הלוחמת: רז הרשקו חושפת את קרב חייה

מדליית הארד שענדה רז הרשקו על צווארה, עם תום התחרות הקבוצתית בג'ודו באולימפיאדת טוקיו, היתה עבורה הרבה יותר מצל"ש ספורטיבי. זה היה הניצחון הפרטי של הג'ודאית בת ה־23 על השדים שרודפים אותה מאז ילדותה: על הנערים והנערות שלעגו לה, על הסטיגמות שבהן נלחמה במשך שנים, על ההלקאה העצמית. וזה היה הניצחון הכי מתוק שהיא היתה יכולה לבקש, על הבמה הכי נוצצת בעולם.

"בצעירותי עברתי פגיעה מינית, כמו הרבה נשים בישראל", היא מגלה בתחילת השיחה. "מעבר לכך, הייתי חשופה ללעג של תלמידים, הביטחון העצמי שלי היה נמוך, והכל ביחד הביא אותי למצב נפשי מאוד ירוד. לא אהבתי לפנות לאנשים לבקש עזרה, וככה התחלתי לפגוע בעצמי בכיתה י"א. זה עזר לי להוציא החוצה את מה שהיה בפנים, כי הרבה יותר קל להתמודד עם כאב חיצוני מאשר עם כאב פנימי.

"בשנת 2016 התגייסתי לצה"ל במעמד של ספורטאית מצטיינת. הגעתי למחנה 80. שירתי שם כפקידה פלוגתית. ואז היה לי משבר משפחתי קשה, שבעקבותיו התמוטטתי נפשית. יצאתי רק לאימוני ג'ודו, לא יכולתי לעשות שם דבר מעבר.

"המאמנים שלי חשבו בהתחלה שיש לי בעיה פיזית, אבל הבינו מהר מאוד שזה על רקע נפשי. הייתי בלופ שאי אפשר לצאת ממנו, לא הייתי אני. אבל קיבלתי הפניה לפסיכולוגית קלינית, שנתנה לי כלים לצאת מהפגיעה העצמית ולראות את העולם אחרת. להרגיש טוב עם עצמי.

"עברתי איתה תהליך, ואחרי שנתיים הגענו להחלטה משותפת שאני במקום הרבה יותר טוב, ושאני לא צריכה עוד את הטיפול. היום אני שלמה עם עצמי, ומרגישה שיש לי את הכלים הנכונים להתמודד עם החיים. אני לגמרי אדם אופטימי, הרבה יותר ממה שהייתי. אני אוהבת את החיים, יודעת מה הלאה, ובעיקר מבינה שלא הכל נורא ואיום". 

מה חשבת על ההחלטה של סימון ביילס לפרוש כמעט מכל התחרויות באולימפיאדה בגלל העומס המנטלי?

"החלטה מאוד אמיצה בעיניי. נכון, זו הבמה הגדולה, וספורטאים צריכים לדעת להתמודד עם מעמדים כאלה, אבל בתור מישהי שחוותה חרדות ודברים מהסוג הזה, אני אומרת שאם היא הגיעה לבחירה בין שתי ברירות - להמשיך הלאה בשביל כל העולם ובשביל להוכיח שהיא הכי טובה, או לבחור בבריאות שלה, בידיעה שאם היא ממשיכה היא עלולה להגיע למצב שאולי אין ממנו דרך חזרה - טוב שהיא בחרה בעצמה.

"בשורה התחתונה, כל הכבוד לה. בסוף היא עלתה כמו ענקית לתרגיל הקורה וזכתה במדליה, וזה הניצחון הכי גדול. יש הרבה ביקורת על כך שהיא היתה לא בסדר כי זו האולימפיאדה, אבל אף אחד לא יכול להגיד את זה כל עוד הוא לא היה בנעליים של אותו אדם".

• • •

הרשקו הגיעה לאולימפיאדה הראשונה שלה כשהיא מדורגת במקום ה־16 בין המתחרות במשקל הפתוח של 78 ק"ג ומעלה. היא התחילה בניצחון באיפון אחרי 42 שניות על טהאני אלקטאני מערב הסעודית, שהסכימה בסיום ללחוץ את ידה. בקרב הבא, בשמינית הגמר, היא הפסידה באיפון לאקירה סונה היפנית, דקה לפני הסיום.

הצלחת לישון בלילה שלפני התחרות?

"לא ישנתי טוב, היה מתח".

ומה אמרת לעצמך בבוקר?

"שאני הולכת לעשות את הכי טוב שלי, לא משנה מול מי או מול מה. התכוננתי לכל מה שיבוא".
ואז את עולה מול הג'ודאית הסעודית.

"כן. קיבלנו את ההגרלות שבוע לפני התחרות, ולא ידענו אם היא תעלה או לא. בדיוק התחילה הפרשה עם פתחי נורין, המתחרה האלג'ירי שהוגרל מול טוהר בוטבול ולא ידעו אם הוא יעלה, עד שהוא הודיע שהוא פורש. יומיים לפני התחרות, המאמנת היפנית שלנו, מיקי טאנקה, והמאמן עידו בר הודיעו לי שהסעודית עולה, ושצריך להתכונן אליה. שמחתי שהעניין הפוליטי נשאר בצד ושאנחנו הולכות לעשות ספורט.

"ניצחתי אותה באיפון מהיר יחסית, וזה העלה לי את הביטחון. הרגשתי טוב בקרב הראשון, זה היה קרב חזק שהכניס אותי טוב לתחרות".

ובסיום ניגשת אליה והושטת לה יד.

"זה היה כיף, מרגש. לחצנו יד, ולא ברחנו אחת מהשנייה. הפוליטיקה נשארה מחוץ למזרן. יכולנו לעסוק במה שאנחנו רוצות ואוהבות, במה שבאנו לעשות, והיה קרב הוגן".

ואז הגיעה היפנית, שהיתה פייבוריטית וגם נהנתה מיתרון ביתיות.

"היא היתה אחת המועמדות לזהב, ובאמת זכתה בסוף. עשיתי מולה קרב טוב, נלחמתי עד הסוף. אחרי שהיא הפילה אותי, כשהייתי על הרצפה, בכיתי. רציתי לעצור את הבכי, אבל לא הצלחתי להפסיק. זה היה ממש בכי עם קול, השתנקתי.

"המאמן, שני (הדוד של רז; ש"ז), חיבק אותי ואמר שהוא גאה בי ושהיה קמפיין טוב, שאני פה בזכות ולא בחסד, ושצריך להסתכל קדימה". 

אחר כך שחזרת את הקרב הזה בראש?

"המון פעמים. חשבתי בלי הפסקה מה הייתי עושה אחרת. אבל זה רק מראה שיש לי עוד על מה לעבוד ולשפר, ושבפעם הבאה אני אנצח אותה. לא צריך לחכות שלוש שנים, אולי זה יקרה כבר באליפות העולם בשנה הבאה".

כל הג'ודאים הישראלים עברו חוויה מאכזבת בקרבות האישיים, וכבר התחילו דיבורים על כישלון. הייתם בדאון?

"כל אחד והתחושות שלו. אני חושבת שכנבחרת היינו נבחרת טובה, אף אחד לא ויתר אפילו לא לשנייה. כולנו נלחמנו עד הסוף, וכל אחד נתן את כל כולו. אבל בספורט הישגי, כמו בספורט הישגי, הכל תלוי ביום נתון אחד, וכנראה שאלה לא היו הימים שלנו.

"הצוות המקצועי הרים אותנו למעלה, את כל הנבחרת, והכין אותנו לתחרות הקבוצתית, שהתקיימה בפעם הראשונה באולימפיאדה. המאמנים רצו שנבוא לתחרות הזאת הכי מוכנים וחדורי מטרה, שנתפוצץ על המזרן ונביא את המדליה. אמרו לנו שכולנו עברנו הפסדים כואבים ומאכזבים, אבל אם נתרומם כגוש אחד, כנבחרת, ואם כל אחד ייתן את הלב שלו עד הסוף - נעשה היסטוריה".

• • •

ב־31 ביולי עלתה הנבחרת לתחרות הקבוצתית. הנבחרת הראשונה שפגשה היתה איטליה, בקרבות בשיטת הסרט הנע, גברים ונשים לסירוגין, כשלא תמיד המשקלים תואמים זה לזה. הרשקו עלתה למזרן נגד אליס בלנדי, כשהנבחרת היתה בפיגור 3:2, והפסד שלה היה מעניק לאיטליה את הניצחון.

"זה היה קרב שונה מאוד מכל מה שעשיתי עד אז", היא משחזרת. "האיטלקייה גם מאוד נזהרה וחיכתה. היא ידעה אילו מהלכים אני עושה בדרך כלל. היא גם היתה קלה, כי המשקל שלה הוא עד 70 ק"ג, אז הקרב היה קצת יותר קצבי, לא משהו שאני רגילה אליו במשקל שלי. ניסיתי כל הזמן לא לתת לה ליזום ולרדוף אחריה.

"הקרב היה מאוד צמוד. היא הוציאה ממני שני עונשים (עונש שלישי גורם להפסד), והגענו לניקוד זהב. אני זוכרת ששני צעק לי, 'את לא הולכת להפסיד את הקרב הזה, עכשיו את מתחבקת איתה!' איך שבאתי לתפוס אותה היא עשתה טעות, והפלתי אותה בווזארי".

ישראל השוותה את התוצאה מול איטליה ל־3:3. לקרב המכריע, במשקל שנקבע בהגרלה, עלו גילי שריר ומריה צ'נטראצ'יו - שהתמודדו ביניהן רק כמה דקות לפני כן, ושריר ניצחה באיפון. גם הפעם ניצחה שריר, וישראל עלתה לשלב הבא.

היריבה הבאה היתה צרפת האימתנית, וגם הפעם היתה שם דרמה ספורטיבית מרתקת. הרשקו עלתה למזרן כשישראל ביתרון 3:1 ויכלה לסגור עניין, אבל הפסידה למדליסטית האולימפית הטרייה רומן דיקו, והצרפתים צימקו את התוצאה.

"דיקו היא אלופת אירופה, אני חושבת שהיא בטופ 3 של המשקל", אומרת הרשקו. "בחיים לא התחריתי מולה, זו היתה הפעם הראשונה, וזה הלחיץ אותי, אבל אמרתי, אין לי מה להפסיד, אני אתן את הכל. היו כמה התקפות שאיימתי עליה והיא חששה, אבל בסוף היא הוציאה ממני שני עונשים, הפילה אותי בווזארי וניצחה. למרות ההפסד שלי, זה היה קרב טוב מבחינתי".

אחריה עלה אורי ששון, שהפסיד לטדי רינר, כמו בתחרות האישית. לקרב המכריע עלתה שוב גילי שריר, שהתמודדה מול מרגו פינו - שאותה ניצחה בקרב המוקדם. הפעם הצליחה פינו לנצח את שריר באיפון, וישראל עברה להילחם על מדליית הארד דרך בית הניחומים.

הנבחרת הבאה בתור היתה ברזיל. הרשקו עלתה להתמודד מול למיירה אגיאר, כשהתוצאה 2:1 לישראל. "הברזילאית הזו שוקלת 78 קילו, והייתי אמורה לנצח אותה. לא הרגשתי שהיא כל כך חזקה פיזית, אבל לצערי היא מאוד מנוסה וידעה מה לעשות. היא ממש חיכתה לטעויות שלי, ופשוט תפסה אותי באיפון".

אחרי ההפסד עלו למזרן פיטר פלצ'יק ותמנע נלסון לוי. שניהם ניצחו את יריביהם, ושלחו את ישראל לקרב הישיר על הארד מול רוסיה החזקה. למרות שמחת הניצחון, הרשקו התקשתה להתנחם בעקבות שני ההפסדים הרצופים שלה.

"אחרי הקרב עם הצרפתייה הייתי בבאסה, אבל אחרי הברזילאית היתה לי נפילה מטורפת. היתה גם הפסקה ארוכה יחסית עד הקרבות הבאים, ופשוט היתה נפילת מתח. המאמנת היפנית שלנו, מיקי, באה ועודדה אותי. אמרה לי, 'צריך להתרומם, זה הקרב האחרון של האולימפיאדה, אז בואי נוציא את הכי טוב שלנו'. שמעתי אותה, אבל עדיין הייתי קצת מרוכזת בעצמי. הורדתי את החבישות, החלפתי לבגדים הרגילים, והלכנו ביחד לאכול, כל הנבחרת". 

ברגעים הדרמטיים האלה אתם מדברים ביניכם?

"כן, מרימים אחד את השני. חדר האימון שלנו היה באטרף, היינו מאוד חדורי מטרה. נורא רצינו את זה, חשבנו רק על הניצחון ועל מה אנחנו יכולים לעשות. כולם רצו לעלות ולהשתתף.

"שני לקח אותי לשיחה לפני החימום ואמר לי שהוא מאמין בי. הוא נתן לי את ההרגשה שאני יכולה וחזקה, ושהוא מאמין שאני אפרק את הרוסייה.

"כשעשיתי את החימום הייתי בלחץ עצום. הרגשתי שלא בא לי וכן בא לי להתחרות, והבטן כאבה מרוב לחץ, הרגשתי שהיא בוערת. כל כך רציתי וכל כך לא רציתי לעלות לקרב, ובעיקר רציתי שהוא ייגמר כבר, להיות אחרי. ואז עליתי, והקרב נגמר מהר".

הרשקו התמודדה מול אלכסנדרה בבינצבה, במצב של שוויון 1:1 בין הנבחרות. היא ביצעה שני ווזארי מדהימים בתוך 45 שניות, שהעניקו לה את הניצחון. אחריה עלו פלצ'יק ונלסון לוי, שניצחו גם הם וקבעו 4:1 מדהים לישראל - ומדליית ארד היסטורית.

"חגגנו בטירוף, פשוט צרחנו", אומרת הרשקו בעיניים נוצצות. "לא היו לנו מילים, אז הכל פשוט יצא החוצה בשאגות מטורפות ובקפיצות. שני אמר לנו שהוא גאה בנו, שעשינו משהו היסטורי. כולם ראו שאנחנו נבחרת חזקה ועוצמתית. הראינו לכולם מי אנחנו, ועוד נוכיח שאין עלינו, אנחנו עם הפנים קדימה". 

יש משהו שהיית עושה אחרת באולימפיאדה?

"אני חושבת שנתתי את כל כולי. זאת רז הלוחמת, לא ויתרתי לשנייה. זו היתה האולימפיאדה הראשונה שלי, טעמתי מהחוויה וחזרתי עם מדליה. זה לא אותו דבר כמו בתחרות האישית, אבל בכל זאת זה היה כיף מאוד".

איך היתה החוויה האולימפית עבורך?

"מרגשת. היו הרבה אנשים בכפר, הכרנו ספורטאים ואמרנו שלום. היה חדר אוכל, שבו כולם נפגשו ואכלו. כולם היו עם מסיכות, ואולי היו פחות מסיבות מאשר בדרך כלל.

"היינו בדירה כל הג'ודאיות: תמנע, גילי, ענבר, שירה, גילי כהן ואני, זוג בכל חדר. אני הייתי עם תמנע בחדר, אבל כל פעם התחלפנו במיטות. היו שם כיסאות מוזיקליים". 

גילי כהן, שלא שותפה בתחרות הקבוצתית, לא קיבלה מדליה.

"בתחרות הקבוצתית היה מותר לרשום שני אנשים בכל משקל. לא יכלו לרשום אותה, כי בתחרות האישית היא נפצעה במרפק. היו צריכים לרשום מישהי במשקל של 57 ק"ג, שתוכל להחליף את תמנע אם היא תיפצע, והוחלט לא לסכן את גילי ולרשום את שירה.

"זה באסה וחבל, אבל גילי היא חלק מהנבחרת וחלק מההישג העצום הזה. היא ממש הלב של הנבחרת. כמו שבלעדיי זה לא היה קורה, ככה גם בלעדיה. כולנו נבחרת אחת, ואנחנו ביחד בזה".

אומרים שעשית קעקוע של סמל האולימפיאדה, זה נכון?

"יש לי שבעה קעקועים, ובהם קעקוע טרי בן שבוע שעשיתי אחרי שחזרתי מטוקיו. לא רציתי קעקוע שגרתי כי אני לא אדם שגרתי. רציתי שזה יהיה משהו שהוא מעבר לטבעות האולימפיות, אז הרקע מסביב הוא הר פוג'י והפריחה, ויש גם את הטבעות. הקעקוע מסמל עבורי לא רק את ההשתתפות באולימפיאדה, אלא את הבלתי שגרתי".

• • •

היא גרה בקראוון במכון וינגייט, ולסירוגין עם ההורים בנתניה. ילידת העיר, בת זקונים ללילך ואיציק, שהכירו בפרק ב' של חייהם. לילך הגיעה לנישואים השניים עם בן אחד, איציק הגיע עם שלושה. ב־1998 הם הביאו לעולם את רז - בת יחידה אחרי ארבעה בנים.

הדרך לג'ודו כמעט נסללה עבורה. שני הרשקו, אחיה של האם לילך ("אמא השאירה את שם המשפחה המקורי שלה לעצמה וגם לי"), ייסד ב־1991 את מועדון הג'ודו "מיטב נתניה" (שבו גדלה גם ירדן ג'רבי). האחיינית הקטנה הצטרפה לחוג במועדון כבר בגיל 4.

"הייתי ילדה היפראקטיבית", היא מספרת. "ההורים שלי סיפרו לי שבגינה, בזמן שילדות אחרות היו מתנדנדות, אני הייתי מעבירה בלטות מצד אחד לצד שני. הם רשמו אותי להרבה חוגים: כדורסל, התעמלות קרקע, ריקוד וג'ודו.

"בהתחלה הג'ודו הרגיש לי כמו משחק. למדתי את תרגילי היסוד, הכרתי חברים ונהניתי. עם השנים עזבתי את רוב החוגים, נשארתי רק בג'ודו ובכדורסל. אגב, כל בני הדודים שלי היו בחוג הג'ודו, אבל אני היחידה שנשארה. בכיתה ז' הייתי צריכה לעשות החלטה בין הג'ודו לכדורסל, ובחרתי בג'ודו".

היו עוד ילדות בענף?

"אני לא זוכרת מישהי משמעותית. אני הייתי ילדה שמנמנה, אז אף פעם לא היו בנות במשקל שלי שהתאמנתי והתחריתי מולן. התחריתי מול בנות במשקל נמוך יותר או מול בנים.

"בכל בוקר של תחרות הייתי בוכה, כי צריך להישקל ולא רציתי. בגלל המשקל שלי, הרבה פעמים בסוף התחריתי מול בנים. אמא שלי תמיד אמרה לי, 'הכל בסדר, זו מי שאת, אין לך במה להתבייש', אבל אני הרגשתי שונה. זה לא היה נעים, אבל לא ניסיתי להשתנות.

"מה שכן, היו ערבים שחזרתי מהחוג או ממפגש חברתי ולא אכלתי ארוחת ערב, כי ירדו עלי או זרקו 'תראי איך היא נראית'. היו הרבה הקנטות. ילדים היו קוראים לי אבו־גבר. היו פונים אלי בלשון זכר".

זה פגע בך?

"היו פעמים שזה ממש פגע בי, אבל המשכתי הלאה. לפעמים הייתי מספרת לאמא שלי, כי היא חשדה שזה קורה ולחצה עלי לספר. בכלל, לא הייתי הבת האולטימטיבית ולא הסתדרתי עם בנות. לא היו לנו אותם תחומי עניין. לא התלבשתי נשי, לא שמתי אודם, לק או עגילים. הייתי 'טום בוי'".

רצית לשנות משהו בעצמך?

"מה אני אשנה? זו מי שאני, וזה מה שאני אוהבת לעשות. אבל זה הכניס אותי לבאסה. מצד אחד, ג'ודו זה מה שאני אוהבת. מצד שני, יורדים עלי.

"בחטיבה לא היו לי כל כך חברות, אבל בסופו של דבר גדלתי עם זה. בכיתה י', כשכבר הייתי טובה בג'ודו, עברתי לפנימייה במכון וינגייט ומצאתי סביבה תומכת ואוהבת שכולם בה ספורטאים. שם היו לי חברים וחברות מכל הענפים ומכל הגילאים, הכל מהכל. ואז הסתיימו ההקנטות". 

היום את אוהבת את הגוף שלך? שלמה איתו?

"אני עדיין לא שלמה איתו במאה אחוז, אבל יש מישהו ששלם עם הגוף שלו במאה אחוז? אין דבר כזה. גם בר רפאלי כנראה לא חושבת שהיא מושלמת. אני בטוחה שאני יותר שלמה ממה שהייתי, אבל יש עדיין רגעים שאני מסתכלת על עצמי בתמונות ואומרת, 'וואי, איזו שמנה הייתי'.

"לחנויות אופנה מסוימות יש בגדים שלא עולים עלי, אז אני הולכת למחלקת הגברים. זה מבאס לפעמים בקניות עם המשפחה והחברות, כי אנחנו מתפצלות וכל אחת הולכת לצד אחר. בסוף אני מוצאת את הדברים שאני אוהבת, שהופכים אותי למי שאני, ואז כל האי־שלמות שאני מרגישה נעלמת, ואני הופכת להיות שלם". 

איך את מרגישה מול מצלמות?

"אני מאוד ביישנית. לפעמים יש פוזות שיוצא לי בהן סנטר כפול, ובגלל הבטן אני מעדיפה שיצלמו אותי רק מהחזה ומעלה, כדי שלא יראו את כל האמצע. אני מרכיבה משקפיים כי יש לי עין עצלה, אז בתמונות יש תמיד עין אחת יותר סגורה.

"אין לי הרבה תמונות מהילדות. מגיל מסוים הפסקתי להצטלם. כשהייתי תינוקת אמא צילמה אותי, ולא הייתי מודעת לזה. היא גם היא הכריחה אותי ללבוש שמלות. אבל מאיזשהו שלב, כשהיה צילום משפחתי וביקשו ממני להצטרף, סירבתי. הייתי מתחבאת מאחורי הרגל של אמא. לכן אין לי כמעט תמונות מגיל 6 עד החטיבה, ומהתיכון יש לי תמונות בודדות. אפילו הבוק שלי מבת־המצווה מוסתר איפשהו".

ביום שתעזבי את הספורט, תרצי לשנות משהו בגוף שלך?

"זה הגוף שלי, זה מה יש. אני לא חושבת שאעשה שינוי דרסטי, לא אשמין בצורה מטורפת ולא ארזה בצורה מטורפת. אמשיך לשמור על אורח חיים ספורטיבי, לא אתנוון. 

"עכשיו, כשאני במשקל פתוח (שאין בו הגבלת משקל), אני לפעמים מרשה לעצמי קצת יותר, אבל אני לא רוצה להיות רק אחוזי שומן. אנחנו מנסים להפוך את כל אחוזי השומן לשריר, להפוך לחזקים. בטוקיו שקלתי כל הזמן בין 100 ל־101 קילו.

"אני עובדת עם התזונאי של הנבחרת, מיקי מדר, ויש לי תפריט קבוע. אבל אני יכולה להתקשר אליו בכל שעה ולהגיד לו, 'שמע, יש פה איזו פסטה, אני יכולה לאכול אותה?', והוא יגיד לי אם כן או לא. האיזון הזה, בין לאכול בריא ולא בריא, הוא מושלם עבורי. לא רוצה רק לאכול בריא. אני באה מבית שלא אוכל בריא.

"אנחנו אוהבים חגיגות עם אוכל וקרנבלים, אז אני אוהבת הכל - פסטות, סושי, הכל. כולנו אוהבים מאוד לארח, אז בארוחת שישי תמיד יש עוד אנשים חוץ מהמשפחה, ותמיד יש המון אוכל מגוון על השולחן, ובכמויות. את מה שנשאר אנחנו מחלקים בקופסאות לחברים ולשכנים".

• • •

ההתקדמות שלה בעולם הג'ודו היתה מהירה. "בגיל 14 וחצי זכיתי באליפות ישראל בפעם הראשונה לבוגרים, ואז ידעתי שיש בי משהו" היא מספרת. "צירפו אותי לנבחרת, והתחלתי להתאמן איתם ולטוס לתחרויות בחו"ל. הגעתי להבנה עם עצמי שזהו, זה מה שאני רוצה לעשות".

עם שם משפחה כמו הרשקו בענף הג'ודו, זה בטח היה מורכב יותר.

"כולם יודעים שאנחנו משפחה. הרבה אנשים חושבים ששני הוא אבא שלי, אבל הוא דוד שלי, וזהו. לא משנה מה אומרים - הוא המאמן ואני החניכה. אני לא שונה משום ספורטאית אחרת. שני הוא מאמן מדהים, אבל את ההישגים שלי עשיתי בזכות עצמי.

"אני עובדת קשה כמו כולם ולא מקבלת יחס מועדף. אם אני צריכה לקבל זעזוע כשאני עושה משהו לא טוב, אני מקבלת. לפעמים אני חוטפת יותר צעקות והוא יותר קשוח איתי, ואני חיה עם זה, זה בסדר. הוא צועק וגם מחבק, כמו כל מאמן קשוח עם סטנדרטים גבוהים של מדליסטים אולימפיים. לא סתם יש לו הרבה הישגים".

כבר בתחרות הבינלאומית הראשונה שבה השתתפה, גביע אירופה לקאדטים ב־2013 בזאגרב, הגיעה הרשקו בת ה־15 לחצי הגמר, אבל הפסידה. אחר כך הפסידה גם בקרב על מדליית הארד, אבל לא נשברה.

"הסתכלתי על ירדן ג'רבי, שהיתה לגמרי מודל החיקוי שלי. היא כבר היתה ספורטאית מטורפת, ואני התחלתי לשאוף להגיע לשם. הייתי מסתכלת על האימונים של הג'ודאיות, ביניהן היו גם גילי כהן ושירה ראשוני, שהן היום חברות שלי לנבחרת.

"ב־2015 חוויתי שנה לא פשוטה, נפצעתי הרבה ועדיין לא הייתי מספיק חזקה, לא היה לי הרבה שריר. בקושי התחריתי באותה שנה. ואז שני החליט לתת לי את צ'אנס חיי ולהטיס אותי לאליפות אירופה עד גיל 18 בסופיה. באתי אנונימית, אף אחד לא הכיר אותי - ובום, ניצחתי.

"לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. מעבר למדליית הזהב, הדגל שהתרומם וההמנון, זה היה מטורף. פעם ראשונה שישראלית זוכה באליפות אירופה. הייתי בקבוצה של הלא מדורגות - כלומר, באתי מלמטה וניצחתי מדורגות מעלי. בכל הקרבות שלי הייתי עם חליפה כחולה (הסימן למדורגת הנמוכה יותר), וניצחתי את כל הלבנות.

"חודש וחצי אחר כך התקיימו המשחקים האירופיים לנוער בטביליסי, ושם כבר הכירו אותי. עמדתי בציפיות והגעתי לגמר, אבל לצערי זכיתי רק במדליית כסף".

כמו הרבה ספורטאים, הראש שלה לא היה בדיוק בבית הספר. "המורים בתיכון חוף השרון, שבו לומדים הספורטאים המצטיינים מווינגייט אמרו לי שאני מקסימה, חמודה ומתוקה, אבל מפריעה בשיעורים ומדברת בלי סוף", היא מחייכת. "מה לעשות שלא הצלחתי לשבת בכיתה ושאני אוהבת לעשות צחוקים? לא היה לי הרבה ביטחון עצמי, הייתי ביישנית, ולקח לי זמן להיפתח, אז הייתי שילוב - מופנמת ורועשת. דיסוננס כזה.

"רק בכיתה י"א אבחנו אצלי הפרעת קשב וריכוז, אז התחלתי לקחת כדורי קונצרטה. לא רציתי לקחת כדורים, כי לא רציתי שמשהו ישלוט בי, אבל כשראיתי שהבגרויות מתקרבות - וזה משהו שהיה חשוב לי - אמרתי, 'טוב, אני אקח למבחנים החשובים וזהו'. ומאז באמת לא לקחתי יותר".

המורים התחשבו בך?

"מאוד. תמיד ניסו להתגמש איתי עם השעות של השיעורים ועם מועדי המבחנים. ידעו שהג'ודו הוא בשבילי במקום הראשון, ששם אני רוצה להיות".

• • •

גם אחרי שעברה להתחרות בבוגרים המשיכה הרשקו לרשום ניצחונות מרשימים. בגראנד פרי של מונטריאול ב־2019 היא זכתה במדליית כסף, אבל באליפות העולם בטוקיו, מאוחר יותר באותה שנה, הפסידה כבר בסיבוב הראשון.

"ההפסד שם היה שוק עבורי, ואז נגמרה העונה בגלל הקורונה. עוד הייתי אמורה לטוס לסבב אחרון של תחרויות, כדי לעשות את הקריטריון לאולימפיאדת טוקיו. העולם נעצר כשהייתי על הקשקש, והתחלתי כבר לחשוב על פריז 2024".

כשאיגוד הג'ודו העולמי הודיע על ביטול כל התחרויות ב־2020, התחילו בווינגייט בתוכנית אימונים מותאמת קורונה. "יומיים או שלושה לפני הסגר הראשון, שני הרגיש שזה מגיע וחילק אותנו לקפסולות של זוגות או שלישיות. אני הייתי אחת משלישייה. כל קבוצה קיבלה ציוד משלה לאימונים: מוטות, חבלים, גומיות, מזרנים. התוכנית כללה אימון עם מאמן, שהיה בא בכל פעם לקפסולה אחרת, וגם אימונים משותפים בזום. ככה גם שמרנו על כושר, וגם הקפדנו על הפרדה הרמטית.

"כשהודיעו שהאולימפיאדה נדחתה בשנה, זה היה טוב לי. אבל לא ידענו בדיוק מה יקרה מבחינת ניקוד, והמשכנו להתאמן כאילו יש תחרויות בקרוב. אני סבלתי מפציעה במרפק שמאל שכאבה לי מאוד.

"בנובמבר 2020 עשיתי ניתוח במרפק. אחרי ארבעה חודשים כבר התחריתי בגראנד סלאם בתל אביב. היה לי רצף טוב של תחרויות, כולל מדליית זהב בגראנד סלאם אנטליה באפריל האחרון, שהבטיחה לי את המקום בטוקיו.

"לפני התחרות הזאת אמרתי לעצמי, 'רז, רק זהב' - ונשבעתי שאקפוץ לבריכה אם אזכה. חזרתי מהתחרות לבדיקת קורונה, ואחריה קפצתי לבריכה באנטליה. יש תיעוד של הקפיצה. היה שם קפוא מוות".

• • •

עכשיו היא קיבלה, כמו כל חבריה לנבחרת הג'ודו, 50 אלף שקלים עבור המדליה. זה שנים שהיא נעזרת במלגות מטעם עיריית נתניה, מועדון הבית שלה, מיטב נתניה ואיגוד הג'ודו. כרגע היא מצויה במסע לחתימת חוזים עם ספונסרים שיתמכו בה בדרך לפריז 2024.

"איגוד הג'ודו ופרויקט אתנה עוזרים לנו מאוד. באיזשהו שלב גם המשפחה עזרה, אבל כשמתחילים להביא תוצאות, האיגוד עוזר יותר". 

ההורים טסים איתך?

"לא. משפחה בצד וג'ודו בצד. הם לא באים לחו"ל, רק לתחרויות בארץ. הם שומרים מרחק ולא מתערבים לי בכלום, רק נותנים לי תמיכה אחרי אימונים ותחרויות".

מה מאפיין את הג'ודו שלך?

"אני עושה הכל בג'ודו. אני ימנית שעושה גם שמאל, עושה ברכיים, עמידה. אין לי רק תרגיל אחד, יש לי המון תרגילים, וכל מה שאני יודעת בימין אני יכולה לעשות גם בשמאל. זה נותן לי יתרון, כי אני מאוד זריזה ומגוונת מול יריבות מסוימות".

חוץ מירדן ג'רבי, יש לך עוד מודלים לחיקוי?

"כן, קיבלתי המון השראה מאיבון בוניש הגרמנייה, המאמנת שהיתה לי בנבחרת בין 2017 ל־2020, והיום המאמנת של אוסטריה. היא היתה אלופה אולימפית באתונה 2004, והאישה הראשונה שמאמנת גם גברים וגם נשים. פורצת דרך ממש. כשעבדה בישראל, היא עזרה לי ותמכה בי. גם היום היא עדיין תומכת בי ועוזרת מרחוק. היא הספיריט שלי, אני לומדת ממנה המון".

הג'ודו הוא מעבר לספורט עבורך? הוא גם חבל הצלה?

"הג'ודו הוא העוגן שלי, שם אני מרגישה רז. זה ספורט אינדיבידואלי שכל אחד שונה בו - המשקל שונה, הטכניקה שונה, המבנה שונה, היכולת שונה - וזה מתאים לי בול, כי אני לא צריכה להיות כמו כולם. אני זו אני, ואני על המזרן זה הביטוי הכי טוב שלי".

ביומיום היא קמה ב־7 בבוקר, מארגנת תיק, שותה קפה, אוכלת פרוסת לחם או חטיף אנרגיה, ויוצאת ליום אימונים ארוך במכון וינגייט. "אימוני בוקר הם תמיד ג'ודו - לפעמים אימוני קרבות ולפעמים אימוני טכניקה. בסיום האימון יש לי טיפול פיזיותרפיה או עיסוי. אני אוכלת צהריים ונחה, ואז חוזרת לאימון ג'ודו או משקולות. בין לבין יש לי גם שעות בחדר הכושר. ככה שישה ימים בשבוע".

יש לך זמן לחיים פרטיים?

"כשיש לי זמן אני יוצאת לבתי קפה, לאכול ולשתות. אני אוהבת לשמוע מוזיקה, הכל מהכל, ולפעמים רואה 'ברוקלין 99' או עושה מרתונים של 'חברים'. קורה שאני מוצאת את עצמי שבורה וגמורה במצב כפית, ואז אני עושה צחוקים עם חברות בטיקטוק ובאינסטגרם. אני מאוד אוהבת להצחיק, והיום אני יודעת שאני מצחיקה. זה כיף להצחיק. בואו לאינסטגרם שלי".

היא קוטעת לרגע את הראיון כדי לענות לשיחת טלפון מנטע מלקינסון, בת זוגה בשנה האחרונה. כשהיא מדברת עם נטע (21), קיאקיסטית שסומנה כהבטחה אולימפית לפריז 2024, היא עוברת למצב תודעה "מאוהב". טון הדיבור שלה מתרכך, וכמעט אפשר לראות את עיניה מתמלאות באייקונים של לבבות.

"השיחה הראשונה שלי אחרי המדליה היתה לנטע", היא קורנת. "היא צעקה, 'אני לא מאמינה! אני לא מאמינה!', אבל דווקא היא זו שהאמינה בי כל הזמן. גם לפני התחרות האישית, כשקיבלתי הגרלה קשה, היא אמרה לי, 'שום באסה, את טובה, ואת יכולה לנצח אותה'. היא הרוח בכנפיי".

מלקינסון מתגוררת במושב כנף ברמת הגולן, והשתיים נעות בין כמה בתים. סיפור האהבה שלהן התחיל, איך לא, במכון וינגייט.

"נטע עשתה טיפולי פיזיותרפיה אחרי הפציעה בקרסול, ואני ביליתי שם הרבה. הפכנו לחברות טובות במשך שנה, ומשם זה התפתח לזוגיות. עשיתי שיחה פתוחה עם ההורים שלי ואני מרגישה שכולם מקבלים אותי עכשיו.

"נטע היא בת הזוג הראשונה שלי. אני לא מתאהבת במיניות של בן אדם, אלא באישיות, לא משנה אם הוא גבר או אישה. כרגע שתינו מתמקדות בדברים שאנחנו רוצות להשיג, כל אחת בחלום שלה". 

יש לכן בכלל זמן להיפגש?

"אנחנו נפגשות בכל רגע שאפשר. מטיילות ביחד, רואות סדרות בטלוויזיה, מבלות עם המשפחה".

בנבחרת ובחיים הפרטיים שלך כולם יודעים על הזוגיות הזאת?

"כולם יודעים, אנחנו בחוץ לגמרי. נטע חברה טובה של כולם בנבחרת".

אז מה החלום הבא שלך?

"עכשיו אני בחופש, אבל פריז על הכוונת, ובדרך יש עוד מטרות ויעדים. אני תמיד רוצה זהב, ומקווה שהמחויבות שלי תעניק לי את הזהב. אז יאללה, בכל הכוח".

shirz@israelhayom.co.il