השכר היומי לפועל: 2.5 לירות
באמצע אפריל 1951 פורסמו תוצאות "מפקד העבודה" שערך הוועד הפועל של ההסתדרות ברבעון האחרון של 1950. במהלך המפקד ביקרו הסוקרים ב־445 מפעלי תעשייה בתחומי המתכת, המזון, הטקסטיל, הדפוס, הכימיה, חומרי הבנייה ועוד, ובהם הועסקו כ־25 אלף פועלים - כמחצית מסך פועלי התעשייה בישראל באותה עת, לא כולל בתי מלאכה וחקלאות.
מתוצאות המפקד התברר שתל אביב רבתי היתה העיר המתועשת ביותר בארץ מבחינת מספר המפעלים בתחומה, ואחריה באו חיפה, ירושלים, פתח תקווה, ראשון לציון, בני ברק ורמת גן.
השכר היומי הממוצע של פועל לעבודה של שמונה שעות ביום עמד על שתי לירות ו־472 פרוטות (כחצי לירה). בבדיקת משכורות הפועלים בתחומי הייצור השונים התברר שהן גבוהות בכ־25 אחוז בממוצע ממשכורתה של פועלת באותו תחום שעובדת מספר שעות זהה ביום.
פער שכר לא הוגן זה היה רק אחד בסדרה של נושאים שלגביהם חסרו עדיין בישראל חוקים, צווים ותקנות הנוגעים לעבודה, שכר, תנאי העסקה, חופשות וזכויות סוציאליות. במיוחד בלטה בחסרונה חקיקה בנוגע להלנת שכר, שפגעה בעיקר בעובדים חסרי מיומנות מקצועית, שנקראו לעבודות ידיים פשוטות, רובן בחקלאות, ונאלצו להמתין לעיתים חודשים לשכרם.
שרת העבודה, גולדה מאירסון (מאיר), קידמה בנחישות, מתחילת 1951, שורה של חוקים בתחום אחריות משרדה: במארס 1951 הניחה השרה על שולחן הכנסת את "חוק שעות עבודה ומנוחה", שכלל 37 סעיפים, וכעבור חודש, באפריל, הוסיפה הצעה ל"חוק החופשה השנתית".
שתי הצעות חוק אלו עברו במהירות את שלבי החקיקה ואושרו בספטמבר 1951, אך חוק הלנת שכר חוקק רק שבע שנים אחר כך, ב־1958.
הקלה לאזרח: מותר לקנות בכל מכולת שבוחרים
עם הכרזת משטר הצנע בישראל, באפריל 1949, התברר לציבור שלצד אינספור הגזרות וההגבלות שהוטלו עליו, קבע משרד הקיצוב והאספקה לכל משפחה בישראל את חנות המכולת הספציפית שרק בה היא רשאית לרכוש מוצרי מזון בסיסיים.
בעל המכולת, שהפך לפתע לאישיות החשובה ביותר בשכונה, ניהל את העניינים על פי העדפותיו, כשלקוחות שהמכולת'ניק חיבב זכו ממנו ליחס אוהד עם "פריבילגיות" ו"פרוטקציה", ולהן הוא שמר את המוצרים המובחרים "מתחת למדף", בעוד שלקוחות אחרים זכו לקבלת פנים חמוצה וזועפת בכניסה למכולת.
השר דב יוסף, שעמד בראש משרד האספקה והקיצוב, סירב בכל תוקף להמוני הבקשות שהתקבלו במשרדו "לעבור מכולת", עד שבאוקטובר 1950 בוטל משרד האספקה - וחלק מסמכויותיו הועברו לידי משרד החקלאות.
שר החקלאות, פנחס לבון, בישר בסוף 1950 על החלטתו "להטיב עם העם", והודיע ש"בפברואר 1951 ייערך מבצע ניסיוני בתל אביב רבתי שבו תוכל כל עקרת בית שחפצה בדבר - להגיש בקשת מעבר למכולת אחרת מזו שהוקצתה לה".
באמצע אפריל 1951 פרסם משרד החקלאות את תוצאות המבצע, ומהן התברר, למרבה התדהמה, שכ־120 אלף נפש - כשליש מאוכלוסיית העיר תל אביב רבתי באותם ימים - ביקשו לשנות את חנות המכולת "שלהם". בעקבות תוצאות המבצע בתל אביב הוחלט להקל את הליך מעבר המכולת גם בכל רחבי הארץ.
קמה "הליגה לשמיעה טובה"
ב־18 באפריל 1951 התאספו בבית הספר "אחד העם", ששכן ברחוב בצלאל יפה בתל אביב, מאות אנשים וסקרנים - לכבוד אירוע הייסוד של עמותה חדשה למען כבדי השמיעה. כמחצית מהנאספים הרכיבו מכשירי שמיעה על אוזנם, אות לכך שיש להם נגיעה אישית לנושא.
המארח והרוח החיה באירוע החגיגי היה יהודה טוקטלי, איש ציבור תל אביבי שעסק בעסקי ביטוח (לימים מבעלי חברת "אריה"), שסבל בעצמו שנים רבות מליקוי שמיעה.
"מסתבר שליקוי שמיעה הינו בעיה רצינית של ציבור גדול, שבדרך כלל אין הקהל יודע עליו", אמר טוקטלי בנאומו עם פתיחת האירוע. "בעוד שאדם שאינו מיטיב לראות הולך לרופא עיניים ומרכיב משקפיים - הרי שעניין השמיעה מסובך יותר. בארצנו חיים אלפי כבדי שמיעה, ובהם לא מעט עולים שנפגעו בשמיעתם בשל תנאי החיים הקשים, וגם חיילים שסבלו מהתפוצצויות התווספו לחוג כבדי השמיעה בארצנו".
כבר באותו ערב נבחר ועד פעולה, ונקבעו מטרות הארגון: הקמת "קליניקה להתייעצות" עבור הסובלים בשמיעתם שאינם יודעים לאן לפנות; איתור וסיוע לילדים שמעוכבים בלימודיהם בשל ליקויי שמיעה; והקמת קרן בתרומת נדבנים, שתסייע לכבדי השמיעה בישראל לרכוש לעצמם מכשיר מתאים.
לרגל יום השמיעה הבינלאומי, שצוין בחודש שעבר, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני 2021, ומהם עולה שבישראל חיים כיום כ־730 אלף איש שסובלים מליקוי שמיעה כלשהו - כ־135 אלף מהם מוגדרים ככבדי שמיעה, או חירשים.
ביקור המלחין העולמי
המלחין האמריקני הנודע אהרן קופלנד הגיע לביקור בארץ באמצע אפריל 1951. במשך שבוע הוא העביר בזכרון יעקב סמינר שיועד ל־30 מלחינים ומעבדי מוזיקה ישראלים. פרנק פלג, מנהל המחלקה למוזיקה במשרד החינוך, אמר ש"ישראל צעירה וענייה, ואין לנו 'דוויזים' (הקצאות מטבע זר) לשלוח קומפוזיטורים ללימודים בחו"ל. הגעת קופלנד תסייע ללא ספק לקידום רמת ההלחנה בארץ". בתום שבוע של הרצאות, רסיטלים וכיתות אמן, עזב קופלנד את הארץ, לא לפני שסיים עיבוד חדש לשיר העברי הידוע "הורה מדורה".
במקום חתונה - כלא
צעיר מבאר שבע יצר קשר עם מסתנן ערבי מחברון, ורכש ממנו לקראת חתונתו זוג נעליים ושתי שמיכות. המסתנן, שניסה לחצות את הגבול לארץ כדי למסור לקונה את הזמנתו, נתפס - והוביל את השוטרים אל המזמין. השניים הועברו יחדיו לבית המשפט, שפסק להם חצי שנת מאסר שנכנסה לתוקפה מייד. כך שבמקום להתייצב לחתונה ולירח הדבש - "בילה" הצעיר הישראלי בכלא.
"להסתפק ב־71 ח"כים"
באפריל 1951 פורסם בעיתון "דבר" מכתב של קורא בשם אברהם דרורי מתל אביב, ובו הצעה לפרלמנט הישראלי: "אני מבקש להביע מחאתי על כך שבזמן שמצבנו הכלכלי בכי רע - אנו בוחרים לכנסת 120 חברים שכל אחד מהם עולה 1,500 לירות בשנה, כשאפשר בהחלט להסתפק ב־71, כפי שהיה נהוג בימי הסנהדרין שישב בלשכת הגזית של בית המקדש. יואילו הח"כים ויתאמצו קצת, והכנסת תוכל לתפקד עם 71 חברים בלבד".
הנעלמים / תחביבים שהיו
פיתוח תמונות
לקראת סוף שנות ה־60 הפסיקו רוב חנויות הפוטו לקבל לפיתוח סרטי צילום שחור־לבן, והתמקדו בתמונות צבע בלבד. רבים מאלה שהמשיכו לצלם בשחור־לבן אימצו לעצמם תחביב של פיתוח תמונות עצמי, שעבורו נדרשה רכישת מכונת פיתוח (בתמונה), שלוש קעריות לנוזלי הפיתוח השונים שנרכשו בפוטו, מנורה שהקרינה אור אדום שלא פגע בניירות הצילום - והשתלטות על חדר האמבטיה המשפחתי, שהפך לפוטו הביתי.
הצרכנייה / פריטים שהיו בבית
קרש לגיהוץ שרוולים
פריט ביתי של נוחות שהיה בשימוש אלה שהקפידו על רמת גיהוץ גבוהה במיוחד. הוא אִפשר לגהץ בקלות ובנוחות גם את השרוולים של החולצה על קרש הגיהוץ הקטן - בהשוואה לגיהוץ על הקרש הסטנדרטי והמסורבל יותר. גם עניבות היה אפשר לגהץ על הקרש הצר והקומפקטי, והיו רבים שוויתרו לגמרי על קרש הגיהוץ הגדול והסתפקו רק בפריט החסכן במקום.
דו"ח חושף ליקויים בנמל חיפה
ב־16 באפריל 1951, בעקבות תלונות שהתקבלו על אי־סדרים בנמל חיפה (בצילום, מ־1950), פרסמה ועדת הביקורת של ההסתדרות דו"ח, ובו צוין ש"שטחו הצר של הנמל אינו תואם עוד את צורכי היישוב; כוח האדם המורכב בעיקר מעולים אינו מיומן בעבודות הנדרשות; ויש לשאוף למינימום ידיעת עברית בין הפועלים, כי במצבו הנוכחי הנמל משול למגדל בבל". בעניין מכת הגניבות בנמל קבע הדו"ח ש"הפועלים כאן לא גונבים יותר מאשר בנמלים אחרים". יו"ר איגוד חברות ההובלה הימית, פסח ברנשטיין, הסתייג מהדו"ח ואמר: "לא ברור מה יש יותר בנמל חיפה - עכברים או גנבים".
מודעות שהיו
