וינסטון צ'רצ'יל היה אחד מהאבות המייסדים של המזרח התיכון המודרני. יש, אם כן, בסיס מוצק לטענה שהוא עזר ליצור את אזור האסון הראשי בעולם, ואז העביר אותו הלאה, כחבית חומר נפץ לוהטת, לאחריותה של ארה"ב. ג'ון קנדי היה הראשון שאמר שאמריקה ערבה לביטחונה של ישראל. רבים יאשימו את הבריטים - ובראש ובראשונה את צ'רצ'יל - על שיצרו את הבלבולים הטריטוריאליים שחייבו ערבות שכזאת. האם הוא היה אשם? אם לא, את מי נאשים?
כשאני כותב את המילים האלה היום, ישראל מפציצה עמדות ערבים בעזה. חמאס יורה רקטות על ישראל. מספר המתים בסוריה עולה ועולה. פנאטים פונדמנטליסטים כבשו חלקים גדולים בצפון עיראק. טביעות האצבעות של צ'רצ'יל נמצאות על המפה כולה.
העיפו מבט במפת ירדן - מה אתם רואים? הדבר המפתיע ביותר בה הוא המשולש המוזר הזה, בליטה של קרוב ל־650 קילומטרים מערב הסעודית אל תוך ירדן המודרנית. יש אומרים כי אפשר לייחס את העובדה הגיאוגרפית הזאת לאחת מארוחות הצהריים רוויות האלכוהול של צ'רצ'יל, ועד היום המשולש הזה נקרא "השיהוק של צ'רצ'יל". יכול להיות שהסיפור הזה אמיתי, ויכול להיות שלא. אבל איש אינו מכחיש את תפקידו של צ'רצ'יל בציור הגבול הזה. מוזר או לא, הוא החזיק מעמד מאז ועד היום.
צ'רצ'יל היה חלק בלתי נפרד מיצירת מדינת ישראל המודרנית. והוא הבין, ברגע המעצב של הופעתה, שיש לנסות להכניס היגיון וסדר בחוסר העקביות המחפיר בהתחייבויות של ממשלת בריטניה. הוא היה האיש שהחליט שצריכה להיות ישות מדינית בשם עיראק. הוא היה האיש שחיבר יחד את שלושת המחוזות המנהליים העות'מאניים הגדולים - בצרה, בגדד ומוסול: שיעי, סוני וכורדי. אם אתם רוצים להאשים אדם אחד בסבלה של עיראק המודרנית, אם אתם רוצים להאשים מישהו בפיצוץ הנוכחי, הפנו כמובן את האצבע אל ג'ורג' ו' בוש, טוני בלייר וסדאם חוסיין. אבל אם אתם רוצים להבין את שורש הבעיה של המדינה האומללה הזאת, תצטרכו לבחון את תפקידו של וינסטון צ'רצ'יל.
הקריירה העצומה שלו הצטלבה בהתגבשות המזרח התיכון בכמה נקודות מרכזיות (ובל נשכח שעצם המונח "המזרח התיכון" מיוחס לו); אבל החשובה ביותר היא תפקידו כשר המושבות. הוא היה מופתע מעט כשהציעו לו את המשרה, בסוף 1920; אבל מובן למה ראש הממשלה לויד ג'ורג' חשב שהוא האיש הנכון לתפקיד. צ'רצ'יל הפגין אנרגיה ודינמיות עצומות בתפקידו כשר החימוש - צייד את בריטניה בטנקים, במטוסים ובטכנולוגיות אחרות שעזרו לה לנצח במלחמה. כשר המלחמה הוא שלט ביד רמה בתהליך השחרור מהצבא, ושיכך מרידות כשהבטיח שבעלי הוותק הרב ביותר בצבא הם אלה שיתאחדו ראשונים עם משפחותיהם. הוא הפגין את כישורי הקסם ויכולת השכנוע שלו בשיחות בעניין צפון אירלנד. והכישורים האלה יידרשו במזרח התיכון במיטבם. מלחמת העולם הראשונה הותירה כמה בעיות קשות ביותר, בעיקר במזרח התיכון.
• • •
משרת שר המושבות עשויה להישמע אולי חשובה פחות מזו של שר החוץ - תפקיד שעדיין מילא האדם הבכיר ביותר, ג'ורג' נתניאל קרזון. אבל רק אם שוכחים את גודלה של האימפריה הבריטית ב־1921. מלחמת העולם הראשונה לא היתה אמורה להיות מלחמת כיבושים; בריטניה נכנסה אליה בכוונה מפורשת לא להרחיב את גבולות האימפריה. אבל כפי שציין וולטר רייד, בין 1914 ל־1919 השטח העולמי שנשלט על ידי הבריטים גדל בתשעה אחוזים.
כשצ'רצ'יל תפס את המושכות במשרד המושבות, הוא עמד בקודקודה של אימפריה ששלטה ב־58 ארצות על פני שטח של יותר מ־36 מיליון קילומטרים רבועים, והיה אחראי - בדרך זו או אחרת - לחיים ולתקוות של 458 מיליון איש. זו היתה האימפריה הגדולה ביותר בעולם אי פעם, בפער ניכר מאחרות - גדולה פי שישה מהאימפריה הרומית בשיאה תחת שלטון טריאנוס. הדגל הבריטי התנוסס על יותר מרבע משטח כדור הארץ, ולא היה כמעט ים או אוקיינוס שלא היו בו סיורים של הצי הבריטי רב העוצמה - צי שצ'רצ'יל שיפר והפך למודרני יותר.
כשחושבים על זה ככה, אולי פחות מפתיע שצ'רצ'יל נכנס כל־כולו לתפקיד. הוא הקיף את עצמו במומחים הטובים ביותר והמפורסמים ביותר - הבולטים שבהם היו הערביסטים תומס אדוארד לורנס וגרטרוד בֵּל. הוא למד לעומקם עניינים שעד אז היו חסרי פשר (עבורו), כמו ההבדל בין שיעה לסונה.
הצעד הראשון שעשה היה כינוס ועידה בקהיר, והוא התנהל בה בכישרון מזהיר. העיתונות היתה ספקנית בנוגע ליוזמה הזאת. אמרו שצ'רצ'יל רוצה "דַרְבֶּר" - התכנסות מרשימה וטקסית של אנשי החצר האימפריאלית. האשימו אותו שהוא רוצה לשלוט "בקנה מידה אוריינטלי". אבל האמת היא שמישהו היה צריך לתפוס פיקוד, כי המצב במזרח התיכון היה בלאגן מוחלט.
מתוך הכוונות והמניעים הטובים ביותר, בריטניה הבטיחה כמה הבטחות במלחמת העולם הראשונה, וכעת דומה היה שהן אינן מתיישבות זו עם זו, ובהחלט לא עם המציאות בשטח. אפשר אולי להקל מעט ולומר כי היו אלה הבטחות שנתנה מדינה במצוקה קשה, שאוכלוסייתה היתה בסכנת רעב בשל מתקפות הצוללות הגרמניות על קווי האספקה הימיים.
היו שלוש הבטחות בריטיות. הראשונה היתה לערבים, משנת 1915. היתה זו סדרת מכתבים מלאי חנופה שכתב סר הנרי מקמהון, הנציב העליון הבריטי במצרים, למלך ההאשמי חוסיין - קשיש מזוקן ומכובד, נצר למשפחה שטענה לקשר ישיר לנביא מוחמד. תמצית המכתבים היתה שהממשלה הבריטית תומכת מאוד במדינה ערבית חדשה גדולה שתשתרע מפלשתינה לעיראק עד גבול פרס, ושחוסיין ומשפחתו יישבו על כס המלוכה שלה. ותקוותו היתה שהבטחה זו תעודד את הערבים למרוד בטורקים, שהיו אז בעלי ברית של הגרמנים. המכתבים עזרו, ואכן היה מרד כזה: פרשה חסרת ערך אסטרטגי, שהונצחה בהגזמה רבה בסרט "לורנס איש ערב".
ההבטחה הבאה היתה לצרפתים, שספגו אבדות רבות בחזית המערבית. הוא חשב שיהיה נכון מבחינה פוליטית לצייר להם עתיד של תהילה צרפתית ברגע שתיגמר המלחמה; ובתנאי הסכם סייקס־פיקו הסודי מ־1916, לצרפת היה אמור להיות אזור השפעה מסוריה ועד לצפון עיראק, הכולל בתוכו את בגדד; מעניין לציין שמדובר בשטח החופף במידה רבה את ה"ח'ליפות" שעליה הכריזו קנאי דאעש ב־2014. לא היה ברור כלל איך יכולה ההתחייבות הסודית הזאת לצרפת להתקיים לצד ההתחייבות הפומבית יותר לערבים - ולמען האמת, זה אכן לא היה אפשרי.
ההבטחה השלישית שלא עלתה בקנה אחד עם האחרות, באופן טרגי־קומי מכולן, היתה מה שנקרא הצהרת בלפור. היה זה מכתב מהלורד ארתור ג' בלפור ללורד רוטשילד, מ־2 בנובמבר 1917, שהכיל את יצירת המופת המעודנת הזאת של משרד החוץ שניסה לא לומר שום דבר מפורש:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני שמהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת".
דרך אחרת לנסח זאת היא לומר שממשלת בריטניה רואה בעין יפה את הרעיון שיהודים יאכלו עוגה, כל עוד לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהן של העדות הלא־יהודיות לאכול אותה עוגה באותו זמן.
מה גרם לכתיבת ההצהרה הזאת? בין היתר, אידיאליזם. מאז הפוגרומים האיומים ברוסיה במאה ה־19, היתה תנועה גדלה והולכת שמטרתה למצוא בית לאומי ליהודים. בשלב מסוים הבריטים אף השתעשעו ברעיון למצוא להם מקום באוגנדה. אבל פלשתינה, ארץ התנ"ך, היתה המקום המתבקש. היא היתה עדיין מיושבת בדלילות רבה באותה העת, ובמידה מסוימת בלפור רק הוסיף את הקול הבריטי הרשמי למקהלה שביקשה לתת "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".
ייתכן שהיו גם כמה עניינים פרקטיים יותר שנוספו למערכת השיקולים של בלפור: במלחמת העולם הראשונה היה חשש גדול שהיהודים יטו את חסדם לגרמניה, כי זו היתה הדרך הטובה ביותר לגמול לרוסים על האנטישמיות שלהם לפני המלחמה. כפי שצ'רצ'יל עצמו הודה לאחר מכן, הצהרת בלפור נועדה להבטיח את תמיכת היהודים, בעיקר באמריקה - והבלאגן שהיא עוררה נבע מהרצון הנגדי לא להתנכר למיליוני המוסלמים (גם בהודו) שאיישו את שורות צבא האימפריה הבריטית.
אם מביטים בשלוש ההבטחות האלה יחד, אין כל ספק: בריטניה מכרה את אותו גמל שלוש פעמים.
• • •
זה היה הלכלוך שצ'רצ'יל היה צריך לנקות. במארס 1921 הוא זימן את כל השחקנים המרכזיים למלון סמירמיס המפואר בקהיר - שהיה גם הוא, כמובן, חלק בלתי נפרד מהאימפריה הבריטית. עד מהרה הדהדו הקירות מקריאות של ערביסטים נרגשים.
צ'רצ'יל נכנס פנימה לקול מחאותיהם של כמה ערבים בחוץ, מקצתם נשאו כרזות שעליהן נכתב בצרפתית "בוז לצ'רצ'יל". הוא החזיק כן ציור, ובעקבותיו בא אחד מעוזריו, נושא דלי ובו בקבוק יין.
צ'רצ'יל התמקם בגינה ופצח בפרץ של פעילות יצירתית, שהיה בה כדי לייצר די ציורים לתערוכה משלו. אבל הקנבס הגדול ביותר והדרמטי מכולם היה הנוף הפוליטי של המזרח התיכון.
בשלב מסוים בתהליך הוא ארגן מסע אל הפירמידות, והחבורה כולה הצטלמה על גמלים לפני הספינקס. אף שהיה רוכב מוכשר, הצליח צ'רצ'יל להחליק מדבשת הגמל. המדריך חשב שהתייר הבכיר שלו בסכנה, והציע לו להמשיך את הסיור על סוס. "התחלתי על גמל ואני אגמור על גמל", הוא השיב, וכך אנחנו רואים אותו היום בתמונה - רכוב במלוא עוזו על האוכף - כפי שהיה בכל מהלך העניינים.
עד סופה של ועידת קהיר הוא הצליח לצקת פשר כלשהו במכתבי מקמהון־חוסיין. מבין ארבעת בניו של המלך חוסיין, פייסל קיבל את המלוכה בעיראק (הצרפתים הוציאו אותו מסוריה) ועבדאללה קיבל את המלוכה על עבר הירדן המזרחי, כיום ירדן - שם נותרה משפחתו על כיסאה. לורנס חשב שהפסגה היתה הצלחה אדירה, ו־11 שנים לאחר מכן כתב לצ'רצ'יל שהיא כבר יצרה יותר מעשור של שלום: לא רע.
מלאכתו של צ'רצ'יל לא הושלמה. כעת היה עליו לבדוק אם יוכל ליישב במילים את חוסר העקביות עם הצהרת בלפור. התחנה הבאה היתה ירושלים, ובפגישותיו שם ניהל את גרסתו למשפט שלמה, החכם מכל אדם.
הוא נפגש עם שתי קבוצות בזו אחר זו, ראשית עם הערבים, ולאחר מכן עם היהודים. הקבוצה הראשונה שבאה לראות אותו היתה "הוועד הפועל של הקונגרס הערבי־פלשתיני". הם לא הותירו רושם טוב על צ'רצ'יל; ויש לזכור שתחושה כזו כבר קיננה בו, משום שערביי פלשתינה לא הצטרפו לערבים האחרים במרד נגד הטורקים.
לב־ליבו של הטיעון של הערבים היה שהיהודים צריכים להתחפף. שיש לבטל את הצהרת בלפור. "היהודים היו אלה שגרמו אקטיבית לחורבן בארצות רבות... היהודים שבטיים ולא ידידותיים לשכנים, ואינם יכולים להתערב עם מי שחיים בסביבתם... יהודי הוא יהודי בכל מקום בעולם", וכן הלאה.
הם לא הראו כל סימן לכך שהם מוכנים לפשרה, או להגיע לאיזו שהיא הבנה עם המתיישבים. שלטון משותף, חוק משותף, ריבונות משותפת, פתרון פדרלי - דבר מאלה לא היה מקובל עליהם. יהודים החוצה, הם אמרו. כפי שאמר מאוחר יותר אבא אבן - "הפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות", וכמו שהתחילו, כך גם התנהלו בהמשך.
צ'רצ'יל האזין להם ברוב קשב, ואז הגיב בעצה פרקטית. הוא הדגיש את שני הצדדים של הצהרת בלפור - ההגנה שהיא מספקת לזכויות האזרחיות והפוליטיות של העמים החיים בארץ. הוא ציין כי ההצהרה התייחסה לבית לאומי כלשהו ליהודים, ולא לבית לאומי מסוים, והוסיף אמירה מעורפלת שיהיה זה בית משותף ולא רכוש יהודי בלבד.
"אם הבטחה אחת תתקיים, כך גם האחרת, ויעריכו אותנו על פי הדרך שבה נמלא בנאמנות את שתיהן", הוא אמר להם, אבל מהות ההבטחה של בלפור ליהודים - חייבת להתקיים. אין דרך לעקוף אותה.
"הצהרה זו נמסרה בזמן שהלחימה עדיין נמשכה, כשניצחון ותבוסה היו תלויים על כף המאזניים. ועל כן יש להתייחס אליה כאל אחת העובדות שכוננו עם הניצחון במלחמה הגדולה... מעבר לכך, יש צדק מוחלט בכך שליהודים, הפזורים בכל העולם, יהיה מרכז לאומי ובית לאומי שבו חלק מהם יכולים להתאחד. ואיפה זה יכול להיות אם לא באדמת פלשתינה, שאליה הם קשורים בכל נימי נפשם זה שלושת אלפים שנה?"
לאחר מכן הוא שמע את המשלחת היהודית. הנאום שלהם, כפי שהיה אפשר לצפות, נוסח בקפידה כך שיערב לאוזניו של צ'רצ'יל. "התוכנית היהודית והציונית שלנו מדגישה במיוחד ביסוס של ידידות כנה בינינו לבין הערבים", אמרו. "העם היהודי חוזר אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות למולדתו, ואינו יכול לסבול את החשד שברצונו לשלול את זכויותיו של עם אחר".
צ'רצ'יל ענה בכובד ראש, בנימה של יועץ רומי המשמש בורר בוויכוח. שבט אחד אולי מתקדם יותר, תרבותי יותר - אבל יש להם חובה לשבטים הפראיים שעומדים בפני סכנת נישול מאדמתם. המתיישבים היהודים חייבים להפגין "זהירות" ו"סבלנות", הוא הזהיר. הם חייבים לשכך את חששם של אחרים, גם אם החשש הזה אינו מוצדק.
מאוחר יותר, בנאום שנשא במתחם שבו החלו לבנות את האוניברסיטה העברית, הוא חזר על המסר שלו: ליהודים יש אחריות גדולה; אכן, יש להם הזדמנות ליצור ארץ זבת חלב ודבש, אבל "כל צעד שאתם נוקטים חייב להיות לטובתם החומרית והמוסרית של כל אזרחי פלשתינה".
לאחר מכן הוא קיבל עץ סמלי לשתילה. באופן סמלי, העץ לא שרד.
• • •
היו שאמרו שצ'רצ'יל היה תמים בדרך שבה טיפל בשאלה היהודית־ערבית, והיו שאמרו שהוא נהג בחוסר כנות. במארס 1921 הוא החליט סופית שעבר הירדן המערבי אינו כלול בתנאי ההבטחה של מקמהון־חוסיין. הוא לא יהיה חלק מממלכתו של עבדאללה, בנו של חוסיין.
היתה זו ראשית כינונו של הבית הלאומי שהבטיח בלפור ליהודים - ורבים האשימו את צ'רצ'יל בכך שבהחלטה הזו הוא היה "כלי משחק בקונספירציה היהודית העולמית הגדולה".
יהיו מטורפים שונים ומשונים שיגידו לכם שאמו של צ'רצ'יל, ג'ני ג'רום, היתה ממשפחה יהודית (היא לא היתה. אביה היה נצר להוגנוטים, אולי היה לה דם אינדיאני, אבל יהודייה היא לא היתה). יש שיאמרו, וזה קצת יותר מתקבל על הדעת, שהשקפותיו עוּותו בגלל התרומות הגדולות שקיבל מבנקאים ומאנשי עסקים יהודים: ארנסט קאסל, סר הנרי סטרקוש, ברנרד ברוך. נכון בהחלט שהמימון האישי של צ'רצ'יל לא היה עובר היום את מבחן המגזין הסאטירי הביקורתי "פרייבט איי". הם לא היו נראים טוב אם היו מורחים אותם על העמוד הראשון של ה"גרדיאן".
הוא אכן לקח כסף מאנשים אלה, לפעמים סכומים נכבדים למדי. אבל היו אלה זמנים שונים לחלוטין, כשחברי פרלמנט ושרים קיבלו משכורות נמוכות לאין שיעור - וציפו שתהיה להם הכנסה פרטית - לא היה זה חריג כלל וכלל שפוליטיקאים יקבלו תמיכה כלכלית מהמעריצים שלהם.
בכל מקרה, איני חושב שהתרומות האלה שינו כהוא זה את העמדה של צ'רצ'יל כלפי העם היהודי, והן גם לא השפיעו על החלטותיו בנוגע לפלשתינה. בבסיס הוא היה פילושמי (חובב יהדות ויהודים), כמו אביו רנדולף, וכזה היה כל חייו. הוא העריץ את המאפיינים היהודיים, שאפיינו גם אותו עצמו - אנרגיה, עצמאות, עבודה קשה, חיי משפחה.
כפי שכתב בעיתון ב־1920: "יש אנשים שאוהבים יהודים ויש כאלה שאינם, אבל אף אדם בר־דעת לא יכול לפקפק בעובדה שהם בלי כל ספק הגזע המדהים ומעורר הכבוד ביותר שנראה בעולם אי פעם". האשימו אותו מדי פעם באמירות גזעניות - כמו במאמר שלא פורסם, שבו הוא כנראה טען כי העם היהודי אחראי במידה מסוימת לחלק מהתרעומת שהוא מעורר, ולתחושה שהם "עברים מוצצי דם". אבל לא ברור מי באמת חיבר את המאמר (טוענים לאיזו יד נעלמה), וכמובן, חשוב לציין שהוא מעולם לא פורסם.
כפי שהבהיר סר מרטין גילברט מעל לכל ספק: צ'רצ'יל העריץ יהודים, העסיק יהודים, נהנה מחברתם של יהודים, והאמין בבית לאומי לעם היהודי. הוא לא ציוני, כך אמר פעם, אבל הוא "קשור לציונות".
כל זה נכון, אבל אין בכך כדי לומר שצ'רצ'יל היה אנטי־ערבי, ובוודאי לא אנטי־מוסלמי. בהחלט היו פעמים, ב־1904 וגם בשנות ה־20, שה"נטייה האוריינטליסטית" הכללית שלו גרמה לו לעשות כמעשה המשורר הערביסט וילפרד סְקוֹוין בלאנט, וממש להתלבש בסגנון ערבי. הוא העריץ את הכאפייה שעטה לורנס איש ערב, וכפי שציין וורן דוקטר בסקירה ההיסטורית שלו, "וינסטון צ'רצ'יל והעולם המוסלמי", הוא מעולם לא שכח שהאימפריה הבריטית היא המעצמה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם: ב־1920 היא היתה ביתם של 87 מיליון מוסלמים.
צ'רצ'יל מחה על אובדן הודו לא רק בגלל המכה ליוקרה הבריטית, אלא גם משום שחשש מפני דיכוי המוסלמים בידי ההינדים. ומאחר שהחיילים המוסלמים היו יקרי ערך לאימפריה, הרצון הטוב של המוסלמים היה חיוני. הוא נטה לצדד בטורקים במאבקיהם ביוונים, אף על פי שהטורקים היו יריביו במלחמת העולם הראשונה.
זכרו מה הוא עשה בעיצומה של 1940, כשבריטניה היתה נואשת לחברים: הוא גייס 100 אלף לירות שטרלינג לבניית מסגד ריג'נטס פארק בלונדון - מחווה שהעולם המוסלמי היה אמור להבחין בה.
• • •
לכן, כשצ'רצ'יל סלל את הדרך לכניסת היהודים לפלשתינה - והספר הלבן שלו מ־1922 עודד הגירה יהודית נוספת - זה היה מפני שהוא באמת האמין כי יהיה זה הדבר הטוב ביותר לאזור הצחיח והזנוח הזה של העולם, והדבר הטוב ביותר לשתי הקהילות. בעיני רוחו ראה יהודים וערבים חיים אלה לצד אלה.
הוא דמיין את שלמה המומחה בטכנולוגיה מושיט יד למוחמד הצעיר עם הטרקטור שלו, ומלמד אותו את אמנות ההשקיה. הוא ראה בוסתנים מלבלבים במדבר, ושפע לכל. והחזון שלו אף נתמך בדבריו של המלך חוסיין הקשיש בכבודו ובעצמו, שכתב בפרסומו "אל־קיבלה" כי פלשתינה היא "המולדת האהובה והמקודשת של בניה המקוריים - היהודים". המלך ההאשמי המשיך וחזה בדיוק אותה נבואה אופטימית שחזה צ'רצ'יל: "הניסיון הוכיח את יכולתם להצליח באנרגיות שלהם ובעבודתם הקשה... חזרתם של הגולים האלה למולדתם תהיה בית ספר מעשי לאחיהם הערבים בשדות, במפעלים ובמסחר, חומרית ורוחנית".
למרבה הצער, לא זה מה שקרה. ככל שנקפו השנים, המתח גבר. ההגירה היהודית גדלה, בעיקר עם תחילת רדיפות הנאצים.
התברר שצ'רצ'יל היה אופטימי מדי לגבי רוח האהבה והשוויון של הציונים הראשונים. הם לא נטו להעסיק ערבים במשקים שלהם. הערבים פתחו במחאות ובפרעות, והחיילים המסכנים של המנדט הבריטי נתקעו בין הפטיש לסדן, נאלצו לירות בערבים - ורבים בבריטניה החלו לחוש שאי־צדק חמור מתחולל פה.
ב־1937 המצב החמיר עד כדי כך שהוחלט להקים את ועדת פיל, כדי להבין מה השתבש בפלשתינה. צ'רצ'יל העיד עדות חשאית בפני הוועדה - ובה אנחנו יכולים לראות בדיוק מה חשב שהוא עושה כשפתח את הדלתות להגירה יהודית של ממש ויצר את המולדת בעברו המערבי של הירדן: "התחייבנו לרעיון שביום מן הימים, בעתיד הרחוק מאוד, בתנאים של צדק ומשפט ונוחות כלכלית, תקום שם מדינה יהודית גדולה, של מיליונים, הרבה יותר מהמתיישבים בארץ כעת" (היום אנחנו רואים איך החזון הזה התגשם. יש יותר משמונה מיליון ישראלים, ויותר מ־75 אחוזים מהם יהודים).
מובן שיהיה צורך להגן על הערבים, הוא אמר לוועדת פיל, והיהודים שגו בכך שהם לא העסיקו אותם. אבל הוא ראה במפעל הציוני דבר מתקדם, נאור ומתַרבֵּת מיסודו. לא היתה כל סיבה לאפשר לערבים לחבל בהתקדמות הזאת - שבסופו של דבר תיטיב עם כולם.
"אני לא חושב שמי שתפס את האבוס ראשון הוא בעל הזכות הבלעדית על האבוס", הוא אמר, זה כמו לטעון כי יש להשאיר את אמריקה בידי האינדיאנים או את אוסטרליה בידי האבוריג'ינים. זה אבסורד, לדעתו - עלבון למושגיו הוויגיים של שיפור חברתי.
בכל מקרה, הוא הכחיש שייבא "גזע זר" לפלשתינה. "כלל וכלל לא", אמר, הערבים הם הכובשים. צ'רצ'יל ציין כי בתקופת ישו האוכלוסייה בפלשתינה היתה גדולה לאין שיעור - והיתה יהודית ברובה. כל זה השתנה במאה השביעית לספירה, "כאשר התחוללה המהפכה המוחמדית בהיסטוריה של העולם, וערב־רב של מוסלמים שטפו את המקומות האלה. הם הרסו הכל, ריסקו הכל. ראיתם את הטרסות על הגבעות שהיו בעבר שדות חקלאיים, ותחת השלטון הערבי נותרו בשיממונם".
הוועדה לחצה על צ'רצ'יל: מתי לדעתו המצב יחזור לקדמותו? מתי היהודים יהיו שוב רוב?
"הממשלה הבריטית היא השופטת, ועליה לשמור על היכולת להיות השופטת", השיב.
במקרה הזה הוא היה אופטימי מדי, אם לא רומנטי. במידה מסוימת, הוא בוודאי ידע זאת. בריטניה לא יכלה להישאר בשליטה על פלשתינה די זמן כדי להבטיח שהמשחק בין היהודים לערבים יישאר הוגן.
• • •
בסוף מלחמת העולם השנייה היה ברור כי המאמצים הבריטיים להישאר בפלשתינה נידונו לכישלון. כעת היה זה בלתי מוסרי ובלתי אפשרי לעצור את ההגירה היהודית. התגובה הערבית היתה אלימה כתמיד, והחיילים הבריטים עשו ככל יכולתם כדי לקיים את עקרונות הצהרת בלפור, ולהיות הוגנים לשני הצדדים. הבריטים עדיין ניסו להגביל את קצב ההגירה היהודית, והיו סצנות נוראיות, שבהן ניצולי מחנות הריכוז הנאציים נעצרו במחנות שהקימו הבריטים ולא הורשו להיכנס לפלשתינה.
טרוריסטים יהודים התחילו להפנות את הרובים ואת הפצצות שלהם כלפי הבריטים עצמם, כלפי מי שיצרו את מולדתם. הם רצחו את לורד מוין, השר הבריטי בפלשתינה, שעל היאכטה שלו התענגה רעייתו של צ'רצ'יל, קלמנטיין, במסעה לים הדרומי עם סוחר האמנות הססגוני טרנס פיליפ. הם הרגו חיילים בריטים שרק מילאו את תפקידם, ועוררו את זעמו של ארנסט בווין, שר החוץ של הלייבור.
עתה התערערה אפילו הציונות של וינסטון צ'רצ'יל. הוא תיאר את המתקפות כ"כפיות טובה איומה". יחסיו עם חיים ויצמן, יליד מנצ'סטר, מאבות הציונות, ניזוקו לעד. בסופו של דבר, הבריטים פשוט נמלטו מפלשתינה והשאירו את המפתח מתחת לשטיח בכניסה. הדגל הורד, ומדינה חדשה נולדה.
תהליך כזה התרחש גם בהודו באותה שנה, אם כי בצורה מכובדת מעט יותר, והוא קרה בעולם כולו בתקופת הדעיכה הגדולה, שסימנה את השלב האחרון בחייו של צ'רצ'יל. בכל מקום בעולם הוא ראה איך מקפלים את דגל בריטניה: ממלאיה ועד מלאווי, מסינגפור ועד סואץ - שם אמריקה שמטה לבסוף את הקרקע תחת היומרה הצבאית של האימפריה הרעועה הישנה, ב־1956.
על כך חשב בוודאי כשאמר במרירות באחרית ימיו: "השגתי הרבה מאוד, וגמרתי בלי כלום". זה כמובן לא נכון, כפי שהוא בוודאי ידע. חשבו על הישגיו במזרח התיכון בלבד.
ירדן היא מדינה יציבה מאוד, מאז ימיו של צ'רצ'יל ועד לימינו, גם אם ידו רעדה קצת כשצייר את גבולותיה. עיראק נשארה במידה רבה בהשפעה בריטית עוד 40 שנה אחרי ועידת קהיר, והנפט העיראקי התברר כיקר ערך להישרדותה של בריטניה במלחמת העולם השנייה. אשר להולדתה של ישראל, שם הוא מילא את תפקיד המיילדת - ובכן, עמדתכם תלויה בשאלה המהותית אם אתם מאמינים או לא בערכה של מדינה יהודית.
אם אתם מאלה הסבורים כי הצהרת בלפור היא הטעות הגדולה ביותר במדיניות החוץ הבריטית, בוודאי תחשבו שצ'רצ'יל טעה כשנתן לה תוקף מעשי. מצד שני, אם אתם חושבים שככלל, יש צדק במתן בית לאומי ליהודים אחרי אלפיים שנות רדיפות, במקום שבו חיו בעבר ושהיה כמעט לא מיושב באותה עת; אם אתם חושבים שהיה חזון בתקווה שהכישורים שלהם יפריחו את השממה; אם אתם חושבים שזה לא רעיון רע שתהיה לפחות דמוקרטיה אחת, גם אם אינה מושלמת, בחלק זה של העולם - אולי תחשבו שצ'רצ'יל הוא במידה מסוימת גיבור.
הוא לא היה יכול לדעת בשנות ה־20 של המאה העשרים כי בקוצר ראייתם ובאנוכיותם, שני הצדדים יבגדו בחזון שלו על "ארץ זבת חלב ודבש". אי אפשר להאשים אותו באופן המביש שבו התייחסה ישראל לפלשתינים, ולא בטרור הפלשתיני, ולא באיכות העלובה של ההנהגה הפלשתינית. גם במה שנראה כמו פירוק עיראק, אם זה באמת מה שקורה כעת, קשה מאוד להאשים אותו.
צ'רצ'יל בהחלט הבין את סכנות הקיצוניוּת האסלאמית והוקיע אותה, אבל אי אפשר להאשים אותו בכישלונה של ההנהגה הערבית. ייתכן כי הדרך היחידה להביא לסיומו של הקונפליקט הבין־עדתי והפלגני בשמיכת הטלאים של המזרח התיכון היא לכונן אימפריה רומית חדשה, אלימה וחסרת רחמים, בשלטון של נציב מייצג, ומערכת של נאמנויות מחייבות לשלטון המרכזי. אלא שזה יהיה לא מקובל מסיבות רבות - וזה גם לא עבד מי יודע מה אצל הרומים (הם ספגו תבוסה מוחצת סמוך לבגדד).
• • •
אי אפשר לומר שצ'רצ'יל לא השיג דבר. רחוק מזה. האידיאלים שלו סייעו לו, בפועל, להימנע מקיבוע האימפריה הבריטית, ולפרק אותה בצורה מכובדת ויעילה יחסית. אחד הפרדוקסים בחייו הוא שמטרותיו הגדולות ביותר, חירות ודמוקרטיה, אומצו על ידי ילדי האימפריה עצמם כשהם דרשו את עצמאותם.
וכך, בעומדו על היאכטה ב־1961, בהחלט היה אפשר לטעון שצ'רצ'יל והמדינה שלו הצטמצמו. הוא היה זקן ושברירי, בריטניה פשטה את הרגל אחרי המלחמה, ושרירי הכסף והמלחמה שלה הידלדלו מאוד - תוצאה שהאמריקנים בהחלט צפו ואף אפשרו.
במדינתו היה כעת מחסור כה חמור במיליונרים, שהוא נאלץ להסתמך על קבלת הפנים של הגנגסטר שעלה בסולם החברתי, אריסטוטל אונאסיס. הוא עמד בצילו הארוך של האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק - מגדל שמגמד את הביג בן בלונדון, כפי שתקציב ההגנה האמריקני גימד את תקציב ההגנה של אירופה כולה, ובריטניה בכללה.
הוא ידע שגורל העולם מוטל כעת בידיים אמריקניות - והוא צדק. בימינו האמריקנים הם שנאלצים לנסות לשמור על הסדר בפלשתינה, להגיע להבנה עם הישראלים, לנסות להתמודד עם הר הגעש כפוי הטובה בעיראק. כאימפריאליסט בריטי, הוא היה כישלון מוחלט. כאידיאליסט, הוא היה הצלחה.
shishabat@israelhayom.co.il
הספר "אפקט צ'רצ'יל" יוצא לאור בימים אלה בהוצאת "סלע מאיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו