הקול שלו הוא אולי אחד מהמוכרים בישראל, אבל כשיורם ארבל יושב להנאתו בבית קפה במרכז תל אביב, בלי משקפי ראייה ו־22 שחקנים שרצים אחרי כדור לפניו - הוא לא נראה כמו שדרן הספורט המיתולוגי ששידר אלפי משחקים, הגה את "ככה לא בונים חומה!" והביא לחיינו את "ה־ל־לו־יה!".
"מטבע לשון זה דבר שקורה לך פעם בקריירה, אולי פעמיים", הוא מחייך, "וצריך גם הרבה מזל בשביל שהפעמיים האלה יקרו. זה דבר שבא מהבטן, אתה לא יכול לתכנן אותו, אתה לא יכול לבנות אותו, אתה לא יכול לחשוב 'מתי אני אגיד את זה'. כיף לדעת שאתה מופיע בלקסיקון של השפה, שטבעת ביטוי שמשתמשים בו בכל מיני קונוטציות - וזה יישאר גם אחרי מותי, אין לי ספק בכלל. אני מקווה שלא רק זה".
ארבל שב ומתעצבן, כשהוא משחזר בראשו את אותו שער טיפשי שספגה נבחרת ישראל מנבחרת אוסטרליה במארס 1989, במסגרת מוקדמות מונדיאל 1990. "נורא כעסתי על השער הזה, שומעים את זה בשידור. עד היום, כשאני שומע את זה בשידור חוזר, אני נזכר כמה כעסתי".
הוא שידר אלפי שידורי ספורט, בכל המסגרות האפשריות, ובכל הענפים: כדורגל, כדורסל, גביע אירופה, יורוליג, ליגת האלופות, מונדיאלים (מ־1978 ועד 2002, ושוב ב־2014), יורו (1984, 1988, 2012, 2021), אולימפיאדה (לוס אנג'לס, סיאול, לונדון) - יו ניים איט. ארבל היה שם לפני כולם, לפני ה־VAR ולפני שהקורונה חיבלה באירועי ספורט רק כי היא יכולה.
הוא גם היה הראשון לדווח על היריות בכיכר רבין, אז כיכר מלכי ישראל, ב־4 בנובמבר 1995. באותה שעה שידר בערוץ 2 את תוכנית הסיכום של הליגה, "הדקה ה־91", מאולפני טלעד בירושלים. השידור נקטע בהודעה המצמררת בקולו השקט: "לפני כחצי שעה, בתום עצרת ההזדהות בכיכר מלכי ישראל שבתל אביב, היה ניסיון לפגוע בראש הממשלה יצחק רבין. נורו שלוש יריות לעברו, נשמעו שם שלוש יריות. היורה נתפס, לפי הידיעות שבידנו. ראש הממשלה הועבר לבית החולים איכילוב בתל אביב, מצבו אינו ידוע לנו בשלב הזה".
"הקראתי את ההודעה פעמיים", הוא משחזר. "עוד לא היה ברור מה שלומו של רבין, זה התברר רק מאוחר יותר. בתוך כמה דקות התארגן השידור של החדשות מהכיכר, ואנחנו סיימנו את השידור שלנו".
• • •
בעונת הכדורגל החדשה של ליגת העל, נראה ונשמע את ארבל בן ה־79 משדר משחקים בערוצי הספורט של צ'רלטון וגם ב־ONE, אתר שסייע להקים (בשמו הקודם, "הדקה ה־91"), שבו הוא משדר את הליגה הספרדית.
יש לך השפעה על אילו משחקים אתה מקבל לשידור?
"לא פורמלית, אבל אני חושב שמי שעושה את סידור העבודה לוקח בחשבון את מעמדי ואת היכולת שלי. אם יש אפשרות לשים אותי במשחק חשוב, לא ישבצו אותי למשחק בינוני. נכון שלפעמים נכנסים שיקולים אחרים, 'מגיע לזה' ו'מגיע להוא', אין לי בעיה עם זה. אין לי בעיה לשדר גם משחקי תחתית בליגה".
איך הרמה של המשחקים בישראל היום לעומת פעם?
"אוהבים אצלנו נוסטלגיה, אוהבים לומר שפעם היה פה כדורגל טוב, והיום הוא פחות טוב. זה לא נכון. המשחק השתנה. הוא יותר מהיר, יותר פיזי. נכון שהוא פחות יפה לעין, כי אז שיחקו יותר לאט, אבל הרמה עולה. לצערי הרב, לא בקצב שהייתי רוצה".
מה דעתך על האלימות ביציעים וההתנהגות של האוהדים, לעומת שנות ה־70 וה־80?
"יש שיפור גדול, המצב מעודד. אין ספק שמאז שמפרידים בין הקהלים ויש מספיק סדרנים, הכל יותר טוב. אני זוכר מחזות מאוד קשים, לא רק פה אלא בכל העולם".
כשאתה משדר משחק של בני סכנין מול הפועל חדרה, זה עדיין מרגש אותך?
"כן, זה מרגש אותי. אני עדיין מגיע מוקדם למגרש, כדי להיכנס לאווירה, אבל גם בתקופה ששידרתי הרבה באירופה, אנשים תמיד שאלו אותי, וגם אני שאלתי את עצמי, 'איך אתה מגיע מקאמפ נואו לשכונת התקווה? איך אתה מתלהב כשאהוד בן־טובים נותן גול, כאילו זה היה מראדונה או מסי?'".
ומה ענית לעצמך?
"לפני 30 שנה שלחו אותי מערוץ הספורט לשדר משחק גמר של ילדֹות בכדורגל, גילי 13-12. באתי למגרש, וילדה מחדרה נתנה גול - חבל על הזמן, משהו בין החיבורים. צעקתי בשידור כאילו זה מינימום הגביע העולמי.
"כשאתה מצליח להכניס את עצמך למצב מנטלי של ריכוז, ושוכח מכל היתר באותו זמן - אז מה שאתה עושה זה הדבר החשוב. בשידור חי אתה מתלהב מדברים יפים ומתאכזב מדברים פחות יפים, ולא חשוב באיזה מגרש זה קורה, או מי משחק. אגב, זה גם הסימן שמדובר בחיידק".
אתה מתכונן לכל שידור?
"בוודאי. אין פרט אחד על קבוצה או על שחקן שלא מופיע לי. נכון שאני לא מרבה להשתמש בזה, כי אני משדר יותר מהבטן ופחות שדר של טריוויה, אבל יש לי הכל. אני מגיע טעון בכל החומרים שצריך".
היו ביקורות וטוקבקים מרושעים על כך שאתה לא מזהה שחקנים ומרבה להתבלבל.
"תני לי להרגיע אותם - אני זוכר מצוין. אין שדר שלא טועה, השאלה באיזו תדירות זה קורה, וכמה זה קריטי. כי אם המגן השמאלי מעביר עכשיו מסירה למישהו, וטעית בשם של השחקן - טעית. זה לא קריטי.
"היו לי טעויות של רישול, של רגע מת, של אובדן ריכוז - אבל זה קורה לכל אחד. מי שמחפשים את הטעויות, בדרך כלל גם ימצאו. אם אשב איתך במשחק שמישהו משדר, ונעקוב אחרי השידור, אני אשים את האצבע ואראה לך שכולם טועים. זה תלוי מאוד במצב המנטלי שלך. אם אתה מגיע לא מרוכז או עייף, אתה תטעה.
"אני לא חושב שבחמש השנים האחרונות אני יכול לשים את האצבע על טעות קריטית שלי, לפני זה היו גם היו. במונדיאל 2014 בברזיל נכנס שחקן כמחליף, ולא ידעתי מי עלה ומי ירד. דברים כאלה. היום אני לא חושב שאני טועה יותר מהשדרים האחרים".
אז המבקרים חיפשו אותך.
"גם. זה ככה, מחפשים את הכוכבים. מה מעניין לכתוב על איזה שדר זוטר? הרבה יותר מעניין לכתוב על יורם או על רמי וייץ ולתפוס אותם בקלקלתם. יש את הקטע הזה של שמחה לאיד. בסדר, אני לא מתרגש מזה".
ביקורות בעיתונים היית קורא?
"כן, ואחד מהדברים המדהימים הוא שלפעמים גם לקחתי לתשומת לבי. היום כמעט אין כבר ביקורות על שדרים, ירדו מזה".
• • •
במה אתה שונה משדרים אחרים?
"אחת מהבעיות היום, אפילו כשאתה שומע חדשות ברדיו, וכמובן שגם בשידורי כדורגל, היא שקשה מאוד לזהות מי משדר ולומר - זה השדר שאני אוהב או לא אוהב. לפעמים אני יושב בבית וצופה במשחק, ואני לא יודע מי משדר.
"זה לא קרה בתקופה שלי, לא בתקופה של מאיר ז"ל (איינשטיין; ש"ז) וזה לא קורה גם עם רמי (וייץ). יש לנו נוכחות מסוימת, שאתה כן אוהב או לא אוהב, אבל היא קיימת. קול הוא בסיס, אחר כך נבנים כל הדברים האחרים; הידע, הטיימינג, האופי. היכולת שלך לרגש קשורה בעיקר לכמה אתה מתרגש. אני לא יודע לזייף אורגזמות בשידור, יש כאלו שמנסים בכוח - ממש צורחים. אתה יכול להיות שקט ולהתלהב, אתה לא חייב לצעוק".
מי השדרים הכי טובים היום?
"אני חושב שמאיר היה שדר מצוין, רמי הוא שדר טוב, עמיחי שפיגלר מתפתח להיות שדר טוב. השאלה איזה חותם הם משאירים. הדור הצעיר הם מקצוענים, במיוחד שפיגלר, שגדל בתוך הכדורגל. הוא מביא איתו את הערכים, את הנפש ואת הלב, והלב בשידורים האלה הוא פקטור מאוד חשוב. הוא חי את זה מהבית, והוא נושם כדורגל. לכן אני חושב שמקרב הדור הצעיר, הוא הבולט בעיניי".
לא ציינת את עצמך.
"ישפטו אותי אחרים. אני חושב שאני שדר טוב, מדוד, הוגן. אני לא מוציא אנשים להורג בשידור. אני אוהב שהולך להם, ופחות אוהב שלא הולך להם. חשוב לי שישחקו טוב ושיעשו את מה שאני רואה כמטרה של הספורט המקצועני - בידור. בסופו של דבר, זה בידור. אני לא בעל קבוצה או מאמן, שבשבילו ניצחון בכל מחיר הוא המטרה".
זאת התפיסה האמריקנית. שואו.
"נכון. לכן כעסו עלי בשעתו, כששידרתי משחק של אינטר בברצלונה. מוריניו אימן את אינטר, והם באו למשחק כדי לקלקל. אני כעסתי על זה בשידור, למרות שמבחינה טקטית, זה היה נכון, ומוריניו השיג את המטרה שלו - הוא כפה את המשחק שלו על ברצלונה".
אתה בקשר עם שדרים אחרים?
"אין שדר שהוא חבר שלי. את רמי אני פוגש במסדרונות, יש 'אהלן' ו'איך היה השידור הזה והזה', אבל אנחנו לא חברים. היחסים שלי עם לירן שכנר טובים. את ניב רסקין אני לא פוגש, אז אין לי קשר איתו.
"מאיר איינשטיין ז"ל היה מסוג הציפורים הנדירות שהיו לו הרבה חברים מסביבו, אבל אני אף פעם לא הייתי במעגל הקרוב. לא יצא לי לעבוד איתו, הוא ירש אותי ברשות השידור ואני הצטרפתי לצ'רלטון אחרי שהוא נפטר.
"מה שכן, אני עושה ככל יכולתי לעזור. אם שואלים אותי, אני תמיד מוכן לעזור ולתרום מעט מניסיוני, לא שהם אוהבים את זה כל כך. אנשים אוהבים ללמוד בדרך הקשה, וכל אחד מחפש את הסגנון הייחודי שלו. כשאני מדבר עם שדרים צעירים, אני מדבר איתם בעיקר על טכניקה - להבין את הלך הרוח של השידור, לדעת מתי לדבר ומתי לא. אתה הרי לא יכול ללמד בן אדם מה להגיד או באיזו אינטונציה. הטכניקה היא חשובה, והחבר'ה הצעירים לא כל כך מבינים את זה".
מה אתה חושב על ההדחה של גרטל משידורי השחייה באולימפיאדה?
"לא יצא לי לדבר איתו. קראתי את הראיון איתו במוסף הזה לפני חודש וחצי, והבנתי את הדברים שיצאו מדם ליבו. אין לו יורש בינתיים, הרי אתה לא יכול להחליט יום אחד שאתה שדרן שחייה.
"שחייה היא מקצוע קשה לשידור, וגרטל יודע שחייה וחי אותה. זה שיש לו את היציאות שלו, יש לו. יש לו אישיות מיוחדת, וחלק מהמשפטים שלו הפכו לקאלט, אבל עדיין, הוא יודע מה קורה, הוא יודע לנתח את המשחה. אני חושב שהוא מסוג השדרים שצריך לשדר עד שהוא לא יוכל יותר. אם היו מגלים איזה כוכב חדש בתחום זה אולי היה מובן, אבל אין כוכב".
אלי אילדיס?
"אלי אילדיס הוא מגיש מעולה, אבל אולי הוא היה צריך לסרב לשדר את השחייה מטוקיו, או לעשות מה שמירי נבו עשתה. מירי באה מהספורט, והיא שקדנית ולומדת כל דבר שהיא עושה, וזה מה שעושה את ההבדל. אני חושב שלשלוח שדר שלא בקי בענף זה לעשות עוול לו ולצופים.
"אבל אני מבין את אלי, גם אני לא סירבתי כשאמרו לי לשדר הרמת משקולות. לא הבנתי בזה כלום, פשוט התחלתי למצוא את הצד ההומוריסטי שבזה.
"היום אין שדרים כמו ניסים קיוויתי, שידע על בוריו את המקצוע שהוא משדר, אתלטיקה. הוא לא ישן לילות לפני שידור, מילא מחברות, כתב והכין, ובא לשידור כשהוא יודע. הוא ידע בתוך המקצוע הרבה יותר ממה שאתה מצפה משַדר. לבוא לשדר שחייה היום - צריך להתכונן לזה. בעוונותיי, שידרתי פעם אחת משחה באולימפיאדה, ב־88', כמחליף".
ואיך היה?
"נורא. היתה טעות לעשות את זה".
אתה מרגיש שינוי בתפקיד של השדר היום?
"התפקיד טיפה משתנה, אבל הוא הולך לכיוון שאני אוהב - שידור רגשי. אתה בעצם לוקח את הצופה ואומר לו, 'בוא שב לידי, נחווה את זה ביחד'. כי אין דבר שצופה כדורגל אמיתי לא יודע היום, או לא יכול לבדוק בכמה שניות. מה, תספר לו שוב שמסי נתן לפני שנתיים גול עם העקב? זה פחות רלוונטי. הוא רוצה שתרגש אותו, ולכן השידור הופך להיות יותר רגשי מאשר טכני, ואת זה צריך להפנים".
עם אילו פרשנים הכי אהבת לעבוד?
"עם אייל ברקוביץ' עבדתי שנה אחת ונהניתי מכל רגע. הוא פה גדול, אבל נכנס לתפקיד ועשה אותו מצוין. לשמוע שחקן ברמה הזו, שנחשב לאחד מעשרת המוסרים הטובים ביותר בכדורגל האנגלי, מדבר על משחק - זו הארה. הוא היה שחקן גדול, והוא יודע להעריך מהלך גדול של שחקן, וגם מהלך טיפשי.
"מוטי איווניר הוא פרשן שאני גיליתי, בשנת 1995, ומאז אנחנו משדרים ביחד, עם הפסקות. אני מאוד אוהב לעבוד איתו, כי יש בינינו דברים שהם מעבר למוסכמות השידוריות - הטיימינג, כמה לדבר, התגובה להרמה להנחתה, ההומור. אלה דברים שאתה לא תמיד מצליח לייצר עם פרטנר. אני עובד הרבה גם עם אורי אוזן, שגם הוא פרשן מעולה, וגם עם אבי נמני, שאין עוררין על הידע שלו בכדורגל.
"אני בעד פרשן שבא מהמגרש, שחקן או מאמן. נכון שיש גם עיתונאי ספורט שיודעים המון, אבל פרשנות במשחק, תוך כדי האירוע, צריכה להיות מאדם שחווה את החוויה ויודע מה התחושה של הזיעה בעיניים. אני מאמין בזה.
"במונדיאל 1990 באיטליה עבד לידי פרשן בטלוויזיה האיטלקית שקוראים לו פלה. תאמיני לי, הוא לא אמר שום דבר חכם. ביקשתי מאנשים לתרגם לי מה הוא אומר, והודו בכך גם אנשים מהטלוויזיה האיטלקית. אבל זה פלה.
"אגב, זה לא שאין דוגמאות הפוכות. עפר שלח הוא פרשן כדורסל מעולה, שלא זרק מימיו זריקה מקצוענית לסל".
• • •
הוא נולד ב־1942, בן שני לשמואל (מולא) ולחיה. בגיל 8 חרב עליו עולמו כשאחותו הגדולה, אראלה, שהיתה בת 12, נפטרה בארה"ב אחרי ניתוח להסרת גידול שפיר מראשה.
"באותן שנים, שנות החמישים, רפואת המוח בארץ כמעט לא היתה קיימת", הוא אומר. "חברים שלנו בפתח תקווה אספו כסף ושלחו אותה לבוסטון ביחד עם אבא שלי. היא נותחה בהצלחה, אבל אחר כך רצו לעשות תיקון קטן, ומישהו שם פישל, ככל שאני יודע. היא נפטרה ונקברה בבוסטון. אבא שלי, מרוב צער ויגון, נשאר עוד שנה באמריקה. הוא לא רצה להסתכל לאמא שלי בעיניים. פעם אחת עליתי לקבר שלה בארה"ב, בשנות ה־70 המאוחרות".
הייתם קרובים?
"כן. אחרי מותה נשארתי להיות בן יחיד, והבית הפך לבית אבל. אני לא רציתי להיות עצוב, אז לא הייתי ילד טוב כל כך. פשוט הפסקתי ללמוד.
"ב־1957, שבע שנים אחרי מותה של אראלה, נפטר גם אבא שלי, מצער. זה היה אסון קשה. לאבד ילד זה הדבר הכי קשה בעולם. אמא שלי נפטרה ב־1983".
הוא גדל בפרדסים של פתח תקווה, שם התפתחה גם אהדתו להפועל המקומית. "החיים שלי בספורט מתחילים מהכדורגל בשכונה. שיחקתי בקבוצת ילדים, ואחרי זה בנערים, אבל עברתי דווקא לכדוריד, כי גיליתי שהחלק העליון שלי יותר חזק ודומיננטי מהתחתון.
"מכדוריד עברתי לאתלטיקה קלה. הייתי מטיל כידון, אפילו זכיתי באליפות ישראל לנוער וגם באליפות הארץ לבוגרים שנה אחת, בגיל 16, והייתי בנבחרת ישראל באתלטיקה. תמיד עסקתי בספורט.
"בכיתה י"א נזרקתי מבית הספר, ולא חזרתי. השלמתי אחר כך לימודים באקסטרני, אבל תעודת בגרות אין לי עד היום. פרחתי במקומות אחרים. התחלתי להכיר בנות ולצאת למסיבות, לריקודים. רציתי לחיות".
ב־1959 התגייס ללהקת הנח"ל, ושירת במחזור של פולי וגברי מהגששים. "יהורם גאון היה המפקד שלנו. היינו להקה רצינית, אבל איכשהו לא מצאתי את מקומי בה".
אחרי הצבא הוצאת את השיר המיתולוגי "אני אצבע את השלכת בירוק", ואת האלבום הראשון והאחרון בחייך. השירה זו קריירה מוחמצת?
"ממש לא. זה לא היה בשבילי".
כבר 46 שנים הוא נשוי למרית, אב ליונתן וענת, וסב לסופיה, אדם, יובל, אריאל ולילי. הוא מתגורר בקיסריה, שאליה עבר בגלל מגרשי הגולף. "בשנים האחרונות אני משחק פעמיים בשבוע, ואם הייתי יכול, הייתי משחק כל יום. רוב החברים שלי הם ממגרש הגולף".
אין לך חברים מעולם הספורט?
"לא. המפיק אמנון ברקאי הוא ידיד טוב שלי, וגם המפיק איציק גליקסברג".
מה אתה מוצא בגולף?
"זה ספורט מתוחכם וחכם. אתה אמנם לא רץ, אבל יש הרבה מאמץ מנטלי. זה הספורט שנחשב הכי מסובך ומתוחכם מבחינת הביו־מכניקה שלו. הרבה יותר קל לבעוט בכדור או לזרוק כדור לסל, מאשר לגעת בכדור של ארבעה סנטימטרים ולשלוח אותו לכיוון ולמרחק הנכונים, בהתחשב בתנאי המגרש, ברוח, במרחק מהגומה.
"המצב המנטלי שלך בגולף מרקיע דרמטית. היכולת לנקות את המוח מכל מחשבה ולהיות 'לוח חלק', נקי ממחשבות. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. אם משהו הכי קטן מסיח את דעתך, הלך עליך".
• • •
אולי מהטראומה של ילדותו הצמיח ארבל גם את קור הרוח והסבלנות שלו, שבזכותם הפך לבסוף להיות שדר ספורט.
"בענף שלנו, כש'כל העמדות תפוסות', אתה מחכה לתורך. ואני חיכיתי הרבה מאוד שנים עד שנפלה בידיי ההזדמנות. ניסיתי ברדיו, הייתי איש רדיו בקול ישראל עשר שנים אחרי שחרורי מהצבא, ועשיתי שם כל תפקיד אפשרי - החל מקריינות חדשות, דרך עריכה והגשה של תוכניות מוזיקה, ועד קריאת פרקי היום בתנ"ך.
"בתקופת ההמתנה שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים, החליטו ברשות השידור שאת החדשות ברדיו יקראו רק הקריינים הוותיקים, שנשמעים הכי סמכותיים ורגועים. אז העלו אותי לירושלים, שיכנו אותי במלון, והתחלתי לקרוא חדשות כל יום. ב־5 ביוני 1967 שובצתי למשמרת שחר בשש בבוקר, לקרוא את מהדורות שש, שבע ושמונה. קראתי את מהדורות שש ושבע, ואז, כמה דקות לפני שמונה, היתה אזעקה בירושלים.
"נכנסתי לבניין האולפנים ודיברתי בטלפון, והגיעה בריצה עורכת חדשות עם דף נייר, דחפה לי אותו ליד ואמרה: 'תעלה ותקריא את זה'. דמי קפא בעורקיי. עליתי במדרגות ולקחתי רגע להתאושש, כי התנשפתי. בשעה 8:10 ביקשתי מהקריינית להוריד את המוזיקה והודעתי את ההודעה. בישרתי על פרוץ מלחמת ששת הימים".
אבל דווקא ספורט לא שידרת ברדיו.
"נכון, את זה עשה נחמיה בן אברהם ז"ל".
בסוף שנות ה־60 הוא נסע ללמוד טלוויזיה בניו יורק. "למדתי בימוי והפקה, והייתי בטוח שאחזור לארץ ואשתבץ פה בטלוויזיה". זה אכן קרה, בזכות פגישה מקרית עם דן שילון, אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הצעירה. השנה היתה 1972.
"הוא הזמין אותי לקפה ב'קפה אקסודוס' בתל אביב, ושאל אם יעניין אותי להכין כתבות ספורט לטלוויזיה. אמרתי מייד 'כן'. בשבת של אותו שבוע כבר הלכתי לבלומפילד. התלוויתי לאיתן עמית מ'ידיעות אחרונות', שסיקר את המשחק. ראיתי מה הוא עושה, ושבוע אחרי זה התחלתי לעשות כתבות למבט ספורט.
"למזלי, הגעתי לטלוויזיה בלי לשדר קודם ספורט ברדיו, אז הייתי פטור מההרגל לתאר את מה שאני רואה. בטלוויזיה אתה לא מתאר, אתה מעיד.
"לפני שידור הכדורגל הראשון שלי בטלוויזיה לא התביישתי, וישבתי שעות על קטעי וידאו של גדולי השדרים האנגלים, שראיתי בהם מודל. למשל, דיוויד קולמן, שהיה שדר אגדי של הבי.בי.סי.
"מכשיר ההקלטה במחלקת הספורט היה בתוך ארון מדפים עם דלתות פח. היו פותחים את הארון, ושם היה מכשיר הקלטה ומוניטור קטן. שם צפיתי בהם. עם חלקם יצא לי אפילו לעבוד מאוחר יותר, עמדה ליד עמדה.
"כדורסל למדתי מהשדרים האמריקנים, בעיקר ממרב אלברט, שדר יהודי ששידר את משחקי האן.בי.אי במשך שנים".
ההתקדמות שלו בטלוויזיה היתה מהירה. ב־1974 כבר התחיל להגיש את מבט ספורט במקום אלכס גלעדי. "הגשתי עד 1976, ואז יצאתי לשבתון ונסעתי לניו יורק. היה לי חלום להקים שם חברה לג'ינגלים. הייתי שם כמעט שנה. ב־1976 התקיימה אולימפיאדת מונטריאול, הייתי בחופשה ללא תשלום מרשות השידור, והם לא רצו שאעשה עבורם שום דבר בחופשה, אז עשיתי דברים אחרים".
"מבט ספורט" הפכה במהרה לעוגן של שידורי הטלוויזיה, וארבל זכה להיות אחד מהכוכבים הגדולים של התקופה. הוא הביא איתו קול עמוק וצלול, נוכחות כריזמטית ושליטה מצוינת בספורט. במקביל, המשיך לעבוד ברדיו עד סוף שנות ה־70.
"בחיים לא פילסתי את הדרך, למרות שלאורך הקריירה היו כל מיני השמצות שאני דורסני, במיוחד בתקופה שבה הייתי גם מפיק. אין לי מרפקים, וגם היום אני לא מרפקן. אם אתה מוכשר באמת, וגם קצת יוצא דופן, אאוטסטנדינג, אתה לא צריך מרפקים. אני יודע, גם היום, שאם הייתי באמת 'ממרפק', זה היה עוזר לי לקבל את השידור הזה או את השידור ההוא. זה פחות חשוב בעיניי היום".
מה היו חוויות השיא שלך כשדר?
"היו הרבה. למשל, גמר היורו ב־1988, הולנד נגד בריה"מ, עם הנבחרת הענקית של חוליט, קומאן, רייקארד ומרקו ואן־באסטן. היו כמובן גמרים של מונדיאל, שהם חוויה בפני עצמה. ב־1986 שידרתי את גמר המונדיאל במקסיקו - ארגנטינה של מראדונה, אחרי 'יד האלוהים', נגד מערב גרמניה. זה היה מונדיאל מדהים. מקסיקו היתה מוכת רעידת אדמה, הם היו מסכנים, ובאנו לשמח אותם.
"היו שיאים גם בשידורי האן.בי.אי, כי במשך שנים שידרנו את משחקי הפלייאוף מהמגרש. לשדר את מייקל ג'ורדן כשאתה יושב חמישה-שישה מטרים ממנו, לראות את תופעת הטבע הזאת, זה מטורף.
"שידרנו סדרה של שיקגו נגד פיניקס ואת יוסטון נגד הניקס, ושידרנו משחק אחד מהגארדן בניו יורק במסך חצוי - בצד אחד משחק, נדמה לי חמישי, ובצד השני מרדף מטורף אחרי או.ג'יי סימפסון.
"היו גם רגעי דרמה קשים. למשל, האסון באצטדיון הייזל בבריסל בשנת 1985, שבו נהרגו 39 אוהדים ונפצעו מאות, בגמר גביע אירופה לאלופות בין ליברפול ויובנטוס. זה היה שידור שאחריו היתה הרבה ביקורת עלי, בעיקר מצד אנשים שלא מבינים מה זו טלוויזיה ובאילו תנאים שדר טלוויזיה עובד".
תסביר.
"זה לא שלא הבנתי מה קורה, פשוט לא יכולתי לדעת מה קורה מהמקום שבו ישבתי. לא רק אני, אלא כל 40 השדרים שהיו שם, מכל העולם. היינו ממודרים בתוך אזור סגור, ולא יכולנו לדעת, כי האסון קרה מאחורינו. ידענו אחרי שעה, כשראינו שמובילים גופות. זו היתה טראומה קשה".
אילו רגעים זכורים לך במיוחד מהספורט הישראלי?
"אני זוכר היטב את משחק הליגה הראשון ששידרתי בשידור חי. זה היה ב־1986, הפועל ת"א נגד מכבי חיפה בבלומפילד, משחק האליפות של הפועל, שניצחה 1:0.
"היתה לי חוויה לשדר את עונת הדובדבנים של פיני גרשון כמאמן גליל עליון בשנים 1993-1992, שהסתיימה בכפר בלום, כשגליל עליון עם בראד ליף ודורון שפר שברה את ההגמוניה של מכבי ת"א וזכתה באליפות אחרי 23 אליפויות צהובות רצופות. זו היתה השנה הראשונה ששידרנו כדורסל בערוץ הספורט. סגרתי אז שייתנו לי את זכויות השידור בחינם, כי אף אחד לא רצה לשדר את הכדורסל הישראלי, כך שאני הייתי גם מפיק השידורים וגם השדר הראשי.
"שידרתי את גמר גביע אירופה לאלופות ב־1981, מכבי ת"א מול בולוניה, ביחד עם טל ברודי. זו היתה הזכייה השנייה של מכבי, ובסיום הקהל שטף אותנו והפיל אותנו, כך שאת הדקה שאחרי שריקת הסיום שידרנו חצי בשכיבה".
יש שידור שאתה מצטער עליו? משהו שהיית עושה אחרת?
"אין שידור שהייתי עושה אחרת, ממש לא. יש שידורים טובים ויש שידורים רעים, אבל להגיד לך שיכולתי לעשות אותו אחרת? לא. באותו רגע נתון, בתנאים הנתונים, לא הייתי יכול לעשות את זה אחרת".
• • •
ב־2014 ספג ארבל מכה מקצועית קשה, כשפוטר משלושה מקומות עבודה - רשות השידור, ערוץ הספורט וערוץ 10.
"בערוץ הראשון זה היה הכי מעליב. תמיד הזהירו אותי לא לחזור לשם, אבל התפתיתי. זה נעשה בשיחת טלפון ב־8:30 בבוקר. התקשר מנהל בכיר, יונה ויזנטל, ובמילים פשוטות הודיע שאני לא אשדר עוד את המשחק המרכזי. הוא היה קצר וקר. זה היה חודש אחרי המונדיאל.
"2014 היתה שנת מפנה בקריירה שלי. אני לא אוהב לדבר עליה הרבה, כי זו שנה שאני מנסה למחוק מהזיכרון. שנה שבה עשיתי את הדברים הכי גדולים בספורט ונפלתי את הנפילות הכי גדולות, חלקן גם באשמתי.
"נתחיל בזה שהיה לי תיאבון גדול מדי. לקחתי על עצמי יותר מדי - את גמר ליגת האלופות, את מכבי תל אביב בגביע אירופה בכדורסל, את המשחק המרכזי בליגת העל בערוץ הראשון, ובקיץ גם את המונדיאל בברזיל. זה היה 'אצבע בעין' להרבה מאוד אנשים.
"המונדיאל באמת היה קטסטרופה. זה לא היה בהכרח עניין של עומס, אלא שהרבה מאוד אנשים הרגישו כנראה רוויים ממני. וזו היתה טעות שלי, הייתי צריך לעצור. הייתי צריך להפסיק לשדר את המונדיאל אחרי שבוע, כבר בשלב הבתים. הרגשתי שעשיתי טעות שנסעתי, ידעתי שאני משדר לא טוב ורציתי לחזור הביתה. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעלות על מטוס ולהגיד לרשות השידור 'ביי ביי', למרות שלא היתה לי שום התחייבות חוזית. ידעתי שזה יעשה להם בעיה קשה, כי אי אפשר היה להביא שדר במקומי".
הגעת למונדיאל לא מוכן?
"הגעתי מוכן, הנפילות היו בגלל התנאים הקשים. קשה מאוד לשדר בתנאים שבהם חייתי שם. גם מבחינת שינה, גם מבחינת טלטולים, גם מבחינת תזונה, גם מבחינת ההתכוננות לשידור בתנאים לא תנאים. נגיד, להגיע בבוקר לבתי מלון מסוג ג' ולחכות בלובי חמש שעות כדי להיכנס לחדר. הייתי מותש.
"ואחרי כל זה, נכון, היו טעויות בשידור. זו היתה נסיעה לא מקצועית, ואכלתי אותה עד הסוף. בלי לקרוא את הביקורות, ידעתי שלא אוהבים את מה שאני עושה. אגב, בשורה התחתונה, היו לי שם משחקים רעים, אבל היו גם טובים. את הגמר עשיתי מצוין".
בכל זאת, זה מעצבן אותך עד היום.
"זה מעצבן אותי, כי כעסתי על רשות השידור, כעסתי על עצמי, כעסתי על הברזילאים, על חוסר האונים שם, על הברדק, על זה שכל התכנון היה עקום. פרטאץ'".
מה היתה הפאדיחה הכי גדולה שלך בשידור?
"היו לי פאדיחות, קשה לי להיזכר באחת ספציפית. אין שדר שאין לו פאדיחות. אתה טועה לפעמים פה ושם. קראתי למישהו פעם מוטי איווניר ביציע, וזה לא היה הוא. יש לפעמים פיזור דעת בשידורים".
• • •
לא תראו את יורם ארבל בהשקות נוצצות או באירועים המוניים. אין לו פייסבוק ואין לו אינסטגרם, "כי לא בא לי להתכתב עם כל הסחלה שיש בעולם הדיגיטלי, זה לא חסר לי. אני קורא טוויטר, שם אני עוקב אחרי אנשים שחשוב לי לקרוא אותם. וגם שם אני לא מגיב.
"אנחנו משפחה שדי מתרחקת מהכותרות. חיים את חיינו בשלווה בקיסריה, יש לנו בית נחמד שאנחנו מאוד אוהבים, ואני אבא וסבא. לא סבא 'לוחץ' אלא סבא בסדר, אני חושב. הנכדים שלי עוד קטנים, אז בשבילם אני סבא יורם. הם לא מודעים לפרסום שלי".
כשהילדים היו קטנים, הנסיעות הרבות לחו"ל השפיעו על המשפחה?
"האמת היא שבשנים הראשונות לחייהם, בשנות ה־80, אני הייתי במסע מטורף של טיסות, אולימפיאדות וגביעים עולמיים, והם ראו אותי מעט. פיציתי אותם עם מזוודות מלאות בצעצועים ומתנות".
לצד שידורי הספורט, הוא מרצה בפני חברות וקבוצות על הקריירה הענפה שלו, בהרצאה ששמה "ככה כן בונים חומה" ("יש לי המון סיפורים, קצת קשה להכניס אותם ל־50 דקות או לשעה"). בתקופה האחרונה הוא גם מפתח מיזם בתחום הספורט ("עוד מוקדם לספר עליו, זה חלום שטרם התגשם").
אתה מתגעגע להנחיית שעשועונים?
"לא. היו לי המון חוויות מהנות ב'מי רוצה להיות מיליונר'. הגשתי 200 תוכניות. זו היתה סטייה בקריירה שלי, שנולדה כי התקנון של 'מי רוצה להיות מיליונר' באנגליה, שם יצרו את המשחק, קבע שמי שמנחה את המשחק חייב להיות איש טלוויזיה שיש לו גם תוכנית אחרת.
"הסטייה הזו הפכה לפרק מאוד חביב בקריירה, משהו אחר. פיתחתי את הסגנון הייחודי שלי שם, ולצערי זה נגמר".
השילוב של שידור עם חברת הפקות משלך עזר לך כלכלית?
"אני חושב ששילמו לי על השירותים שלי ביד נדיבה. עבדתי מאוד קשה בשנים שהייתי מפיק. סך הכל אני לא יכול לבוא בטענות".
הגיל משפיע עליך?
"ממש לא. אני מודע לגיל הכרונולוגי שלי וחי איתו בשלום, מרגיש מעולה. לא רואה הבדל על עצמי, חוץ מזה שאני קצת יותר קל תנועה ממה שהייתי לפני 20 שנה. הורדתי בערך עשרה קילוגרמים. בהתחלה זה קצת הדאיג אותי, אבל הלכתי להיבדק, והכל כשורה".
אז למה הורדת?
"הורדתי כי התחלתי לאכול פחות. אני מאוד אוהב אוכל טוב, אני אוהב אוכל בכל מקום. איטלקי, ספרדי, יש שם דגים טובים שאתה לא שומע עליהם כאן. בכלל, אני אוהב כל מה שבא מהים. ואני מאוד אוהב חומוס ואפילו פתחתי בעבר חומוסייה. אבל באמת הורדתי את הכמויות בצורה די דרמטית. אני אוכל במשורה".
אתה מתגעגע לחברים לעבודה שהלכו לעולמם? לרוני דניאל, שנפטר לאחרונה? למאיר איינשטיין?
"עצוב וקשה לי עם כל אדם צעיר יחסית שהולך ככה, ובמיוחד עם מאיר. מאיר סבל, הוא ידע שסופו קרב, ובכל זאת המשיך והמשיך, ככל שהיה יכול. אני חושב עליו לפעמים.
"רוני מת מות צדיקים. לא בשנתו, אבל הכי קרוב לזה. האבל עליו טרי עדיין, הכרנו המון שנים, עבדנו ברדיו ביחד, במערכת רשות השידור בתל אביב, ומה שכואב במוות שלו זה שהוא פשוט זלזל. הוא לא הרגיש טוב, ואמר 'אני אלך מחר'. בגילים האלה לא משחקים.
"אני לא היפוכונדר, אבל כשאני מרגיש לא טוב, אני נבדק. יורד במשקל? נבדק. רואה לא טוב? מתקן. לא מזמן עשיתי ניתוח עיניים. העפעף היה טיפה סגור, וזה שיווה לי מראה קצת עייף. עכשיו נפתחו לי העיניים פתאום. גיליתי שיש לי עיניים קצת ירוקות, מה שלא ראיתי הרבה שנים".
עד מתי תמשיך לשדר?
"כל זמן שאני בחושיי, וכל זמן שאנשים אוהבים את מה שאני עושה - אני ממשיך. ביום שארגיש שאני לא במלוא חושיי, לא מסוגל להתרכז, לא זוכר - אפרוש. אני מקווה שאדע לפרוש בזמן.
"לדעתי, אין בעולם שדרים ותיקים ממני. לא בדקתי את זה, אבל אם יש, אפשר לספור אותם אולי על אצבעות יד אחת".
איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"כשדר שהביא איזה ערך מוסף. אם אתה מביא את המשהו הקטן, את החיוך שלך, את הרצון שלך שהדבר יצליח - זה עושה את העבודה. בשורה התחתונה, הייתי רוצה שיגידו: 'היה כיף לשמוע אותו'".
shirz@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו