תראי, אלה צנצנות שקישטנו בציורים של תותים. נכון שהן יפות? וגם כוסות. הכל כאן למכירה. ראית את האותיות שאנחנו עושות, ושהצמדנו עם מגנט מאחור?"
מיכל אדלר, בעלת צרכים תפקודיים־רגשיים, מציגה בגאווה את חפצי היום־יום שיצרה עם חברותיה בקרוואן הקרמיקה שביישוב גבעות. מסביב תלויים מדפים גדושים בכלים, בגלזורות ובצבעים, ותנור אימתני מהמהם בחדר הסמוך. מיכל עובדת בישיבה, ידיה מכוסות חמר - וחיוך גדול נסוך על פניה.
"אני עובדת בקרמיקה ומאוד אוהבת את זה. אנחנו רוצות שאנשים ייהנו מהכלים שאנחנו עושות, ואני מקשטת ומעטרת. הכלים נשלחים מכאן למכירה בבית הקפה שביישוב. אני מאוד גאה בעצמי".
היא בת 39, אחת מעשרות בוגרי החינוך המיוחד שחיים ביישוב הקטנטן, החבוי בלב יער אורנים בגוש עציון. כבר ארבע שנים היא חלק מהמקום, אחרי שבעבר היתה חניכה במכון פוירשטיין לקידום כושר הלמידה, בירושלים.
"אני מאוד שמחה ומאושרת שאני עובדת כאן, שאני תורמת בשביל אנשים אחרים. גם משמח אותי לרכוב על סוסים. אני גרה בדירה עצמאית וגם הולכת ל'בית אלה', לעזור".
מה זה "בית אלה"?
"זאת דירה של בנות פחות עצמאיות כאן, בגבעות, ואני עוזרת להן. בקורונה הייתי מאוד גיבורה, כי נשארתי פה. לא נסעתי הביתה למשפחה, בקיבוץ עין צורים".
זה גרם לך צער?
"מה זה צער?"
עצב גדול מאוד.
"לפעמים אני עצובה, כשאני נתקעת ולא יודעת מה לעשות. אבל אני מתמודדת, מתגברת. אני מעסיקה את עצמי בדירה. כותבת יומן, מפנה את האשפה, או שאני הולכת ל'בית אלה' וחותכת לבנות סלט ירקות, עוזרת לכל מי שצריכה, מדברת איתן".
עיניה של מיכל נדלקות פתאום. "את יודעת מה החלום שלי באמת? לטוס לחו"ל. אני מאוד רוצה לטוס עם מישהי מהצוות כאן ליערות הגשם. איפה זה נמצא? בחיים לא טסתי לחו"ל, ואני רוצה לראות את הטבע".
* * *
את היישוב גבעות, לא הרחק מבת עין, הקימו ב־2012 תמר הקשר ונעה מנדלבאום, שתי נשים יוצאות דופן שייסדו קודם לכן בית ספר שמשלב ילדים "רגילים" עם ילדים עם צרכים מיוחדים. במקום הפסטורלי הזה, שמיישם הלכה למעשה עקרונות של שילוב והכלה, גרות 45 משפחות "רגילות", לצד 56 בעלי צרכים מיוחדים מכל קצות הארץ, שמתגוררים ב־11 דירות ביישוב ובסביבתו.
"סדנת שילוב", כך נקרא בפשטות הפרויקט החברתי המרגש שמופעל במקום. פרויקט שמקבל אליו בעלי בעיות נוירולוגיות שונות, בעלי תסמונות גנטיות ובעלי בעיות התנהגות ברמות שונות של תפקוד - ומשלב אותם בטבעיות בתוך קהילה "רגילה". כל בעלי הצרכים המיוחדים כאן עובדים: בנגריית היישוב, במאפייה המקומית, בבית קפה שנבנה ומופעל כולו בידיהם (בסיוע הצוות החינוכי), בבית המלאכה לקרמיקה, בדיר העיזים ובמתחם לקליעת סלים. וביחד יוצרים כולם מרחב רב השראה ומלא באהבה, המעניק לכל המבקר בו תחושה עילאית של תקווה ואופטימיות.
תמר הקשר (56), אם לתשעה וסבתא לשלושה נכדים, הקימה את המקום עם נעה מנדלבאום (57), אם לשישה וסבתא ל"מלא נכדים". וגם היום, בחלוף תשע שנים, הן רואות בגבעות התגשמות של אידיאל. "תמיד חיפשתי מה השליחות שלי, וכבר מגיל צעיר רציתי להבין למה שווה להתאמץ לקום בכל בוקר מחדש. מבחינתי, גבעות הוא מקום של שליחות כזו", מסבירה תמר בלי שמץ של פאתוס.
היא גדלה בקיבוץ הדתי עין צורים. אביה, חבר הכנסת לשעבר גרשון שפט ז"ל, נפטר השנה מנגיף הקורונה בגיל 92. "מילדותי לא הסתדרתי במסגרות, תמיד חשבתי מחוץ לקופסה. המקום שהכי זכור לי כמרפא בימי ילדותי בקיבוץ היה הרפת. מכיתה ד' התחלתי לעבוד בה, והגרעין לכל מה שמתרחש כאן, בגבעות, נטמן שם. ברפת הבנתי את העוצמה שטמונה במתן אחריות ומשימות לילד צעיר. כמה פריחה יש בזה".
תמר שזופה, מקרינה ביטחון, עיניה חודרות. בבגרותה למדה אמנות במכללת "אורנים" וקיבלה תעודת הוראה. בהמשך עבדה כמחנכת בבית ספר רגיל, לימדה אמנות. "כמחנכת, את נקשרת לילדים בכיתה, רואה מה הם צריכים. ואז את מבינה את עומק הבעיה שיש במערכת החינוך בישראל. חמש שנים הספיקו לי להבין שאני לא מוכנה לשתף פעולה עם המערכת הזו. את נעה, שהגיעה בעצמה מתחום החינוך המיוחד, הכרתי דרך חברות משותפות, ושתינו הגענו מייד למסקנה שאנחנו מקימות מערכת אחרת, חלופית".
בשנת 2000 הקימו השתיים את בית הספר "ראשית" בבת עין, כדי לקדם שילוב של ילדי החינוך המיוחד במסגרת לימודים רגילה. "אני יודעת שמדובר בעניין שנוי במחלוקת, אבל זאת היתה תמיד האמונה שלנו, שחברה צריכה לכלול את סך כל מרכיביה", מסבירה תמר.
"למעשה, את הדברים החשובים ביותר בחיי למדתי מהמפגשים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. מהם למדתי לא להיות שיפוטית, להימנע מביקורתיות ולסגל עין טובה. בעלי צרכים מיוחדים רואים את העולם כמקום טוב. יש להם לב פתוח והכרת תודה. אין בהם מושגים כמו נטירה או נקמה".
הם למדו את הדברים הללו מכן?
"לא. להפך: אנחנו אלה שלומדות את זה מהם כל הזמן".
נעה, שגדלה במקור בקיבוץ לביא, מסבירה שבעלי הצרכים המיוחדים זכאים ליחס חברתי שווה. "זה נכון שהם פגועים, לכאורה, אבל בהרבה מובנים אחרים הם מאוד שלמים. יש להם בריאות נפשית ליהנות מהעבודה ומהקהילה - הרבה יותר מהאדם הממוצע. כשהקמנו את גבעות, הרעיון היה לתת להם בית. מקום שאיש לא יגיד בו שלא מתאים לו שמישהו 'כמוהם' יעלה לתורה בבית הכנסת, או שיישב לידו בגן השעשועים.
"המקום הזה נותן להם תחושת ביטחון, כחלק מקהילה רחבה, ובעצם נותן להם אפשרות לבטא את השמחה שיש בתוכם. זו סביבה יותר מוגנת, שמאפשרת להם להיות יותר חופשיים. אם יש כאן מישהו ששר או צועק לעצמו ברחוב, במקומות אחרים זה עלול להבהיל. כאן זו מחווה כנה ומרגשת".
נשמע כמעט אוטופי.
"כן. אם תרצי, אנחנו הקיבוץ החדש", היא מחייכת.
* * *
"היי, אני מכין עכשיו בייגל במאפייה, אבל אני אוהב להכין כל דבר".
רמי (שם בדוי), "תכף בן 22", נולד וגדל בחיפה. בגבעות הוא מתגורר כבר חמש שנים. בחור גבוה ורזה, כיפה גדולה לראשו. הפאות הבהירות שבצידי פניו משדרות תמימות נערית מהולה במעט עצב.
רמי נוטל פיסת בצק תפוחה, מותח אותה, יוצר בה חור - וטובל הכל בתוך ערימת שומשום. עובד לאט ובריכוז כמעט מהפנט. "טוב לי במאפייה ובדירה כאן", הוא מסביר. "בגבעות אני מתכנן להמשיך לפחות עד גיל 28, ואני מקווה כבר להיות נשוי עד אז, שאמצא אישה שטובה לי. הרבה אנשים פה רוצים להתחתן. אני מאמין ומקווה שבשמיים יעזרו לי להגיע למקום שבו אהיה מוכן לילדים ולעצמאות. אני גם רוצה מקצוע במשהו. אלה המטרות שלי".
מה מעכב אותך, בעצם?
"יש לי מצבי רוח. ליציבות הנפשית יש עוד במה להשתפר, אבל בתקשורת עם אחרים אני מתקדם. היום אני כבר מגיב אחרת מאשר לפני כמה שנים. אני נלחם חזק למען זה. אני מרגיש שאני צריך להתמודד, להיאבק ולרכוש כלים כדי לנצח".
כולנו זקוקים לכוח כדי לנצח.
"יש אנשים שאין להם הבעיות שלי. הם קיבלו מהשם חומר מיוחד בתוך המוח, שאחראי לרגשות. אני לא קיבלתי את החומר הזה, לכן יותר קשה לי. למה לא קיבלתי אותו? המדע עדיין לא מומחה מספיק להגיד מה הבעיה שגרמה לזה. יש דברים שהמדע עוד לא יודע".
המדע המציא כדורים שיכולים לעזור.
"גם אם אקח את כל כדורים שיש, זה לא כמו אדם שמצליח מתוכו להתגבר. העבודה שלי, למשל, במאפייה, עוזרת לי מאוד. אבל יש עוד לאן להתקדם, עדיין יש לי מצבי רוח. היה לי, למשל, משבר לפני שבוע".
תמר מתערבת: "רמי, גם אני עדיין מתקדמת. כולם מתקדמים כל הזמן, כל אחד בשלו, ואתה מתקדם יפה מאוד. וגם אם יש לך משבר, אתה ממשיך הלאה".
* * *
מבחינת תמר, הערך הראשון והמרכזי בעבודת ה"סדנה" בגבעות הוא כבוד לכל אדם באשר הוא. הערך השני הוא התחשבות, והשלישי - קבלה. לדבריה, המקום פועל גם על פי הערכים הבסיסיים ביותר של היהדות. "לאו דווקא קיום מצוות, אלא יותר השקפת עולם יהודית.
"לאהוב מישהו כמוך זה הדבר הקל! זה הפשוט! אני אוהבת את בעלי, מה הבעיה בזה? אבל בוא נראה אותך אוהב מישהו ששונה ממך. שונה בצבע העור, בדת, בהתנהגות או ביכולות שלו.
"בגבעות אנחנו מיישמות מערכת ערכים שמושתתת על הבסיס של קבלת כל הברואים בצלם. ילדים מבינים את זה יותר מכולנו. כשאני מביאה לגנים ולכיתות א' את ילדי החינוך המיוחד, מבחינתם של הילדים ה'רגילים' - הם בדיוק כמוהם. בפעם הראשונה שהכנסנו ילדי חינוך מיוחד, קשים מאוד, לכיתה ב'ראשית' עמדנו מהצד והתבוננו. לשמחתנו, היחס של ה'רגילים' לילדי החינוך המיוחד היה כל כך טבעי. ראיתי איך הם יודעים לשלב ולקבל. בראייה רחבה זה מחדד את הרגישות שלהם להיות אמפתיים, להפגין רגישות, להבין מצוקות".
יהיו שיגידו שזה גיל מוקדם מדי לחשוף ילדים לאתגרי חיים כאלה.
"לא. זה העולם, עם כל הכאב. אנחנו לא עוטפים את העולם במתנות זוהרות. ובכלל, אני בראתי את הכאבים האלה? לא. אבל אלמד את ילדיי ואת תלמידיי להכיר אותם".
נעה: "זאת בהחלט עבודה קשה, אבל בגדול, יש לנו הרבה יותר נחת בעשייה מאשר תסכולים. ההתקדמות היא איטית, ובדיוק בשביל זה אנחנו פה. וכשמצליחים - זה אושר עצום".
אנחנו פוסעות במשעולי היישוב. חולפות על פני חוות הסוסים, שבה אחת מבנותיה של תמר מאלפת כרגע סוס. במתחם אחר, אחת הבוגרות רוכבת תחת השגחה צמודה של מדריכת רכיבה טיפולית. ליד קיר הטיפוס הולכים שלושה בוגרים בדרכם לנגרייה, מברכים אותנו במאור פנים. הכל כאן נינוח וחיובי. אוושת יער וציוצי ציפורים מלווים את הצעידה. לא הרחק מאיתנו חוזר עדר העיזים מהמרעה, מובל בידי בוגר אחר.
תמר מסבירה שמערך התעסוקה בגבעות מעניק לבעלי הצרכים המיוחדים כלים חשובים להשתלבות בחברה. "העבודה נותנת לבוגרים ערך. הם מקבלים תחושה מאוד חזקה שהם חיוניים, שצריכים אותם. שיש להם המון לתת לעולם הזה, ולא רק לקבל. הסדנה היא מקום מרפא, בתוספת נופי הטבע ובעלי החיים".
בשלושת סגרי הקורונה נשארו כולם ביישוב, אין יוצא ואין בא. הסגר האחרון נמשך במתכונת זו לא פחות מחודשיים.
"היה בזה קושי גדול, אבל גם שמחה", משחזרת תמר. "פתאום כולם פרחו, אחרי שהבינו שכולנו נשארים ביחד ועושים דברים טובים. היתה ממש התרוממות רוח של עבודה, של אנרגיה, של אווירה טובה. בחוץ משתוללת מגיפה, אבל אנחנו שומרים על עצמנו וממשיכים בעשייה".
בעלי צרכים מיוחדים לא תמיד מגיבים טוב לשיבוש בשגרת החיים ולריחוק הכפוי מהמשפחה.
"היו בעיות סביב זה, זה לא היה פשוט. בהתחלה היתה התמודדות נפשית מורכבת והיה הרבה תסכול, אבל ברגע שזה הפך לשגרה - זה עבד מצוין. בנוסף, בנינו רשת ביטחון של שיחות ואמפתיה, בשילוב של קשר הדוק עם המשפחות בבית. הקפדנו לשלוח להן ברכות וסרטונים, להשאיר את המורל גבוה".
* * *
כאמור, לפני שייסדו את גבעות, הקימו תמר ונעה את בית הספר "ראשית", שב־21 שנות פעילותו עד כה עברו בו כ־700 תלמידים. בית הספר, שכיום מנהלת אותו יפעת יגל, תושבת גבעות בעצמה, הפך לסיפור הצלחה מרשים, והוא משמש גם כיום דוגמה ומופת למוסד חינוכי משלב. "כש'ראשית' נפתח, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים עמדו בתור להיכנס, כי לא היו הרבה אפשריות כאלה במקומות אחרים. הגיעו אלינו פניות מכל הארץ, ואני זוכרת משפחה אחת שאפילו עברה לגור ממעלות שבצפון לגוש עציון, רק כדי שאחד מילדיה ילמד אצלנו".
בתחילת הדרך התקשו השתיים למצוא הורים שישלחו את ילדיהם ה"רגילים" לבית הספר המשלב. "הם חששו שילדיהם 'יידבקו במחלה'. הסברנו לכולם שתסמונת דאון היא עניין מולד, לא מידבק, ושהתנהגויות 'מוזרות' של ילדי החינוך המיוחד הן רק הפגנה של רגשות. היו גם הורים שחששו שהרמה הלימודית בית הספר לא תהיה תקינה, אבל אני חושבת שעם השנים הוכחנו להם בדיוק ההפך".
בשמונה השנים הראשונות לקיומו הציע "ראשית" מסגרת מכיתה א' עד כיתה ח'. אחר כך, כשהתלמידים ה"רגילים" התפזרו לתיכונים, הקימו תמר ונעה חטיבת ביניים לטובת בעלי הצרכים המיוחדים, הפעם תוך מתן דגש על נושא העבודה. הן הקימו בגבעות אורווה, דיר, מטבחים, מאפייה ובית קפה, וראו כי טוב. כעבור ארבע שנים, כשהסתיים פרק בית הספר בחייהם של הבוגרים, הוקם השלב הבא – ה"סדנה" בגבעות.
לדברי תמר, בזכות ההצלחה של "ראשית" הבינו תושבים ביישובים שונים בגוש עציון את היתרונות הגלומים בשילוב בעלי צרכים מיוחדים, ועקב כך ביקשו רבים מהם לייחד בתחומם דירות למענם. בכל דירה כזו גרים כיום שישה בוגרים עם צרכים, תוך הקפדה על הפרדה בין המינים.
"המערכת אצלנו דתית, ולכן יחסי אישות מותרים רק בין בני זוג נשואים", מסבירה תמר. "יש לנו זוג נשוי. שניהם עובדים כאן, הוא במחשבים, בחטיבה לאנשים עם צרכים מיוחדים בחברת 'מובילאיי', והיא בבית הקפה, והם מקבלים מאיתנו את מלוא המעטפת התומכת שלנו. מי שמתאים - אנחנו מכוונים לחיי נישואים. בסופו של דבר, כולם כאן רוצים להיות 'כמו כולם': להתגייס לצבא ולהתחתן, כמו האחים שלהם. אבל לא לכולם זה מתאים בפועל.
"וכולם רוצים בעתיד שלהם ילדים. אחד מהחבר'ה כאן פגש מישהי בהיריון ובירך אותה שבעזרת השם 'ייוולד לך ילד עם תסמונת דאון'. מצידו הוא ראה בזה ברכה. והיה בחור אחר עם תסמונת דאון שאמר לי: 'אני אתחתן עם אישה עם התסמונת, וייוולדו לנו ילדים עם התסמונת'. זה החלום שלו".
דבר כזה יכול להתממש בגבעות?
"לא. זה הגבול ששמנו לעצמנו. לא נוכל לגדל כאן ילדים של אנשים עם צרכים מיוחדים. אנחנו לא יכולים לקבל על זה אחריות".
לדברי תמר, כל השוהים בגבעות נהנים מחיי חברה שופעים, מטבע ומאפשרויות לימוד. "אנחנו כל היום חושבים מה יעשיר את העולם שלהם. יוצאים להרבה טיולים, לומדים על נושא דרך הטיול. למדנו, למשל, על ימי קום המדינה, אז טיילנו ב'דרך בורמה' וראינו את שער הפריצה לירושלים. תלויה לנו פה תמונה של בנות הסדנה מחופשות לחלוצות. היא צולמה אחרי שלמדנו על תקופת החלוצים שהפריחו את הארץ".
המסגרת של גבעות שמה דגש על ההתקדמות האישית, ולכל בוגר מותאמת תוכנית פרטנית, שעליה דן "צוות חלימה". מדובר בקבוצה מנחה, שבמסגרתה הבוגר ומשפחתו מציבים יעדים בהתאם לחלומותיו האישיים, ובעצה אחת עם הצוות החינוכי מנסים לאתר דרכים להגשמתם. הצוות של גבעות כולל 140 עובדים, ועוד 15 בנות שירות לאומי. יש כאן מורים לחינוך מיוחד, סייעים, רכזים, אנשי תחזוקה, מטפלים, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיסטים, גננים, אפילו רועי צאן.
המימון העיקרי לפעילות בגבעות מגיע ממשרדי החינוך והרווחה, ומשלימות אותו תרומות בגיוס המונים, וגם מצד נדבנים. בסיוע התרומות הוקמו במקום, בין השאר, קיר הטיפוס, מגרש מקורה וגם חדר כושר. תמר חולמת לגייס תרומה שתסייע להרחיב את בית הקפה, ולהפוך אותו למקום לאירועים גם בחורף.
עד מתי הבוגרים נשארים ביישוב?
"כל חייהם. בכל שנה מצטרפים אלינו עוד ארבעה־חמישה בוגרים. כבר התחלנו להוציא דירות ליישובים הסמוכים. אחד החלומות שלנו הוא להקים בעתיד בית אבות משותף לכולנו, שנזדקן בו ביחד. כולנו נשב בכיסאות גלגלים ויאכילו אותנו לפי הסדר. נתגלגל ביחד מצחוק".
וכאילו לא די בכל אלה, פתחו תמר ונעה, לפני שלוש שנים, את "יובלים" - בית ספר טבע, אף הוא בגבעות, המיועד לילדים עם קשיים רגשיים שמתקשים ללמוד במסגרת רגילה. נעה מנהלת את בית הספר הזה ובונה לכל תלמיד בו מערכת לימודים מותאמת אישית.
"כמעט את כל החומרים אני כותבת. הילדים לומדים כאן חשבון, תורה ועוד כל מיני דברים. הם למדו, למשל, על מילון עולם הצומח ועל תאים במיקרוסקופ. לכל ילד יש יעדים ומטרות משלו, ואנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו רוצים להגיע איתו. בית הספר עוזר להם להתכונן הלאה לחיים. אנחנו אומרים להם: 'תוכלו לעשות כמעט הכל אם תסכימו לעבוד הרבה יותר קשה מאחרים".
* * *
תמר מספרת שמשרד השיכון מתכנן להקים באזור כולו עיר חדשה. "מבחינתי, שייקחו את הפרויקט שלנו ויעשו ממנו עיר משלבת. למה לא? אני מוכנה לעזור לתכנן מתנ"סים משלבים, בית ספר משלב ודירות בתוך הקהילה. יכולה לקום כאן העיר המשלבת הראשונה בישראל ובעולם. אני מוכנה להשקיע בזה את המשך חיי".
ראש המועצה האזורית גוש עציון, שלמה נאמן, מסייע ככל יכולתו לפרויקט. הוא מזמין את מקהלת הסדנה לשיר בטקסים רשמיים של המועצה, עומד על הרגליים ומוחא כפיים לאורך כל המופע.
נאמן מסביר שההתיישבות כולה, ובפרט ביהודה ושומרון, נועדה להכיל את כל המגזרים בעם ישראל. "העובדה שהבית של האנשים האלה נמצא בגוש היא לא רק לכבוד לנו ודבר טבעי עבורנו, היא גם מבטאת את ערכי ההתיישבות כבית של כולם".
תמר: "המסר הכי חשוב הוא: תסתכלו על מי שנמצא סביבכם. אף אדם אינו שקוף. נהיה כולנו עם עין רואה, אוזן שומעת ולב מבין לאחר. אם נעשה מאמץ לעזור, להכיל ולקבל - הכל בחברה שלנו ייראה אחרת".
שולמית (שם בדוי), בעלת הנמכה קוגניטיבית, בת 36, גרה בגבעות בדירה עם בעלה. היא מציגה בהתרגשות פקעת של כרטיסי ברכה שצבעה במו ידיה, המיועדים למכירה בבית קפה המקומי.
"זאת זכות להיות פה. בתקופת הסגר לא יכולתי אפילו לראות את ההורים שלי, והרגשתי מאוד לא טוב. הרגשתי נורא מתוסכלת. עשיתי מוזיקה וספורט כדי להסיח את הדעת, ועבדתי גם בבית הקפה.
"כשראיתי את כל הפתקים שצבעתי, ממש התחלתי לבכות! לא האמנתי שזה באמת במכירה! חשבתי שאני עושה את זה סתם לקישוט. לא האמנתי שזה ירגש אותי כל כך. בשבילי זאת הצלחה. זה לתת מעצמי למי שאני אוהבת פה".
בחג השבועות הקרוב תחגוג שלומית שנה להצטרפותה לגבעות. "לפני זה גרתי בירושלים, עם בעלי, ואז עברנו לפה. שמענו דרך אמא שלי על המקום הזה, שיש בו אהבה ותקווה. אנחנו זכינו.
"את בעלי הכרתי באומן. כששואלים אותי, אני אומרת שאין לי צרכים מיוחדים. אני בן אדם רגיל כמו כל אחד. פה, בבית קפה שבו אני עובדת, אני מרגישה כמו כולם. אני מארחת, מוכרת, שוטפת כלים, מנקה, הולכת לשליחויות. זה מאוד כיף.
"לפעמים קשה לי להישאר פה הרבה זמן, ואני נורא רוצה לטייל. אני לומדת רכיבה על סוסים, לומדת להיות די.ג'יי ולומדת תיפוף. בקיצור, לא חסרה לי עשייה בגבעות".
מה החלום שלך?
"להיות זמרת ולשיר עם שרית חדד על הבמה. אולי זה יקרה. אי אפשר לדעת. השם הוא כל יכול".
