דנה דבורין מסתובבת בסטודיו של תיאטרון "פלטפורמא" בתל אביב כשחיוך גדול על שפתיה. זה אותו חיוך מושלם, שביחד עם הבלונד הזוהר והאנרגיה המתפרצת היו כרטיס הביקור הנצחי שלה, מאז פרצה לטלוויזיה כנערה וכיכבה על המסך במשך שני עשורים.
כאן, במקלט שהוסב לתיאטרון חברתי־אקטיביסטי, מצאה דבורין בת ה־46 את הייעוד האמיתי שלה, העיסוק שמסב לה לדבריה הכי הרבה סיפוק ואושר. אחרי ששרה, רקדה, שיחקה והנחתה אינספור תוכניות לילדים ולנוער, הלב והנפש שלה מתמלאים מול הנשים שמולן היא עובדת היום כבמאית וכמנטורית.
"פלטפורמא", שאותו הקימה ב־2015 ביחד עם קרן כהן, מעניק לנשים נפגעות אלימות מכל סוג - מינית, מילולית, פיזית, כלכלית ונפשית - הכשרה במקצועות התיאטרון, אפשרות ליצירה בימתית ושילוב תעסוקתי בתחום, על הבמה ומאחורי הקלעים. המפגש עם הנשים הללו הוליד אצל דבורין את היכולת להתמודד עם הפגיעה והתקיפה שחוותה היא עצמה בילדותה, ושעליה לא דיברה במשך שנים ארוכות.
"אני עצמי עברתי כמה אירועי אלימות", היא משתפת בכנות כשאני מנסה לברר עד כמה העולם הזה מוכר לה. "לא מקרה של אלימות בתוך המשפחה, חלילה, אבל עברתי תקיפה פיזית פעמיים בחיי.
"הראשונה היתה בכיתה ג'. חבורת נערים בני 16 תפסה את החברה הכי טובה שלי ואותי ברמת אילן, השכונה שבה גדלנו. הם תפסו לנו את הידיים והובילו אותנו לאזור היערות ברמת אילן. ראיתי את המוות. היום, אחרי הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, אני יודעת שזה היה אחד המקומות שהרגשתי שם שאני הולכת למות".
את זוכרת היטב את המקרה?
"אני זוכרת בדיוק איפה זה היה, באיזה רחוב, אני זוכרת את האבן שתפסתי והחזקתי ביד שלי מתוך רצון לזרוק אותה עליהם. לשמחתי, זה נגמר טוב, כי כשהגענו לכניסה ליער עבר אבא של חברה, שראה אותנו מובלות. כל שלושה נערים החזיקו אחת מאיתנו.
"אני זוכרת שניסיתי להיאבק בהם, אבל זה לא עזר. אני לא זוכרת אם קשרו לנו את הידיים, או שפשוט תפסו לנו אותן חזק, אבל התחושה היתה שאני מובלת בידיים קשורות מאחור. היתה לי אבן ביד, ואיימתי שאזרוק אותה על אחד הנערים. אני זוכרת שהוא תפס לי את היד וגרם לי בכוח לשחרר את האבן לרצפה.
"כשהם ראו שהאבא של החברה יצא מהאוטו שלו לכיוון שלנו - הם ברחו. לא קרה עם זה כלום, חזרתי הביתה והלכתי לישון ולא דיברתי על זה. לא התלוננתי. זה היה האירוע הראשון.
"האירוע השני היה לא פחות טראומטי. עברתי ניסיון תקיפה מינית בגיל 13, על ידי מישהו שמבוגר ממני בהרבה שנים, שלמזלי לא נגמר באונס, וגם עליו לא התלוננתי. השתתקתי, כמו שכולן משתתקות. השתתקתי, לא הצלחתי לצעוק, לא הצלחתי לדבר, בסוף אמרתי משפט שגרם לו לשחרר אותי.
"וזה עוד לא הכל. כמה שנים אחר כך עברתי עוד ניסיון אלים במטרו בפריז, כשגבר ואישה תפסו אותי בצורה אלימה והובילו אותי למנהרות שם. שוב, למזלי הטוב, עבר מישהו. בכל פעם יש מישהו שמושיע אותי".
חוויות שמן הסתם הותירו בך צלקת.
"כן, המפגשים האלה השאירו בי כנראה משהו. אבל כל הדברים האלה, מבחינתי, היו באיזה אופן 'ליד' החיים שלי, אף פעם לא נעצרתי לשאול שאלות, מבחינתי זה קרה, והמשכתי הלאה".
לא דיברת על כל אלה בפומבי.
"הטראומה הזאת, שעליה לא דיברתי באמת אף פעם, גרמה לי להשתתק בגיל צעיר. היא היתה כל כך חזקה, שמה שקרה אחר כך בחיים - כאילו עבר לי קל. אני לא מדברת על הדברים האלה, כי הדרך שלי לפעול היא דרך העשייה שלי. דרך 'פלטפורמא'".
• • •
אנחנו נפגשות בסטודיו של דבורין וכהן, מקלט במרכז תל אביב שעבר הסבה, עם פינות ישיבה, שולחן, כיסאות וספסלים, ושאת קירותיו מעטרים פוסטרים ותמונות מתוך הצגות התיאטרון. העילה לראיון היא "בעיניים שלי", הצגה חדשה שלהן שעלתה בתיאטרון הקאמרי, המבוססת על עדויות אישיות של שלוש נשים מ"פלטפורמא" - הצגה שכתבה כהן וביימה דבורין.
ההצגה כתובה ברובה כתמליל תיעודי, ומציגה את סיפורן האמיתי של מיכל, נערה צעירה ממשפחה חרדית, שנפגעת על ידי קרוב משפחה; שרית, תלמידת כיתה י"ב מצטיינת, שעוברת אונס קבוצתי בין כותלי הכיתה; ויסמין, שנולדה לבית שהאלימות שורה בו מהרגע הראשון.
לצד שלוש הנשים שמספרות את סיפורן (שריתה מיה ממרוט, יסמין סידו ומיכל אלדר), משתתפים שחקני ושחקניות הקאמרי נטע פלוטניק, דויד בילנקה, שהם שיינר, כינרת לימוני ונעמה שטרית. מאחורי הקלעים פעילות בוגרות תיאטרון "פלטפורמא": עוזרת הבמאית הילה כהן, המפיקה ג'ני זורין, המלבישה אורית קמפלר והמדריכה החברתית הילה צ'ארום.
דנה, איך בכלל הגעת ל"פלטפורמא"?
"קרן ואני שיתפנו פעולה בכמה כובעים. היא, כמובילה של תיאטרון חברתי, עשתה שנים תיאטרון בכלא, והידע שלה בתחום אדיר. הכרתי אותה לפני עשר שנים כשראיתי דברים שהיא עשתה בכלא, מקום שסקרן אותי מאז ומעולם. שם נחשפתי לראשונה לתיאטרון קהילתי".
"לפני 11 שנים, בגיל 35, החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי. זה בעבע בי עוד הרבה קודם, אבל היה לי ברור שאני עוברת לצד השני, לבימוי. זה דגדג לי כל הזמן. תמיד הייתי יוצרת ויזמית. בגיל 23 כבר הפקתי תוכנית שיזמתי בטלוויזיה, 'בנדנה ג'ונס', ותמיד השחקנים שלצידי צחקו על זה שאני מזיזה אותם ממקום למקום כמו במאית.
"הלכתי ללמוד בימוי בפורמטים אחרים: התיאטרון החזותי בירושלים, תיאטרון הגוף ותיאטרון החדר של אמיר אוריין. אני אדם סקרן, ועניין אותי, למשל, איך עושים תיאטרון בכלא, איך עובדים עם אסירים, מתוך הסיפורים האישיים שלהם.
"חיפשתי מישהו שעושה את זה, וכולם אמרו לי אותו שם: קרן כהן. כשנפגשנו, היא לא כל כך הבינה מה דנה דבורין מתוכניות הילדים רוצה ממנה, אבל מהרגע הראשון זאת היתה התאהבות. אמרתי לה שאני רק רוצה לבוא להסתכל. הייתי מוכנה להכין קפה, לכתוב הערות, רק לראות מה היא עושה. בהתחלה פשוט ישבתי, צפיתי ולמדתי".
ואיך הגעתן לייסוד של עמותה?
"לשתינו היה מאז ומתמיד חלום להקים תיאטרון אחר. הרבה שנים הייתי חלק מקבוצה: ב'תופסים ראש', בלהקת צעירי תל אביב, בקבוצת המנחים של ערוץ הילדים. האינדיבידואל שלי לא היה מספיק נוכח, וזאת פרשנות שלי שעולה בתהליך אישי שעברתי בשנים האחרונות.
"כחלק מקבוצה לא באתי מספיק לידי ביטוי עצמי, אבל באישיות שלי חיפשתי דרך להביע את המחשבות והיצירה. זה בא לידי ביטוי כבר בתקופת ערוץ הילדים. התחלתי לבעוט, הייתי דעתנית, ואפילו הושעיתי בגלל זה לתקופה".
הושעית? ספרי.
"זה היה בשנת 2000. היינו אמורים להצטלם לתוכנית של דודו טופז כאייטם של יחסי ציבור לקלטת שהוציא אז ערוץ הילדים, במסגרת מתיחת פנים שבה החליטו שהמנחות הן לא רק יפות וחתיכות, אלא גם בעלות יכולות משחק ושירה. מפנה שהיה חשוב בעיניי.
"אז בחרו שלוש מנחות, אפרת רייטן, עדי עזרוני ואני, והחליטו שנשיר שיר, שלמעשה בקלטת לא באמת שלושתנו שרות אותו. עדי בכלל לא השתתפה בו, אלא ילדה בת 7 שרה איתי ועם אפרת. אמרתי שאני לא מוכנה לעלות לשיר שיר שמוקלטת בו ילדה, ושעדי תעשה לה רק ליפסינג (תנועות שפתיים; מ"כ).
"הרגשתי שזה מגוחך שנוהגים כך בשלושתנו. התעצבנתי מזה, לא הייתי מוכנה. אמרתי שאם כבר הערוץ עשה מהלך נכון, בואו נעשה משהו שבאמת ייתן פלטפורמה לאיכויות שלנו. אז ביום הצילום כולם הגיעו - ואני לא. ידעתי שיהיו לזה השלכות, ובאמת השעו אותי לחודש, אבל בסדר. הנה אני פה. עמדתי על שלי אז, ואני חושבת שמהרגע הזה התחלתי לדבר, לבוא ולשים גבולות. אחרי שנה כבר עזבתי את הערוץ".
כשהחלטת לעזוב, נתקלת בטח בהרמות גבה.
"כל הזמן, תגובות כמו 'עזבת, או אולי העזיבו אותך?' 'אולי הרגשת שאת כבר לא רלוונטית?' אבל אני מאושרת עם הבחירה שעשיתי, לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב, ולא הייתי מחליפה את זה בשום דבר. טוב לי".
במבט לאחור, את מבינה מה גרם לך לעזוב את "עולם הזוהר" שלפני המצלמה?
"בטח, השעמום. שעמום מאוד גדול של להיות ביצועיסטית, לעשות דברים שאומרים לי. יש בי המון הערכה לשחקנים, אבל עניין אותי ליצור. מגיל צעיר התעניינתי בירידה פנימה לבאר, להבין מה אני רוצה להגיד ואיך אני עושה את זה. אני גם לא רואה את זה כוויתור אלא כזכייה במשהו מדויק, בייעוד שלי, והסיפוק הוא גדול כל כך, בטח כשאני משלבת אמנות ויצירה.
"היום ממש לא מעניין אותי לחזור לפרונט, לא מדגדג בכלל, אין בי געגוע לבמה. הדבר היחיד שאני מאוד אוהבת לעשות, שאני עושה ואמשיך לעשות - זה הנחיה. להשמיע את הקול שלי בדברים שמעניינים אותי. יש לי שתי תוכניות ב'רדיו מהות החיים', אחת עם בעלי ואחת לבד.
"משחק לא מעניין אותי, אני חושבת שיש שחקנים שעושים את זה הרבה יותר טוב ממני, ויעידו כל השחקנים שאני מביימת. אני לא מדגימה להם בכלל, לא בא לי, אני לא שם".
• • •
היא נולדה ברמת אילן (גבעת שמואל), לפנינה (74), עורכת דין ומשפטנית מפורסמת, כיום בגמלאות, ולזוהר ז"ל, שהתפרנס מעסקי תיירות. יש לה אח, גיא (51), איש עסקים שמתגורר באמסטרדם.
אביה, שנפטר לפני שנה בגיל 78, היה דמות מפתח בחייה. "הוא התעסק בנסיעות, היה הראשון שהביא לארץ את טיסות הצ'רטר. קיבלתי ממנו השראה לכל מה שאני עושה בחיים. הוא היה איש של נתינה, ראיית האחר, הוא כל כך התרגש מ'פלטפורמא' ובא לסטודיו שלנו לקבוע מזוזה באמצע החזרות. כולנו עמדנו מסביבו ובירכנו. לצערי, הוא מת מדום לב. איש בריא שהלך לישון ולא קם".
בגיל 12 עברה עם משפחתה לתל אביב, למדה בבית ספר לאמנויות, ומייד הגיעה לתוכנית הטלוויזיה היחידה שהצמיחה ילדים כוכבים על המסך בערוץ הראשון - "תופסים ראש". ההמשך הישיר היה לצעירי תל אביב, עוד להיט טלוויזיוני, ובצבא היתה במאית ומפיקה של סרטי הדרכה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. עם שחרורה התברגה בצוות מנחי ערוץ הילדים - שם נשארה כשבע שנים.
לפני החיבור עם כהן הפיקה דבורין וניהלה אמנותית את פסטיבל "חלום של תיאטרון", בהבימה, וביימה הצגות לילדים ולמבוגרים. עד שהגיע שיתוף הפעולה המשמעותי הראשון בין השתיים, ששינה את נתיב חייה המקצועיים.
"העלינו בפסטיבל 'מרכז הבמה' בירושלים הצגת יחיד שקרן כתבה וביימה - ואני שיחקתי בה. ההצגה היתה על הסיפור התנ"כי של בת יפתח, ועבדנו עליה בתהליך של שנה שלמה. זאת היתה עבודה ראשונה משותפת שלנו עם אמירה חברתית, שנותנת קול לאישה שלא הושמע.
"היה לנו ברור כבר אז שאנחנו צריכות להמשיך יחד. לשתינו יש אנרגיה מטורפת, שתינו יסודיות, יודעות להפיק ולנהל ולביים. עבדנו בהפקה משותפת בכלא נווה תרצה, שאליה נכנסתי כבמאית חזותית, ושם פגשנו נשים שעברו התעללות מאוד קשה בחייהן. נשים שהתלוננו והתלוננו - ואף אחד לא שמע אותן. בסופו של דבר חלק מהן לקחו את החוק לידיים והרגו את בעליהן, ועל זה הן יושבות בכלא. שם החלטנו שהתיאטרון שלנו יהיה בית לנשים נפגעות אלימות".
זה היה מפגש ראשון שלך עם נשים במצבן?
"מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי להיות במקום של נתינה לאנשים שנזקקים. גם כשגדלתי בצפון תל אביב, לשם עברנו כשהייתי בת 12, ליד הווילה שלנו היתה פנימייה, שאליה הייתי הולכת המון, נותנת במתנה דברים מהחדר שלי, משחקת עם הילדים שם. המקום של הנתינה כל הזמן הוביל אותי, וזה יושב אצלי על דברים נוספים כמו ריצוי, הרצון להיות במקום צנוע. אף פעם לא התחברתי לאליטות ולמקומות הגבוהים, על להסתכל על אנשים מלמעלה".
כשבעצם את מקוטלגת כ"בת עשירים" מצפון תל אביב.
"נכון, אין לי ספק שהיתה לי תדמית כזאת. גם בצעירי תל אביב קטלגו אותי כצפונית שיש לה כסף, כשזה לא מה שאני באמת. כל מי שראה את הבלונדינית הנוצצת לא ידע מה מסתתר מאחוריה.
"הכי קל לקטלג ולשבץ בתבניות של 'הבלונדינית הצפונית העשירה המתנשאת והמורמת'. זה מאוד הפריע לי, כי מגיל צעיר הייתי צריכה להוכיח שאני לא כזאת, שאני אולי יפה, אבל שיש לי מה להגיד, שאולי אני מבית טוב ולימדו אותי להתנהג ולרַצות ולהיות 'ביי דה בוק', אבל לא תמיד בא לי. בא לי להגיד את הדעות שלי.
"אני חושבת שבמפגש עם הנשים בכלא התפרץ האקטיביזם שלי. בתיאטרון החברתי התחברתי פתאום למהות שלי, לרצון להיות במקום שנותן ועוזר ומעביר תהליכים. החיוך שלי, שעליו היו אומרים לי 'מה את מחייכת כל הזמן' - אז אני לא מחייכת כי מישהו אמר לי לחייך, אלא כי הוא עושה לאנשים שמח, זה באמת הכי פשוט.
"באחת ההצגות בכלא נווה תרצה עברתי באמת תהליך עם קרן והנשים. נכנסנו לעולם שלהן, שמעתי אותן מדברות על הדברים שהן מתמודדות איתם, זה היה לצאת מעצמך ולקבל פרופורציות מטורפות. יצאתי מההצגה הראשונה, שהיתה מאוד עוצמתית, ובכיתי מהתרגשות.
"שם נפל האסימון, הרגשתי את זה בגוף, אי אפשר היה להסביר את זה. תפסתי את קרן בחוץ ואמרתי לה, 'מאמי, זהו, אנחנו חייבות לעשות את התיאטרון שלנו'. היא הסכימה מייד".
למה רק נשים נפגעות אלימות ולא גברים?
"בהתחלה באמת דיברנו על נפגעי אלימות באופן כללי, אבל היום אני מבינה שהתהליך היה צריך להיות כזה, קודם נשים ואז גברים, ואין לי ספק שנגיע גם לשם. כל נפגע אלימות הוא נפגע".
• • •
לדברי דבורין, עד היום השתתפו ב"פלטפורמא" 35 נשים. "כל מי שנכנסת מחויבת להיות מטופלת, אם זה על ידי פסיכולוגית, מטפלת בהפרעות אכילה, NLP (שיטת טיפול שעובדת בשילוב דמיון מודרך עם התת־מודע; מ"כ) - כל אחת ושיטת הטיפול שמתאימה לה. אנחנו מסייעות עם קבוצת מנטוריות ומטפלות שמתנדבות, שאותן גייסה עבורנו סוזן דוקטור, למען נשים שלא יכולות לשלם.
"עכשיו אנחנו במיונים למחזור השלישי. מתוך 17 נשים שהתחילו את המחזור השני, 13 עובדות היום לפרנסתן בתיאטרון, כשחקניות או מאחורי הקלעים. יש לנו שלוש הפקות שרצות: 'בעיניים שלי' בקאמרי; ועוד שתי הפקות עצמאיות של פלטפורמא שרצות בכל הארץ - 'סתמי', מחזה שמורכב ממונולוגים של נשים שמספרות את סיפורן; ו'מפורסמת', הפקה על אלימות ברשת בעקבות סיפורה של ים קאטל, שחבר שלה הפיץ סרטונים אינטימיים שלה ברשת".
בהפקה החדשה שעלתה בקאמרי משתתפות על הבמה שלוש נשים מפלטפורמא, שמגוללות את סיפור הפגיעה והאלימות האישי שלהן. לא פשוט.
"כתיאטרון מקצועי שמעביר תהליך תרפויטי, קרן ואני פיתחנו אינטואיציות להבין מי יכולה לעמוד על במה כשחקנית, להתמודד עם האחריות, לדעת שהיא מחויבת להצגה, לספר את סיפורה על הבמה, לחזור הביתה, לישון, לקום בבוקר ולא להתמוטט".
זאת אחריות כבדה על הכתפיים שלכן.
"אחד הדברים שחשובים לנו בעבודה עם נשים נפגעות אלימות הוא להחזיר להן את הבחירה והאחריות. אנחנו מעודדות אותן לקחת אחריות על החיים שלהן. כל מי שמגיעה ל'פלטפורמא' היא אישה אמיצה, ואנחנו איתה מהרגע הראשון בגובה העיניים.
"מגיעות אלינו יותר מ־200 נשים בכל מחזור, מתוכן אנחנו יכולות לקלוט רק 20. זה לא מתאים לכולן. אם תבוא אישה שרוצה לצעוק את סיפורה, ואני אחשוב שיש איום על חייה מגבר מכה, או שיש ילדים קטנים שהיא עדיין לא עיבדה את זה מולם, או משפחה שיכולה לפגוע בה - אנחנו לא נקלוט אותה.
"לא ייכנסו אלינו נשים שמשתמשות בסמים קשים או מכורות לאלכוהול. הן מגיעות אלינו אחרי גמילה, ואם הן ייפלו - אנחנו נהיה איתן ונלווה אותן יד ביד, ויש לנו כאלה. יש נשים שעסקו בזנות, אנחנו נוציא אותן משם. אנחנו באות מחויבות לעשות איתן דרך ולבחור אחרת, לצאת מההרגלים".
• • •
דבורין מגדירה את עצמה "אדם נורא אופטימי, שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה. למזלי, גדלתי בבית תומך, במקום שיש בו חום ואהבה וחינוך וערכים, והוריי הקנו לי הרבה ביטחון עצמי. אני חושבת שזה איזן אותי, ובזכות זה תמיד התמודדתי. לא עשיתי אף פעם עניין, כולל מהטרדות שהיו כל הזמן בתעשייה שלי".
הגעת לתעשייה כבחורה צעירה מאוד. את זוכרת אותה כמקום מטריד?
"כן, בוודאי. אני לא חושבת שיש מישהי בתעשייה שלא חוותה את זה, אבל אני חושבת שהתמודדתי עם זה יחסית בקלות, בגלל האירועים שעברתי כילדה, שהיו עוצמתיים ופיזיים, והשתיקו אותי.
"לא חוויתי מקרים קשים בתעשייה, אבל כן נגעו, זרקו משפטים. לא ייחסתי לזה משמעות, זה פשוט היה שם, והיה ברור שכולם עשו את זה".
ועדיין עושים. ראי פרשת שי אביטל, לכאורה.
"זה מזעזע בעיניי, דוחה ברמות, ואנחנו פה כדי להזהיר ולהבהיר ששום דבר לא מקובל יותר. מה שקרה לי לפני 30 שנה לא היה בסדר, ולא ידעתי להגיד את זה. היום אני פועלת כדי שנשים אחרות יוכלו להגיד 'זה לא בסדר'. אף אחד לא יכול להשתמש בכוח ובמרות שלו, או לשלוח משפטים סקסיסטיים דוחים במסווה של מחמאה".
על התקיפות שעברת לא דיברת, מתי החלטת להתמודד עם זה בכל זאת?
"התחלתי טיפול בגיל 23, בערך, אבל הטיפול הכי משמעותי שלי היה בעקבות 'פלטפורמא', כי זה מקום טיפולי שבו כל אחת פוגשת את עצמה. בשנה הראשונה של 'פלטפורמא' עברתי סרט עם עצמי. התחלתי לחפש גבולות, הבנתי שאני לא שמה גבולות לאנשים בחיי.
"גדלתי בבית טוב ולמדתי להיות מרַצה, ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה, והמקום של הריצוי מייצר חוסר בגבולות. פתאום זעקתי לגבולות. הבנתי שהכל פרוץ אצלי, והבנתי שיש דברים שאני כבר לא רוצה, בכל מיני תחומים. זה הציף אותי.
"קיבלנו טיפול כחלק מהעמותה, סוזן דוקטור גייסה עבורנו מטפלות שעשו את זה בהתנדבות. התחלתי ללמוד את עצמי מחדש. התחלתי להבין מה אני עושה, מה חשוב לי, מי אני. על התקיפה המינית בגיל 13, שאותה אני זוכרת בוודאות, לא דיברתי עד אז עם אף אחד, גם לא העזתי לדבר עם עצמי.
"היום אני גם לא רוצה להגיש תלונות על מה שהיה. זאת הדרך האישית שלי, של דנה. ב'פלטפורמא' אנחנו לא מעודדות להתעסק עם המקרבן, אנחנו במקום שמעצים את הנשים, אומרות לכל אחת שתעשה מה שיעשה לה טוב. מי שרוצה לתבוע - זה שלה. אנחנו רוצות להאדיר את היכולת ואת העוצמות של האישה שעושה בחירות חדשות בחייה".
• • •
מי שמלווה מקרוב את הבחירות של דבורין, ואת השינוי הדרמטי בחייה, הוא בן זוגה, אמיר פרי (53), מוזיקאי ומפיק מוזיקלי שאותו הכירה עוד כשהיתה בתיכון. השניים גרים בשבע השנים האחרונות בכפר סבא ומגדלים את שתי בנותיהם, תמרי (18) ועלמה (12).
"הכרנו כשהייתי בת 18. אני הייתי בצעירי תל אביב, הוא בלהקת פורטרט, ונפגשנו מאחורי הקלעים. יום אחד הוא אמר לי 'אולי נצא היום בערב?' וצלצל אלי מטלפון ציבורי. השאר היסטוריה. היו לי אהבות של גיל 16, אבל עם אמיר זאת מערכת יחסים ארוכת שנים".
את מזהה אצל בנותייך את ניצוצות הכישרון מהגנים המשותפים שלכם?
"בטח. תמרי מתגייסת עוד מעט ותשרת כמש"קית ת"ש. גם היא מתעסקת בנתינה ובראיית האחר, והיא גם במאית בחסד, סיימה מגמת תיאטרון בכפר סבא. ועלמה מנגנת, שרה ומופיעה".
אני מניחה שהשינוי האישי שעברת משפיע על סביבתך, בטח גם על אמיר.
"ברמה המקצועית הוא חושב שאני עוברת את הדבר הכי טוב והכי נכון לי. הוא תמך בי מאוד, ועד היום הוא מתרגש ברמות מטורפות. מרגש אותי לראות איך הוא מתרגש מהעשייה שלי.
"ברמה האישית אני חושבת שהוא עבר טלטלה מסוימת, הצבתי גבולות חדשים גם לו. קשה לי לפרט, אבל ברגע שאדם טורף את הקלפים בחייו ומבין פתאום שהוא רוצה לשים גבולות - זה מצמצם לאנשים שסביבו את המרחב שלהם. זה יכול להיות כלפי הבנות שלי, כלפיו, כלפי ההורים שלי, זה לא משנה. זה פתאום אדם שאומר 'מעכשיו זה כבר לא, ועד כאן'".
איך מתמודדים עם זה בזוגיות?
"זאת טלטלה, וזה דורש קודם כל חברות אמיצה וכנה, מה שיש בינינו בצורה מטורפת. אמיר הוא החבר הכי טוב שלי, החברות בינינו הכי פתוחה וכנה שיש, ואני חושבת שעם השנים השיח בינינו הפך לעוד יותר מאפשר, עם הקשבה והכלה. אמיר הוא אדם שרואה את הדברים בפשטותם, ופתאום הבאתי צעד הרבה יותר עמוק, בגלל התהליך האישי שלי. זה הצריך אותו לרדת גם לבאר שלו.
"והירידה הזאת, אם היא לא היתה קורית בצורה חברית ומשתפת, עם רצון לגעת בדברים יחד, היא לא היתה יכולה להתקיים. זה לא שאין קשיים בדרך, יש. אבל ברגע שיש חברות ופרגון אדיר - זה הדבר הכי חשוב. אנחנו צוות, ואנחנו צוות טוב".
Maya19.10@gmail.com