הפיגוע שבוצע בשבוע שעבר בנמל התעופה בקאבול הימם את העולם. מעבר להרג ולתחושת ההשפלה, שקשה היה שלא לחוש גם אם אתה לא אמריקני, הפיגוע הזה העלה שוב לכותרות את הג'יהאד העולמי, ואם להיות מדויקים - את התחושה שמה שקורה כעת באפגניסטן הוא המבוא לשובו של הטרור הגלובלי, שהיכה במערב בעוצמה בשני העשורים האחרונים.
ייאמר מייד: לא מעט מומחים סבורים שההפך הוא הנכון. שהעולם השתנה, שהטרור השתנה, שאפילו אפגניסטן השתנתה, ושאסור להקיש ממה שקרה בראשית המילניום על מה שיקרה כעת.
ולמרות זאת, יש לחששות על מה להתבסס - החל משיתוף הפעולה ההיסטורי של הטליבאן עם ארגוני הטרור, ועד לעובדה שאחד המהלכים הראשונים של הממשל החדש באפגניסטן היה לפתוח את שערי בתי הכלא ולשחרר אלפי פעילי טרור. המספר המדויק לא ידוע, אבל ארגוני ביון במערב מעריכים כי בקרב המשוחררים היו בין 2,000 ל־6,000 אנשי דאעש. צאו וחישבו מה יקרה אם הם יתחילו להתפזר ברחבי המזרח התיכון ואירופה.
על פי דו"ח המכון למחקרי ביטחון לאומי, ב־2020 נרשמה ירידה של כ־14 אחוזים במספר פיגועי ההתאבדות בהשוואה לשנה שקדמה לה, המשך של הירידה המובהקת שהחלה מאז 2018. לרוב הפיגועים היו אחראים ארגוני הג'יהאד הסָלָפי, שמאחוריהם עומדת הסָלָפיה - תנועה אסלאמית קיצונית מודרנית, שמבקשת להחזיר את האסלאם לימיו הראשונים ולהשליט על נתיניו את החוקים הנוקשים של השריעה.
פריחה בשני גלים
הסלפיה קיימת כבר עשרות שנים, אבל פעילות הג'יהאד שלה התגבשה סביב המלחמה באפגניסטן בשנות ה־80 של המאה הקודמת. תחת דגל המאבק בסובייטים התרכזו עשרות אלפי מוסלמים מכל רחבי האזור, שחברו למוג'הידין (לוחמים חמושים אסלאמיסטים) והשתתפו בניצחון הגדול. זה גם היה הבסיס להקמת משטר הטליבאן באפגניסטן, תחילה כתנועה רעיונית של סטודנטים בעיר קנדהאר, ומ־1995 - כשלטון מרכזי, שהשליט באפגניסטן בנוקשות את חוקי השריעה.
פעילות הטרור של הג'יהאד הסלפי החלה בשלהי שנות ה־80, אבל הוא חווה פריחה בשני גלים: בשניהם הבסיס לפריחתו היה תשתית מדינתית, שסיפקה לו הגנה ותשתית נרחבת לאימונים ולתכנון - עניין שלכאורה קיים גם היום.
הגל הראשון היה באפגניסטן. תחת שלטון הטליבאן בגלגולו הקודם התבסס במדינה ארגון אל־קאעידה, בהנהגתו של אוסמה בן־לאדן. הפיגועים הבולטים הראשונים שלו היו ב־7 באוגוסט 1998 נגד שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה. משאיות תופת נהוגות בידי מחבלים מתאבדים התפוצצו סמוך לשתי השגרירויות. בניירובי נהרגו 212 אנשים, וכ־4,000 נפצעו. בדאר א־סלאם היו נפגעים בודדים, משום שהשגרירות היתה מבודדת יחסית.
בעקבות הפיגועים הורה הנשיא ביל קלינטון על מתקפת תגובה לעבר בסיסי אל־קאעידה. טילי שיוט שוגרו אל מתקנים בסודאן ובאפגניסטן, ששימשו לכאורה בסיסי אימונים של הארגון. בדיעבד התברר כי היעד בסודאן היה מפעל תרופות שכלל לא קשור לאל־קאעידה, וכי הפגיעה באפגניסטן היתה מינורית בלבד.
אל־קאעידה רק התעצם בעקבות הפיגועים האלה. הוא הפך לאבן שואבת עבור צעירים רבים מכל העולם המוסלמי, שחיפשו עניין או משמעות. מאפגניסטן הוביל הארגון פיגוע מהדהד נוסף נגד האמריקנים, באוקטובר 2000: סירת תופת ממולכדת התפוצצה סמוך למשחתת האמריקנית "קול", שעגנה בנמל עדן שבתימן. 17 מלחים נהרגו ו־39 נפצעו.
כעבור פחות משנה, ב־11 בספטמבר 2001, הוביל הארגון את הפיגועים הגדולים בהיסטוריה. שני מטוסים שנחטפו בידי אנשי הארגון, שאומנו בטיס, התרסקו אל תוך מגדלי התאומים בניו יורק. מטוס שלישי רוסק על בניין הפנטגון בוושינגטון, ומטוס רביעי, שנוסעיו הצליחו להיאבק בחוטפים, התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה לפני שהגיע ליעדו בוושינגטון. בפיגועים נהרגו 2,977 אזרחים, ויותר מ־6,000 נפצעו.
פיגועי 11 בספטמבר סימנו את תחילת המלחמה העולמית בטרור. ארה"ב פלשה לאפגניסטן, כשיעדה המוצהר הוא להביס את אל־קאעידה. יעד משני היה להפיל את שלטון הטליבאן, שנתן לארגון מחסה, ויעד שלישי - לבסס במדינה שלטון דמוקרטי.
שני עשורים אחרי, נראה כי היעד השני והיעד השלישי נחלו כישלון צורב. היעד הראשון הצליח במידה משמעותית, אבל לא מוחלטת. גם אחרי הפלישה האמריקנית לאפגניסטן המשיך אל־קאעידה להתקיים ולפעול. הפיגוע הבולט ביותר שביצע היה ב־2004 במדריד, כשעשרה מטעני חבלה התפוצצו בו בזמן בקרונות של רכבות נוסעים. 191 אזרחים נהרגו, ויותר מ־1,500 נפצעו.
למרות זאת, אל־קאעידה נכנס למגננה. מנהיגיו נאלצו לעזוב את אפגניסטן והפכו לנרדפים. רבים מהם חוסלו או נעצרו. בן־לאדן עצמו חוסל בפקיסטן ב־2 במאי 2011, במבצע של "אריות הים" של הצי האמריקני.
הארגון המשיך להתקיים גם אחר כך, בהנהגתו של איימן א־זוואהירי, האב הרוחני והסמכות הדתית הבולטת באל־קאעידה. בשנים האחרונות שוחררו כמה קלטות שמע, שאמינותן לא ברורה, כדי להוכיח שהוא חי ומפקד על הארגון. על ראשו מוצב בקביעות פרס של 25 מיליון דולר, שיינתנו למי שימסור מידע שיביא ללכידתו או לחיסולו, אם כי גורם ביטחוני ישראלי אמר השבוע שלמודיעין במערב כלל לא ברור אם הוא חי ומתפקד.
בשנים האחרונות הורגשה דעיכתו של הארגון. בזה אחר זה התנתקו ממנו ארגונים שפעלו תחת כנפיו; חלקם עברו לפעול עצמאית, וחלקם קיבלו על עצמם את מרותו של המלך החדש - דאעש.
טרור מבוזר
דאעש (או בשמו "המדינה האסלאמית") הוקם ב־2004 כסניף של אל־קאעידה בעיראק, ונודע בראשית ימיו כ"אל־קאעידה עיראק". מטרתו העיקרית אז היתה להילחם בארה"ב, שפלשה לעיראק כחלק ממלחמתה הגלובלית בטרור.
הארגון הותיר אחריו נתיב אינסופי של פיגועים ודם. בעשור הראשון לקיומו הוא היה אחראי למותם של מאות אזרחים, רובם עיראקים. כמו אביו מולידו אל־קאעידה, גם דאעש לחם במקביל במוסלמים כופרים (סונים מתונים ושיעים), וב"צלבנים" - זרים בני דתות אחרות, ובראשם האמריקנים והאירופאים.
ארה"ב חיסלה כמה פעמים את מנהיגי דאעש. ב־2006 חוסל המייסד והמנהיג הראשון, אבו מוסעב א־זרקאווי. ב־2010 חוסלו יורשיו, אבו איוב אל־מסרי ואבו עומר אל־בגדדי. במקומם תפס את ההנהגה מי שהפך את דאעש למעצמת טרור - איברהים עוואד איברהים עלי אל־בדרי, הידוע יותר בכינויו אבו בכר אל־בגדדי.
בהנהגתו של אל־בגדדי הפך דאעש לארגון הטרור הגדול והמשפיע בהיסטוריה המודרנית. כמו באפגניסטן, הוא ניצל מצב גיאו־פוליטי כדי למצב את עצמו: מלחמת האזרחים בסוריה, שערערה את שלטונו של הנשיא אסד וקרעה ממנו נתחים מהמדינה; והניכור הגובר שהרגישו תושביו הסונים של אזור צפון עיראק כלפי הממשל הפרו־אמריקני בבגדד.
בפברואר 2014 התנתק דאעש מאל־קאעידה, לאחר שסירב לציית להנחייתו של א־זוואהירי להפסיק את פעילותו בסוריה. ארבעה חודשים אחר כך הוא גרף את הישגו העיקרי עד אז, כשכבש את העיר מוסול בעיראק. יותר מ־1,000 חיילים עיראקים שנפלו בשבי הוצאו להורג, במה שהיה תחילת מסע הטרור המצולם של הארגון.
זמן קצר אחר כך הכריז אל־בגדדי על הקמת "חליפות המונית", ובמילים פשוטות - מדינה אסלאמית. הוא העמיד את עצמו בראשה וכינה את עצמו "אמיר המאמינים". פעילותו אז הטרידה בעיקר את התושבים בעיראק ובסוריה, ובמידה פחותה את האמריקנים.
לתודעת המערב הוא פרץ באוגוסט 2014. ישראל היתה עסוקה אז במבצע צוק איתן בעזה, כשערב אחד הופיעו בטלוויזיה איש לבוש שחורים ואיש לבוש בגדים כתומים. זה היה סרטון קצר שנערך בקפידה, ובסיומו ערף לובש השחורים את ראשו של האיש בכתום - צלם העיתונות האמריקני ג'יימס פולי.
דאעש הפך בן־לילה לאירוע עולמי. בתוך זמן קצר הוא הצליח לבסס את מעמדו כארגון הטרור המוביל, וארגוני טרור מכל רחבי העולם הצטרפו אליו בזה אחר זה - רבים מהם הזדהו עד אז עם אל־קאעידה. אלפי צעירים נהו אחרי הרעיונות שהפיץ.
בתוך זמן קצר הרחיב דאעש את מוטת שליטתו והקים את מה שכינה "המדינה האסלאמית בעיראק וא־שאם". לוחמיו כבשו שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה והשליטו בהם חוקים נוקשים - מהיעדר זכויות לנשים ועד עונשים קשים לפושעים ולכופרים. הארגון קיים גם מנגנון כלכלי, שמימן את פעילותו ואת פעילות שלוחיו ברחבי העולם: הוא התבסס בעיקר על גביית מסים, על סחר בנפט מבארות שנמצאו בשטחים שעליהם השתלט, ומפרוטקשן לסוגיו - כולל תשלומי כופר של מיליונים עבור שחרור של אנשים שנחטפו.
את מסעותיו הפליא דאעש לתעד ולהפיץ ברשתות החברתיות, החל מהוצאות המוניות להורג בשיטות שונות ומשונות (כמו שריפתו של הטייס הירדני), וכלה בשעבוד מעורר הפלצות של אלפי נערות יזידיות, שנפלו בשבי. לפרסום היתה מטרה כפולה: האחת - להטיל פחד בלב אויביו; והאחרת - לגרום למאמינים לחבור אליו ולפעול בהשראתו.
דאעש הפך לאיום הגדול ביותר על מתנגדיו. הוא הצליח לגייס סביבו קואליציה נדירה, שכללה לא רק את המערב ואת המדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון, אלא גם את רוסיה, איראן השיעית וטורקיה.
במקביל, הפך הארגון לאבן שואבת עבור צעירים מבולבלים או משועממים מכל רחבי העולם. הגיעו אליו גברים שביקשו להילחם, וגם נשים שרצו לשרת את המאבק בדרכן. רבים מהמצטרפים לא הגיעו מהמזרח התיכון אלא דווקא מהמערב: בני מהגרים מאירופה ומצפון אמריקה, שמאסו בחיי העוני וההשפלה וחיפשו דרך לנקמה.
בשונה מאל־קאעידה, דאעש לא ניהל מנגנון פיגועים ריכוזי ונשלט מרחוק. השיטה שלו היתה ביזורית. הוא קרא למאמיניו, באשר הם, לבצע פיגועים בכל דרך, כל עוד המְפגעים - בקליפורניה או בפריז, בברלין או בלונדון - יצהירו שהפיגוע בוצע בשם הארגון ולמען מטרותיו.
חלק מהפעילות בוצעה בידי ארגונים שקיבלו על עצמם את מרותו. חלקם רצו ליהנות מהתהילה, וחלקם מהמימון שהוא העביר להם. סניפים כאלה של דאעש פעלו בשלל יבשות, כולל בגבולות ישראל. הבולטים שבהם היו שלוחת דאעש בסיני, שעדיין פעילה, ושלוחה אחרת ברמת הגולן הסורי, שנמוגה כשצבא סוריה שב לשלוט במרחב הגבול עם ישראל. שתיהן נמנעו כמעט לחלוטין מפעילות נגד ישראל, והתמקדו בלחימה במקומיים.
2016 היתה שנת השיא בפעילותו של דאעש. לצד המשך מסעות הכיבוש והלחימה, הארגון ושותפיו ביצעו כ־330 פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו כ־4,500 בני אדם. אבל הפעילות הנרחבת ורבת הזרועות הזאת גם הובילה בסופו של דבר לקריסתו. הקואליציה שגיבש סביבו הובילו למלחמה נרחבת נגדו, שאליה חברו מטרות נוספות - ובראשן החשש הרוסי מנפילת סוריה, החשש האמריקני מנפילת עיראק, והחשש של משטרים באזור שהם הבאים בתור.
כל אלה חברו למתקפה הנרחבת בהיסטוריה נגד ארגון טרור כלשהו. השתתפו בה, בשיאה, יותר מדינות מאלו שלחמו במלחמת העולם השנייה. ב־2017 הובסה המדינה האסלאמית, וב־2019 היא איבדה את בסיס הכוח האחרון שלה בסוריה. באותה שנה גם חוסל אל־בגדדי, בפשיטה של כוח דלתא אמריקני על המתחם שבו שהה באזור העיר אידליב שבסוריה.
עשור מדמם
העשור שעבר היה המדמם ביותר מבחינת פיגועי טרור. בוצעו בו יותר מ־3,000 פיגועי התאבדות ב־45 מדינות, שבהם נהרגו כ־31 אלף איש ונפצעו כ־57 אלף. בשנות השיא, 2016-2014, נרשמו כ־500 פיגועים בשנה.
הבסתו של דאעש הובילה לירידה הדרגתית בפיגועי הטרור. בשנת 2019 בוצעו 149 פיגועי התאבדות בידי 236 מתאבדים; ב־2020 בוצעו 127 פיגועים, שבהם השתתפו 177 מתאבדים. רוב הפיגועים התרכזו בשלוש מדינות עיקריות: אפגניסטן, סומליה וסוריה.
באפגניסטן בוצעו בשנה שעברה כ־57 פיגועי התאבדות, שהם כמעט מחצית מכללי פיגועי ההתאבדות שנרשמו בעולם. באפריקה היו כ־37 פיגועים, ובמזרח התיכון - כ־33 פיגועים, מהם 19 בסוריה. לרוב הפיגועים היו אחראים ארגוני הג'יהאד הסלפי; חלקו של דאעש בהם הצטמצם משמעותית, וחלקם של ארגונים שמזוהים רעיונית עם אל־קאעידה עלה בהתאמה.
חלק מהפיגועים באפגניסטן בוצעו בידי הטליבאן, וחלק אחר - בידי "דאעש חורסאן" (ISIS־K), הסניף המקומי של דאעש ויריבו של הטליבאן. דאעש חורסאן תופס את הטליבאן כלא מספיק קיצוני ולא מספיק נאמן לחוקי השריעה. רבים מאנשי הארגון היו מהמשוחררים מהכלא לפני שבועות אחדים, מה שמעורר תמיהות לגבי ההיגיון שבשחרור. לא פחות משהפיגוע בנמל התעופה בקאבול פגע באמריקנים, הוא פגע בטליבאן, שנתפס כמי שלא מצליח להביא למדינה את "השקט והשגשוג" שהבטיח.
ארגוני המודיעין במערב ובמדינות ערב עוקבים אחר הנעשה באפגניסטן בדאגה. כל אחד והטרדות שלו. חלקן משותפות לכל "מחנה הטובים", והעיקרית שבהן היא מה שנתפס כתבוסה של ארה"ב, וההשלכות האפשריות על מעמדה באזור ועל הרוח הגבית שקיבלו ארגוני הטרור (ובמידה רבה גם "צבאות טרור" כמו חיזבאללה וחמאס).
דאגה מרכזית נוספת היא שאפגניסטן תהפוך שוב לבסיס טרור. היא עשתה זאת בהתלהבות בשנות ה־80 וה־90 של המילניום הקודם, ושום דבר בהתנהלותו של הטליבאן בשנים האחרונות לא מלמד שהוא הפך לארגון שדוגל בשלום. ראשיו אמנם מקפידים לפזר בימים האחרונים מסרים פייסניים, אבל נראה שהם מחפשים בעיקר שקט מבית כדי לאפשר לשלטונם להתבסס, וכסף מבחוץ, כדי שיוכלו להתקיים.
"התקציב השנתי של ממשלת אפגניסטן הוא 20 מיליארד דולר בשנה", מסביר אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר ראש אמ"ן. "שני מיליארד מזה מגיעים מכספי מסים, והיתר מתרומות במערב. גם אם הם יקבלו עכשיו קצת יותר כסף מסין, ויבריחו קצת יותר סמים, זה לא יסגור להם את הפער. הם צריכים לנהל מדינה, ולכן הם יהיו הרבה יותר זהירים ולא ימהרו לחתום על גט כריתות עם המערב".
גם פרופ' אייל זיסר מאוניברסיטת תל אביב לא משוכנע שמה שהיה הוא שיהיה. "על כל קיצוניות יש יותר קיצוניות", הוא אומר, "דאעש יצא נגד אל־קאעידה, ועכשיו הוא יוצא גם נגד הטליבאן. אני לא בטוח שהוא יצליח. הטליבאן לא ייתנו לדאעש להרים ראש - לא בגלל האמריקנים, אלא כי הם מפחדים ממנו".
לחץ על האמריקנים
גם עם אל־קאעידה מנהל הטליבאן יחסים מורכבים. את פיגועי 11 בספטמבר הוציא אל־קאעידה בלי לעדכן את השלטון באפגניסטן. התוצאה היתה שארגון הטרור איבד את בסיסו, וגם מי שאירח אותו, שלטון הטליבאן, איבד את שליטתו.
"להערכתי, הטליבאן לא ימהר להחזיר את אל־קאעידה, כי זה לא משרת את האינטרסים שלו", אומר זיסר, "אולי הוא לא ירדוף אותם עד חורמה, אבל הוא בוודאי לא יארח אותם בצורה מופגנת כמו בסיבוב הקודם, כי הוא פשוט לא ירוויח מזה כלום".
אבל השאלה היא לא רק מה רוצה הטליבאן, אלא מה רוצים ארגוני הטרור. מבחינתם, אירועי השבועות האחרונים באפגניסטן היו זריקת עידוד משמעותית. השלב הצפוי הבא יהיה האצת הלחץ על האמריקנים לסגת מעיראק, צעד דרמטי בהרבה, גם מבחינת ישראל. בעוד אפגניסטן היא מדינה נחשלת ורחוקה יחסית, עיראק נמצאת בטבורו של המפרץ הפרסי וחולשת על מצבורי נפט גדולים. עזיבת האמריקנים עלולה להעביר את המדינה כליל לידי האיראנים, ולייצר עבורם ציר יבשתי רציף מאיראן עד לבנון והים התיכון.
"לא חזרנו ל־11 בספטמבר", אומר ידלין, "המצב החדש מחייב מעקב, כי לראשונה מאז 2018 יש מדינה שהשריעה שולטת בה, אבל הטליבאן של היום שונה. הוא לא אל־קאעידה, וודאי שהוא לא דאעש. הוא ישב במשך כמה שנים בריץ־קרלטון בקטאר והתרגל לחיים הטובים. לא בטוח שהוא ירוץ למקד אליו מחדש את החיצים של כל העולם".
"אנחנו תמיד עושים אותה הטעות של התבססות על העבר בניסיון לחזות את העתיד", אומר יורם שוייצר, לשעבר איש קהילת המודיעין, וכיום ראש תוכנית מחקר טרור ומלחמה בעצימות נמוכה במכון למחקרי ביטחון לאומי. להערכתו, "אל־קאעידה ודאעש ינסו להרים ראש ולנצל את המצב כדי לעורר את ההמונים, אבל אין להם את התשתית שהיתה להם.
"ב־2014 היתה חולשה של המחוזות הסוניים בעיראק, מכיוון שהם קופחו על ידי הממשלה העיראקית, ולכן הם לא לחמו במוסול. בסוריה היתה חולשה של השלטון המרכזי, בגלל מלחמת האזרחים. אל־בגדדי הימר והקים את המדינה האסלאמית - וכשל. הוא הגזים כשהעריך שיצליח לצאת טוב מריב עם כל העולם".
גם שוייצר סבור שאפגניסטן לא תמהר שוב לתת קארט־בלאנש לארגוני הטרור לפעול בשטחה ומשטחה: "הם למדו את הלקח. להערכתי, זה יכול לקרות רק במדינות כושלות כמו תימן או סומליה, שבהן ארגון ג'יהאד־סלפי יכול לפרוח. הסבירות שזה יקרה במדינות אחרות היא נמוכה מאוד, אלא אם כן יקרה שוב ברבור שחור (אירוע חריג ובלתי צפוי; י"ל) כמו האביב הערבי".
בלי לירות כדור אחד
המומחים מאוחדים בדעתם שבהיעדר מדינה שממנה יוכלו ארגוני הטרור לפעול בחופשיות, הם יתקשו לשחזר את הצלחתם. אבל בה־ בעת, הדעה הרווחת היא שהם ינסו לנצל כעת את המומנטום מהבריחה האמריקנית מאפגניסטן. עיראק תהיה במוקד, אבל לא רק היא. גורמי ביטחון מעריכים שצפויה כעת עלייה בניסיונות הפיגוע מצד כל ארגון טרור אפשרי.
"אני מתקשה לראות כיום באל־קאעידה את המנהיגות והיצירתיות שהיו בעבר", אומר שוייצר, "רוב המנהיגות הוותיקה חוסלה, וכלל לא ברור מי שם עדיין חי ומתפקד".
גורלו של א־זוואהירי לא ידוע. מי שמנהיג את הארגון בשנים האחרונות הוא סייף אל־עאדל, שפועל כנראה מאיראן. לאיראנים יחסים מורכבים עם הארגון - הוא יריבם, בהיותו סוני, אבל שותפם למלחמה באמריקנים. בנובמבר אשתקד דווח בפרסומים זרים כי המוסד חיסל בטהרן את עבדאללה אחמד עבדאללה (או בכינויו אבו מוחמד אל־מסרי), שהיה אחראי לפיגועים בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה. החיסול בוצע ב־7 באוגוסט, בדיוק ביום השנה ה־22 לפיגועים.
"כדי שאל־קאעידה ירים ראש מחדש, הוא צריך מנוע צמיחה", אומר שוייצר, "המלחמה באפגניסטן בשנות ה־80 היתה מנוע כזה; ספק אם הוא קיים כיום. דאעש אמנם פעיל יותר, אבל גם הוא חווה בשנים האחרונות ירידה בפעילותו. רוב פעילותו מתנהלת מתחת לרדאר, ובעיקר במקומות רחוקים, כמו ניגריה, ניז'ר, קמרון וקונגו, או בעיראק ובסוריה. למערב הוא לא מצליח להגיע".
התחושה הכללית היא שרמת האיום מצד דאעש ירדה משמעותית. זה קרה לא מעט בזכות העובדה שהעולם למד להיאבק טוב יותר בטרור. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר - ובעיקר בעקבות המלחמה נגד דאעש והפיגועים שביצע במערב - החלו ארגוני הביון לשתף פעולה, להחליף מידע, לתאם מהלכים. במקביל, רשתות הטלוויזיה המסורתיות החליטו להפסיק לשדר את סרטי הסנאף של דאעש, ובעקבותיהם החלו גם הרשתות החברתיות לצנזר ולבלום מידע, ולחסום גורמים שהפיצו וצרכו אותו. לעולם לקח זמן, אבל הוא למד להתמודד.
לישראל היה (ועדיין יש) חלק מרכזי בכך. בעוד האמריקנים היו כבולים לחוקי פרטיות נוקשים (חלקם תולדה של עריקתו של אדוארד סנודן, שלוותה בחשיפת סודות תוכנת המעקב של ה־CIA) - המודיעין והטכנולוגיה הישראליים עשו פלאים.
דוגמה לכך ניתנה בעקבות הפיגוע שבוצע ב־2015 בסן ברנרדינו שבקליפורניה. בתי המשפט בארה"ב סירבו לדרישת גורמי הביטחון להורות לחברת אפל לפרוץ את הטלפון של המחבל שביצע את הפיגוע, בטענת פרטיות, ומי שעשתה זאת עבורם היא חברה ישראלית קטנה בשם "אזימוט".
אבל העיקר היה בשיתוף פעולה בין־מדינתי. מעט מאוד פורסם על חלקה של ישראל במלחמה הגלובלית בטרור בכלל, ובמלחמה בדאעש בפרט. מאחר שסוריה נמצאת מאז ומתמיד במרכז העיסוק הישראלי, לאמ"ן ולמוסד היה יתרון מובהק באיסוף מידע ובהפעלת מקורות באזור שהפך לפתע למוקד התעניינות עולמי.
בהערכה זהירה, מידע שהעבירה ישראל אפשר לסכל עשרות פיגועים במערב, חלקם במדינות ידידותיות פחות, כמו טורקיה. בנוסף, הוא שימש בלא מעט מבצעים שניהלה הקואליציה נגד דאעש, בעיקר בסוריה, אבל גם בעיראק. במילים אחרות: גם מבלי לירות כדור אחד, לישראל היה חלק משמעותי בהבסת המדינה האסלאמית.
עידוד מורלי לטרור
הפגיעה במרכזי הכובד של ארגוני הג'יהאד העולמי, והיעדרם של יד מכוונת וראש אסטרטגי בארגונים אלה, גרמו לכך שגם כאשר היו הזדמנויות לפיגועי על, הן לא נוצלו. כך היה ב־2019, כאשר מוחמד א־שמראני, חניך בקורס הטיס של חיל האוויר הסעודי שהתאמן בארה"ב, פתח באש בבסיס בפלורידה והרג שלושה אמריקנים. בחקירה התברר כי שמראני היה מוסלמי קיצוני. "אני נגד רשע, ואמריקה הפכה לאומה של רשע", כתב ברשתות החברתיות זמן קצר לפני שפעל.
"התברר כי אל־קאעידה בפנינסולה הערבית גייסו אותו", מספר שוייצר, "הוא נשלח להתאמן בארה"ב והיה אמור להישאר שם עד סוף הקורס. במקום לירות סתם כך בבסיס, הוא היה יכול לחכות לטקס הסיום של הקורס ולהתאבד עם מטוס על הקהל, או לחזור לסעודיה, לקחת שם מטוס ולעשות מגה־פיגוע".
במקום זה, שמראני עשה פיגוע קטן יחסית. במדינה שבה יש מדי יום פיגועי ירי, כולל המוני, זה היה עוד אירוע אחד בשרשרת, שלא עורר תהודה נרחבת.
כאמור, ההערכה הרווחת היא שלמרות המתרחש באפגניסטן, הטרור העולמי יתקשה להרים ראש מחדש. מנגד - זה גם מה שחשבו אחרי הפלישה האמריקנית לאפגניסטן ולעיראק, והנטייה היא לחפש את מה שהיה - אבל ייתכן שבשלב הבא של הטרור העולמי נראה מוטציה אחרת.
"המבחן הראשון יהיה לראות אם אל־קאעידה מנסה להתבסס מחדש באפגניסטן", אומר שוייצר, "להקים מחנות אימונים. לפעול. להחזיר לשם חלק מההנהגה מאיראן. אם זה יקרה, זה יהיה איתות רציני".
הטרור העולמי מעולם לא שם את ישראל כיעד מרכזי. ישראל אמנם היתה ברשימת היעדים, אבל במקום נמוך יחסית, אחרי יעדים אמריקניים ואירופיים, אחרי המאמץ לפגוע במשטרים הסוניים המתונים יחסית, ואחרי המלחמה הבלתי נגמרת בין הסונים לשיעים.
דוגמה חריגה לניסיון פיגוע כזה היתה ב־2002 בקניה. שלושה ישראלים ו־13 קנייתים נהרגו במתקפה משולבת על מלון "פרדייז" בניירובי. טילי כתף שנורו אל מטוס ארקיע שהמריא ממומבסה החטיאו אותו. ארגון שמקורב לאל־קאעידה היה אחראי לפיגועים האלה.
בהמשך היו לא מעט תכנונים לפגוע במטרות ישראליות, שסוכלו או לא יצאו לפועל. סביר שארגוני הטרור גם חששו מעוצמתה של ישראל באזור. "הם עבדו בשיטת הסלאמי", אומר גורם ביטחוני בכיר, "כוונתם היתה לגמור קודם כל עם איומים יותר קטנים מבחינתם, ורק אז, כשיהיו חזקים מספיק, להתפנות אלינו. זה לא קרה. זאת הסיבה שלמרות שדאעש עדיין פעיל בסיני, הוא לא פועל נגדנו".
מי שכן עלולים לקחת דוגמה, ולפעול, הם דווקא ארגוני טרור אחרים שפועלים נגד ישראל - הארגונים הפלשתיניים, ובמידה פחותה חיזבאללה. "ארגונים כאלה עלולים לקבל השראה מסוכנת ממה שקרה באפגניסטן", סבור שוייצר, "התפיסה שארגון קטן יכול לנצח מעצמה גדולה - נסראללה כבר רוכב עליה, למרות שמדובר בסונים שנואי נפשו".
"מה שקרה באפגניסטן הוא עידוד מורלי משמעותי מאוד לטרור", ממשיך ידלין, "הוכח שעם הרבה סבלנות ועזרה מאללה, וגם אם מחכים 20 שנה, אפשר לנצח בסוף גם מעצמות כמו ארה"ב. מנגד, לא הייתי נכנס לפאניקה. לא חזרנו ל־11 בספטמבר 2001".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו