כבר כמה ימים כל דבר מזכיר לנו משהו פוליטי. כל בדיחה סתמית, כל שיר ישן, נראים לנו כמו משל עוקצני על המצב. כאילו שזאת חוכמה גדולה לעקוץ את הפוליטיקה המשותקת והחבולה, ששוכבת אומללה על הארץ ומתחננת שנגאל אותה מייסורינו.
אתה עוקב אחרי תחזית מזג האוויר, ופתאום נדמה לך שחלק מהטמפרטורות מזכירות קומבינציות לממשלת מיעוט, ובטח יש לזה נמשל. כמו תקופות מסוימות בנצרות שבהן כל סיפור ילדים, כל צורה גיאומטרית וכל פתגם התחברו איכשהו לסיפור ייסוריו של ישו. האמת היא שכבר מביך לדבר על זה, אבל כשלאף פרשן אין שום דבר חכם, חדש או מאיר עיניים לומר, התוצאה היא שהולכים לכיוון אמנות המשל.
ובקיצור, רציתי לספר לכם שממש לאחרונה ביקרו אצלנו גנבים. וקשה לי להאמין שזה לא ייגמר במשל פוליטי.
זאת לא היתה גניבה חד־פעמית. אצלנו בשכונה נהוג להשאיר לא מעט ציוד בחצרות הפתוחות. כבר כתבתי על כך בגאווה לא קטנה, וכולנו משוויצים בכך שהצלחנו לייצר חתיכת קיבוץ בלי מחסום צהוב ובלי ועדת קליטה. אז זהו, שהתחילו לגנוב ולסלק דברים. חלקם צעצועים ישנים, אבל לא רק. גם אופניים, וציוד לגריל, ועגלות ילדים וכלי גינון.
וברור שזה לא כזה אסון וישנן צרות גדולות יותר, אבל איש אינו אוהב שנכנסים ולוקחים לו ללא רשות. מעבר לאובדן, ואני באמת אהבתי את האופניים האלה שנשאו עליהם חמישה ילדים לגנים, יש את עניין הפלישה. עצם הפלישה היא פגיעה נפשית והיא אלימות וחילול, והיא משאירה אותך בתחושה ברורה שאי אפשר להמשיך ככה, ושחייבים לעשות מעשה.
זאת הנקודה המרתקת בסיפורנו. כולנו מכירים מודלים מפורסמים שניסו להסביר את המהלך שבו האנושות יוצאת מאיזה מצב קדום, שהוא ברברי מאוד או תמים מאוד. בעקבות משבר או סדרה של תקלות, מתחילה האנושות לחשוב שצריך להתארגן, להתגונן ובעיקר למנות מנהיג ומוסדות.
אם זה הובס ואם זה רולס, תמיד יש את הרגע המשברי, ההיסטורי או הספרותי, שבו בני אדם מחליטים לאגד כוחות ולהעניק אותם בידיה של קבוצה קטנה. והרושם הוא שברוב המקרים, הם עדיין לא מביאים בחשבון את האפשרות שבסופו של דבר הכוח הזה עלול להגביל גם את חירותם שלהם, ואולי אפילו לפגוע בהם. אל דאגה, במורד הדרך הם כבר יבינו את זה.
אז הנה, אצלנו בשכונה שום אסון לא קרה. אפילו המילה משבר היא הגזמה פראית. בניגוד, נניח, למה שקורה בתחום הגניבות החקלאיות, הסחיבות שפקדו אותנו לא מוטטו את מפעל חייו של איש מהשכנים. הן גם לא מאיימות על עצם היכולת שלנו לשים לחם על השולחן. הן פשוט מבאסות. מאוד־מאוד מאכזבות.
והן מאכזבות בעיקר מכיוון שכולנו מבינים שמעכשיו נצטרך לוותר על משהו מההתנהלות הזורמת, הפשוטה והחביבה שאפיינה את שכונתנו המרופטת. מה למשל? הנה, בקבוצת הווטסאפ השכונתית כולם כבר מציעים להתקין מצלמות אבטחה. ובכן, השפה עצמה השתנתה. מילים שלא נשמעו אצלנו בעבר - כמו "לרַשת", "מעקב" ו"24/7" - מילים ביטחוניות עם לסת מרובעת וזיפים, מתחילות לככב בשיחות השכנים. ודי ברור לאן כל זה לוקח.
לאן למשל? לרגע שבו המצלמות אכן יתעדו מקרה ברור של גניבה. שני בחורים יופיעו על מסך המחשב באישון לילה כשהם חותכים מנעולים ולוקחים איתם את עגלת התאומים של משפחת חברוני, או את האופניים החדשים - והדווקא לא חשמליים - שמאור בצלאלי קיבל לבר מצווה.
מה אז? מה אתם הייתם עושים? אפשר כמובן ללכת עם זה למשטרה. אבל באותה מידה אפשר ללכת עם זה לפארק הירקון. למרכז תרבות יהדות ווהלין. או סתם לעזאזל. עד כמה שידוע לנו, משטרת ישראל לא סימנה גנבי אופניים ועגלות כיעד מרכזי, וחבל לכולנו על הזמן.
קל מאוד לנחש מה יהיה השלב הבא. מישהו יציע להציב שמירה. להניח פיתיון. לשחק אותה חסמבה־חסמבה ולפתור את הבעיה בעצמנו. וזה בדיוק עומק האכזבה, כי כולנו מבינים שברגע שנפרע קרום התמימות הדקיק הזה, וברגע שנפרעו כללי המשחק החביבים, הדרך לאלימות קצרה מאוד.
כולנו חכמים גדולים לשבת מול המסך השטוח ועתיר האינצ'ים, ולהעביר ביקורת על אדם שיוצא בנשק שלוף כדי למנוע את גניבת עדר הכבשים, ציוד ההשקיה החדש או הטרקטור, שכל המשפחה תלויה בהם וממושכנת עבורם עד צוואר. יודעים מה, לפעמים הוא פשוט לא מוכן שיגנבו לו את המכונית המשפחתית. רוב הדיון הציבורי - ולצערי גם המשפטי - סביב התופעות האלה, מתייחס לאדם הנגזל שיוצא מהמיטה בתחתונים ואקדח כאל אדם שמנסה להעניש, כלומר להחליף את זרועות החוק ואת מערכת המשפט.
אם הוא אכן יירה בגנבים ויפגע בהם, אנחנו נשאל אם זה עונש הולם על גניבת ציוד, כאילו מה שהיה כאן הוא הליך של ענישה שהתנהל באופן לא תקין. אבל זאת תמונה עקומה ומעוותת. ומבינים את זה ברגע שמסלקים מהחצר שלכם את החפץ הכי קטן והכי שולי. כי ברגע הזה כל השכונה כבר מוכנה לרשת במצלמות, לפתוח במעקב, להקים מיליציה ולפנות שבועיים לאימוני לוחמת ג'ונגלים עם יוצא סיירת.
ואני מדבר, לדוגמה, על גניבה של סאג', כן? מין מחבת הפוכה מברזל שאפשר לקחת לפיקניק ולהניח על מדורה כדי להכין לילדים פיתות שאלוהים יודע איך הם מוכנים לאכול אותן. עבור סאג' טוב לא אמורים לשבור חיסכון, אבל אחרי שגונבים לך אחד, אתה שוקל לשבור את העצמות לגנב הבא. מה גם שאתה יודע היטב שאם תתפוס אותו על חם, הוא לא יהסס להקדים ולשבור את עצמותיך.
יש בתורה (שמות, כ"ב, א') פסוק קשוח שאומר: "אם במחתרת יִמָּצֵא הגנב והוכה ומת אין לו דמים". בשעת מרדף אחרי הגנב, כל עוד הוא לא נתפס, סכנת נפשות מרחפת מעל כולם. באותם רגעים, כמו שכולנו ראינו בשנים האחרונות, גם אם הוא בא לקחת משהו קטן, הוא מסוגל להפוך בקלות מגנב לרוצח. ולכן מתייחסים אליו כאל מי שבא להרוג.
והפוליטיקה? המגרש הפוליטי שלנו מוצף באנשים מאוכזבים ומאכזבים שמביטים סביב בחשד תמידי, כי הרי הם לא סומכים כבר על אף אחד, אבל גם כי הם מכירים את עצמם ואת היכולת שלהם לשחק מלוכלך. לא כולם כאלה, אבל גם לא מיעוטם.
בכל פעם שהם מנסים לשתף פעולה או לכרות ברית, הם מוצאים את עצמם חוזרים לנוהל המפורסם מסרטי המאפיה. הגנגסטר חייב להסתפר ולהתגלח, אין מצב שהוא יעשה את זה בעצמו, ולכן לאורך כל הביקור במספרה הוא תוחב אקדח עמוק לתוך חלציו של הספר. פחות בגלל שהוא לא מאמין בספר ההוא, ויותר בגלל שהגנגסטר יודע שאם התער היה בידיו, אז לך תדע.
ובקיצור, גניבה קטנה מספיקה כדי לאבד אמון, אבל אם אתה עצמך הגנב, אין ספק שתהפוך להיות הטיפוס הכי חשדן בסביבה.
