לאה גולדין הזמינה למרפסת הבית בכפר סבא. בקשה שאי אפשר לסרב לה. האמת היא שלא ממש הבנתי מה מטרת הפגישה - משהו על סיעור מוחות של עשר נשים והקמת כוח נשי להשבת הבנים הביתה. הביתה? הביתה הם כבר לעולם לא ישובו. כוח נשי? לא ברור למה, אבל הביטוי הזה מעורר בי אלרגיה.
באתי, כי לאה ביקשה. המרק שלה הצליח להביס את הרוחות של נובמבר ואת הקרירות שהיתה לי בלב. עד אז לא פגשתי את לאה פנים אל פנים. ציפיתי לפגוש אישה קשוחה, כמו התדמית התקשורתית שנוצרה לה. מצאתי אישה לבבית עם חוש הומור ציני וכאב זועק בעיניים. נכבשתי בקסמיה ובקסמן של הנשים שהתכנסו במרפסת - צעירות ומבוגרות, ימניות ושמאלניות, חילוניות ודתיות. חלקן כבר מלוות את המשפחה שנים, אחרות חדשות בעסק, כמוני.
האווירה הפתוחה אפשרה להעז ולשאול את מה שישב לי על הלב. מה זה הביתה? הדר גולדין ואורון שאול כבר לא ישובו הביתה. סיפרתי על אב שכול, שאמר לי שהוא לא מבין את משפחות גולדין ושאול, שהוא במקומן לא היה נאבק, הרי יש מיליוני יהודים בעולם שלא זכו לקבר ישראל.
ידעתי שהשאלה שלי מכאיבה ללאה, אבל התשובות שקיבלתי סביב השולחן במרפסת טלטלו אותי. הראשונה שענתה היתה מאיה מורנו־אוחנה, אלמנתו של עמנואל. אישיות מרשימה בזכות עצמה. לשוב הביתה זה קודם כל לשוב לעצמנו, היא אמרה, לערכים שלנו כחברה וכעם, לרֵעות, לערבות הדדית. הדר ואורון נשלחו לקרב כשליחי ציבור של כולנו, מה פתאום השבתם הפכה לבעיה הפרטית של משפחות גולדין ושאול?
ולאה הוסיפה כמה פוגע בה שבשיח הציבורי הבנים הפכו לגופות. הם לא גופות, הם חיילי צה"ל שמוחזקים בידי אויבינו, הדגישה, חללי צה"ל שכבודם מחולל יום־יום. היום זה הבן שלי, מחר זה הבן של כל אחת מאיתנו. היום אלה חיילים שנפלו בשדה הקרב, מחר אלה פצועים ושבויים חיים. הרבה תסכול היה בדבריה, תחושה שדברים לא נעשים כלל, ושהתקשורת מחפה על אי־העשייה של הממשלה.
* * *
כשיצאתי משם הבנתי שאני חוזרת אחרת הביתה, לבית הפרטי שלי. שמעכשיו, הכאב בעיניים של לאה ילווה אותי ויתבע לפעול. שלא מספיק לסנן שהאירוע סבוך ושאסור לחזור על הטעות של שחרור מחבלים, ולהמשיך הלאה בחיינו. שבאמת צריך לחזור הביתה אל עצמנו.
בעקבות הפגישה ההיא הוקמה רשת נשים שנקראת "הביתה". זה לא גוף מאורגן, אין תקציבים ויחצנים, גם לא תוכנית עבודה מסודרת. רק מעגלים של נשים, יותר נכון לביאות, שפועלות כל אחת בדרכה ובחוכמתה, תוך חיבור עם ארגוני נשים מהארץ ומהעולם, להשבת הבנים הביתה.
הראשונות שהתגייסו הן נשות "פו־רשת", קבוצת נשים פורשות צה"ל, קצינות בכירות בדימוס. הן משפיעות מאחורי הקלעים על מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון ובכנסת, יוזמות תהלוכות נשים בעוטף עזה ועמלות על מערכי שיעורים לנוער.
קבוצה אחרת הובילה קמפיין רשת עוצמתי. ביום האישה האחרון, תחת האשטאג "נשים בחזית", החליפו נשים רבות את תמונת הפרופיל שלהן ברשתות החברתיות. "בוא הביתה, בלעדיך אני חצי בן אדם", נכתב תחת הלחמת התמונות של הדר או של אורון עם תמונות פניהן של הנשים, חלקן מוכרות ומשפיעות, כמו אופירה אסייג וגלית גוטמן.
פעילוּת נוספת שקורמת בימים אלה עור וגידים, ואם לדייק, פיצ'ר וסטורי, מקודמת על ידי תנועת "אורקה", שחברות בה אלפי ישראליות מכל רחבי הגלובוס. התנועה, חוצת היבשות, עמלה כעת על קמפיין אינסטגרם בסגנון "הסטורי של אווה", שיביא לכל העולם, בלייב, את סיפורם של הדר ואורון.
אני חיילת קטנה ב"הביתה". לא תרמתי הרבה. פה ושם שיוף של ניסוח, זריקה של רעיון וארגון של מפגש זום לעיתונאיות מכלי תקשורת שונים. לא תמיד קל לרתום נשים ואנשים לפעילות הזאת, ויש גם הרבה לבטים ורגישויות.
* * *
האם נכון לקשור בין השבת חיילי צה"ל להשבת ארבעת האזרחים הישראלים שחצו את הגבול לעזה? מצד אחד, מדובר באנשים שנקודת ההנחה היא שהם בחיים. מצד שני, הם לא נשלחו לעזה במדים. האם הרעש הציבורי עלול לגרום נזק ולהעלות את המחיר שתובע חמאס? והאם דממה לא תשכיח את הנושא? האם אפשר להשיב את הבנים, המתים והחיים, בלי לשחרר מחבלים?
טראומת עסקת שליט עוד כאן. אז, שחררנו מחבלים וקיבלנו חייל חי עם חיוך ביישני. בהתחלה בכינו משמחה, בהמשך בכינו על מחיר הדמים. לפחות עשרה ישראלים נרצחו על ידי משוחררי העסקה.
משפחת גולדין, באצילותה, לא תובעת שחרור מחבלים. להפך, היא דורשת להפעיל לחץ על חמאס באמצעות הרעיון של "הומניטרי תמורת הומניטרי". למשל, חיסונים - רק אחרי שחרור הבנים. האם הקו הזה אפקטיבי? ומה הגבולות המוסריים שלו? האם ראוי למנוע מילד עזתי חולה סרטן להיכנס לטיפול בישראל? האם אפשר לנתק חשמל ומים לאוכלוסייה אזרחית, שהיא עצמה בת ערובה של ארגון טרור?
שוחחתי על כך השבוע עם בכיר במערכת הביטחון. השתכנעתי שממשלת ישראל משקיעה זמן ומאמצים כבירים בחיפוש דרכים יצירתיות ופתיחת ערוצי משא ומתן, כדי להביא לשחרור שבויים ונעדרים, חיילים ואזרחים. חלק מפירות המאמצים הללו זכינו לראות בגזרת סוריה.
עם חמאס זה מורכב בהרבה, בייחוד כשבראשו עומד יחיא סנוואר, משוחרר עסקת שליט בעצמו, שהבטיח לחבריו שנותרו בכלא שיעשה הכל למען שחרורם. הומניטרי לא מדבר אליו, גם לא הומניות כלפי נתיניו בעזה, ובטח לא כלפי אזרחי ישראל. רק שחרור רוצחים.
ישראל מסרבת, ובצדק, לשחרר מחבלים בכירים, ומתְנה כל הסדרה או שיקום של עזה בשחרור השבויים והנעדרים. מצד שני, היא קיבלה החלטה עקרונית לשמור על השקט בדרום, בייחוד בתקופת קורונה וסחרורי בחירות. לכן היא מאפשרת להזרים לעזה כל מה שהוא בגדר חמצן - כסף, סחורה ואמצעים שמאפשרים לחמאסטן לשרוד עם שנורקל מתחת למים. אפשר לכעוס על זה, אפשר גם להבין את ההיגיון.
* * *
בליל הסדר, כשדיברנו על חירות, חשבתי עליה, על לאה. בעקבות החיבור עם "הביתה" זכיתי לכמה שיחות עומק איתה וגיליתי אשת שיחה נפלאה. בין השאר, סיפרה שהיא לא מציינת את יום הזיכרון לחללי צה"ל, כי היא עדיין לא שם. הם בכלל לא החלו את תהליך האבל. החיים שלהם נעצרו לפני שש שנים וחצי.
חשבתי על לאה השבויה. זה לא הבן שלה ששבוי, זו היא עצמה. בעצם, גם אני, ואתם. כולנו שבויים בידי חמאס, חיים על זמן שאול של שקט מדומה בדרום, שבעתיד נשלם עליו ביוקר.
במהלך החג קיבלתי חיזוקים מיונתן פולארד, שצריך לשים בצד את כל הלבטים, ולא להרפות מהנושא. פולארד נשאל בראיון המרתק שהעניק ל"שישבת" מה הרגיש כשגורש משגרירות ישראל בוושינגטון היישר לידי סוכני האף.בי.איי. "פחד אמיתי על מה שהמדינה הפכה להיות", ענה. "ישראל, המדינה היחידה שלי. אמרתי לעצמי - כל מדינה שמסוגלת לעשות את זה לסוכן נאמן, מסוגלת להכל. גדלתי על מיתוס שלא עוזבים חייל מאחור. וזה בולשיט. זה לא רק אני. זה קורה מאז פרשת לבון, ועד היום, עם שתי גופות החיילים והאזרחים הישראלים בעזה".
לממשלות יש שיקולים שונים, ולעיתים הן נאלצות או בוחרות לקבל החלטות אכזריות. זה לא פוטר אותנו, כיחידים, מלדרוש לשוב לערכים הבסיסיים, לערבות ההדדית שלנו כעם. לשוב קצת הביתה. זה ממש לא בולשיט.
