22,175 איש - עובדי ממשלה
מראשית 1951 נמתחה בעיתונות ביקורת נגד המנגנון הממשלתי, בטענה ש"מאז הקמת המדינה הוא לא טרח לדווח לאזרח משלם המסים על מה מוציאה הממשלה את כספו".
ב־22 באפריל 1951 נשלח מטעם נציבות הממשלה דו"ח מפורט, שהגיע גם למערכות העיתונים, וממנו התבררו עובדות מעניינות רבות על פעילות משרדי הממשלה: מספר העובדים הקבועים במשרדים נכון לתחילת 1951 עמד על 22,175. הללו התחלקו בין משרד התחבורה (5,600 עובדים), משרד המשטרה (4,400), משרד האוצר (2,800) ומשרד הבריאות (2,100). היתרה התחלקה בין משרדי הממשלה האחרים.
המשכורת הממוצעת של עובד ממשלתי עמדה על כ־65 לירות בחודש, בתוספת שלוש לירות לעובד נשוי וארבע לירות על כל ילד במשפחה. ניתנה גם תוספת של שש לירות לחודש בין כל דרגה מדרגות הוותק מב' ועד י"ב. סך ההוצאה החודשית של הממשלה על משכורות עובדיה עמד על 1.4 מיליון לירות.
דו"ח הנציבות הגדיר גם את רמת הפעילות הפיזית של עובדי הממשלה השונים: 28 אחוזים מהעובדים הוגדרו "יושבים" (ליד שולחנות כתיבה), 20 אחוזים "בתנועה בינונית" (בתי חולים, מדריכים, נותני שירותים), 38 אחוזים "בתנועה בלתי פוסקת" (דוורים, נהגי קטר, אנשי נמלים, עובדי שדה תעופה ועובדי טלפון), ו־14 אחוזים הוגדרו "ממונים על הסדר" (שוטרים וסוהרים).
הנשים היוו 22 אחוזים מכוח העבודה הממשלתי. 32 אחוזים מהעובדים הוגדרו "צעירים" בני פחות מ־29 שנים, 12 אחוזים היו בני 50 ויותר, 22 אחוזים היו בעלי השכלה עממית בלבד, ו־21 אחוזים היו בעלי השכלה על־תיכונית.
מחלקה בשם "התנועה", שפעלה במשרד ראש הממשלה, טיפלה באיתור עובדים חדשים למשרדי הממשלה, והיצע מקומות העבודה גבר בהרבה על הביקוש. לדוגמה, במכרז שהתפרסם בפברואר 1951 הוצעו 1,000 משרות ממשלתיות, רק 450 מועמדים נמצאו מתאימים לשלב הבחינה, ורק 200 מהם עברו את הבחינות בהצלחה והתקבלו לעבודה.
322 פניות התקבלו במהלך 1950 באגף התלונות. את רשימת התלונות הובילו משרדי התחבורה, המשטרה והחקלאות.
חברת החשמל מאיימת "לסגור את השאלטר"
ב־19 באפריל 1951 זימן עצמו מנהל חברת החשמל, אברהם רוטנברג (אחיו של המייסד, פנחס רוטנברג), לפגישה בהולה אצל שר האוצר, אליעזר קפלן. מייד בתחילת הפגישה הדהים רוטנברג את שר האוצר כשהודיע ש"ללא החלטה מיידית של הממשלה בדבר משטר קיצוב קיצוני בשימוש בחשמל - עשויה חברת החשמל לקרוס כבר בחודשי הקיץ הקרובים".
השר קפלן נרעש לשמע הידיעה, שכן באותם ימים היתה המדינה שקועה במשבר קשה: מפלגת השלטון, מפא"י, הותקפה ללא הרף מצד האופוזיציה על "מדיניות הצנע הכלכלית הכושלת", וחוסר אמון הציבור בממשלה הביא לעלייה מטאורית במחירי הסחורות והנדל"ן. קיצוב קיצוני בכמות החשמל, כדרישתו של רוטנברג, עשוי היה לפגוע בכוחה האלקטורלי של מפא"י בבחירות לכנסת השנייה, שתוכננו להיערך ביולי 1951.
בישיבת ממשלה מיוחדת שכונסה בבהילות דיווח שר האוצר על דרישות חברת החשמל: צמצום התאורה ברחובות, איפול חלונות הראווה, הגבלות קשות על שימוש בחשמל במשקי הבית, מעבר לעבודת לילה בתעשייה להקלת העומס, ועוד. ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, סיכם את הדיון באומרו ש"הוספת הגבלות על חשמל, ביחד עם משטר הצנע ומצב הרוח הירוד במדינה, יגרום לאפקט ציבורי קשה מאוד".
המזל שיחק לטובת חברת החשמל, כשבאותם חודשים הגיעו לארץ, לאחר עיכובים רבים, יחידות כוח חדשות, שהותקנו במהירות בתחנת הכוח בחיפה וברדינג בתל אביב. עם זאת, בדיוני הממשלה הועלה אז לראשונה הרעיון להלאים את חברת החשמל - צעד שאכן התבצע לבסוף ב־1954.
הזוגות הצעירים מתלוננים
העיתון "דבר" פתח ב־1951 ביוזמה מערכתית חדשה, שבמסגרתה שהה אחד מכותביו לאורך יום שלם עם אדם או עם בני זוג, ואחר כך פירט בעיתון את רשמיו מהיום המשותף במחיצתם. בדרך זו התוודעו הקוראים לבעיות היומיום שעימן התמודדו אזרחי ישראל הצעירה.
תחילה נבחר זוג צעיר, שנישא זמן קצר קודם לכן, יוצאי צבא שהכירו בעבודתם כפקידים במשרד ממשלתי בתל אביב. השניים הצליחו לחסוך יחדיו כ־300 לירות, "שמהן כבר ירד חלק לארגון חתונה קטנה, ותשלום לצלם", כך סיפרה בת הזוג.
בעניין הדיור הסתדר צמד האוהבים הצעיר בקלות יחסית, אחרי שהאישה עזבה חדר שחלקה עם חברה ועברה לגור בחדר ששכר בעלה. לשם כך הוסיפו לשכר הדירה החודשי כמה לירות, ובתמורה קיבלו זכות שימוש ב"חצי מטבח" בדירה.
"עד יום החתונה לא קיבלנו את תלושי הנישואין עם 250 הנקודות המגיעות לנו כזוג צעיר", התלונן הגבר. "במשך ימים התרוצצנו בין המשרדים עד שקיבלנו את המגיע לנו". האישה, מצידה, הוסיפה: "ומה אפשר לעשות בתלושים הללו? בכל מקום שאליו נכנסנו לקנות מגבת, שמיכה, צלחות או כוסות - צחקו עלינו. אמרו לנו שבחנויות אין כלום, ושננסה לקנות בשוק השחור".
הגבר הסביר ש"בשוק השחור זו פשיטת עור! סדין זוגי שמחירו הרגיל 650 פרוטות עולה אצלם שמונה לירות. קנינו שתי כוסות שתייה מזכוכית, ואם תישבר לנו אחת - זו תהיה טרגדיה. במקום ירח דבש אנחנו מלקקים מרור".
העיתונאי סיים את הכתבה בנימה אופטימית: "ולמרות כל זאת - מתחתנים בארץ בלי סוף".
ה"מתפללים" היו ספסרים
בניסיון להילחם בנגע הספסרות החל משרד המסחר והתעשייה לשגר פקחים לרחוב לילינבלום בתל אביב, שם התבודדו קונים ומוכרים בכניסות לבתים ובחצרות אחוריות, לביצוע עסקות "בשחור". תנועת הפקחים גרמה לספסרים לנדוד למקומות אחרים, ולמרבה התדהמה, התברר שבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי הפך לאחד ממוקדי הפעילות הבלתי־חוקית. ראש חוליית הפקחים, שהסווה עצמו כאיש קשה יום, עטוי בגדים ישנים, עבר בין המתפללים ושאל בלחישה ביידיש "קונה או מוכר?" ברגע שקיבל תשובה מאחד הנוכחים שלף משרוקית, וכתריסר פקחים פרצו פנימה ועצרו לבדיקה את כל הנוכחים. בכליהם של כרבע מה"מתפללים" נמצאו שטרות מטבע זר ומטבעות זהב.
"משפט שלמה" במחנה
שתי משפחות ממוצא תימני מסרו את תינוקותיהן לבית הילדים שבמחנה העולים בראש העין. אחד משני התינוקות נעלם בנסיבות מסתוריות, מבלי שנמסרה כל הודעה להוריו.
בד בבד, הזוג השני עבר להתגורר בבאר שבע ולקח איתו את התינוק האחר. בני המשפחה שתינוקם נעלם טענו שהתינוק שנלקח לבאר שבע הוא למעשה הילד שלהם, ודרשו לקבלו. המחלוקת הועברה לטיפול משרד הסעד, ובבדיקת הפרטים התברר שהתינוק שייך לבני הזוג שעקרו מהמחנה לבאר שבע, ולא להורים שתינוקם נעלם.
"שמרו על ביטחון שדה!"
האגף ליחסי ציבור של משרד הביטחון יצא במאי 1951 במבצע ביטחון שדה, שפורסם בכרזות רחוב ובמודעות בעיתון בזו הלשון: "ידידך איש צבא, אל נא תוציא ממנו פרטים על מחנהו, ציודו או תמרוניו. אל תכריח את חברך להפר את חוקת הצבא ולפגוע במדינה. הברה שנזרקה מהפה - מייד היא מוצאת לעצמה דרכים להתגלגל הלאה, וסופה לגרום לצרה!"
הנעלמים / בשכונה ובבניין
משאבת מים בחצר
משאבות מים ידניות מברזל יצוק היו בשימוש בעיקר לאורך אקוויפר החוף, מהכרמל ועד עזה. בזמנים ההם, כשמפלס מי התהום היה גבוה, אפשר היה למצוא משאבות בפרדסים, בחצרות בתים ובמשקים חקלאיים קטנים, וכן מעל בארות. בירושלים הותקנו משאבות מעל בורות מים שהוזנו במי גשמים. עם השנים הוחלפו המשאבות הידניות בחשמליות, ורבות גם נגנבו והותכו לברזל. הנותרות משמשות קישוט נאה לגינה - עד ימינו.
הצרכנייה / פריטים מאז
מסחטת מיץ
מסחטה שאפשר היה למצוא בזמנו בכל בית בישראל. בתחילה היא יוצרה ממתכת, אחר כך מזכוכית - ולבסוף מפלסטיק. המסחטה הפיקה מיץ תפוזים, כשחצי תפוז נלחץ בכוח לבליטה במרכזה, בתוספת שניים־שלושה סיבובים חזקים, כך עד למילוי כוס שלמה במיץ תפוזים טבעי. את המשקה הטרי היו האימהות נותנות לילדיהן, בליווי הציווי "לשתות עד הטיפה האחרונה, זה מלא בוויטמינים".
החייטים יוצאים בקמפיין
בתקופת הצנע והקיצוב סבלו חייטי ישראל במיוחד. התחרות בתחום היתה גדולה, שכן רבים מהעולים החדשים אחזו במחט, המצב הכלכלי הקשה לא עודד רכישת חליפות חדשות, וגם מחירי האריגים הלכו והאמירו בחדות בשל פעולות הממשלה בתחום היבוא. בצר להם הקימו החייטים "סקציות" (התאגדויות) בערים השונות, ואלה ניסו לפתות את הלקוחות במבצעים שונים - דוגמת זה שבכרזה.
מודעות שהיו
