דפנה דקל: "ככל שאני מתבגרת, אני עושה יותר תפקידים בועטים"

לפני חודשיים קיבלה דפנה דקל שיחת טלפון בהולה. על הקו היה שוקי וגנר, הבמאי שלה בהצגה "שוק המציאות" בתיאטרון חיפה. וגנר ביקש לברר אם דקל תסכים להחליף בהקפצה, מהרגע להרגע, כוכבת בהצגה אחרת בבימויו, שנאלצה לפרוש בשלב החזרות, חודש אחד לפני העלייה לבמה.

הכוכבת שאותה התבקשה דקל להחליף, במחזמר הישראלי החדש "התחנה", היתה לא אחרת מאשר הזמרת והשחקנית הוותיקה מירי אלוני, שהתאשפזה לניתוח חירום לטיפול בזיהום ברגלה הימנית, שבסיומו נאלצו הרופאים לכרות חלק ממנה.

"לא ידעתי על מה שקרה למירי", משחזרת דקל. "שוקי אמר לי, 'אנחנו צריכים אותך דחוף', ומייד עניתי שאני באה להציל את ההפקה - בתנאי שברגע שמירי תתאושש, אני אפנה לה מחדש את המקום".

איך מתכוננים להצגה במהירות כזאת?

"הם היו חודש וחצי בתוך החזרות, והיתה מידה מסוימת של היסטריה. לא רציתי לגרום לעיכובים מיותרים, אז ישבתי לשנן את הטקסטים, כשאחו, בעלי, עוזר לי. התשתי במתן עזרה גם את כל בני הבית האחרים".

לא פשוט להצטרף לצוות בימתי שכבר התגבש.

"בדרך כלל, כשאני נכנסת למשהו, זה עד הסוף. פה לא קראתי קודם אפילו מילה אחת מהמחזה. זה הכי לא באופי שלי, כי באופן רגיל, כל הצעה שמגיעה אלי אני תמיד בודקת בשבע עיניים, קוראת, שואלת שאלות, אני מאוד נודניקית בדברים האלה.

"הפעם אמרו לי, 'אנחנו צריכים אותך', ועניתי מייד כן. הכוונה שלי היתה לשמור על המקום של מירי, עד שתחזור. לצערי, בתוך יום־יומיים הבנתי שזה לא יקרה כל כך מהר, ושיש לפני מירי תהליך שיקום ארוך. אני מודה שלא ידעתי שאכנס לתקופה מסחררת כל כך, עם חמישה תפקידים שאני עושה במקביל".

דיברת עם מירי על ההחלפה?

"לא רציתי להציק לה, אבל העברתי לה איחולי החלמה דרך כל מי שאני יכולה. קצת לפני שעלינו להצגה הראשונה כתבתי לה שאני מקווה שהיא תחזור, ושהיא כל הזמן שם איתנו, אבל היא לא ענתה. אולי לא ראתה את ההודעה. אני מניחה שעוד אפגוש אותה ונדבר.

"מירי ואני לא הכרנו קודם. חלפתי על פניה במופעים שונים שבהם השתתפנו, אבל מעולם לא דיברנו. אני מעריצה אותה עוד מילדותי. היא מהזמרות הנדירות שיש לנו, עם יכולת ווקאלית מרשימה".

המחזמר "התחנה", שאותו כתבו דפנה אנגל ושי להב, ומביים וגנר, מגלם את סיפורה של קבוצת חיילים שמסיימת קורס כתבים נחשק של תחנת שידור צבאית, שוקעת בעבודה משרדית אפורה ובאירוע ההתנתקות מגוש קטיף נשלחת לדווח מהשטח הדרמטי. דקל מגלמת את דמותה של לבנה, שדרנית ותיקה שכבר נתפסת לעיתים כלא רלוונטית, ושנאלצת להתמודד עם הקולגות הצעירים, הטכנולוגיה המתחלפת ופערי הדורות.

את ואלוני בת ה־71 לא בדיוק בנות אותו דור בגילום הדמות.

"מכיוון שלא היה זמן לשנות, לא הספקנו לעשות התאמה מהדמות שהיא גילמה לדמות שלי, למרות שאנחנו מאוד שונות. עם הזמן נאלצתי לקרב את הדמות יותר אלי.

"מדובר בשדרנית שמקומה בתחנה מתערער, והיא מנסה לשמור עליו. לעיתים זה מצחיק, לעיתים נוגע ללב, ובמקרה של מירי לקחו את זה ממש להתחלה של אלצהיימר, כמצב פיזיולוגי. אצלי לקחנו את זה למקום של אי־רלוונטיות, חוסר יכולת להתמודד עם דברים טכניים חדשים. מחליפים מערכות, והיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה".

יש בכל אלה משהו שאת, בגילך, מזדהה איתו?

"לשמחתי, ככל שאני מתבגרת אני מקבלת יותר תפקידים בועטים ומלאי אנרגיה. אז מול הצעירים אני לא מרגישה פער, נהפוך הוא".

אפרופו תחנה צבאית, מה דעתך על כל הסערות סביב גלי צה"ל?

"האמת היא שאני לא כל כך מאזינה לרדיו. בעבר הייתי יותר בדיסקים, היום בספוטיפיי. אני יודעת שיש סערות, אבל עד 'התחנה' לא הייתי מעורה בפרטים, וגם היום לא ממש".

בהצגה, לבנה שרה את "הבלדה על חדוה ושלומיק", שמזוהה עם אלוני ושנועד לה על הבמה.

"בהתחלה, כששרתי את השיר, הרגשתי שאני תכף נחנקת, רק מהמחשבה שמירי היתה צריכה להיות שם. אבל על הבמה את משחררת את זה. אין מה לעשות, זה חלק מהתפקיד. התעקשנו להשאיר את השיר, כי לכולנו היה ברור שהנוכחות של מירי צריכה להישאר. אני עדיין מקווה שמתישהו היא תחזור ונעשה דאבל על התפקיד".

• • •

עד לפני עשור היתה דקל (55) מזוהה בעיקר עם עולם הילדים, שבו שלטה 15 שנים עם "דפנה ודודידו", "פלאי קלעים", "זרעים של מסטיק", "כחול לבן", מופעים למכביר ופסטיגלים. אבל אז החליטה לעזוב הכל ולנווט את ספינת הקריירה אל במת התיאטרון ואל המוזיקה למבוגרים.

"ב־2009 השתתפתי ב'מותק של פסטיבל', ואחרי שנה בפסטיבל שירי הילדים, שחזר אז להרף עין. וזהו, שם ידעתי שאני מפסיקה. כבר ב־2007 התחלתי להרגיש דיסוננס בין הפעילות שלי בעולם הילדים לזה של המבוגרים".

למה לא בחרת לשלב בין שני העולמות?

"לא הצלחתי לשלב. תחום הילדים תמיד שאב אותי יותר. כשהורה רואה אותך מקפצת על במות בשפיים, ואז בערב את רוצה למכור לו כרטיסים להופעה בזאפה - זה קצת פחות מתאים. באיזשהו שלב בקריירה אמרתי לשלמה צח (מנהלה האישי הנצחי; מ"כ), שכשאגיע לגיל 40 אפסיק לרוץ אחרי בובות. כל השנים נתתי את כולי ונהניתי מכל שנייה, אבל הפסקתי ברגע שהרגשתי שאני מתחילה לסבול.

למה סבלת?

"כי התחלתי להרגיש שמשהו משתנה בתחום הזה וכבר פחות מדבר אלי. במקביל היתה בי תחושת מיצוי גדולה".

בשנים האחרונות עברה דקל לככב בתיאטרון הרפרטוארי. היא השתתפה במחזמר "בילי אליוט", שעלה בסינמה סיטי, לוהקה למחזמר "סימני דרך" בהבימה, על חייה של נעמי שמר, שיחקה במחזמר "צ'פלין", שעלה בתיאטרון תל אביב, ובתקופת הקורונה צוותה ל"שוק המציאות" בתיאטרון חיפה, קברט מוזיקלי משירי נתן אלתרמן בהלחנת משה וילנסקי וסשה ארגוב, שבו היא ואלון אופיר נכנסים לנעליהם הגדולות של יונה עטרי ז"ל ואילי גורליצקי.

היא משתתפת גם במחזמר "עוד חוזר הניגון" בהבימה, על חייו של אלתרמן, שבו היא חולקת שני תפקידים לסירוגין - עם ריקי גל את המאהבת שלו, הציירת צילה בינדר, ועם שלומית אהרון את אשתו, השחקנית רחל מרכוס. תוסיפו לכל זה את הסדרה החדשה "מנגן ושר", שעלתה ומשודרת ב־yes וב־STINGTV, ואת המופע מלהיטיה לאורך השנים - ותבינו למה היא "מרגישה שעכשיו זה הזמן שלי".

תסבירי.

"כשעשיתי את הקאט מתחום הילדים, אמרתי שאני צריכה לעשות את הבחירה, קשה ככל שתהיה, ושיכול להיות שיהיה לה מחיר. ובאמת היה מחיר: שלוש שנים ישבתי בבית".

מה עושים בבית שלוש שנים?

"מכינים את הקרקע לעתיד, מחפשים חומרים, מקליטים, עושים תוכניות קדימה. ברור שהיו גם רגעים קשים ונקודות שפל. התחושה שאולי מה שאני רוצה לא יקרה הציפה אותי לא פעם ולא פעמיים, והיא לא קלה. בניגוד להמלצות סביבי התעקשתי לא לחזור לעולם הילדים, והיו רגעים שהרגשתי שאני צוללת לתהומות שקשה לעלות מהן".

איך התגברת בכל זאת?

"בגלל שאני אופטימיסטית מושבעת מטבעי, ולא נוטה להישאר במקומות האלה הרבה זמן, סיגלתי לעצמי מיומנות לראות את מה שטוב".

היה רגע שבו חשבת שאולי תיאלצי לחפש פרנסה בתחום אחר?

"ממש לא, אבל ידעתי שצריך סבלנות, אורך רוח וגם השקעה כספית, כי בבת אחת את גודעת את הענף הכלכלי שאת יושבת עליו. ולא, לא התעשרתי מזה כמו שנוטים לחשוב. זה החזיק אותי ברמת חיים טובה, אבל עד היום אני משלמת משכנתא. לצד הרווחים היתה הרבה השקעה, וכשמשקיעים כמוני בטובי הכותבים, הבמאים, השחקנים והיוצרים, הרווח לא כזה גדול כמו שחושבים.

"אז בתקופה שישבתי בבית לא הגיע שום דבר אחר, ולצד זה שהשתמשתי בחסכונות שצברתי, הייתי צריכה להשקיע הלאה - באלבום, בשירים, ביחסי ציבור. לקראת סוף התקופה החסכונות כבר הצטמצמו באופן משמעותי, וזה העסיק אותי לא מעט".

כאמור, בימים אלה מופיעה דקל בתפקיד חשוף בדרמה הטלוויזיונית "מנגן ושר", שבמרכזה מוזיקאי צעיר מראש העין, גילי חדד (בר צברי), שגדל כילד פלא והופיע במועדונים של אביו, שנטש את המשפחה והשאיר אחריו חובות למאפיונר מקומי. דקל מגלמת את אם המשפחה, שמתמודדת עם מות בעלה, עם גידול שלושת ילדיה ועם מטען רגשי מורכב בסצנות נוגעות ללב, שבהן היא מצולמת כמעט ללא איפור.

בסדרה, שצולמה ברובה בראש העין, בבימוי יבגני רומן, תושב המקום (לצד יוצר הסדרה עודד נוי, שכתב יחד עם כנרת פלד), משחקים גם ששון גבאי, ג'וי ריגר, קים אור אזולאי, יואב לוי, אגם אוזלבו, עינת שרוף, ריימונד אמסלם, ועימם אושיות מהזמר הים־תיכוני - יהודה קיסר, ישי לוי, יואב יצחק, ירון אילן, אסף אטדגי ועדן חסון.

בלי איפור מול מצלמה? את? אני רגילה לראות אותך תמיד מתוקתקת.

"כן, מהבחינה הזאת באמת היה קשה. זה היה מקום שהייתי צריכה לשחרר, ושחררתי. מישהו אמר לי פעם שלא צריך להגדיר אותי 'תגלית השנה', אלא 'תגלית השנים', כי בהרבה דברים שעשיתי לאורך הדרך אמרו לי, 'וואו, את זה עוד לא ראינו אצלך, פה הפתעת'. מבחינת הצופים והתקשורת, זה זכה בכל פעם ל'לא ידענו שדפנה יכולה לעשות גם את זה'.

"מה שכן, ביקשתי לא לראות שום פריים שלי במהלך הצילומים, כי לא רציתי להיתקע על העניין של האיפור. התמסרתי. זאת דמות שחייבים ללכת איתה עד הסוף, ונהניתי. חודש וחצי קמתי באמצע הלילה לצילומים, הייתי מגיעה עם מיגרנות, משהו שאני סובלת ממנו כל החיים, ונכנסת לסט בלי הכנה. זה היה מאתגר.

"אני מקבלת תגובות חזקות מאוד על התפקיד שלי והסדרה. היום מישהו כתב לי 'אני מרגיש שאם הייתי מסתובב בראש העין, הייתי פוגש את המשפחה הזאת', וזאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל, שמבחינתו זה כמעט תיעודי".

בז'אנר הים־תיכוני אף פעם לא באמת נגעת, למרות השורשים התימניים שלך.

"בבית שמענו המון מוזיקה מזרחית וים־תיכונית, זוהר ארגוב, בעז שרעבי, סדנת שכונת התקווה, צלילי הכרם, צלילי העוּד. אני מאוד מחוברת לשם, אבל יצא שמתחילת הקריירה שרתי שירים שלא מסתובבים באזור הזה. זאת לא היתה החלטה מודעת, פשוט עד היום לא הגיע אלי שום שיר מהז'אנר שאמרתי עליו, 'וואלה, אותו אני רוצה להקליט'".

• • •

היא נולדה וגדלה באשדוד, בת לאביבה ז"ל, מזכירה בכירה במפעל לסיבים כימיים, ויוסף ז"ל, בעברו קצין בכיר במשטרה. שני אחיה הצעירים הם אוהד (50), מפיק מוזיקלי וסאונד מן, ואלרן (45), סולן להקת פאנקנשטיין("אנחנו החברים הכי טובים").

היא גרה כבר 23 שנה בבית דגן עם אחו כהן (56), המנהל האדמיניסטרטיבי של המרכז לתיאטרון בובות בחולון, בן זוגה הראשון, עוד מ־1984, שלו נישאה ב־1993. ביחד הם מגדלים שלושה בנים: תומר (25), שעובד בתחום החינוך לילדים בסיכון, סול (18), תלמיד י"ב, ונועם (13 וחצי), שלומד בכיתה ח'.

עוד לפני שירותה הצבאי בלהקת הנח"ל שרה בלהקת נוער באשדוד, וב־1987, שנה אחרי שחרורה, חברה לשלמה צח. "הוא ראה אותי בקדם־אירוויזיון באותה שנה, כשליוויתי את דורית פרקש בשיר 'ירושלם'. הייתי בת 20 כשהגעתי אליו למשרד, ובדיוק היו אודישנים לדמות של חבובה במחזמר 'סאלח שבתי' בהבימה. באמצע הפגישה שלנו נורית הירש התקשרה לשלמה ואמרה לו שלא מוצאים חבובה מתאימה. הוא ענה לה, 'היא יושבת עכשיו מולי'. פגשתי את נורית ואת אפרים קישון, והם מאוד אהבו אותי. ככה זה התחיל".

ב־1992 נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון בשבדיה, עם השיר "זה רק ספורט", שזכור גם בזכות המאבק המשפטי שניהלה נגדו ענת עצמון, שהגיעה למקום השני בתחרות הקדם. עצמון התלוננה שהשיר של דקל ארוך ב־17 שניות מהמותר בתקנון.

האירוויזיון השתנה מאוד מהתקופה שלך, והיום הנציג הישראלי נבחר בריאליטי.

"לתוכניות האלה יש יתרונות וחסרונות, אבל יצאו משם כישרונות מרהיבים. נטע ברזילי היא תופעת טבע".

היית רוצה לשפוט שם?

"לא, כי קשה לי לתת ביקורות. אני רואה את הבעיות ויודעת תכף מה הן, אבל לא מסוגלת להגיד אותן לאדם בפרצוף".

המשפט "זה רק ספורט" מאפיין אותך בכלל?

"מאוד, ולא רק בקריירה, אלא בכלל. מגיל צעיר מאוד הבנתי, עם הדברים שהחיים זימנו לי, שאני צריכה לבחור בקפידה ממה לעשות דרמה, למה אני נשאבת, איפה אני נופלת. רוב הזמן אין טעם להיות מתוסכלת וכועסת. היום, על כל דבר שקורה לי אני אומרת 'תודה, זה כנראה מה שצריך היה להיות - ונקסט'".

מה הדברים הקשים שהחיים זימנו לך?

"אמא שלי נפטרה בגיל 62, ועברנו איתה שנים קשות של סרטן. השנה נציין 20 שנה למותה. אבא שלי נפטר לפני שנתיים עם דמנציה, וגם איתו עברנו שנים מאוד קשות. כל אלה גרמו לי להתמקד בדברים החשובים. זאת הבנה שנטמעה בי בגיל 12, וככה אני מתנהלת בחיים. אם משהו נופל, אני תמיד אומרת 'זה לא שלי', כי אני מאמינה שמה ששלי יגיע אלי".

• • •

את החזרה לתיאטרון, בהפקות שעוסקות בגדולי התרבות הישראלית לדורותיה, היא חוגגת, לדבריה, בתחושת שליחות גדולה. "יש לנו הצגות בוקר לבתי ספר והצגות לחיילים, לצד הקהל המבוגר. כשאני רואה את כל הצעירים שמגיעים ונחשפים בפעם הראשונה לאושיות הללו, אני מבינה שזאת באמת שליחות. אלה חומרי תרבות שאסור שייעלמו ויתפוגגו".

בחודש הבא, בתום הפסקה של שנתיים, תחזור דקל למחזמר "סימני דרך", ששב לבמה אחרי שהסכסוך הכספי בין תיאטרון הבימה למשפחתה של נעמי שמר ויוצרי המחזמר בא לסיומו. את ההצגה כתבו אורן יעקובי וגיורא יהלום, וביים משה קפטן.

"זאת הפקת נשמה מלאה בקסם, ודרכה גיליתי את נעמי שמר מחדש כאישה סוערת, כל כך שונה מהדודה ליד הפסנתר שהיא נראתה לנו", אומרת דקל. "אני מגלמת אותה בשנות ה־50 לחייה, נעמי היותר פוליטית, הימנית, מה שהיא חטפה בגללו. הצורך שלה להגיד מה שהיא מרגישה וחושבת בלי לעשות חשבון ולשלם את המחיר".

את דומה לה במשהו מכל אלה?

"הנטייה שלי היא להגדיר את עצמי א־פוליטית, אבל זה בעיקר מחוסר בידע מעמיק. אני לא אוהבת לקבל החלטות לגבי שום דבר בחיי שאני לא מבינה בו מספיק, ולכן אני לא אצא בפומבי ואדבר על פוליטיקה".

על צג הנייד שלה מהבהב השם עמית צח (בנו של שלמה), החצי השני שלה במוזיקה בשנים האחרונות. עמית, מוזיקאי שחי בניו יורק, כותב ומלחין את הסינגלים שלה. "בשנים האחרונות הוצאתי שבעה סינגלים, שיר בכל עשרה חודשים, ואני מניחה שבסוף הם יאוגדו לאלבום דיגיטלי", היא מסבירה.

הסינגל האחרון, "מה אתה אומר", שיצא לפני חודשיים, מלווה בקליפ פרודי שעוסק בתרבות הפילטרים, הרשתות החברתיות והאינסטנט. את הקליפ הנועז והצבעוני, שבו דקל מחליפה לוקים פומפוזיים ומוגזמים כיאה לדור הדיגיטל, ביים עמית צח עצמו, ומשתתפים בו גם דרור קרן ורוני נדלר.

"זה התחיל כשרוני, שהיא חברה שלי, השתתפה בריאליטי 'אהבה חדשה', שמחפשים בו אהבה. אני ועמית צפינו בזה ודיברנו על כמה קשה היום למצוא אהבה. אין לי ספק שאם הייתי צריכה למצוא היום את אהבת חיי, זה לא היה קורה. ואז הגיע המשפט 'מה אתה אומר', שרוני אמרה לבן זוגה בתוכנית. אחרי יומיים עמית התקשר אלי עם שיר מוכן, ומייד התאהבתי בו".

עם הקליפ השתוללת לגמרי.

"רצינו לקחת אותו לדברים שקורים היום, והחלטנו להתפרע עד הסוף. אני מודה שהיו כמה אנשים שהזהירו אותי שזה מוגזם, אבל הלכתי על זה. ואגב, הקליפ הוא לא ביקורת על תרבות האינסטגרם, כי בסופו של דבר גם אני חלק מהדבר הזה".

אפרופו אינסטגרם, ראית את העמוד החדש שנפתח על שמך, "דפנה דקל עמוד ארכיון", שבתוך פחות מחודש כבר צבר מאות עוקבים?

"כן, העלה אותו ישי קריידלמן, שהתחיל כמעריץ מושבע שלי והיום אנחנו בקשר חברי. הוא החליט לפתוח את העמוד כמתנה, ויש שם קסם, ארכיון מטורף של דברים שלא זכרתי שקרו בכלל. למשל, כתבת שער שבדקה מי הכי יפה, ירדנה ארזי, ענת עצמון או אני. מעולם לא הבנתי את ההתעסקות במראה החיצוני שלי. אני חושבת שאני נראית בסדר, לא יפה בקנה מידה כזה. בכל מקרה, אנשים מגיבים בהתרגשות, אומרים שהעמוד מחזיר אותם לילדות. בעיניי זה מקסים".

• • •

איך עברה עלייך תקופת הקורונה?

"באופן מוזר, ממש בסדר, למרות שהיא נתנה ברקס לסיבוב ההופעות שעשיתי עם הנגנים שלי. כעיקרון הייתי כל הזמן בעשייה: 'שוק המציאות', 'מנגן ושר', וגם הופעתי בפייסבוק ובלייבים מצולמים. אמרתי על זה תודה גדולה, כי המצב בתחום היה נוראי, והוא עדיין כזה. אמנם יש קצת שיפור, אבל אנשים רבים מהמעגל שסובב את הטאלנטים, מהמערכת שעוטפת אותם, לא חזרו. המון נשרו".

עולם התרבות חטף הכי חזק במגיפה.

"אני ממש מקווה שלא יסגרו אותנו עוד, ושאנשים הבינו שאי אפשר לבעוט בתרבות ולהוריד אותה לתחתית הרשימה. זה נעשה באופן כל כך גס, שזה כאב. אני לא מהנעלבים, אבל זה היה מעליב. לא הצלחתי להכיל את זה. הסתכלתי מהצד ולא האמנתי שאנשים מתייחסים לתרבות כדבר שולי ולא חשוב, בזמן שהם ישבו בבית, צפו בסדרות, שמעו מוזיקה וקראו ספרים".

אי אפשר שלא להתייחס כיום לנושא ההטרדות המיניות ולמהפכת מי טו בתרבות. את חווית אי פעם משהו כזה?

"לא הרבה, אבל היתה חוויה אחת בתחילת דרכי כשחקנית צעירה. לא הגדרתי אותה כהטרדה מינית, כי זה לא היה מתמשך. זה היה ניסיון של אדם שאמרתי לו 'לא', וכשהוא ניסה בפעם השנייה על הבמה - הוא חטף סטירה מצלצלת מול הקהל".

מה קרה שם?

"זה היה במסגרת הצגה. הוא היה שחקן ותיק, שבמסגרת הסצנה היה צריך לתת לי נשיקה קטנטנה על השפתיים. בהצגה הראשונה הוא ניסה יותר, ומייד אחר כך באתי אליו ואמרתי לו שזה לא מתאים, לא מקובל עלי ושזה לא יקרה עוד.

"עלינו להצגה השנייה, ושוב - אותו דבר. הפעם בלי לחשוב העפתי לו סטירה. הוא היה בשוק, ואני לא יודעת איך הקהל הגיב, כי הייתי כל כך מרוכזת. אחר כך הוא סירב לדבר איתי במשך שנים. המשכנו לשחק יחד, אבל לא דיברנו, ומובן שהוא לא העז יותר על הבמה".

לא התלוננת עליו בזמן אמת?

"לא דיברתי על זה ולא דיווחתי, כי מבחינתי סיימתי את העניין באותו רגע".

את לא מעוניינת לחשוף את שמו?

"לא, כי יש לו משפחה וילדים ונכדים. אני לא מוצאת טעם לפגוע היום בסביבה הקרובה אליו. לא רוצה שהנכדים שלו יידעו וישמעו על סבא שלהם".

החוויה לא הותירה בך צלקת?

"זה לא הטריד אותי בהמשך בכלל. מבחינתי, זאת היתה חוויה אחת, שלא חוויתי כמוה שוב. פשוט עצרתי וחתכתי את זה באופן חד. אבל ברור לי שלא כולן יכולות לעצור, ואני מאוד שמחה על מי טו, שהיא אחד הדברים הכי חשובים שקרו. אני שמחה שזה צף ושמטפלים בזה היום. אין ספק שנעשית פה מהפכה, אבל אני מאמינה שעדיין לא הגענו למקום שאנחנו צריכות להיות בו. יש עוד המון עבודה, ואנחנו במקום שעדיין לא התאזן, ושצריך להגיע לאיזון".

Maya19.10@gmail.com