרך בחלל החזה בעזרת אזמל וערך במשך 20 דקות עיסוי ללב החולה - שחזר לפעום כסדרו. בזכות הניתוח המשיך האיש לשכב בבית החולים, אבל למרבה הצער, הוא לא החזיק מעמד ונפטר כעבור 24 שעות.
תוכן שיווקי של פעם
ב־30 במארס 1951 התפרסמה בעיתון "הבֹקר" ידיעה בענייני תחבורה: "לאחרונה, בשל ריבוי התנועה בכבישים וגידול במכוניות חדשות המגיעות למהירויות גדולות, אנו עדים לתאונות מחרידות שנגרמות עקב תקלה במערכות ההיגוי ואיזון הגלגלים. רק מכוניות עם היגוי בטוח וגלגלים מאוזנים יבטיחו נסיעה קלה ובטוחה". ואז מוסיף הכתב: "לאחרונה ביקרתי ב'גראז'־נוע' שברחוב סלמה 22 ומצאתי את המקום מצויד במערכות איזון חדישות ומשוכללות שכאלה". אם תרצו, תוכן שיווקי מודל 1951.
הנעלמים / מנהגים שהיו
אורחים בחול המועד
בזמנים ההם, כשרק חלק קטן מהאוכלוסייה החזיק מכונית פרטית והנסיעה בתחבורה הציבורית היתה ארוכה ומייגעת, נהגו רבים להישאר אצל מארחיהם גם אחרי ליל הסדר, בימי חול המועד - בסגנון "חופשה שנתית". הדירות הקטנות לא היו בעיה, שכן האורחים והמארחים בילו רוב היום בחוץ. בשעת לילה היו נפתחות המיטות המתקפלות, ומתחתית מיטות הילדים היה נשלף לוח עץ שהכפיל את גודל המיטה - כך שכולם הסתדרו בקלות לשינה.
הצרכנייה / פריטים מאז
אלבום תמונות "יפני"
אלבום של דפים קשיחים, כשכל דף נמרח בדבק מיוחד ואליו הוצמד דף צלופן שקוף. סידור התמונות נעשה על ידי הרמה זמנית של הצלופן, הצמדת התמונות לדבק שמתחתיו, והצמדה מחדש של הצלופן על העמוד המלא בתמונות. כל אלבום "יפני" הכיל 10-8 דפים, ולמרות שמעולם לא הוכח שהאלבומים הגיעו אכן מיפן - הם כבשו את הארץ בסערה מאמצע שנות ה־60, שכן סידור התמונות באלבומים הישנים באמצעות "פינות" היה מייגע בהרבה.
מרהטים את הבית בחג
גם בימי המדינה המוקדמים נחשב פסח לחג העמוס ביותר בתחום מכירות הריהוט. חנויות הרהיטים נחלקו לשני סוגים: אלה שיועדו לבעלי יכולת והציעו רהיטים בעיצוב מודרני ומחומרים משובחים; וחנויות "לכל" (בצילום), שבהן נמכרו רהיטים שיוצרו במפרט ממשלתי קבוע, בעיצוב "פרקטי" משמים למדי ובאיכות חומרים בינונית. הללו נמכרו במחיר מופחת, נוסף על תלושים מפנקס התלושים המשפחתי. המלאי בחנויות "לכל" היה מוגבל, אך תשלום נוסף "מתחת לשולחן" (בקשיש, בלעז) סייע בזירוז האספקה עוד לפני כניסת החג.
מודעות שהיו
