מאחורי המסך, שהתרומם באיטיות, עמדו יחד עשרות שחקני ושחקניות הקאמרי, מחויכים ונרגשים, והרימו כוסית חגיגית לעיני הצופים. בשורה הראשונה עמדה כלת פרס ישראל, מרים זוהר. בגיל 89, ולמרות ותק של עשרות שנים על במות, אפילו היא לא הצליחה להסתיר את רגשותיה.
"כל כך ריגש אותי לעמוד שם, אחרי השנה שבה לא עשינו כלום ולא ידענו מה יהיה", היא משחזרת בעיניים בורקות כשאנחנו נפגשות בדירתה בצפון תל אביב. "לעמוד יחד על הבמה, כשבאולם יושב הקהל שלא ראינו כל כך הרבה זמן. התגעגעתי לחיוכים שלו, למחיאות הכפיים שלו, אפילו לנשימות שלו.
"אני עברתי כילדה את השואה, אבל הקורונה היא אסון שהתפשט בכל העולם, וזה הפחיד".
איך התמודדת?
"בשבועיים הראשונים של הסגר הראשון הייתי לבד בבית. שתי הבנות שלי לא רצו לבוא, כי פחדו להדביק אותי. הרי מאוד הפחידו אותנו. הן באו רק להסיר את כל השטיחים, שלא אמעד ואפול, חלילה, בעודי לבדי בבית. הן גם קנו לי בתחילת הקורונה הליכון, אבל הוא עדיין עומד מקופל בצד.
"בשבועיים ההם ראיתי טלוויזיה, וכשפרופ' גבי ברבש סיפר מה קורה באיטליה, שזורקים שם את המתים ברחובות, התחיל בי איזה פחד. בגיל שלי כבר ראיתי את עצמי בעולם הבא.
"חשבתי, איך אעמוד בזה? אני לא טיפוס דיכאוני, אבל כנראה שהייתי בדיכאון. לא אכלתי, היו לי בחילות נוראיות, בתוך השבועיים הראשונים הורדתי חמישה קילו, התחיל לנשור לי השיער, פחדתי. "בימים הראשונים של הקורונה לא יצאתי בכלל מהבית, והימים היו ארוכים. אחרי שבועיים התחלתי קצת להתרגל. החיים עושים את שלהם. כנראה שהגוף איכשהו מתגבר, המחשבה מתגברת, הרצון להמשיך, החלום לחזור לתיאטרון, לעבוד, לא לשבת בבית.
"אני קמה בכל בוקר בשבע והולכת למיטה לקראת חצות, ובאותם ימים לא הצלחתי להתרכז בקריאה, למשל. קראתי ספר אחד ולא מצאתי משהו שימשוך אותי להמשיך לקרוא.
"מצד אחד, לא יכולתי להתרכז, הרגשתי שאני לא אני. מצד שני, היתה בי איזו דאגה למשפחה ולא לעצמי, דאגה שהם לא יידבקו. לא נפגשנו, ראיתי אותם רק בשיחות וידאו בנייד. זום אף פעם לא עשיתי, אני לא מבינה בזה, אני לא טכנולוגית בכלל. אם לא קיבלתי טלפון מהם כל בוקר - התרגזתי. רק רציתי לדעת שהם בסדר".
אחד הדברים המרכזיים שסייעו לזוהר לצלוח את השנה הקשה היו המפגשים שקיימה בין סגר למשנהו עם החברה, הקולגה ושותפתה לזכייה בפרס ישראל לאמנות המשחק על במה ב־1987 - השחקנית ליא קניג (91). השתיים החלו לעבוד בשנה האחרונה על "ליא ומרים דופקות הופעה", מאת ירון פריד (על פי רעיון של נורה אפרון) - מקבץ מונולוגים משעשע בבימויו של רועי הורוביץ, שחלקו צולם בזמן שהתיאטרון היה סגור. בקרוב צפוי המופע לעלות בתיאטרון "מיקרו", כערב משולב שחציו סרט וחציו מפגש עם השתיים ועם הורוביץ על במה, מול קהל.
"יותר קשקשנו מאשר עבדנו", זוהר צוחקת. "ליא ואני אוהבות לפטפט, אנחנו חברות המון שנים ויש לנו אותו רקע. שתינו באנו מצ'רנוביץ' שברומניה, והיינו יחד המון שנים בהבימה. אני הגעתי לשם עשור לפניה, ובשלב מסוים עזבתי לתיאטרונים אחרים והיא נשארה בהבימה. שמרנו כל הזמן על הקשר, ובשנים האחרונות חזרנו קצת לשחק ביחד. זה תענוג".
לא היה שלב שבו הרגשת שאתן מתחרות על תפקידים?
"כל הזמן חושבים שבין שתי שחקניות באותו מעמד, ובערך באותו גיל, יש איזו תחרות, אבל מה פתאום? יש בינינו חברות עמוקה ופרגון מלא. בכלל, אני אדם מאוד מפרגן, מכל הלב. כל שחקן שאני רואה שיש לו כישרון - אני אכתוב לו. ואגב, לא רק שחקנים.
"לאחרונה צפיתי בראיון שעשתה אילנה דיין עם עמית סגל. היא לא ויתרה לו, וזה היה ראיון יוצא מהכלל. השגתי את הטלפון שלה והתקשרתי אליה. אמרתי לה שהייתי מרותקת. אני מפרגנת מכל הלב.
"החזרות עם ליא מאוד עזרו לי, כי הן העבירו לי את הזמן. הייתי מגיעה בבוקר לבית שלה בגבעתיים, היינו יושבות עד הצהריים - וכבר חצי יום היה מאחורינו. ואז ליא היתה הולכת לנוח ואני חוזרת הביתה, אבל לא נחה. אני ישנה רק בלילה, ורק עם כדורים. ככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי".
למה כדורים?
"אני לא יודעת לענות על זה. כשאני במיטה, אם אני לא לוקחת כדורים - מתחילות לי כל מיני מחשבות שלא מאפשרות לי לישון. אני לא יודעת לישון. מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז המחנות, כנראה שמשהו בפנים מטריד את הגוף.
"אני חייבת כדורים שיאפשרו לי לישון, כדי שאוכל לתפקד. התרגלתי לזה. אז צריך כדורים. סו וואט? כנראה שיש משהו בפנים שמפריע.
"כשאני הולכת למיטה אני מתחילה לעבור על טקסטים של תפקידים שלי, וזה עוזר לי להירדם. עצם זה שאני רואה את הטקסט ואומרת אותו בעל פה - זה מרדים אותי".
לא חשבת אף פעם לבדוק את זה, לטפל?
"לא, לא היה לי זמן, הייתי עסוקה במשפחה ובקריירה, וזה גם לא הטריד אותי. לקחתי כדורים וישנתי. לא רציתי ללכת למכון שינה. היו רואים שאני לא ישנה, ומה אז? היו אומרים לי לקחת כדורים".
כשזוהר מזכירה את "המחנות", היא מתייחסת למחנה העבודה בטרנסניסטריה, שאליו נשלחה ב־1940 עם משפחתה, נושא שרק לאחרונה החלה לדבר עליו בפתיחות, ושעדיין אפוף חורים שחורים בזיכרונה.
היא נולדה בצ'רנוביץ', להורים שהגיעו מפולין. אחיה הבכור, אדולף, מבוגר ממנה בעשר שנים, ואחיה האמצעי, יצחק, בחמש. אביה, חנוך, עסק ברומניה בייצור חלקי נעליים ("רק את החלק העליון, לא את כל הנעל"), ואמה, רחל, היתה עקרת בית.
"היום אני מצטערת שלא שאלתי יותר שאלות. אני לא יודעת הרבה דברים. למשל, לגבי אחי אדולף. לא ידענו שבזמן המלחמה הוא לחם בסטלינגרד, ושבסיומה הוא נשלח ל־20 שנים לסיביר. מצאנו אותו לבסוף ב־1979, כשהוא עלה לישראל.
"למחנה העבודה הגעתי עם אבא, אמא ואחי יצחק. ידעתי שאדולף לא איתנו, אבל לא איפה הוא נמצא. שהינו במחנה כמעט חמש שנים, כל המלחמה, עד שהרוסים שחררו אותנו. התחלתי כילדה בת 9 ויצאתי בת 14. שרדנו רק אמא, יצחק ואני. את אבא לקחו מתישהו לעבודות פרך - והוא לא חזר משם".
מה את זוכרת מהתקופה ההיא?
"כמעט כלום. אני לא זוכרת את הבית שלי אפילו. כנראה הדחקתי את כל העבר שלי, לא במודע. הכל הלך. אולי הרצון להתגבר על הכל מבפנים הוביל אותי בכלל לתיאטרון, כי לפני כן לא ידעתי מה זה.
"אני זוכרת שתי תמונות מהמחנה. האחת, כשהייתי מאוד חולה בטיפוס ולא היה שם טיפול רפואי. אני זוכרת ששמעתי צעקות של אמא שלי, שהיא לא רוצה שאמות. ואני זוכרת תמונה נוספת, שבה לקחו את אבא ואותי למקום רחוק, לעבודות, והיינו צריכים להוציא פחם מתוך האדמה.
"כשנגמרה המלחמה לא נתנו לנו לעלות מייד לארץ ישראל, אז חזרנו לצ'רנוביץ', שם נרשמנו לעלייה ושהינו שנתיים במעין מחנה מעבר בטימישוארה, מקום עם הרבה יהודים. ישנו על הרצפה בבתי ספר. ב־1948 עלינו לארץ בספינת המעפילים 'פאן יורק', אבל הבריטים לא אפשרו לנו להיכנס והחזירו אותנו למחנה מעצר בקפריסין. שם היינו כמעט שנה, ושם גם התחילה בעצם הקריירה שלי".
תסבירי.
"כשהייתי בטימישוארה, בגיל 16 בערך, התגלגלתי לתיאטרון קטן שארגנה שחקנית שנתנה לי מעין תפקיד של ניצבת, בלי טקסט, פשוט לחצות את הבמה עם כלב. כנראה ששם התאהבתי בדבר הזה שנקרא תיאטרון, בלי לדעת מהו.
"מעולם לא הייתי בתיאטרון קודם, לא שמעתי על זה, במשפחה שלי לא היו אנשים תיאטרליים. אבל כשעמדתי שם מאחורי הקלעים, מחכה לרגע שבו אחצה את הבמה עם הכלב, הייתי מסתכלת על השחקנית ומתרגשת.
"ידעתי את הטקסט של ההצגה בעל פה, וכשהגענו לקפריסין, איכשהו העליתי אותה בתיאטרון החובבים שפעל במחנה. אני גילמתי הפעם את התפקיד הראשי, ומישהי אחרת חצתה את הבמה. אני לא זוכרת איזה מחזה זה היה, אבל הוא היה כמובן ביידיש.
"הופענו בפני אנשי המחנה, וזאת היתה למעשה הפעם הראשונה שלי מככבת על במה. עדיין לא הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים - אבל הרגשתי מבפנים שזה מה שאני צריכה.
"המנהל האמנותי של התיאטרון במחנה ראה אותי בהצגה, והחליט שאני מוכשרת. הייתי צעירה, נראיתי טוב, היה לי גובה, לא כמו עכשיו... מצאתי חן בעיניו, והוא הכניס אותי לתיאטרון, שם כבר קיבלתי תפקידים פה ושם.
"ב־1949 עליתי לישראל עם אמי ואחי, וגרנו כמה חודשים במחנה עולים בבנימינה, שממנו אני ממש לא זוכרת כלום. בתיווך של בן דוד רחוק שגר בתל אביב והלווה לנו 100 לירות קנינו דירה אצל ערבי בג'יבליה, כשבעצם הוא נשאר לגור בה בחדר משלו - ואנחנו בשני החדרים האחרים. השירותים המשותפים היו בחוץ, ובמקום אמבטיה שטפנו את עצמנו עם פיילות. כשירד גשם היינו שוכבים במיטה עם מטריות, אבל זה היה בית. הבית שלנו, שבו גרנו שבע שנים.
"בינתיים המנהל האמנותי מהתיאטרון בקפריסין המליץ עלי לבמאי פולני בשם יעקב מנסדורף, שהגיע לישראל והעלה מחזות בתע"ז (תיאטרון עממי זעיר) שהקימו עולים חדשים. מנסדורף החליט להעלות שני מחזות, אחד ביידיש ואחד בעברית, וליהק אותי לשתיהן.
"ההצגות רצו במשך כמה ימים ביפו, כשבאותו הזמן לא ידעתי לדבר מילה בעברית חוץ מלהגיד 'שלום'. ביידיש הוא העלה את 'חי אני' של פינצ'בסקי, ובעברית את 'מירנדולינה', הפונדקאית של גולדוני. במחזה שעלה ביידיש היה לי תפקיד קטן, ואת התפקיד הראשי גילמו שתי שחקניות בוגרות שהתחלפו ביניהן.
"אני עמדתי בכל פעם מאחורי הקלעים, להסתכל עליהן, עד שיום אחד, ואני לא אשכח את זה, אחת מהן ניגשה אלי ואמרה לי, 'כל יום את מסתכלת במה שאנחנו עושות, את צריכה לחכות ששתינו נשבור רגל בשביל שתוכלי להגיע לתפקיד כזה'.
"כל כך נעלבתי, כי בכלל לא התכוונתי לשום דבר רע. הלכתי הביתה ובכיתי כל הלילה, כאילו שנתנו לי סטירה. לקחתי מאוד ללב.
"בהצגה בעברית, לעומת זאת, היה לי תפקיד גדול, והיה לי מאוד קשה בלי לדעת את השפה".
מה עשית?
"כתבתי באותיות לועזיות את המילים, עם תרגום בצד, שאבין מה אני אומרת. כל הזמן חששתי, מה יהיה אם אשכח מילה? מי יעזור לי? זה היה מאוד קשה. היום אני לא מבינה את החוצפה הזאת שהיתה לי לעשות את זה, וגם את החוצפה שנתנו לי... אבל נתנו".
המקפצה הבאה בקריירה של זוהר נרשמה כששמעון פינקל, מגדולי שחקני הבימה וממייסדיו, שבהמשך שימש גם מנהלו האמנותי, הגיע יום אחד לתיאטרון החובבים שלה - ואהב את מה שראה.
"אחרי שהוא צפה בי הוא החליט שאני מוכשרת ושאני צריכה להתקבל להבימה. אני זוכרת שהוא הכין אותי לבחינת הקבלה. לא הכרתי אז מחזות, והוא עזר לי ועבד איתי.
"באודישן הייתי כזאת ילדה תמימה, לא הבנתי כלום. אני זוכרת שכשיצאתי משם שאלו אותי מי שפט אותי, ועניתי 'אני חושבת שבן־גוריון'. מתברר שזה היה צבי פרידלנד (במאי ושחקן ממייסדי הבימה; מ"כ). היו לו שערות פרועות כאלה, שנראו לי מרחוק כמו השיער של בן־גוריון. ממש חשבתי לעצמי, מה, בן־גוריון בא לבחינה שלי?
"כעבור שבועיים הודיעו לי שהתקבלתי. זה היה ב־1951. הייתי בת 20, ובהבימה רוב השחקנים היו אז מבוגרים. בדיוק פתחו את בית הספר הדרמטי של התיאטרון, ואני נכנסתי לדור הצעיר של השחקנים והתחלתי לקבל תפקיד אחרי תפקיד.
"בראייה לאחור, אני לא מאחלת לאף אחד להתחיל מקצוע בלי לדעת מהו, ובלי לדבר על זה עם אנשים. התביישתי שאני לא יודעת עברית ולא יודעת מה זה תיאטרון. כלום לא ידעתי".
איך צלחת את זה?
"היה לי משהו בפנים שנלחם, עם הרבה כאב והרבה פחד להיכשל, כי לא היה מי שיעזור לי. היחידה שקצת עזרה לי היתה השחקנית עדה טל, שמאוד אהבה אותי וראתה בי כישרון. היא עזרה לי עם העברית, אבל עדיין זה היה נורא קשה.
"את השפה רכשתי לבסוף בעצמי, מעולם לא למדתי באולפן. מאז אני מדברת עברית היטב, אבל עד היום אני כותבת לפעמים בשגיאות ומחליפה, למשל, בין ת' לט'.
"באותה תקופה התחלתי לקבל ביקורות טובות על התפקידים שעשיתי. אהבו אותי בתיאטרון, אבל קשה לתאר כמה פחדתי. היום, כשאני מקבלת טקסט חדש, אני יודעת לבנות את הדמות ויודעת לעמוד על הבמה. אז לא ידעתי. כל תפקיד היה כרוך בלילות ללא שינה, בפחד נוראי. מחוץ לבמה בקושי דיברתי, לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עלי.
"מצד שני, על הבמה הייתי נפתחת. נלחמתי שם כמו לביאה, מהפחד שיכתבו עלי משהו רע, שיזרקו אותי, שיגידו שאני לא שווה שום דבר, כי ככה הרגשתי על עצמי".
עם השנים הפכה זוהר לאחת משחקניות התיאטרון הבולטות בישראל. היא גילמה שלל תפקידים ראשיים וגרפה פרסי הוקרה והערכה - בראשם פרס ישראל. אחרי כ־45 שנים בהבימה היא עברה לבית ליסין, שם שיחקה יותר מ־17 שנים, עד שנכנסה לפני חמש שנים ללהקת שחקני הקאמרי.
ב־26 באפריל היא תחזור לקאמרי עם ההצגה "הנכד", שהספיקה לעלות עוד בעידן טרום הקורונה. מדובר בעיבוד למחזה "העצים מתים זקופים", שעשו גור קורן ועירד רובינשטיין - שגם מביים. לצד זוהר משחקים גם יצחק חזקיה הוותיק, נדב נייטס, אביגיל הררי (לחלופין עם מיכל עוזיאל), גלעד שמואלי ושרי שמחוב.
המחזה מגולל את סיפורו של קשיש שמנסה לשמח את אשתו הזקנה ושוכר שחקן תיאטרון לגלם את נכדם, שעזב את הבית לפני שנים רבות. הסבתא, שלא יודעת שנכדה האמיתי הידרדר לפשע ובינתיים מת, מקבלת באהבה את ה"נכד", אבל אז מתחילים החיים להתערבב בפנטזיה הקסומה, והסיפור המשפחתי מסתבך.
"עד שההצגה תחזור אני לומדת בבית שוב את הטקסט שלי, והוא יושב לי טוב בראש. גם היתה פה מישהי מהתיאטרון ועברנו על הכל".
זה כישרון לשנן טקסטים על סף גיל 90. איך את עושה את זה?
"סיגלתי לי דרך משלי ללמוד. אני מעתיקה לחוברת את הרפליקות של הפרטנר שלי, ואחר כך את הטקסט שלי - וככה אני לומדת. אני לא מקליטה. יש שחקנים שמקליטים את עצמם ושומעים, אבל אני שונאת לשמוע את הקול שלי, אז אני כותבת במחברת ולומדת כך את הטקסט. זו השיטה שעובדת לי.
"מאוד מרגש אותי לחזור ל'הנכד', כי זה תפקיד שאני מאוד אוהבת. יש בהצגה קטע שבו אני רוקדת, ואני כל כך נהנית מזה, כי אני מאוד אוהבת לרקוד. בבית ליסין שיחקתי פעם בהצגה 'ריקוד בשישה שיעורים', שרצה כ־500 פעם. אני כבר מחכה ומתרגשת מאוד, יודעת שארעד לפני שאעלה לבמה".
עדיין חוששת לטעות, כמו בתחילת הקריירה?
"תמיד יש איזה פחד מזה, בלי קשר לגיל, כי אנחנו בסך הכל בני אדם ויכולים לשכוח. אבל אני מאומנת ועולה ומסתדרת. אם אני טועה - הקהל לא יידע שטעיתי".
בזכות התיאטרון הכירה זוהר גם את אהבת חייה, העיתונאי ואיש יחסי הציבור הנודע אריה גלבלום ז"ל. השניים נפגשו לראשונה כשגלבלום ראיין את שחקני הבימה לקראת נסיעתם להופעות בצרפת ובאנגליה. הם נישאו ב־1961, והיו נשואים עד למותו לפני 28 שנים, בגיל 72.
"אריה היה עיתונאי ידוע ב'הארץ', ובעל משרד פרסום ויחסי ציבור. הוא היה אינטלקטואל עם ידע רב, ידע לצטט שייקספיר באנגלית, בעל פה.
"כל השחקנים שהוא ראיין סיפרו לו כמה הם מצליחים וטובים, ואצלי הוא נפל על שחקנית שלא התלהבה מעצמה. על כל דבר שעשיתי אמרתי שהוא לא היה משהו, וזה מצא חן בעיניו. הוא התאהב באישה שהיא לא...
"בהמשך הוא עשה סרטון פרסומת להצגה של הבימה, שהוקרן בבתי הקולנוע, והזמין אותי יום אחד לראות איתו. בהתחלה בכלל לא התייחסתי אליו. הייתי בת 27 ולא רציתי בכלל להתחתן, אבל כשהוא לקח את ידי בידו התחלתי להרגיש.
"אריה אהב אותי מאוד. הוא הבין מה הולך אצלי בפנים, ידע הכל ומאוד רצה לתת לי וללמד אותי. נסענו ביחד לתערוכות גדולות בחו"ל, הוא רצה להראות לי עולם. כשהכרנו הוא היה פרוד מאשתו, לא חי בבית, והיו לו שני ילדים קטנים. אותי זה קצת הרחיק, למרות שהוא ידע לחזר אחריי. לא היה ערב שהוא לא השאיר לי מכתב שחיכה לי בתיבת הדואר כשחזרתי מהתיאטרון. אין היום מחזרים כאלה.
"אריה עזר לי להתפתח מבחינה חברתית והכניס אותי לעניינים. יכולנו לשבת ולדבר על הכל. ב־1960 קיבלתי מלגה ללימודים ב'אקטורז סטודיו' בניו יורק, ונסעתי לחצי שנה. אריה אמר שהוא יחכה לי שאחזור, וכבר היה גרוש רשמית. כשחזרתי התחתנו, ב־1961".
כעבור שנתיים נולדה בתם הבכורה תמי (57), עצמאית בתחום התקשורת שגרה בתל אביב, ממנה יש למרים שני נכדים. אחר כך נולדה נילי (55), מורה לאנגלית שגרה בפתח תקווה, גם היא אם לשתיים.
נושא המשפחה עומד בראש סדר העדיפויות של זוהר עד היום, וביתה משופע בתמונות של בנותיה, הנכדים והנכדות. כרית עצומה שעליה כתוב "אין כמו משפחה" מעטרת את פינת הישיבה.
"משפחה זה הדבר שחשוב לי יותר מהכל. לקחתי הרבה ימי חופש בקריירה והפסדתי הרבה תפקידים בגלל הדאגה לבנות שלי, אבל לא היה אכפת לי. הייתי ממהרת בלילה אחרי הצגה לבשל ארוחה, כדי שיהיה להן אוכל חם למחרת".
בעלה נפטר ב־1993 מבעיה רפואית שהסתבכה. "הוא הלך לניתוח בעקבות מפרצת שגילו לו מתחת לכליות. אבל הניתוח הסתבך, והוא נשאר בבית החולים. למעשה, הוא כבר לא יצא משם".
במשך כל השנים לא חשבת על פרק ב'?
"אגיד לך את האמת, אני לא חיפשתי - ואף אחד לא חיפש אותי. וגם אם הייתי מוצאת, לא הייתי מתחתנת שוב. אולי הייתי מוצאת ידיד לצאת איתו בערבים, אבל לבית הזה לא הייתי מכניסה מישהו. נישואים כמו שהיו לי ולאריה - לא מוצאים שוב".
אחרי הרבה שנים לבד, נעתרה זוהר בשנה האחרונה לבקשת בנותיה והכניסה לביתה אישה שגרה איתה ומסייעת לה לצלוח את התקופה.
"בקורונה לסלי באה להיות איתי. אני לא רציתי, אבל הבנות שלי אמרו, 'אמא, את רוצה שנישן טוב בלילה? אז תכניסי מישהי הביתה'. ואני אדם עצמאי, אוהבת לעשות את שלי. היתה לי עוזרת שהגיעה פעם בשבוע, וזה הספיק לי, אבל המשפט שהבנות אמרו לי מאוד השפיע עלי.
"לסלי קצת מבשלת, ובעיקר היא פה בשביל להיות איתי, שלא אהיה לבד. מתרגלים גם לזה".
באוקטובר תחגגי 90. עד כמה הגיל מעסיק אותך?
"אני מקנאה בליא, שהיא הרבה יותר בריאה נפשית ממני. היא לא לוקחת את זה קשה כמוני, כי לי יש סביב זה מחשבות. ברוך השם אני נראית בסדר, אבל כשאני הולכת למיטה, פתאום אני רואה לפעמים את הקבר. כי הגיל מוביל לשם. ואז אני משתדלת להחליף מחשבה, אבל זה שם. זה אנושי, הרי לשם כולנו בסוף הולכים".
איפה את חשה בסימני הגיל מבחינה פיזית?
"יש לי בעיות לב, בעיות של לחץ דם, בעיות בגב. יש כאבים ברגליים, אבל עולים על הבמה גם עם 40 מעלות חום - ועובדים. גם אם הכאבים קיימים, יש איזה קסם בבמה, שברגע שאת עולה עליה אסור שיכאב לך, אסור שלא תוכלי לרקוד, זה לא קיים.
"יש שחקנים שעל כאב בטן הם מבטלים הצגה ולא באים. תמיד ציפי פינס (מנכ"לית בית ליסין; מ"כ) היתה אומרת: 'קחו דוגמה ממרים, עם 40 מעלות חום עלתה על הבמה'. אבל אנחנו דור אחר. אני למדתי מהשחקנים הגדולים ביותר, ולמזלי הם חיבבו אותי וקיבלו אותי. זה נתן לי כוח".
ראיתי שאת מחזיקה חשבון פייסבוק, עם כמעט 2,000 חברים.
"כן, יש לי חשבון שבו אני לפעמים כותבת, מגיבה לאנשים. אבל האמת היא שאני לא טובה בזה. הבת שלי פתחה לי את החשבון, הוא קיים, יש תמונות ואני מסתכלת לפעמים, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי. לפעמים אני נהנית לקרוא דברים שהבת שלי כותבת. היא כותבת יפה מאוד".
את הראיון אנחנו מקיימות בדירתה המרווחת והמוארת של זוהר - שבה היא גרה כבר חמישה עשורים. זהו ערב יום השואה, ובעוד שעות ספורות היא אמורה לצאת לקאמרי, להשתתף בטקס הזיכרון המרכזי של תל אביב.
במשך שנים נושא השואה היה מושתק בך, כאילו העדפת לשכוח.
"בבית, עם בנותיי, לא דיברתי על זה בכלל. הן התחילו להבין רק כשהלכנו לראות את 'בגלל המלחמה ההיא' (סרט תיעודי מ־1988 על הפקת האלבום 'אפר ואבק' של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שניהם בני דור שני לשואה; מ"כ). תמי היתה בת 12 ונילי בת 10. אני זוכרת שאחרי סצנה ברכבות, שאליהן דחפו את היהודים, פרצתי בבכי בפעם הראשונה.
"זה פשוט יצא ממני. לפני כן לא דיברתי על הדברים האלה גם עם אריה, והוא, מצידו, מעולם לא לחץ עלי. הוא עצמו הגיע לארץ מפולין בגיל שנתיים, לפני מלחמת העולם.
מדברים היום ללא הרף על היחס של המדינה לשורדי השואה.
"ביום השואה בשנה שעברה ראיתי שאספו נדבות לטובת ניצולים - וזה הרתיח לי את הדם. יש במדינה הזאת הרבה כסף שאפשר לתת לשורדים. לא ייתכן שאדם שעבר גיהינום כמו אושוויץ יישב לבד בבית ולא יהיה לו מה לאכול. זאת המדינה שלנו היום.
"ומי בנה את המדינה? זה מוציא אותי מהכלים. יום השואה הוא יום מאוד עצוב עבורי, ועוד יותר עצוב לי שבכל פעם אני שומעת את ראש הממשלה נואם על כמה אנחנו נותנים ודואגים ועושים למען הניצולים. אני כועסת מאוד, כי זה לא נכון. לא עושים בשבילם מספיק, לא מתעניינים בהם. וכמה נשארו עוד?"
בשנת הקורונה שחלפה, רבים תהו אם התיאטרון יחזור לפעול, ואם כן - מה ישתנה בו. מה דעתך?
"אני חושבת שיהיה שינוי. קודם כל, שמעתי שנכתבו מחזות שמתרחשים בימי הקורונה, בתוך הבית, ואני יודעת שהקאמרי מציג בתוך בתים (פרויקט 'מחוץ לקופסה', במסגרתו מציגים שחקני הקאמרי את המחזה 'גרושים' בבתים של אנשים; מ"כ). אני בטוחה שהדבר הזה ימשיך.
"לגבי ההצגות באולמות, אני חושבת שיחפשו מחזות קלילים יותר לקהל, משהו שיבדר אותו אחרי שנה שלמה שישבו בבית. אבל לא קומדיות מטופשות.
"כשהתארגנתי לערב הפתיחה המחודשת של הקאמרי התאפרתי והתלבשתי, אחרי שנה שהחליפות שלי היו תלויות בארון. אני אחת שאוהבת ויודעת להתלבש, וזאת היתה תחושה נפלאה. אנשים רוצים לצאת, לשנות את סדר היום שהתקבע לשגרה שחזרה על עצמה: עוד פעם טלוויזיה וחדשות, ונטפליקס".
אפרופו טלוויזיה, במה את אוהבת לצפות?
"לי כבר לא בא יותר לראות סדרות בטלוויזיה, למרות שבקורונה ראיתי בין היתר את 'שטיסל', ומאוד נהניתי. זה עשוי נהדר. אני יותר מתלהבת היום מסרטים של פעם, בשחור־לבן. 'קזבלנקה', שאני מאוד אוהבת, ו'מי מפחד מווירג'יניה וולף', שאני אוהבת במיוחד מאז גילמתי את מרתה במחזה. אליזבת טיילור עושה שם את תפקיד חייה".
Maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו