השנה שחלפה חידדה אצלי עוד יותר את ההבנה שהעם שלי אינו מורכב משבטים, כמו שאמר בזמנו הנשיא ריבלין. החלוקה לשבטים היא מלאכותית, ומי שסופר ארבעה שבטים, יכול לספור גם עשרה וגם מאה, ולאגד אנשים בקבוצות על פי מוצא, אמונה, צבע, מגדר, נטייה, עושר, השכלה, עד שנגיע למצב שכל אדם הוא קבוצה בפני עצמו, או כמו שנאמר בשיר הישן - אני חבר בחברת עצמי.
האמת היא שיש רק שני שבטים בעם הזה, ובאנושות בכלל. בני אדם מחד, ולא בני אדם מאידך. זהו. כל חלוקה אחרת מיותרת. יש אנשים ונשים, שבכל פעולה שלהם חושבים קודם על הכלל ואחר כך על עצמם, או לפחות לוקחים את טובת הציבור כמרכיב חשוב בקבלת כל החלטה שלהם, ויש אנשים ונשים שחושבים תמיד רק על עצמם, ולא מעניין אותם מה יקרה לזולת או לעם או לעולם כתוצאה מפעילותם על פני האדמה.
מה שיפה זה שבכל "שבט" שמקובל לסמן בחברה יש גם כאלה וגם כאלה. לשום קבוצה אין מונופול, לא על הטוב ולא על הרע, וזה מאד מרגיע ומנחם, כי אם שופטים קבוצות אתניות ותרבותיות על פי מוצאן או בגדיהן או צבען או אמונתן, זה מייד מחזק את היסוד הגזעני המצוי בנפשו של כל אדם, לא משנה כמה הוא זועק נגד גזענות. דווקא ההבנה שיש חרדים טובים ויש רעים, ויש ערבים טובים ויש גרועים, ויש שמאלנים מדהימים ויש מחרידים, ויש נערי גבעות מקסימים ויש מסוכנים, ויש אנשי תקשורת מעולים ויש נרקיסיסטים להחליא - מאוד מקילה על החיים בזמן המורכב הזה של מגיפה ושל מתקפת רעיונות מטורפים מהעולם ושל איומים ביטחוניים מכל כיוון.
לא מעניין אותי לאיזו קבוצה כבודו שייך, רק תראה לי איך אתה מתנהג. מתחסן? נוהג נורמלי? מדבר יפה ברשתות? שומר על ניקיון בטבע? יופי. אחי אתה. אחותי את. ולא אכפת לי מה הלבוש, מה השפה ומה הצבע. המבחנים קלים. אם אתה רואה אותי - אתה אחי. אם אני רק מפריע לך לראות את עצמך - אתה מהשבט השני.
וצריך כל אדם לקבל החלטה כל יום וכל דקה, לאיזה שבט הוא משתייך כרגע. כי זה עניין נזיל, וכל פעולה קובעת, ועכשיו, בתחילת השנה הבאה עלינו לטובה, יש עניין להחליט שאני בצד של הטובים, יעלה כמה שיעלה, יכאב כמה שיכאב. שבראש השנה הבא אסתכל לאחור ואגיד בלב שלם: הייתי בצד הנכון.
סליחה
חודש אלול הוא חודש הסליחות, ואני מבקש סליחה. מתנגדי חיסונים יקרים, מפיצי תיאוריות קונספירציה רפואיות, מתחזים רפואיים לסוגיהם, קראתי לכם בעיצומו של אלול "רוצחים". הכעסתי אתכם מאוד, גרמתי לכם כאב. בתגובה התנפלתם על הטלפון והמייל שלי באינספור הודעות נאצה, הפגנתם נגדי במקום העבודה שלי, הגשתם נגדי תביעת לשון הרע, הפכתם אותי לאויב.
סליחה. מתנצל מעומק הלב שאני לא רואה את הילדים המפוחדים שאתם, את החרדה הקיומית שמכוונת את דרכיכם, את הפגיעות שגרמו להתנהלות שלכם. סליחה שאני דן אתכם על פי תוצאות מעשיכם, כפי שמדווחים קדושי מחלקות הקורונה, רופאות ואחים, שמספרים על עוד ועוד אנשים, שלפני נשימתם האחרונה מתחרטים ששמעו לכם.
אתם יודעים, יש לי פחד גבהים. זה פחד שלעיתים משתק אותי, במיוחד בקומות גבוהות של מגדלים, במתקני שעשועים, בטיסות. וזה לא פחד סתם. היה לי הכבוד לנשור מהשמיים בתוך מסוק לפני הרבה שנים, זה נגמר בסדר במזל, אבל השאיר צלקת שאני חי איתה.
עקרונית, אני חושב שאין לאדם מה לחפש בגובה של למעלה מ־20 מטר מעל פני הקרקע, אבל אני מבין שזה עניין אישי שלי, וגם אם יש אנשים שנהרגים בתאונות מטוסים, ויש שמתאבדים מגורדי שחקים, ויש שנספים בתאונות של מצנחי רחיפה, לא רק שאיני יכול למנוע את עלייתו לגבהים - אין דרך לאנושות להתפתח ללא כיבוש הגובה, גם אם אותי זה מפחיד. אני לא מטיף לאף אחד לא לעלות, לא לטוס, לא לצנוח, למרות שבשבילי זה סיוט. אני מבדיל את הבעיה שלי מהציבור, וזה שאין היתכנות בעיניי להמראה של מטוס, לא אומר שזאת מזימה של ביל גייטס.
לעומת זאת, חלקכם, הפעילים, מעמידים פנים של מומחים לרפואה ולמדע ומטיפים לציבור לא לעשות את מה שיציל את חייו ואת חיי החברה כולה, והכל כדי שלא תהיו לבד עם הפחדים שלכם. אני לא יכול לקבל את זה ולא יכול להכיל את זה. לא שאין מקום לשיפור בשקיפות ובקבלת ההחלטות, אתם גם צודקים לעיתים, אבל בגדול אתם טועים ומטעים, ועל הדרך לוקחים כל יום חיים של אומללים שהקשיבו לכם.
לכן סליחה. אני לא יכול להיות נחמד אליכם כפי שאני מנסה להיות נחמד אל גורמים אחרים בחברה, שאיני מסכים איתם על משהו. לכן אמשיך לומר עליכם דברים קשים, למרות שזה לא נעים לי בכלל, כי אם מילה שלי תציל מישהו, זה שווה הכל.
אז סליחה שאני חייב להמשיך במערכה. זה לא משנאה, זה מאהבת החיים. בדמיוני יום יבוא ואתם תבקשו יפה סליחה, כשזה יהיה מאחורינו בזכות החיסונים, כבר באלול הבא.
תשפ"ב
תהיה שנת פינוי־בינוי. זאת השנה האחרונה לתמ"א 38, וצריך לקפוץ על המציאה. לעשות משהו לפני שזה נגמר, ובראשי התיבות של השנה נרמז שעכשיו ההזדמנות. נסרב?
עוד מעט ישראל בת 75. הגיע הזמן לטיפול אסתטי. להעלים קמטים, לעשות מתיחה, להזריק חומצה. המדינה שלנו אמנם נבנית בקצב, אבל מרכזי הערים הישנים נראים על הפנים - מקומטים, מתקלפים, מכוערים, זכר לבנייה של שנות ה־50, כשעניינים אסתטיים היו בתחתית סדר העדיפויות ו"זול" היתה המילה השלטת.
בכל עיר יש מבנים רבים, שידעו זמנים טובים לפני עשרות שנים ומאז הוזנחו. חלקם עומדים היום נטושים, ממתינים ליום שבו יהיה משתלם להרוס ולבנות משהו אחר; חלקם מאוכלסים בדיירים מוגנים; חלקם שייכים לבעלים שלא מעניין אותם איך נראה הנכס. תחשבו על מרכז העיר שלכם, איך הוא נראה. על זה אני מדבר.
לכבוד ראש השנה אני מתכבד להכריז על מבצע בוטוקס עירוני נרחב, שיתחיל למחרת הימים הנוראים ויימשך עד יום העצמאות ה־75, מרחק שנה וחצי מעכשיו. במסגרת המבצע הזה ימופו כל המבנים המוזנחים, העזובים והמתפוררים, ולבעלי הנכסים האלה תינתן אפשרות אחת מתוך שלוש: להרוס ולבנות חדש, לשפץ יפה את החזית, או לא לעשות כלום. רק שבמסגרת חוק "יובל היהלום" של המדינה, כל מבנה שבעליו יבחר לא לטפל בו, העירייה תטפל בו. היא תעשה שיפוץ, על חשבונה ועל פי טעמה, ותמתין בשקט. כשהנכס יעמוד למכירה, ייצא החשבון מהמגירה, וכדי להשלים את העסקה יידרש פירעון החשבון.
מבצע "בוטוקס 75" ייתן למדינה תנופה מטורפת. חברות שיפוצים יוקמו, אנשים יעבדו, פלשתין תפרח, כל המדינה תהלל־יה, בכל מקום עושים שיפוץ. צובעים בשלל צבעים, מכסים בגרפיטי אמנותי ענק, עושים קירות ירוקים שופעי צמחייה, כל בית ומה שהוא מחליט, העיקר שיהיה יפה. ועדה מיוחדת בראשותי תבדוק את הבקשות ותאשר הצעות לפי רמת מגניבותן.
תחשבו על מרכז פתח תקווה. מקום עייף. תחשבו שכל בניין ירים חזית אחרת, נהדרת, שתעשיר את חוויית הרחוב הישראלי היגע. זה יביא שמחה ללבבות, פרץ יצירה מטורף, שיילמד באקדמיות עיצוב בכל העולם, והמון־המון פרנסה.
אם נתחיל עכשיו, נעמיד פה מדינה משגעת בדיוק ביומולדת 75. זה לא עולה לאף אחד, זה מייצר הייפ שמח וכלכלה תוססת. אז יאללה, שתהא שנת פינוי־בינוי.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו