אי שם, במגירה מטאפורית בדרום קוריאה, שכב במשך יותר מעשור הרעיון ל"משחק הדיונון" - ולא עניין אף אחד.
היוצר ובמאי הסדרה, הואנג דונג־יאק, החל לפתח אותו כבר ב־2008. בהתחלה חשב לעשות מזה סרט קולנוע, אולם כעבור שנה החל לעבוד על תסריט לסדרה. "זה היה קשה. לקח לי חצי שנה רק לכתוב ולשכתב את שני הפרקים הראשונים", נזכר לאחרונה הבמאי בן ה־50 בראיון ל"קוריאה טיימס".
"'משחק הדיונון' כולל בתוכו משחקי הישרדות, אך למען האמת זו בעצם סדרה על אנשים", המשיך, "יצירות אחרות בז'אנר ההישרדות עוקבות בדרך כלל אחרי גיבור אחד, שצריך לפתור פאזל מסובך כדי לנצח. בסדרה הזאת הסיפור הוא על הלוזרים. אין מנצחים, אין גאונים, אלא אדם שמתקדם קדימה צעד־צעד בעזרת אחרים".
דונג־יאק הציע את הפרויקט היומרני שלו לאולפנים הגדולים במדינה, אך הם דחו אותו בזה אחר זה בטענה שהתוכן אלים מדי והרעיון גרוטסקי ומורכב.
אבל אז, משהו קרה. "כעבור 12 שנים העולם השתנה", הוא מסביר, "היום הגענו למצב שבו מקבלים בברכה סיפורים מוזרים ואלימים כאלה. אנשים מתלהבים מכמה שהסדרה רלוונטית לחיים האמיתיים, אבל זה פשוט העולם שהשתנה וצעד לכיוון מה שמוצג בסדרה, ביחד עם התשוקה להרוויח כסף גדול בכל מחיר. לכן כל כך הרבה אנשים הזדהו עם הסיפור".
דרמת האימה המותחת, על תשעת פרקיה, היא הסדרה הכי מדוברת החודש בטלוויזיה. בתוך ימים ספורים מרגע שעלתה לשידור בנטפליקס ב־17 בספטמבר, טיפסה "משחק הדיונון" למקום הראשון ברשימת הטופ 10 של צופי ענקית הסטרימינג ב־90 מדינות - מארה"ב ועד ישראל.
אחרי שבוע וחצי באוויר חשף מנכ"ל נטפליקס, טד סרנדוס, בכנס תקשורת בבוורלי הילס כי "משחק הדיונון" נמצאת על המסלול הנכון להפוך ללהיט הכי גדול בתולדות החברה.
"לא ראינו את זה מגיע, בוודאי לא מבחינת היקף הפופולריות העולמית", אמר סרנדוס. "הסדרה נמצאת במקום הראשון בעולם כרגע בכל מקום בעולם. אם היא תמשיך למשוך צופים בקצב הזה - היא בהחלט יכולה להיות הסדרה הכי נצפית שלנו, וללא ספק תהיה הלהיט הכי גדול שאינו דובר אנגלית".
עד ש"משחק הדיונון" תנצח בקרב הזה, מי שמובילה בינתיים את טבלת השיאים של נטפליקס היא סדרת הדרמה הרומנטית מ־2020 "ברידג'רטון", שבה צפו לא פחות מ־82 מיליון מנויים, או לפחות בשתי דקות ממנה, כי ככה נטפליקס סופרת צפיות. את המקום השני חולקות "המכשף" ו"לופין" עם 76 מיליון צפיות, "בית הנייר" רביעית, "טייגר קינג" שביעית, "גמביט המלכה" במקום התשיעי ו"אמילי בפריז" נועלת את העשירייה.
• • •
עלילת הסדרה, מבלי להיכנס לספוילרים כבדים, מספרת על 456 אנשים נואשים ובעלי חובות עצומים, שהוזמנו להתחרות במשחק מסתורי עם פרס מובטח למנצח בסך 45.6 מיליארד וון קוריאני (כ־125 מיליון שקלים). המשתתפים מובלים ללוקיישן חשאי ומאובטח, שם הם מגלים כי עליהם להשתתף בסדרה של שישה משחקי ילדות קוריאניים (גולות, משיכת חבל, 1, 2, 3, דג מלוח ואחרים), עם טוויסט אלים וקטלני. מי שנפסל - נהרג.
מאחורי האלימות הפסיכית והקצנת משחקי הילדים התמימים, זאת סדרה על אנשים מיואשים. הדמות הראשית, סונג ג'י־הון, לדוגמה, הוא מהמר חסר מזל שחי אצל אמו החולה ונכנס למשחק כדי להתבסס כלכלית, וכדי למנוע את מעברה לאמריקה של ילדתו בת ה־10 עם גרושתו ואביה החורג.
"כבר מהקריאה הראשונה של התסריט אהבתי את הרעיון", הודה השחקן שמגלם אותו, לי ג'אנג־ג'ה (48), בראיון לאתר הקוריאני "סטאר ניוז".
"זה אמנם משחק למבוגרים, אבל עם אלמנט אימה שמולבש על משחקי ילדים. זה אולי ז'אנר הישרדות, אבל התסריט כולל פרטים על כל הצער והצרות שהובילו את המתחרים להיכנס למשחק. המידע מצטבר לאט־לאט, מהפרק הראשון, ואז מתפוצץ רגשית ואפקטיבית בסוף. לדעתי, זה מה שמייחד את 'משחק הדיונון' מכל סרטי ההישרדות האחרים, וזאת הסיבה שחשבתי שהסדרה טובה עוד מתחילת העבודה עליה".
הבמאי, דונג־יאק, חווה בחייו הפרטיים חלק ממה שחווים גיבורי הסדרה. בזמן כתיבת התסריט התגורר אז אצל אמו וסבתו, ובשלב מסוים עצר את תהליך היצירה בגלל שנאלץ למכור את הלפטופ שלו כדי לשרוד כלכלית. "כשהתחלתי לכתוב את 'משחק הדיונון' הייתי בשפל כלכלי והעברתי את זמני בבתי קפה, בקריאת קומיקסים כמו 'באטל רויאל' (שעליו מבוסס משחק המחשב "פורטנייט"; נ"ו). תהיתי לעצמי איך ארגיש אם אקח חלק במשחק כזה בעצמי, אבל המשחקים שם היו מורכבים מדי ולכן בחרתי להתרכז במשחקי ילדים", סיפר ל"וראייטי".
"ליצור סדרת טלוויזיה מהסיפור הזה היה חוויה. ידעתי שזה הכל או כלום - או שזה יהיה מאסטרפיס, או שייצא פלופ. כל הזמן שאלתי את עצמי אם הצופים ישתכנעו שהדמויות באמת מסכנות את חייהן כדי לשחק משחקי ילדים.
"בכל לילה, לפני הצילומים, ניסיתי לחשוב איך לשפר את הסצנות והתסריט. רמת הלחץ שבו הייתי הגיעה ל־100 אחוזים וזה היכה בי חזק. אני תמיד מסתכל על העבודה שלי כעל אתגר, אבל היצירה הזאת היתה ברמת סיכון גבוהה מאוד, ולפיכך גם שמתי את כל כולי בתוכה כדי שתצליח".
זאת גם הסיבה שדונג־יאק לא נלהב בינתיים לייצר עונה שנייה, למרות הדרישה לכך. "הובלתי את הסדרה לבדי, ככותב וכבמאי, וזאת היתה מעמסה פיזית ונפשית קשה", הסביר, "אז אני עדיין תוהה עם עצמי אם תהיה עונה שנייה ואם אהיה מסוגל לעשות אותה לבד.
"הסברתי לאנשים מדוע אין סיכוי שנוכל להתחיל לעבוד כבר עכשיו על עוד עונה, אבל כל כך הרבה אנשים כבר התאהבו בסדרה, ופתאום אני מרגיש שאני לא יכול לומר עוד שלא אעשה זאת.
"ההצלחה הזאת היא ברכה וקללה. זוהי הכרה שתלווה אותי לכל החיים, אבל גם תעקוב אחריי כל הזמן. כל מה שאעשה מעכשיו והלאה מייד יושווה ל'משחק הדיונון', כך שזה בו בזמן גם נטל וגם כבוד".
• • •
השחקן פארק הא־סו (39), שמגלם את צ'ו סאנג־וו, חברו הקרוב של הדמות הראשית, סיפר למגזין הפופ הקוריאני "Soompi" כי במידה מסוימת חזה את ההצלחה הבינלאומית. "יש מגוון דברים שאנשים יכולים להתחבר אליהם, והיה לי ברור שהסדרה תגרום לצופים להפעיל את המוח ולחשוב תוך כדי צפייה. עדיין, לא האמנתי שהיא תהיה גדולה כל כך.
"התחלתי להבין את העוצמות רק כשהתחילו להגיע אלי הודעות מאנשים שחיים בחו"ל, למשל אלפי אנשים שאני לא מכיר שבירכו אותי על בני הבכור, שבדיוק נולד השבוע".
גם הויון יונג בת ה־27 כבר מרגישה את האפטר אפקט של הדיונון. אמנם כבר לפני הסדרה היא היתה דוגמנית מפורסמת, שהתנוססה על שערי מגזיני האופנה הנחשבים לאחר שהתגלתה בריאליטי "Korea's next top model" (שבו סיימה במקום השני), אולם מאז "משחק הדיונון" זינק מספר העוקבים שלה באינסטגרם מ־400 אלף ליותר מ־14.5 מיליון, נכון לכתיבת שורות אלה. הנתון הזה מציב אותה כשחקנית הקוריאנית עם הכי הרבה עוקבים באינסטוש, והיא אפילו לא ידעה שהיא שחקנית.
יונג מגלמת בסדרה את קאנג סיי־בייוק, צעירה שברחה מצפון קוריאה וחולמת לגרוף את הקופה כדי שתוכל להבריח לדרום את משפחתה ולעזור לאחיה הקטן, שחי בבית יתומים. עבור יונג, זהו תפקיד דרמטי ראשון על המסך ואת האודישן לסדרה עשתה באמצעות סרטון וידאו שצילמה ושלחה בטלפון, מכיוון שבאותו הזמן שהתה בשבוע האופנה בניו יורק.
בראיון לעיתון "The Korea Herald" חשפה כי בתחילת העבודה ביקשה להיפגש עם הבמאי, מכיוון שחשה חוסר ביטחון עצמי ופקפקה ביכולותיה כשחקנית. "כשהתחילו הצילומים הצעתי לבמאי לאכול איתי צהריים ביחד, סתם ללא סיבה מיוחדת", אמרה, "אני חושבת שרציתי לקבל ממנו אישור שאני באמת מתאימה לדמות. בזכות העצות שלו ותמיכת השחקנים הוותיקים הצלחתי להשלים בהצלחה את התפקיד".
מי ששופכת אור נוסף על הסדרה היא ד"ר אירה ליאן, ראשת מדור קוריאה בחוג ללימודי אסיה של האוניברסיטה העברית.
"אלה שמכירים את זירת הבידור הקוריאנית יודעים שב'משחק הדיונון' משתתפים שני שחקנים שהם סוג של בראד פיט וטום קרוז מקומיים, שאחד מהם הוא השחקן שמפתה את הדמות הראשית להשתתף במשחק בתחנת הרכבת בפרק הראשון", היא אומרת. "הפן הזה מתפספס לחלוטין כשישראלים צופים בסדרה, וחשוב להבין שהשחקנים הם הכי גדולים ומפורסמים בקוריאה.
"מי שבולטת מאוד בסגנון המשחק הקוריאני ותמידת נוכחת בתכנים הפופולריים, היא המלנכוליה. יש לזה אפילו מילה מדויקת בקוריאנית, 'חאן', שמתייחסת לאלמנט הזה, סוחט הדמעות. בהרבה סרטים, אפילו בקומדיות, יש רגע שבו הצופה בוכה בגלל משהו נוגע ללב. זה מאוד נפוץ ומאפיין את התרבות הקוריאנית. אם הצופים הישראלים לא דמעו ברגעים האלה, כנראה משהו התפספס בפער בין התרבויות.
"מרבית היצירות הקוריאניות רחוקות מלהיות אלימות. לרוב מדובר בקומדיות ובמלודרמות, המציגות את אותו 'חאן'. יש גם זרם של אלימות מוגזמת, אבל היא בדרך כלל מאוד אסתטית בהשוואה לאלימות יפנית, למשל".
אילו עוד אלמנטים, לדעתך, הצופה הישראלי פספס?
"יש מין הרגשה משותפת שמייחדת את העם הקוריאני, ואגב נפוצה מאוד גם בקרב העם היהודי, וזו התחושה כאילו כל הזמן רודפים אותנו ומתעללים בנו.
"הדמויות ברובן הן מאותו דור בערך, בני 40 ומעלה. מה זה אומר? שכולן חוו את המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה. זה היה מעבר מאוד כאוב שגבה המון חיי אדם במדינה, בין השאר סביב מאבק לזכויות עובדים, שעליו מעידה הדמות הראשית כמקור לטרגדיה שהשפיעה על חייו".
• • •
כדי לקלוט את הטירוף סביב "משחק הדיונון", כדאי להיכנס לרשתות חברתיות. בטיקטוק, לדוגמה, ההאשטג #squidgame רשם יותר מ־27 מיליארד צפיות והוא מאגד בתוכו אינספור ממים, סרטונים, קליפים ועוד.
זה קורה כי "משחק הדיונון" כבר חדרה לחלוטין לתוך העולם האמיתי. באתרים כמו אמזון ניתן להזמין את חליפות הטרנינג הירוקות הממוספרות שלובשים המשתתפים במשחק, או את הסרבלים הוורודים והמסיכות המיוחדות של דמויות השומרים. המחירים נעים בין 20 ל־40 דולר, והעובדה שאנחנו רגע לפני האלווין (ליל כל הקדושים) רק נותנת עוד בוסט למכירה.
את הבובה הענקית "זו", שמנהלת בסדרה את המשחק הקטלני "1, 2, 3, דג מלוח", ניתן לראות כיום בלוקיישנים שונים ברחבי אסיה. נטפליקס הציבה כמה בובות ענק כאלה בתחנות רכבת בסיאול וגם בפיליפינים, כחלק ממסע היח"צ לסדרה, ואזרחים עטים עליהן כדי לצלם סרטונים ויראליים.
אתגר ויראלי נוסף שצבר מעריצים הוא הכנת עוגיית דלגונה, ממתק שהמתחרים בסדרה נדרשו לשבור בעדינות על פי צורות כמו משולש או מטרייה. עכשיו גולשים מכל העולם מנסים את המשימה המסובכת בעצמם, אם כי רבים מדווחים שמה שלא פחות מסובך הוא להכין את אותה עוגייה עגולה, למרות שהמצרכים כוללים רק סוכר וסודה לשתייה.
אם זה לא מספיק, בפריז נפתחה בתחילת השבוע למשך יומיים חנות פופ־אפ, שאפשרה למעוניינים להתחרות במשחקים מהסדרה. למרבה האירוניה, התור הגדול שנוצר מחוץ למתחם התפתח בתוך זמן קצר לקטטה המונית בין המעריצים שהתגודדו על הכניסה, עד שכוחות משטרה נאלצו להפריד ביניהם.
גם פוליטיקאים מקומיים בדרום קוריאה כבר רוכבים על הבאזז של הדיונון, כשהם מנצלים את הסדרה כדי לתפוס בעזרתה כותרות כחלק מקמפיין הבחירות לנשיאות שיתקיימו במארס 2022. מועמד אחד הצביע על סצנה קטלנית מאחד הפרקים וציין כי התנהגות אחת הדמויות בה מזכירה לו "פוליטיקאי מסוים". מועמד אחר גייס את המשחק בסדרה כדי להבטיח חלוקת כסף לאזרחים אם יזכה ביותר ממחצית קולות הבוחרים, והסביר כי "'משחק הדיונון' מייצגת הלך רוח של קוריאנים כיום: נידוי, חורבן ואויבים מכל כיוון".
אחד שפחות נהנה מהתפשטות התופעה הוא בחור קוריאני, שהחל לפתע לקבל אלפי שיחות ביום, לאחר שמספר הטלפון שלו הופיע בסדרה ככזה שאליו צריך להתקשר כדי להתקבל למשחק הקטלני. לדברי האדם האומלל, הוא גם לא יכול לשנות את מספר הטלפון, שכן הוא זקוק לו לצורכי עבודתו.
"אנחנו לא יכולים לעשות כלום כרגע מכיוון שהסדרה כבר יצאה, אבל זה לא שעשינו זאת בכוונה", התנצלו בהפקה בשיחה עם האתר הקוריאני "SBS ניוז", "האמת היא שאנחנו חושבים שהפתרון היחיד עבורו כרגע הוא להחליף את המספר".
הבמאי דונג־יאק הסביר לאתר "9GAG" ש"השתמשנו במספר הזה כי אמרו לנו שהוא בטוח לשימוש. המפיקים לא ציפו שהמספר יעבוד אם מקישים לפני את קידומת החיוג 010. אנחנו באמת מצטערים שלא בדקנו בקפידה, ואני יודע שצוות ההפקה עובד עכשיו על דרך לפצות את אותו אדם. בכוונתנו לקבל את מלוא האחריות לכך, עד הסוף".
במקביל, היה עוד מספר שקפץ לעיני הצופים, של חשבון בנק שנראה בפרק הסיום של העונה ולכאורה שייך לאחת הדמויות הראשיות. זה, מתברר, דווקא לא קרה בטעות.
"חשבון הבנק שייך לאחד מעובדי ההפקה בסדרה וזה נעשה בהסכמה מוחלטת", הסביר דונג־יאק. "שמעתי שהמפיק קיבל לחשבון הפקדות בסך 456 וון (1.24 שקלים) מכל מיני אנשים שצפו בסדרה".
ואם כבר כסף, נטפליקס עלולה אולי גם לשלם על הצלחת הסדרה, לאחר שספקית אינטרנטית קוריאנית ניצלה את הבאזז סביב "משחק הדיונון" כדי לתבוע את נטפליקס, בטענה כי כניסתה לשוק עודדה שימוש מוגבר באינטרנט, ולכן עליה לשלם לחברה 23 מיליון דולר עבור השנים 2021-2019.
• • •
האלימות האכזרית וחסרת הגבולות בסדרה עוררה הרבה רעש, אבל הסיבה המרכזית להצלחת "משחק הדיונון" קשורה דווקא בתוכן שעוטף את ההרג ההמוני שמוצג לצופים. הדרמה לוקחת רעיון של משחק תחרותי פשוט והופכת אותו לבבואה של החברה המודרנית, והדמויות המגוונות מייצגות סוגים שונים של מעמדות סוציו־אקונומיים שהקהל יכול להזדהות איתם.
בנוסף, הסדרה משקפת את כניעת החברה לקפיטליזם. כסף וכוח מנהלים כיום את העולם, שבו יש פער עצום בין עשירים לעניים. התוצאה היא יותר ויותר אנשים שיעשו כל שביכולתם כדי להרוויח יציבות כלכלית, סיטואציה המוכרת לרוב בני האדם על כדור הארץ.
"לא במקרה הסדרה הזאת יצאה עכשיו", מדגישה ד"ר ליאן. "ברקע יש את ההקשר של המגיפה העולמית, עם חגיגת עדכונים יומיומיים על כמות האנשים שמתו. בני אדם הפכו למספרים, ויש תחושה כללית שאנחנו כל הזמן בניסוי כלשהו - למשל, סגר או חיסונים.
"ואז, פתאום, מגיעה 'משחק הדיונון' שמציגה בפנינו ניסויים בבני אדם. למשל, מה יקרה אם ניתן להם פחות אוכל? הסדרה מעבירה לצופה הרגשה של חוסר אינדיבידואליזם, של היעלמות צלם אנוש".
גם לעוצמת האלימות יש חלק משמעותי במשיכה של הצופים לסדרה. ד"ר גל רז, מרצה בפקולטה לאמנויות ובבית הספר למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, מסביר כי "בני אדם נוטים ליהנות במצבים שבהם הם מוצפים באדרנלין. מצבים של חוסר ודאות מסוים, או של מתח, גורמים להצפת אזורים עמוקים במוח בדופאמין - אותה מולקולה שמעורבת באפקט של קוקאין, למשל.
"לכן סרטים וסדרות טלוויזיה עם דימויים ויזואליים קיצוניים, שיוצרים מתח קיצוני, מושכים צופים מסיבות דומות לאלה שגורמות לאנשים להימשך לספורט אקסטרים או לרכבות הרים, למרות שעוצמת החוויה מול המסך בדרך כלל נמוכה יותר.
"המוח, כידוע, נוטה להתרגל. מה שריגש אותנו עשר או אפילו 20 פעמים, לא בהכרח ירגש אותנו באותה העוצמה בפעם ה־30. הפסיכולוגים קוראים לזה 'הביטואציה', וההקצנה של העוצמות הרגשיות בטלוויזיה הפופולרית, בקולנוע וברשתות החברתיות היא תגובה להביטואציה הזו. יוצרות ויוצרים צריכים להיות קיצוניים יותר, כדי להתגבר על סף הגירוי העולה.
"בקולנוע הופקו בעבר הרחוק תכנים קיצוניים מאוד, אבל הם נוצרו בשוליים על ידי יוצרי אוונגרד, כמו לואיס בּוּנְיוּאֵל שהציג ב־1929 עין נחתכת בסכין גילוח, או ז'ורז פראנז'ו שהציג בפרוטרוט את מה שקורה בתוך בית המטבחיים. דימויים גרפיים מהסוג הזה הופכים היום למיינסטרימיים מתמיד, בחסות הסטרימינג והאינטרנט".
• • •
ההצלחה הבינלאומית של הסדרה גם יצרה קונפליקט גדול מאוד בתוך קוריאה. "רבים מהסיפורים האישיים בסדרה משקפים אמיתות חברתיות בקוריאה הדרומית של ימינו", מנתחת ד"ר ליאורה צרפתי, חוקרת קוריאה מאוניברסיטת תל אביב. "זוהי חברה מקוטבת מאוד מבחינה כלכלית, שלמרות הצלחתה בשוק הגלובלי והעושר הקיים בה, אינה מטפלת באופן ממוסד באנשים מוחלשים, מובטלים, פושטי רגל, קשישים ובעלי מוגבלויות.
"הסדרי מדיניות הרווחה בקוריאה מצומצמים, וכך גם האפשרויות לקבל הלוואות. זו גם הסיבה העיקרית לשגשוג תרבות ההימורים, הנשענת על ניסיונות נואשים של אנשים מוחלשים למנף ולהכפיל את הכספים המעטים שהם משיגים.
"בקוריאה הייאוש מובנה במערכת, ופעמים רבות שומעים את הביטוי 'הל צ'וסון' ("הגיהינום של קוריאה"), שמתאר את המציאות הכלכלית העומדת בפני חלק מהאזרחים. שיעורי ההתאבדות במדינה הם מהגבוהים בעולם, והביקורת על המציאות הזו בהחלט נמצאת בסדרה".
ד"ר אלון לבקוביץ, מהמגמה ללימודי אסיה בתוכנית רב־תחומי במדעי הרוח באוניברסיטת בר־אילן, מוסיף כי "יש סדרה שנקראת 'לוכדי עריקים', שגם בה מכבסים את הכביסה הקוריאנית בחוץ, ולקוריאנים ממש קשה לאכול את זה.
"אחד הכינויים הנפוצים של קוריאה הוא 'סמסונג ניישן', כלומר שכשמדברים על קוריאה הדרומית מתייחסים לסיפור ההצלחה של 'מדינת סמסונג'. החלום של כולם הוא לעבוד בסמסונג, ממש כמו שבישראל אנחנו מעדיפים לפעמים להציג את עצמנו כ'סטארט־אפ ניישן'.
"אבל מובן שזו לא באמת המציאות. החברה הקוריאנית בהחלט משלמת מחיר כדי להשיג את היעד הנכסף, מה שיוצר דילמה קוריאנית פנימית. למשל, כש'פרזיטים' זכה באוסקר היללו ושיבחו אותו, אבל בו בזמן גם הפריע להם שביקורת קשה ונוקבת על החברה הקוריאנית מוצגת ככה בעולם".
"כצופים ישראלים, אנחנו מחפשים בסדרה את הדמיון בינינו לבין הדמויות הזרות", מסכמת ד"ר ליאן. "לעומת זאת, הצופים בקוריאה מתחברים מאוד לקונטקסט, לדיונים על הגירה, לקשר עם צפון קוריאה, לדיבור על אי שוויון בחברה. לכן אני לא חושבת שכולם בקוריאה שמחים, כי היא הסדרה הזאת מאוד ביקורתית כלפי קוריאנים. עם זאת, אין ספק ש'משחק הדיונון' היא הצלחה, והצלחות צריך לחגוג".
"נטפליקס למעשה ניצחה את התעשיות המקומיות, הלאומיות והלאומניות. בכל מדינה נהוגות נורמות שונות או יש טאבו מסוים שאי אפשר להראות על המסך, כשבקוריאה למשל זה רומן בין גבר דרום־קוריאני לאישה מקוריאה הצפונית. והנה, באה נטפליקס ולא רק שהיא שוברת טאבואים שונים, אלא שהיא גם מעודדת את התעשייה המקומית ללכת דווקא לנושאים האלה. היא כאילו אומרת: זה מה שאנחנו רוצים לצפות בו, אז תהיו חצופים יותר.
"סדרה כזאת לא היה יכולה להיות משודרת בערוץ טלוויזיה אחר בקוריאה, אבל נטפליקס דווקא מעודדת תוכן כזה כי היא יודעת שהוא ימשוך אליו את הצופה מבחוץ".
• • •
"משחק הדיונון" ממשיכה את "הגל הקוריאני", הכולל השתלבות התרבות הפופולרית מקוריאה הדרומית, שפורצת גבולות ומצליחה מסביב לעולם. כך, למשל, קרה עם להקת הבנים BTS, עם הסרט זוכה האוסקר "פרזיטים" משנת 2019, וכמובן עם הלהיט שובר השיאים "גנגנם סטייל" של פסיי (4.2 מיליארד צפיות ביוטיוב מאז 2012).
רק בשנתיים האחרונות נרשמה בנטפליקס עלייה של 200 אחוזים בצריכת דרמות קוריאניות על ידי מנויים אמריקנים. סדרות כמו "היורשים", "בונג־סון האדירה", "עולמם של הנשואים" ו"היהלום שבארמון", צברו פופולריות במדינות אסייתיות וגם במערב.
מה שעוזר עוד להפיץ את הבשורה מקוריאה, הוא העובדה שנטפליקס משקיעה מיליונים כדי להנגיש את התכנים הללו לצופים שאינם דוברי שפת המקור. ספקית הסטרימינג מציעה עבור "משחק הדיונון" כתוביות ב־37 שפות ודיבוב ב־34 שפות - יותר מכל ספק תוכן אחר שמתחרה מולה בשוק.
התוכנית של נטפליקס היא להמשיך להפיץ את עצמה למנויים מעוד ועוד מדינות שאינן דוברות אנגלית. ברגע שתצליח להרחיב משמעותית את מאגר הלקוחות שלה מחוץ לארה"ב, שפת ההפקה כבר תהיה כמעט לא רלוונטית ביחס לסיכויי ההצלחה של פרויקט מסוים.
בדרום קוריאה עצמה מחזיקה כיום נטפליקס 3.6 מיליון מנויים. לטענתה, באמצעות השקעותיה בתוכן מקומי, ייצרה החברה הכנסה של 4.7 מיליארד דולר למשק הקוריאני מאז נכנסה למדינה ב־2016, ויצרה 16 אלף מקומות עבודה חדשים.
בטווח זמן של חמש שנים, מ־2015 עד 2020, השקיעה נטפליקס על פי פרסומים שונים לא פחות מ־700 מיליון דולר בסרטים ובסדרות קוריאניים. בשנה הנוכחית היא הגדילה את התקציב, ובכוונתה להוציא 500 מיליון דולר נוספים; סכום אסטרונומי, בוודאי בהשוואה ל־400 המיליונים שהקצתה החברה עבור תוכן בשפה ההודית, אחד השווקים הגדולים באסיה. לפיכך, נדמה כאילו "משחק הדיונון" היתה למעשה הימור מחושב, שהצליח לבסוף מעל למצופה.
הדבר הכי מרשים בנוגע להיסטריה סביב הסדרה, הוא העובדה שלא מדובר בכזאת המבוססת על יצירה קיימת כמו ספרים או חוברות קומיקס, ולכן היא לא הגיעה למרקע עם מאגר מעריצים קיים ומבוסס. אמנם "משחק הדיונון" זכתה למסע קידום משמעותי בקוריאה ובמדינות אסייתיות אחרות, אולם יתר הבאזז עבר בטבעיות מפה לאוזן.
"מנויים צייצו על הסדרה, הבאזז סביבה רץ גם בטיקטוק, והיא גדלה מהר מאוד", אמרה ראש חטיבת הטלוויזיה הבינלאומית של נטפליקס, בלה בג'אריה, למגזין "וראייטי".
לדבריה, "אנשים שמעו עליה, דיברו עליה ואהבו אותה, ופתאום נבנה אספקט חברתי שתרם לסדרה לצמוח מעבר למה שאנחנו מסוגלים לעשות בעצמנו. ידענו שזו סדרה שתשאיר חותם בקוריאה, אבל לא היתה שום דרך לחזות או בכלל לדמיין שהיא תיהפך לכזו גדולה בכל העולם".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו