הקול בראש: ואלרי חמאתי הכוכבת הבאה

באופן קצת מפתיע, ואלרי חמאתי השיקה את קריירת השירה שלה במסע זיכרון של בני נוער לפולין. הזמרת הערבייה־נוצרייה, שהפכה לאחת המתמודדות הבולטות בעונה הנוכחית של "הכוכב הבא", יצאה למסע לפני חמש שנים עם בני שכבתה בתיכון עירוני ד' בתל אביב, ולא דמיינה שבין האנדרטאות ומצבות הזיכרון ייקבע למעשה עתידה המקצועי.

"היה לי מאוד חשוב לצאת למסע הזה, והיה לי ברור מייד שאני מצטרפת", היא משחזרת, "מדובר באסון מחריד בכל המובנים בהיסטוריה האנושית, ואסור שהוא יחזור על עצמו. אני גרה פה, עם העם שזה קרה לו. להיות בפולין, איפה שהכל קרה, זה הרבה יותר עוצמתי; להיות לצד החברות שלי, שחלק מבני המשפחה שלהן נספו בשואה".

ההצטרפות שלך עוררה, מן הסתם, תגובות.

"המורים וההנהלה עודדו אותי ותמכו ביציאה שלי, ואני מודה להם על זה, אבל היו גם תלמידים שצקצקו ושאצלם זה לא עבר חלק.

"עשינו קידוש של שישי בערב במסע, לבשתי לבן וחגיגי ושרתי עם כולם את השירים שקדמו לקידוש, כי אני מכירה אותם דרך חברות יהודיות שלי. היו שם כמה תלמידים מהשכבה שאמרו לי, 'מה את עושה פה', 'למי את מתפללת', 'לכי תתפללי למי שאת צריכה'.

"באותו רגע עליתי לחדר והתקשרתי להורים שלי בוכה. הם הרגיעו אותי ואמרו לי, 'אנחנו גאים בך ואל תתייחסי למה שהם אומרים. את עושה משהו מדהים שכל בן אדם צריך לעשות, ואנחנו גאים בך על הילדה שגדלת להיות'".

חזרת לקידוש?

"ניגבתי את הדמעות וחזרתי לשבת שם, על אפם וחמתם של התלמידים ההם".

בימים שקדמו למסע חיפשו בבית הספר זמרת שתנהל ותוביל את הטקסים בפולין. חברותיה לכיתה לחצו עליה, למרות שעד אז לא שרה בפומבי - והמשימה הוטלה עליה.

"זאת היתה הפעם הראשונה ששרתי בפורום רשמי ולא כתחביב. בכלל לא רציתי לשיר. לא היה לי אומץ, אבל הבנות לחצו וסיפרו למורים, עד שהסכמתי. שרתי בפולין, בטקס שעשה שם התיכון שלי, את 'אייכה', 'ארים ראשי' ו'לראות את האור'".

אני מעריך שגם לשירה שלך שם היו מתנגדים.

"היו שהרימו גבה ושאלו איך ערבייה מובילה את הטקס בפולין. אבל בדיעבד, זה היה יותר מיוחד וריגש את האנשים שדווקא מישהי מבחוץ, שאמורה להיות בסכסוך עם היהודים, לכאורה, באה ומראה: אני איתכם וכואבת את כאבכם. הכי חזק היה שדווקא התלמידים שלא רצו שאהיה בקידוש - הם אלה שהכי בכו והתרגשו ממני, בסופו של דבר".

ואלרי (21), דור תשיעי בארץ, דוברת עברית, אנגלית, ערבית וצרפתית ("הרבה מופתעים מהשם שלי, אבל לכל המשפחה שלנו יש שמות יותר אירופיים: מוניקה, סטפני, ג'יזל ואלין"). אביה, טוני (51), מנהל מסעדת טאפאס בר. אמה, ריימונד, היא יועצת מס. יש לה אח ואחות תאומים בני 16, ג'ירייס ואלין.

היא נולדה וגדלה ביפו, ובשנים האחרונות מתגוררת עם הוריה בחולון. את לימודיה עשתה בבית הספר הצרפתי־נוצרי "קולג' דה פרר" ביפו, ובהמשך בתיכון עירוני ד' בתל אביב, במגמת ביולוגיה וכימיה.

עם שם בניחוח פרובנס, מראה מזרח־אירופי וללא שמץ מבטא, קשה לנחש שהיא ערבייה־נוצרייה. "יש לי דיקציה מוגזמת בעברית, כי היתה לנו מורה שלימדה אותנו להגות כל הברה", היא מסבירה.

את שעות אחר הצהריים בילתה בחוג התעמלות קרקע ובקבוצת כדורסל שניהל אביה. "לינוי אשרם יכולה ממש להיות רגועה, כי שום גמישות לא נשארה לי", היא מחייכת. בין לבין השתתפה בחוגי גיטרה וקלידים. "המוזיקה אצלנו בבית מגיעה מהצד של אבא. יש לנו משפחה מאוד מוזיקלית. אני תמיד אהבתי מאוד שירה, אבל לא היה לי האומץ לשיר, אז התמקדתי בנגינה.

"מגיל קטן השפה הראשונה שלמדתי היתה עברית, והייתי בגן ויצו. בבית אנחנו מדברים גם עברית וגם ערבית. אבא שלי תמיד אמר לי: 'כל שפה שאת מדברת, דברי אותה במבטא שלה וכמו שצריך. אל תהיי ערבייה שמדברת עברית'. אני זוכרת שביסודי החברים הערבים היו צוחקים עלי שאני 'משתכנזת'. היו אומרים לי 'מה את מדברת כמו יהודייה'. אבל תמיד היה לי חשוב לדבר את השפה בצורה גבוהה וטובה, כדי שלא יהיו הבדלים.

"בכלל, היתה לי ילדות מגוונת. גדלתי עם כולם, והיה לי הכל מהכל. אף פעם לא הבנתי את העניין של ערבים ויהודים, כי הייתי חברה של כולם. ההורים שלי היו אומרים לי 'תהיי חברה של אנשים טובים שכיף לך איתם'".

איך יהודים הגיבו אלייך?

"מבחינתם תמיד הייתי הערבייה, אבל לא צחקו על זה - אלא להפך. חשבו שאני מיוחדת".

נתקלת גם בתגובות גזעניות יותר?

"בטח, לפני חמש שנים השתתפתי בתוכנית לנוער עם פוטנציאל למנהיגות, במסגרת עמותת 'קו הזינוק', ועשיתי מיזם משותף עם חברה אתיופית. היא למדה בבית ספר ממלכתי־דתי, והמנהלת שלה אסרה עלי להגיע ולהיפגש עם הבנות בבית הספר, כי כערבייה, כך היא אמרה, 'זה לא מקומי'.

"הרעיון שלי ושל החברה היה להציף את נושא הגזענות, ועצם הנוכחות של שתינו היה העיקר בכל הסיפור. הבנות באותו בית ספר יכלו להיחשף לערבייה בגיל שלהן, שחיה כמוהן באותה מדינה, ולהכיר את החיים שלי. לצערי, המנהלת שם לא הסכימה שהן ייחשפו לזה. היא אמרה, 'כמו שאני לא אחשוף את הבנות להומוסקסואלים, אני לא אחשוף אותן לערבים' - ופסלה אותי. בעקבות המקרה זימנו אותי להעיד בוועדה בכנסת, והנושא הגיע לחדשות. לצערי, היא עדיין מנהלת".

נעלבת?

"בטח, יצאתי מהפגישה איתה והתחלתי לבכות. אמרתי לעצמי שאם אלה התגובות למיזם שלנו, אני לא רוצה לעשות את זה. החברה האתיופית אמרה לי, 'ואלרי, את לא יכולה להרים ידיים ולוותר על משהו שאת נלחמת עליו - דווקא ברגע שאת נתקלת בתופעה'".

מה עלה בגורל המיזם?

"עשינו אותו בבית הספר שלי, ונפגשתי עם הבנות ההן מאחורי גבה של המנהלת. מבחינתי, עשיתי את שלי.

"בכל מיני מקומות, ולכל מיני אנשים, יש סטיגמה על ערבים, ואחת הסיבות שרציתי להיחשף ב'הכוכב הבא' היתה לשבור אותה. סטיגמה של ערבים עם מבטא כבד, שנראים בצורה מסוימת ומתלבשים בצורה מסוימת, לומדים רק אחד עם השני ולא כל כך יודעים לדבר. אצלי זה אף פעם לא היה ככה".

את מרגישה שאת מביאה כעת ייצוג אחר לערבים על המסך?

"כן. אני לא ערבייה ששרה בערבית וגדלה על אום כולתום. גדלתי על ביונסה, וויטני יוסטון, שלמה ארצי ושלום חנוך - ורק בסוף הגיעה אום כולתום".

לא כל הערבים על המסך גדלו על אום כולתום וחמולות.

"נכון, ולוסי אהריש ולוסי איוב הן דוגמאות מעולות לייצוג אחר וטוב. שתיהן אינטליגנטיות ורהוטות, שמביאות קול אחר ושפוי של ערבים. הרוב במגזר הערבי הוא כמוהן, אבל בניגוד אליהן, הם לא מעיזים להיות שונים ולהגיד את הדעה שלהם".

• • •

מייד בתום התיכון נרשמה לבית הספר למוזיקה רימון. "הייתי תלמידה מצטיינת שציפו ממנה להמשיך ללמוד רפואה", היא מחייכת. "מבחינת הוריי, המסלול שלי היה להמשיך ללמוד - וברור שלא ללכת על המוזיקה".

• • •

"יש אצלנו מסלול מאוד ברור: תסיימי ללמוד, תעשי תואר, תתחתני, תביאי ילד ראשון, ואחריו ילד שני. לא נותנים לנו לנשום. אבל אני, מאז שאני זוכרת את עצמי, לא אהבתי שמכניסים אותי לתבניות. יש בי משהו שרוצה למרוד ולא ללכת אחרי העדר.

"אבא שלי לא היה מספיק אמיץ להגיד, 'זאת בתי, והיא תעשה מה שבא לה', כי הוא תמיד פוחד ממה שיגידו. אנחנו קהילה מאוד קטנה, וכולם מכירים את כולם, וכולם יתחילו לרכל. ידעתי שאני רוצה לצאת מיפו כי הרגשתי חנוקה הרבה פעמים, למרות שאני באמת ילדה טובה".

היו סצנות של "בת מורדת" במשפחה?

"בהתחלה היה כאסח והרבה בכי. הייתי צועקת שאעשה מה שבא לי, ושלא יחליטו בשבילי. היו הרבה טלנובלות ודרמות בבית. הוריי יודעים שאני דעתנית ועקשנית. תמיד עשיתי מה שאני רוצה, אבל בגבולות הטעם הטוב ותוך כיבוד הורים".

מתי הם נשברו?

"לא היתה נקודת שבירה, אלא הם פשוט זרמו איתי. הם שאבו חיזוק וביטחון מאנשי מקצוע, שאמרו להם שאני צריכה לעסוק בזה. בסוף אבא שלי היה זה שמסיע אותי לרימון, והוא בנה לי אולפן בחדר. כלומר, אחרי שהחלטתי הוא תומך ומפרגן עד הסוף. זכיתי בהורים מהממים".

יכול להיות שהם גם חשבו שאת לא מספיק טובה?

"ברור, ולא רק הם, כל המשפחה המורחבת. היו אומרים לי, 'מה את חושבת שאת, וויטני יוסטון?' יש לי משפחה מאוד ביקורתית, ותמיד יש להם מה להגיד. על כל ביצוע ב'כוכב' יש להם מה להגיד, ואני מסבירה להם שזה כבר צולם ולא רלוונטי. גדלתי ככה כל החיים. אם הייתי מקבלת 99 במבחן, היו אומרים לי, 'כל הכבוד, אבל למה לא 100'".

לא העריכו את הכישרון שלך?

"נכון, וזה קצת עצוב לי. אני אומרת להם שאנשים בחוץ יותר מעריכים אותי מאשר הם. תמיד יש להם מחשבות על מה יגידו. יש לי הרבה שיחות איתם על זה, ולפעמים זה פשוט מעצבן אותי. אני אומרת להם, 'אל תחמיאו ואל תבקרו, פשוט תהיו הגב שלי, תהיו משפחה'. יש מספיק אחרים שידברו עלי".

ברימון זיהו מייד את הפוטנציאל שלך, ואפילו זכית במקום השלישי בתחרות "שירימון".

"נכון. במהלך הלימודים הם גרמו לי להבין את הייחודיות ואת החוזקה שלי, ודווקא המורות שלא באו מהז'אנר גרמו לי לחזור לשיר בערבית. גם כששרתי בעברית הכנסתי אלמנטים בערבית. הפכתי להיות 'הערבייה' של רימון".

• • •

בחודשים האחרונים היא מככבת, כאמור, על תקן אחת הזמרות המוכשרות ב"הכוכב הבא" (קשת 12), ושום אדום מאסף אמדורסקי לא יהרוס את החגיגה סביבה. ביום ראשון הקרוב היא תשתתף בשלב חצי הגמר ותנסה להעפיל לגמר התוכנית, שייערך ביום רביעי באמפי פארק "זאפה לייב" ראשון לציון.

בניגוד להופעותיה העוצמתיות ולקול החזק והצרוד שיוצא ממנה בתוכנית, בעברית ובערבית, במציאות נראית ואלרי קטנה ורזה, וקולה רך ועדין.

"בשירה שלי יוצאת הלוחמת שבי. קול חזק ובולט שאי אפשר להתעלם ממנו. אני חושבת שזה קשור לאישיות שלי, של לוחמת. הייתי ילדה שלא ידעה לשתוק, ואם משהו היה מפריע לי הייתי נלחמת עליו - אבל לא בקטע של ראש בקיר. תמיד העריכו את העמידה שלי על העקרונות".

העקרונות הם אלה שדרבנו אותה, בין היתר, לשיר בערבית בפריים טיים. "תמיד היו בי בעירה וביטחון בדרך שלי. אני רוצה להיות פורצת דרך, להיות דוגמה לנערות שחולמות ולא מעיזות. אני רוצה להראות שאפשר להיות בני אדם, למרות המחלוקות, ושאפשר לנהל שיח בריא ולא להגיע לקיצון. בסופו של דבר, הרוב רוצה חיים נורמטיביים ושקטים".

לדבריה, היא משתדלת לבצע בתוכנית שירים שרחוקים מהז'אנר הערבי - ולהכניס בהם טוויסט, עם אלמנטים וכלים ערביים. "עד היום אני שואבת ניואנסים מזמרות ערביות. זה היה ברקע שלי כל הילדוּת. הוריי אמנם השמיעו לי ביטלס וליונל ריצ'י, אבל אצל סבתא שלי הייתי שומעת אום כולתום ופריד אל־אטרש. עד היום היא שולחת לי שירים. גם ב'כוכב הבא'".

אילו ביקורות את מקבלת על זה בתוך המגזר?

"תגובות מכל הסוגים. היו תגובות בסגנון של 'את לא מכבדת את עצמך', 'את מביישת אותנו', 'את לא מכבדת את ההורים שלך', 'את לא שגרירה שלנו, ואנחנו לא חושבים כמוך'. אני אמנם מרגישה חזקה, אבל יש דברים שחודרים אותך. הכי כואב לי שהמשפחה שלי מקבלת את התגובות יותר קשה ממני. אני שומרת על עצמי, אבל הם נכנסים לזה ושואבים גם אותי לזה - ואת זה אני שונאת".

יש לך פחד שהתגובות עלולות לחרוג למשהו קיצוני יותר? לאלימות, חלילה?

"לא, ואני גם לא עושה דברים קיצוניים. לפני הכל, אני לא שגרירה של אף אחד. אני ואלרי. אני מופיעה אמנם בטלוויזיה, אז אני כאילו מייצגת חלק מסוים באוכלוסייה, אבל באותה נשימה לא לכולנו בתוך הקהילה יש אותן דעות. יש כאלה שיסכימו איתי ויהיו בעדי, ויהיו כאלה שלא".

ואילו תגובות את מקבלת מהצד היהודי?

"רק מחמאות, והכי מרגש אותי שיהודים אומרים לי שהם הכי נהנים לשמוע אותי בערבית. הייתי לפני כמה חודשים בהופעה מול יהודים, ואנשים אמרו לי שם שתמיד חשבו שזאת שפת האויב, אבל עכשיו, אחרי ששמעו אותי, הם מבינים שזאת שפה יפה. בשביל הרגעים האלה שווה לי להיות במקצוע הזה".

מאיפה הכוח והעקשנות להישאר במקצוע שממילא קשה להצליח בו?

"מי שאין לו את החיידק הזה, לא יבין אותי. אני אומרת, ולא כקלישאה, שהמוזיקה היא הדרך הכי טובה שלי להשפיע. היו לי גם מחשבות לנסות להיות פוליטיקאית, אבל הלכלוך שם לא בשבילי. אני לא מכירה אף פוליטיקאי שלא התלכלך, ואני לא רוצה להתלכלך. עוברות לי לפעמים מחשבות שאם הייתי הולכת במסלול שתכננו לי, הכל היה הרבה יותר קל, אבל היום אני קמה בבוקר ואני אוהבת את מה שאני עושה".

• • •

לעונה הנוכחית של "הכוכב הבא" הגיעה אחרי שסירבה לשתי פניות קודמות מההפקה ("מגישת גלגלצ הדר מרקס שפטה ב'שירימון' וכנראה המליצה להם עלי"). בסופו של דבר, הקורונה סייעה לה לשנות את דעתה.

"בפנייה הראשונה, לפני שלוש שנים, פחדתי מריאליטי והרגשתי שאני לא מספיק בשלה. לא ידעתי מה אני רוצה להביא לעולם, גם מוזיקלית וגם מבחינת הזהות שלי. כעבור שנה התקשרו שוב, ושוב משהו בי עצר אותי".

מה גרם לך להסכים בפעם השלישית?

"בתקופה המטלטלת של הקורונה, כשהיינו בסגרים, התחילו לי מחשבות קיומיות. מה אני עושה עם החיים שלי? מה השלב הבא? כשהגיע שוב טלפון חשבתי לעצמי שדווקא עכשיו, כשכולם נמצאים בבתים, זה יכול לעבור בלי הרבה ביקורות - וגם למלא לי את הזמן.

"באודישן מול השופטים ביצעתי שיר בערבית, 'בי אלב' (בלב), וחשבתי שלא אעבור. אמרתי לעצמי שאני באה לחוויה, ושיהיה מה שיהיה. כשהרמתי בסופו של דבר את המסך - זה היה רגע מדהים.
"הכי החמיא לי כשהשופטת נינט אמרה לי שיש לי קול שחוצה גלגולים. אנשים אמרו לי אחר כך שלא הבינו מילה מהשיר הזה, אבל הרגישו הכל בלב, וזה הדבר הכי יפה שאמרו לי. היה פה ביצוע שעבר את מחסום השפה, וזה היה הכי מרגש מבחינתי".

איך ההורים הגיבו?

"הם היו בעננים. לא ישנו בלילה".

אומרים לך שאת מזכירה קצת את נסרין קדרי?

"אומרים לי את זה הרבה, כי היא הזמרת הערבייה הכי מצליחה, ומייד עושים השוואה. יש לנו צבע קול דומה ועמוק, וקצת צרוד, והיא מהממת, כך שזה מחמיא לי מאוד - אבל אנחנו גם מאוד שונות. היא זמרת ערבייה ששרה בעברית, ואני זמרת ששרה בעברית. אם לא הייתי אומרת מראש, לא היו יודעים שאני ערבייה. נסרין גדלה על ערבית, וכדי להצליח היא הכניסה את העברית לערבית".

מה דעתך על הגיור שלה?

"שכל אחד יעשה מה שנוח לו".

זאת אופציה מבחינתך?

"לא. אני מאוד בטוחה בעצמי ובזהות שלו. ממש שלמה עם מי שאני".

• • •

ולארי סומנה כבר באודישן המצמרר ההוא, ובהמשך כבשה את המסך בביצוע הרב־לשוני המרהיב לשיר "הללויה" של לאונרד כהן, בדואט עם תמיר גרינברג המעולה.

"יש הרבה מוכשרים בתוכנית, והביטחון מאוד מתערער. השופטים תמיד פרגנו לי, אבל באחוזים הכלליים אף פעם לא קיבלתי יותר מדי. המקסימום שלי היה 84 אחוזים".

פלוס אדום כמעט קבוע מאמדורסקי.

"אני מעריכה את אסף כשופט, ואני חושבת שהוא יותר קשה עם זמרים שהוא יותר מצפה מהם. אני יודעת שהוא אוהב אותי, וגם כשהוא נתן לי אדום הוא תמיד דאג לפרגן לי. חשוב לו לדייק אותי ולא רק ללטף, כדי שאצמח ואלמד".

ריבוי האדומים ממנו יכול גם להרגיז.

"ברור, כי לפעמים זה מרגיש מתקטנן. יש מתמודדים שהוא הרוס עליהם, ולא משנה מה הם יעשו. ברגע שהם יפתחו את הפה הוא ייתן להם כחול. מאוד עצבניים עליו ביפו, ואני מציעה לו לא להיכנס לעיר בזמן הקרוב כי חמים עליו אש".

מה עם חלומות על קריירה בינלאומית? את יכולה להביא "קטע" בדו־לשוניות שלך.

"אני חושבת שיש לי מה לתת לקהל בחוץ. מעניין אותי לשיר לאמריקנים וגם לשוק הערבי. הרבה אומרים לי שהייתי יכולה להיות נציגה טובה לאירוויזיון, אבל אולי בעתיד".

לא חששת בשום שלב מצופים שלא יצביעו לך בגלל המוצא?

"הרבה אנשים במגזר אומרים לי, 'תראי שברגע האמת לא יצביעו לך כי את לא משלהם', אבל אני לא מאמינה שזה נכון. אני רוצה להאמין שמי שאוהב את המסר המאחד שאני מביאה - יצביע לי. אין לי רגשי נחיתות, ומי שיבחר לא להצביע לי כי אני ערבייה, זה שלו.

"אצלנו במגזר יש רגשי נחיתות. אני תמיד אומרת שהרבה בונים לעצמם את תקרת הזכוכית, אבל מבחינתי היא לא קיימת. אני לא יכולה לשנות את כל העולם. אני יכולה להיות רק מי שאני, ואם זה ייגע בכמה שיותר אנשים, עשיתי את שלי".

erans@israelhayom.co.il