"יש לי 14 נכדים, לאף אחד אין אבא": השכול הבלתי נתפס של בת שבע הופרט
שני אחיה, שמעון ושלמה קניגסבוך, נהרגו במלחמת ששת הימים • בנה הבכור, אל"מ דרור וינברג, נהרג בחברון • בנה השני, שי, נפטר מסרטן • ובינואר נמצא חתנה, סא"ל (מיל') ד"ר אבי הרלב, מת במכוניתו • אבל שרשרת האובדנים הבלתי נתפסת לא שוברת את רוחה של בת שבע הופרט
"יש לי ארבעה עשר נכדים, לאף אחד מהם אין אבא". בת שבע הופרט // צילום: אפרת אשל // "יש לי ארבעה עשר נכדים, לאף אחד מהם אין אבא". בת שבע הופרט
שבועיים לפני פסח נערך בבניין המשטרה הבריטית ביד לשריון בלטרון מפגש של הורים שכולים ותיקים וחדשים של עמותת "אור למשפחות". השולחן היה עמוס כל טוב, וגם פרחי גרברה ורודים היו שם, חיכו בסבלנות עד סוף הערב להיאסף על ידי אבות ואימהות של חיילים שנפלו בשנה האחרונה.
ואז עלתה לדבר בת שבע הופרט. בקול רם ובטוח סיפרה האישה בת ה־79 את סיפור השכול של משפחתה, ובעודה מדברת, הנידו הנוכחים את ראשיהם כלא מאמינים לשרשרת האובדנים הטרגית שחוותה האישה שמולם. "אוי ואבוי", סיננה בשקט אחת האימהות, אבל בת שבע לא שמעה אותה, והמשיכה לספר על שני אחיה, שמעון ושלומיק, שאותם שכלה בזה אחר זה במלחמת ששת הימים, ואיך לימים נפל בנה בכורה, אל"מ דרור וינברג, בגיל 38, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה השנייה, ואחרי שנתיים וחצי נכנע בנה השני, שי, למחלת הסרטן, גם הוא בגיל 38.
לקראת סוף דבריה הישירה בת שבע מבט אל הנוכחים, הגבירה את קולה ואמרה: "'ובחרתם בחיים' זו לא המלצה כי אם ציווי, לא רק בשבילי אלא בשביל כולנו. בשבילכם. אחיי וילדינו אמנם אבדו פיזית, אך הם חיים בתוכנו, ומורשתם חרוטה בזיכרוננו. בזכותם אנחנו ממשיכים לחיות. כל עוד נשמתי בי, אמשיך לצעוד לאורם של אהוביי בראש מורם, בלב פועם וכואב ובתחושת גאווה".
סמל שמעון קניגסבוך ז"ל. אשתו, עדנה, היתה בהיריון מתקדם כשנהרג
סגן שלמה קניגסבוך ז"ל, כמעט כל אנשי הפלוגה שלו נספו
בעבר, בכל פעם שבת שבע התייצבה מול הורים שכולים, היא היתה מסיימת את דבריה בסיפור על הבת שנותרה לה לאחר מות שני בניה, שלומית, שקרויה על שמו של שלומיק, אחיה שנפל. מספרת בגאווה על כך ששלומית היא מיילדת ואחות אחראית במיון נשים בבית החולים סורוקה, ומתגאה גם בחתן שלה, בעלה של שלומית, ד"ר אבי הרלב, שניהל את יחידת ההפריה החוץ־גופית (IVF) במרכז הרפואי ברזילי באשקלון. "בתי וחתני עובדים בבריאת חיים חדשים", נהגה לומר, "הם מתעקשים בכוח על ניצחון החיים, לאחר כל האובדן שחווינו".
הפעם בת שבע לא סיפרה על שלומית, וגם לא על אבי. אבי, תושב סנסנה שבמועצה האזורית הר חברון וסא"ל במילואים, נמצא לפני שלושה חודשים במכוניתו ללא רוח חיים ביער להב שליד באר שבע. הוא חזר מפגישה ביחידת המילואים שלו ולבש מדים. חקירת מותו עדיין נמשכת, אבל המשפחה בטוחה שמדובר באירוע לאומני, מאחר שהיער הוא נתיב מעבר של שב"חים החוצים מאזור חברון. הרלב הותיר אחריו את אשתו שלומית, חמישה ילדים ושתי נכדות.
הכל עדיין טרי, כואב מנשוא, בלתי נתפס, ונדמה שבת שבע לא יכולה לספר לאחרים את מה שטרם סיפרה לעצמה. היא מודה שהתסריט הזה עולה על כל דמיון.
ניסיונות קשים ומייסרים
יום שלישי לפני פסח, במגדלי הים התיכון בירושלים. בת שבע מסיירת איתי במעון החדש שלה ושל בעלה השני, שלמה הופרט (80), שלו נישאה לפני 30 שנה. הוא היה עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, אבל התחביב הגדול שלו הוא אופרות, שאותן הוא חוקר, ואף כתב ספר בנושא.
בספטמבר האחרון עברו לכאן מכפר סבא, אחרי חצי שנה של קורונה מתעתעת ומבודדת והחלטה על שינוי לקראת גיל 80. "יש לנו פה הכל - חברה, ספורט, תרבות", היא אומרת, "והכי חשוב - עברנו לכאן כדי להיות קרובים לנכדים ולנינים שלנו, כולם גרים באזור".
הדירה שלהם חמימה. מהחלונות הגדולים ניבטת ירושלים במלוא תפארתה, כולל גשר המיתרים, ועל האדנים מונחים שלל עציצי סחלבים, שבת שבע כה אוהבת לגדל. הם בשיא פריחתם בתקופה בזו, סימבוליים למחזוריות החיים העיקשת. הם משמחים אותה.
בת שבע היא אישה מטופחת, לבושה בשמלות של מעצבות ישראליות ומקפידה על תיקים ותכשיטים תואמים. "היא אישה כל כך צבעונית", סיפרה לי עליה עירית מ"אור למשפחות" לפני שנפגשנו, "הציפורניים שלה מרוחות תמיד בצבע אדום, ולעולם לא תראי אותה לבושה בשחור. זה חלק מההיאחזות שלה בחיים".
אבל הציפורניים של בת שבע כבר לא אדומות, מאז שהחתן שלה איננו. "אני לא באמת מסוגלת למרוח אותן באדום. היה לי חתן מוכשר, גדול מהחיים עצמם, גבר שבגברים, בן זוג נפלא לאשתו, אבא נפלא לילדיו, סבא נפלא לנכדיו, איש מקצוע משכמו ומעלה, שהיה אחראי להבאתם של אלפי תינוקות לעולם. אנחנו עדיין המומים ושבורים. חשבתי שמותו של שי שלי יהיה האחרון שיכאיב לי כל כך, אבל מתברר שהניסיונות שאנחנו מתנסים בהם פעם אחר פעם קשים ומייסרים".
"חשבתי שמותו של שי שלי יהיה האחרון שיכאיב לי כל כך". שי (מימין), דרור ואבי
למרות הכל, בת שבע מתכוננת לקראת ימי החג שיבואו ויתחברו ברצף של ארוחות. היא התחדשה במערכת צלחות, והיא תבשל כל יום קצת, תכין חזרת וחרוסת ביתיות ותגיע לחג מוכנה, כדי ששלומית והילדים יבואו, יאכלו את המטעמים שהם אוהבים. דניאלה נכדתה, בתו של שי ז"ל, היא טבעונית, אז צריך לדאוג גם לה. בחול המועד תיסע בת שבע לבקר את ארבעה עשר ניניה, נכדיהם של דרור והדסה ושל שלומית ואבי.
בסלון של בת שבע ושלמה תלויה עבודת אמנות גדולה, שהיא בעצם ציור שבתוכו מוטבעות תמונותיהם של שני אחיה ושני בניה. "תראי כמה יפים וחתיכים היו האחים שלי", היא מצביעה לכיוונם.
הוריה, מרדכי צבי וטניה קניגסבוך, הכירו ברמת גן ונישאו בישראל כשהיו בני 22. "אבא שלי הגיע מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, ואמא הגיעה מהעיר פוניבז' שבליטא. היא למדה בגימנסיה העברית בקובנה ודיברה עברית נהדרת, כך שהוריה החליטו לשלוח אותה לישראל, להמשיך ללמוד ב'הכשרה', ולמעשה הצילו את חייה. ממשפחתה לא נותר זכר, היא היחידה שניצלה.
"זה היה בית דתי. אחרי שנולד אחי הבכור, שמעון, ב־1939 הם עברו מרמת גן לירושלים, כי אמי הפצירה באבי ללמוד הוראה. הוא החל ללמוד בבית המדרש למורים של המזרחי. אני נולדתי ב־1941.
"כשאבא סיים את הלימודים, הוא קיבל הצעה לנהל את בית הספר של המזרחי בכפר סבא, ועברנו לגור שם. הוא היה מנהל נערץ, שגם לימד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. אמא היתה אישה מאוד חכמה ודומיננטית, והיתה להם זוגיות נפלאה. אחריי הם הביאו לעולם עוד שלושה ילדים: שלמה, דבורה ויוסי ז"ל.
"אבא עשה פרופסורה בכימיה פיזיקלית באוניברסיטת בר־אילן, וכשהפך למרצה שם, עברנו להתגורר במגורי המרצים בבר־אילן".
ד"ר אבי הרלב, כשניהל את היחידה להפריה חוץ־גופית בבית החולים ברזילי // צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי
שלומית עם אבי ז"ל
נקברו בקבורת ארעי
אביה היה בן 55, בשיא הקריירה שלו, כשפרצה מלחמת ששת הימים. בת שבע כבר היתה בת 25, אמא של דרור, שהיה בן שנתיים וחצי, ושל שי בן השנה. היא התגוררה בכפר סבא, אבל מאחר שהעיר ספגה הפגזות מכיוון קלקיליה, עברה עם הילדים לדירה של הוריה באוניברסיטת בר־אילן.
"שמעון היה אז בן 28, מורה במקצועו, נשוי ואב לשניים, ואשתו עדנה היתה בהיריון מתקדם. עם גיוס החירום לפני המלחמה הוא נקרא לשירות מילואים בשריון.
"שלמה, או כפי שקראנו לו, שלומיק, היה בן 21, קצין בדרגת סגן בפלוגת הסיור של חטיבה 7 בשריון. גיוס הכוננות החל יומיים לפני השחרור הרשמי שלו מהצבא, ובגלל המצב המתוח הוא נשאר בפלוגה בתנאי קבע.
"המלחמה פרצה ביום שני. ביום רביעי שוחררה ירושלים, ואנחנו מחכים בבית חסרי אונים לאות מהם, ואין לנו כל שביב מידע. אני זוכרת שפרופסור לספרות, שגר מעל ההורים שלי, ירד אלינו עם שתי כוסות יין כדי לחגוג את שחרור ירושלים, ואבא שלי אמר לו: 'כל עוד שני הבנים שלי לא חוזרים מהמלחמה, אני לא מרים כוסית'.
"ביום ראשון בשעת ערב הגיעו להוריי נציגים של עיריית כפר סבא, להודיע ששמעון נהרג כבר ביום הראשון של המלחמה, בקרב שנערך במשלט המאזר שבהרי הגלבוע. הוא נקבר קבורת ארעי בבית הקברות הצבאי בנהריה. מאחר שהיה לי רישיון נהיגה, נסעתי להוריה של עדנה להודיע להם על נפילתו של שמעון.
"היינו חייבים לאתר את שלומיק, להגיד לו שהוא צריך לחזור ולשבת שבעה על אחיו. לא היה לנו מושג איפה הוא, והניסיונות שלנו לברר בכל דרך לא צלחו. אבל ביום שני, בזמן שישבנו שבעה על שמעון, הגיעה ההודעה ששלומיק נהרג ביום הרביעי לקרבות בפתחת רפיח, אחרי הפגזה מאסיבית. כמעט כל אנשי הפלוגה נספו, היה שם קרב הרואי. גם שלומיק נקבר בקבורת ארעי, בקיבוץ בארי.
"ישבנו שבעה על שניהם. ביום שלישי, מייד אחרי שקיבלנו את בשורות האיוב, חל ערב חג השבועות. זה חג שמבטל שבעה, ואני זוכרת את אבא אומר לכולנו: 'החג נכנס, שימו מפה לבנה'. אמא שכבה על הספה ודיברה חרישית ביידיש, שפה שלא הבנתי, כי דיברו בבית רק עברית. אמרתי לה, 'אמא, אני לא מבינה מה את אומרת', והיא ענתה: 'אני לא מדברת, אני שותקת'.
"רק אחרי שנה, כשהצלחנו להתאושש, ערכנו שתי הלוויות, ושמעון ושלומיק הובאו למנוחת עולמים זה לצד זה בבית העלמין בכפר סבא. בקיר הנופלים ביד לשריון מוטבעים השמות שלהם. בנו השלישי של שמעון נולד חודש וחצי אחרי מותו, והוא נקרא שמעון־שלמה, על שם אביו ודודו".
אני את חובי למדינה שילמתי
"המלחמה הזאת פילחה את ליבנו וקרעה אותנו לגזרים", אומרת בת שבע, "האובדן והצער היו כבדים מנשוא. הדאגה להורים שלי, שעולמם חרב עליהם, היתה צו השעה - ומנגד, אני ושני האחים שלי, דבורה ויוסי, הפכנו לאחים שכולים. אני בכיתי שנה תמימה אחרי שהם נהרגו, מותם כאב לי לא פחות מאשר להוריי. חלקתי חדר עם אחיי, היינו כל הזמן ביחד, רוב הזמן בבני עקיבא, חבורה של חמישה אחים מלוכדים.
"העמדתי פנים של אמא מתפקדת, אבל לא הפסקתי לבכות. הייתי יושבת בבית וממררת בבכי, לא מבינה איך אנשים ממשיכים לחיות ולצחוק, בזמן שעלי נפל פטיש חמישה קילו שמשתק אותי.
"דרור היה רק בן 3 כשאמר לי: 'אמא, אני אקח פטיש ואשבור את התמונות של דוד שמעון ודוד שלומיק, ככה הם ייצאו מן התמונות ואת תפסיקי לבכות'. באותו יום הפסקתי לבכות. כמה שנים אחר כך נולדה לי שלומית.
"אמא היתה אישה מאוד חזקה ובריאה בנפשה, יכול להיות שאני קצת דומה לה בעניין הזה. לקח לה זמן, אבל היא התאוששה. אחרי חג השבועות היא אמרה לי: 'יש לך שני ילדים קטנים, הם צריכים לגדול. קחי אותם הביתה ותחיי את חייך'. חזרתי לכפר סבא, והיא המשיכה לבוא ולעזור לנו, ויכולנו לדבר איתה בחופשיות על שמעון ושלומיק.
"עם אבא זה היה אחרת. הוא לא התאושש מהמכות שניחתו עליו. הוא לא גילח את זקן האבלות, וכשהוא בא אלינו הביתה הייתי מסובבת מראש את התמונות של שמעון ושלומיק שהיו על השידה, כי הוא לא עמד בזה. הוא היה איש חזק מבחינה חיצונית, אבל בגיל 59 קיבל התקף לב ומת. ברור לי שליבו נשבר.
"אחרי מותו הגיעה מכה נוספת, כשאחי יוסי נפטר מדום לב באמצע חגיגת בר המצווה של בנו, בגיל 36".
שגרת חייה של בת שבע נמשכה בצל תמונות אחיה. מתוך השברים וההריסות היא הצליחה לקום, מתוקף צו החיים והדחף להמשיך בנקודה שבה הסתיימו חייהם. היא עבדה כמורה וכמחנכת בבית ספר יסודי, וטיפלה בנוער נושר במסגרת תוכנית היל"ה. בגיל 30 התגרשה מאבי ילדיה, אוריאל וינברג. את ילדיה חינכה על מורשת הדודים, על אהבת הארץ, נתינה וציונות.
"דרור לא הספיק להכיר את דודיו, הוא היה רק בן שנתיים כשנפלו. אבל כשבגר, היה עומד לידי בימי הזיכרון, גאה, ומרגע שהתגייס אמר תמיד: 'אם יקרה לי משהו, אני רוצה להיות קבור לידם'.
"דרור היה שובב גדול. לא סתם קראתי לו דרור, אחרי שלידתו התעכבה. הוא לחופש נולד. הוא לא היה תלמיד טוב, לא אהב ללכת לבית הספר ולא אהב מורים. אני לימדתי בבית הספר שהוא למד בו, ונקראתי למנהל חדשות לבקרים. זה לא היה פשוט. את חוק לימודיו סיים ללא תעודת בגרות, אבל כמה הוא היה מוכשר", פניה מאירות.
"אני לא גידלתי אותו להיות איש צבא. כל השנים הקפדתי להגיד לו, ספק ברצינות, ספק בצחוק: 'דרורי, אתה תהיה ג'ובניק ותמכור ופלים בשק"ם. אני את חובי שילמתי למדינה בדמי אחיי האהובים, אתה כבר לא חייב'.
"כשהוא התכונן לקראת הגיוס, גיליתי אצלו תכונות שלא הכרתי לפני. אמינות, אחריות, יושרה, חברות. אני זוכרת שהוא הלך לגיבוש של סיירת מטכ"ל, ולא ידעתי מה לעשות - להתפלל לכישלונו או להצלחתו. איזו אמא מתפללת לכישלון בנה? כשהגיעה התשובה שהוא התקבל, החיוך הגדול שלו נמתח לו על כל הפנים. קיבלתי את הבשורה בשמחה גדולה, אבל עם חששות גדולים בלב.
"כשהוא התגייס, שאלתי אותו, 'אז בעצם לאן אתה הולך, בני?', והוא ענה לי בשקט האופייני לו: 'אמא, בשבילך זה צנחנים'. שאלתי אותו: 'ובשבילך מה?', והוא ענה: 'בשבילי זה סיירת מטכ"ל'.
"לאחר מותו הבנתי שהוא התקבל לגיבוש לא בגלל הכושר הגופני שלו. הוא התקבל כי היו בו אהבה ומלחמה, אמונה ואחריות, אמינות ויושרה, משפחה וחברים, אבל ושמחה, החומרים שמהם עשויים החיים.
"ביום הגיוס שלו סערו עלי רגשותיי. הבנתי שמלבד בורא עולם, הצבא הוא הגורם שמשפיע על גורלם ועל חייהם של ילדינו. לא היה לי פשוט להפנים את העובדה הזו. בגלל חוסר האפשרות שלי להשפיע, קיבלתי על עצמי להימנע משאלות על תפקידים, משימות ואתגרים חסויים".
"טיפלתי בחבלות שניכרו על גופם". דרור ושי
היו מדברים ביניהם בקודים
"שנה וחצי אחרי דרור, התגייס גם שי לצנחנים. טיפלתי בחבלות שניכרו על גופם של בניי כשהגיעו לחופשות קצרות, בלי לשאול יותר מדי שאלות. הפכתי לפריקית של חדשות ושידורים, האזנתי לכל בדל מידע והתמסרתי לעזור להם במה שיכולתי. צחקנו תמיד שאני עצמי משרתת בחיל האוויר, כי אני טסה בכבישים ומסיעה את דרור ושי מפה לשם ומשם לפה.
"דרור היה חוזר אחת לשבועיים עם ברכיים ואצבעות נפוחות, בקושי היה יכול להחזיק מזלג, אבל החיוך לא ירד לו מהפנים, וזה ניחם אותי. הכל היה מאוד סודי אצלו, ואחר כך, כששי עבר ליחידת מודיעין שקופה, אני עד היום לא בטוחה איזו מהן, היו להם השפה הסודית שלהם וההווי שלהם, ובשולחן השבת הם היו מדברים ביניהם בקודים. הם השלימו זה את זה: שי היה אחראי לפרטים מתחת לאדמה, ודרור היה קדימה, בחזית".
דרור השתתף בפעולות חשאיות רבות, ועל אחת מהן אף קיבל ציון לשבח. ב־1984 השתתף בפעולה לשחרור בני הערובה בקו 300, שבה חוסלו שני מחבלים ושניים נלכדו. נוסעת אחת נהרגה.
כשהיה בן 22 נישא להדסה, ונולדו להם שישה ילדים: יואב (33), שבימים אלה משתחרר מצה"ל אחרי שירות במגלן ובאגוז. במהלך מבצע צוק איתן נפצע יואב באורח בינוני; יעל, (30) מורה באולפנה; איתן (27), שהתגייס לצנחנים אחרי שנים של לימודים בישיבה; ישי (24), משוחרר מהצבא ועובד בחווה חקלאית; אורי (21) בחור ישיבה לפני גיוס; ודרור נחמיה (18), שמיניסט.
וינברג פיקד על גדוד 890 של הצנחנים ועל יחידת מגלן, והתקדם בהצטיינות במעלה הדרגות. "היה לו חזון, שמעוגן בזיקה לערכי תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל", אומרת אמו, "הוא הציב לעצמו מטרות וחתר ללא לאות להשגתן, ובדרך סחף איתו גם אחרים, תוך דרבון ותמיכה בלתי פוסקים. הוא היה מפקד נערץ, שהכיר את חייליו וידע מה קורה אצלם בבתים, הם היו מכונים 'הילדים של דרור'.
"גם בבית הוא היה מפקד. נכדיי מספרים שאפילו כשהוא לא היה בבית, הוא תמיד היה בבית, הם אף פעם לא הרגישו בחסרונו. הוא היה מתקשר, מדבר עם כל הילדים לפי הסדר, ולא מפספס אף אחד מהם.
"בתפקידו האחרון שימש מפקד חטיבת יהודה (חטיבת חברון) באוגדת איו"ש, תפקיד שבו חשק במיוחד. הוא כבר קיבל מינוי להיות מפקד חטיבת הצנחנים, ואחרי מותו הבנתי שהוא סומן לתפקיד הרמטכ"ל. הרמטכ"ל אביב כוכבי אמר לי כשנפגשנו: 'עכשיו הייתי צריך לפתוח את דלת חדר הדיונים ולראות את דרור לידי'".
צומת החלטות מורכב
ביום שישי, 15 בנובמבר 2002, בסופו של שבוע עמוס שבו עבר דרור לדירה חדשה בירושלים עם ילדיו ורעייתו ההרה, התקבלה התרעה חמה על פיגוע צפוי בחברון.
"דרור הניח הכל מאחור ושעט לשם", אומרת בת שבע, "זכות אבות ואימהות האומה לא היה בה די כדי להגן על בני בכורי, כשרץ ראשון נוכח פני האויב האכזר להגן על קהל מתפללים. הוא נתקל במארב שהטמינו מחבלים בציר המתפללים, ונהרג במכת האש הראשונה (בתקרית נהרגו גם שלושה לוחמי נח"ל, חמישה שוטרי מג"ב ושלושה מאנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע; ח"ר). איבדתי את בני בכורי, והפכתי להיות לא רק אחות שכולה, אלא גם אם שכולה".
איך ממשיכים הלאה?
"זו שאלה טובה. שואלים אותי אם הניסיון הקודם שלי סייע לי בהתמודדות עם האובדן של דרור, ואני מייד נזכרת בשיר של ביאליק, 'הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות', ומנסה להבין למה התכוון המשורר. כי הנה, אני אם ואחות, שאיבדה את יקיריה. אחרי 35 שנים שהתרוצצתי בין עצרות זיכרון של חיל השריון, שבו שירתו שני אחיי, החלטתי שדי לי עם זה, שאין בי עוד כוח. מי תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר אחזור לעצרות זיכרון לזכרו של דרור, ביחידות השונות שבהן שירת.
"העדפתי להסתובב בכל בסיסי הארץ ולספר על מורשתו של דרור מאשר לבכות על השיש הקר בבית הקברות, אני לא מסוגלת לעשות את זה. הייתי רוצה לחבק אותו שוב, לנשק אותו, אבל לפחות אני מתנחמת בעובדה שהוא שמע ממני כל הזמן שאני אוהבת אותו.
"כולם שואלים אותי כל הזמן איך ממשיכים הלאה, אבל מה הברירה האחרת שניצבת מולי? להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה? אני מכירה כמה זוגות הורים כאלה, שאיבדו את הטעם לחייהם.
"בשעות הקשות ביותר עמדתי בצומת החלטות מורכב מאין כמוהו: האם להתעטף בבגדי אבלות ולשקוע ביגוני, או ללכת בדרך אחרת, זו האומרת כי יחד עם תרמיל השכול על השכם, אני צועדת בראש מורם בנתיבי החיים ונהנית מתפארתה של משפחתי, ההולכת ומתרחבת. ארבעה חודשים אחרי נפילתו נולד לי נכד נוסף, דרור נחמיה, שנקרא על שם אביו. אני חייבת להיות חזקה עבור הנכדים שלי, אחרת לנכדים שלי לא תהיה סבתא".
"נהנית מתפארתה של משפחתי, ההולכת ומתרחבת". עם הנינים
לעיתים הזמן מתרשל
"שי היה שונה מדרור", מספרת בת שבע, "היה ביניהם הבדל של שנה וחצי, גידלתי אותם כמו תאומים. שי היה גבוה מאוד, כמעט 1.84 מטר, דרור היה בקושי 1.70. דרור היה מוחצן מאוד, לשי היתה כריזמה שקטה ופנימית, והוא היה צנוע. דרור היה מקבל מפה לניווטים, לומד אותה יום שלם, וצריך ללמוד עוד קצת בלילה. שי היה רואה מפה, ובתוך זמן קצר היה יודע אותה בעל פה.
"הוא השתחרר בדרגת סגן, למד לתואר ראשון במנהל עסקים ונסע לאטלנטה לעשות תואר שני. הוא סיים כמצטיין דיקן, ושם הכיר את דיאנה, שאיתה התחתן בארץ. חודש לפני החתונה שלהם התגלה בראשו גידול ממאיר. הוא נותח, עבר טיפולי כימותרפיה והחלים, ואחרי החתונה חזר עם דיאנה לארה"ב. הוא עבד כאנליסט בתעשיית ההייטק, והיא היתה מרצה באוניברסיטה בתחום השיווק. שם נולדה להם שלישיית הבנות: קרן, דניאלה ונטלי.
"היום הבנות שלו בנות 19 וחצי. קרן ודניאלה חיילות במודיעין, נטלי לומדת בארה"ב. כשהבנות היו בגיל שנה, דרור ביקש משי לחזור לארץ. הוא אמר לו: 'תחזור, מקומך פה, איתנו'. בתוך שבוע שי, אשתו והבנות חזרו לארץ".
קצת אחרי שדרור נהרג, חזרו הכאבים אצל שי. "שוב אותו לחץ בראש, וההבנה שהגידול חזר, והפעם בצורה אלימה", אומרת בת שבע בקול חרישי.
"בשנת 2005, כשהוא היה בן 38, איבדתי גם את בני השני. בדיוק כמו אמא שלי, גם אני איבדתי שני בנים".
מה אומרים לבורא עולם?
"כועסים מאוד. שואלים למה דווקא אני. מצאתי את עצמי גם כועסת באופן לא מאוד רציונלי על אמא שלי, שהנה אני בדיוק כמותה, ואיך היא לא שמרה עלי מלמעלה, איך היא לא שמרה על הילדים שלי. אני מודה שאחרי מלחמת ששת הימים והאובדן הגדול של אחיי, האמונה שלי מאוד התערערה. באיזשהו אופן ויתרתי על הדת. אבל לא יכולתי ולא רציתי לוותר על השבת.
"כשדרור ושי היו חוזרים מהצבא ביום שישי, לא היו מריבות מי ייקח את האוטו או התלבטות 'לאיזה בר נצא, מה נעשה הערב'. ישבנו כולנו ביחד סביב שולחן השבת, והמשפחתיות הזאת היתה עונג. גם אחרי שאיבדתי את ילדיי המשכתי לשמור את השבת עבור הנכדים שלי".
הזמן יכול לרפא את הכאב?
"יש אומרים שהזמן עושה את שלו, שהזמן מרפא, אבל לעיתים הזמן מתרשל, ובעצם אין כל מרפא לכאב ולעצב".
"יש לנו פה הכל - חברה, ספורט, תרבות". עם בעלה, שלמה // צילום: אפרת אשל
חמישה, זה לצד זה
בחלקה הצבאית של בית העלמין בכפר סבא קבורים, זה לצד זה, סמל שמעון קניגסבוך וסגן שלמה קניגסבוך, שני אחיה של בת שבע; אל"מ דרור וינברג ושי וינברג, שני בניה; וסא"ל (מיל') ד"ר אבי הרלב, חתנה.
"יש לי ארבעה עשר נכדים מקסימים במיוחד, שהם מקור הכוח שלי", היא אומרת, וקולה הבטוח נסדק בפעם הראשונה. "הילדים של דרור, הילדות של שי והילדים של שלומית. לאף אחד מהם אין אבא. המחשבה עליהם חסרי אבא הורגת אותי מצער".
השברים שאחרי מותו הפתאומי והמפתיע של החתן שלה טרם נאספו. רצף האסונות הכריע גם אותה, זאת שאומרים עליה שהיא אשת הברזל, כי כמה אפשר לכאוב.
"בשבעה של אבי הגיע רב מקומי ודיבר אל הקהל שהגיע לנחם. ואז הוא הסתובב אלי. אני לא מכירה אותו, לא ראיתי אותו מעולם, והוא לא מכיר אותי. הוא הסתכל עלי ואמר לי: 'את החזקה פה, תשמרי על המשפחה שלך'. אז זה מה שאני צריכה לעשות. אין לי ברירה אחרת. אני צריכה לשמור על המשפחה שלי, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חלשה".
היא מקפידה לפקוד את ביתה של שלומית, ושמחה על העובדה שהיא חזרה לעבוד, חזרה ליילד תינוקות. "אני נוסעת אליה כדי להיות שם בשבילה. נכנסת לאוטו ונותנת גז, עד סנסנה.
"קצת אחרי האסון הלכתי לרב ידוע כדי לקבל ממנו ברכה. הוא אמר לי: 'בת שבע, בדמייך חֲיִי'. זו האמת של חיי", קולה שוב נשבר, "איבדתי כל כך הרבה דם, אבל אני חייבת להמשיך לחיות. יש לי בשביל מי לחיות. יש לי נכדים, יש לי נינים, אני כל כך אוהבת אותם וגאה בהם. יש לי בשביל מי לקום בבוקר".
"בת שבע היא אשת הברזל שלי"
1,500 הורים שכולים ו־4,500 אחים שכולים מאמצת לחיקה עמותת "אור למשפחות", שהוקמה לפני 13 שנה על ידי סא"ל (מיל') עירית אורן גונדרס.
העמותה חרטה על דגלה את המסר "מחזקים ומתחזקים, בוחרים בחיים", ומארגנת פעילויות להורים השכולים, ימי כיף, סדנאות ומפגשים לפני חגים, טיולים לחו"ל ומפגשים עם הקהילות היהודיות, ומפגשים סדירים של קבוצות הורים שחולקים עניין משותף. העמותה מעניקה סיוע של אנשי מקצוע ומומחים לתמיכה וייעוץ במגוון תחומים: אישי, רפואי, משפטי, ועוד. אחים שכולים מקבלים מלגות לימודים גבוהים. בשנים האחרונות פועלת העמותה למען אימהות ומשפחות המעוניינות ללדת ילד נוסף לאחר האובדן.
בת שבע עם סא"ל (מיל') עירית אורן גונדרס // צילום: איציק בירן
"בצה"ל עמדתי בראש ענף קצינים בחיל ההנדסה הקרבית, איבדתי חיילים במלחמות השונות, ואז נדרתי נדר לגרום למשפחות שלהם לחייך. זו משימת חיי.
"הכרתי את דרור כקצין מוכשר בצה"ל. ישבתי בישיבת השיבוצים שבה הוחלט על קידומו למח"ט, הוא היה עילוי של ממש. אחרי שנהרג הכרתי את בת שבע, היא אשת הברזל שלי. היא נמנית עם קבוצה של הורים המשמשים מנטורים למשפחות שכולות חדשות. וכמה כוח וכריזמה ועוצמה ונחישות היא מביאה איתה, למרות ועל אף.
"השנה היתה לנו שנה מאתגרת מאוד, כי לא יכולנו להתכנס, לא יכולתי להטיס את המשפחות לחו"ל. אבל לא ויתרנו על מפגשים עם המשפחות ועל החיבוק החם, שחשוב לנו להעניק".
