הערבים גילו את הטיקטוק. ואני לא מדבר על ילדים ערבים שעושים סרטונים מצחיקים, רוקדים ושרים לרגלי ההרים, אלא על צעירים חסרי מנוח, מובטלים, מיואשים, תלושים, שגדלים בחברה אלימה, ולכן יודעים לבטא את עצמם רק דרך אלימות. הם עושים סרטונים שבהם הם מצלמים עצמם עוברים עבירות מכל סוג. נהיגה פרועה, ירי, ירי זיקוקים, ביזוי בתי עלמין, ועכשיו, הלהיט החדש - מתעללים ביהודים. מכות, אבנים, קפה רותח לפנים, מתיחות אכזריות. כיף חיים.
אני חושב לעצמי, חבל שלא היה טיקטוק באירופה כשהתחילו הגזירות על היהודים. כמה קטעים נהדרים יכלו לעלות לאפליקציה הזאת, עם מוזיקת רקע עליזה וכתוביות מצחיקות. שוברים למנדל את חלון הראווה! להיט צפייה מטורף.
הסרטונים האלה של תקיפת יהודים, בעיקר חרדים, הם אקט אנטישמי בואך נאצי. זה לא "קונדס", כפי שקבע השבוע מפקד במשטרה. מי שרואה את המעשים האלה כהלצות של צעירים משועממים, לא מבין הקשרים. זה נכון שמהותית כל רגע הוא חדש, אבל בתולדות עם זה לא עובד כך.
יש רקע. יש תנועה לאומית פלשתינית, שקשרה את גורלה במלחמת העולם עם הרייך השלישי, תכננו יחד תוכניות להביא את מכונת ההשמדה לכאן, ואצל הקיצונים שבהם, משהו מרוח התקופה ההיא עדיין חי. מה שהם עושים ליהודים ברחובות זה מה שהם חושבים שיעבור להם בשקט, לא מה שהיו רוצים לעשות. אבל אל דאגה, הם מתחזקים מיום ליום, בעוד המשטרה נחשלת ומוחלשת, ובתי המשפט מתחמקים מתפקידם להרתיע. קונים שקט עכשיו תמורת פרעות אחר כך. עסקה מעולה.
המזל הוא שהחבר'ה האלה כל כך לא אינטליגנטים, שהם מעלים את הסרטונים, ומייד אחר כך הם מופצים, ושנייה אחר כך הם נתפסים. השאלה היא מה עושים איתם כשתופסים אותם, כי בבית המשפט אין תקווה. התשובה עשויה להיות: סרטון טיקטוק. ובסרטון מולבש הפורע הצעיר בבגדי חרדי, עם פאות והכל, ומשוחרר ליד שער שכם לעת ערב, לגורלו. הוא צריך לחזור הביתה ברגל ואסור לו להוריד את התחפושת, או שייעצר שוב. זה יהיה סרטון נהדר, להיט צפיות מטורף במזרח ירושלים, ואולי גם יגרום לצעיר להבין משהו. אולי. אותו טיפול, אגב, לתוקפי ערבים חפים מפשע.
בלונים הם הפכו לפצצות, זיקוקים של חג נהיו כלי נשק, אפליקציית סרטונים חמודים משמשת להשפלת יהודים. אין מה לומר, כיתתו אתיהם לחרבות, טיקטוקיהם לחניתות.
איור: יהודה נוני, Nuni-art.com
מרגול
אז מרגול עשתה טיפול אסתטי שאולי לא יושב לכם בול בעין. ביג דיל. כמה ערימות של מילים רעות, מקטינות, מגחיכות, נשפכו על האירוע הזניח הזה ברשתות החברתיות. מילים של אנשים קטנים, שמחפשים פגמים קטנים אצל הזולת כדי לצאת גדולים, במיוחד בעיני עצמם.
יש מושג ברוחניות שנקרא "הסתכלות ענייה על הזולת". כלומר, הסתכלות על אדם דרך פרט אחד, אי ראיית המכלול שהוא, חיפוש איזה דפקט קטון, שמאפשר לפסול את האדם כולו. זה בדיוק המקרה פה. אחרי שנה קשה, רצתה מרגול להיות ייצוגית לכבוד הטקס החשוב. היא רצתה להרגיש יפה, הדורה, צעירה. היא רצתה לפרוש כנפיים. למה לא, תגידו, למה לא? מבחינה מהותית, אין הבדל בינה לבין כל אחת שמתאפרת, שצובעת שיער, שלובשת בגד שלוחץ פה ומרחיב שם. איפה החמלה, ההבנה, ההכרה שהדרך היחידה להישאר צעירה לנצח זה למות בגיל 30?
הצעירים השולטים ברשתות החברתיות חיים בתודעת לי־זה־לא־יקרה. חושבים שהם יישארו מתוחי פנים לנצח. אני זוכר את המחשבה הזאת. הצעירים חושבים שהזקנים נולדו זקנים, ושהם, עוּלי הימים, בורכו ברעננות עד יום מותם, אם יגיע.
לא אטרח להסביר להם את גלגל החיים, וגם לא אהיה כנראה בסביבה לצחוק לאידם כשיגלו את האמת המרה על כניעת עור הפנים לכוח הכבידה בשנות ה־40 של האיש והאישה. אבל מה שעשו למרגול, שגם אם הפגינה איתנות נפשית מול גלי הלעג, בטוח שנפגעה מאוד, הוא גילנות משולבת בשנאת נשים. הא־הא, אמנית בת 72 שרוצה להיראות על הבמה רק בת 50. קורע מצחוק. אפשר לחשוב שהמלעיגים פחות פוחדים מההזדקנות, שהם מקבלים את חריצי הזמן בזר שירי תודה וברכה, וכשיגיע יומם להרגיש זקנים מול המראה, לא ילכו למטפל הכי טוב שידם משגת כדי לתת קרב, הגם שתוצאותיו ידועות מראש.
אדם מבוגר שעושה טיפולים אסתטיים אינו דומה לבת ה־20 המנפחת שפתיים כדי להידמות לפילטר באינסטגרם. המבוגרים רוצים להרגיש יפים עוד רגע קטן, עוד רגע לא להיות מושלכים לעת זיקנה. זה כל כך מובן בעולם שמדיר מבוגרים ומפלה אותם בכל שטחי החיים. מי שמלגלג, צוחק על עצמו בעוד 30 שנה.
והדרתם פני זקן וזקנה.
ל"ג בעומר
הנה בא ל"ג בעומר. יפה עשו בגני תקווה ובעוד כמה מקומות, שהודיעו שהחל מהשנה הם אוסרים מדורות. אין מה לעשות: הצפיפות, הזיהום, הנזקים, התאונות - אין שום הצדקה להדלקת אש במתחמים צפופים בין בניינים, או בשטחים מצהיבים ויבשים, שיכולים להתלקח לשריפות ענק. זה הזמן לעוד רשויות מקומיות ללכת בעקבות גני תקווה, ולחסל את המדורות.
ל"ג בעומר היה טקס חניכת האש של הישראלים. בל"ג בעומר למדנו לצלות תפוחי אדמה, להפוך גחלים, ללבות, לכבות, לשרוף דברים שאסור, להתפעל מלהבות ענק, לקפוץ מעל להבות נמוכות, לקבל כוויות בכפות הרגליים. לא אכחיש, זה בהחלט הוסיף משהו לוהט לילדות.
אבל העולם משתנה. המודעות לזיהום האוויר עולה, העולם כולו נאבק בפליטות מזהמים, ויש לדעת ששריפת עץ מייצרת את העשן הגרוע ביותר, בטח כשמוסיפים למדורה גם תריס פלסטיק מאתר בנייה. לא יכול להיות שמצד אחד אנחנו כחברה מחוקקים חוקים למען איכות הסביבה, שמחים להצטרף לעולם הגדול, מצמצמים שימוש בדלקים מזהמים, חולמים שעל כל בית תהיה טורבינה שתספק את צורכי החשמל שלו - ואז, בל"ג בעומר, שורפים את המועדון של כל העולם. אם מגלים אחריות גלובלית, אם מכריזים שהבנו משהו, אי אפשר להמשיך לייצר בלילה אחד תנובת עשן של שנה שלמה. כי העשן זז מפה לשטחים, ואחר כך לירדן, והלאה וקדמה, ויש האומרים שבלילה בהיר אפילו במומבאי אפשר להריח את המדורות שלנו.
כמו שלא כל כיתה מפריחה זיקוקים ביום העצמאות, לא סביר שכל כיתה מדליקה מדורה. גם לא כל בית ספר. יהיה נהדר אם בכל יישוב תהיה מדורה אחת מרכזית, שתפעל על גז, עם להבה גדולה ויפה, וסביבה יהיה מופע ל"ג בעומר עירוני, וכולם יהיו מרוצים. ואפשר אפילו להדר ולומר שהיום מופע אש מחוויר לעומת מופע לד טוב, בשלל צבעים, והכי טוב יהיה מדורות לד ענקיות, עם להבות ססגוניות שעושות כל מיני תרגילים.
לנגד עינינו מוחלפות מכוניות בנזין ברכבים חשמליים, בעירה פנימית בזרם חשמלי נקי. הרבה מכוניות כבר נושאות את האות E, המכריז על חשמליותן, סביבתיותן, חדשניותן. הגיע הזמן ל־E־דוּרה. מדורה חשמלית, נקייה, חסכונית. טוענים ארבע שעות במטען של הפלאפון, נותנת אש שעתיים פלוס ריח של עשן מקפסולה מיוחדת. נראית אמיתית בסלפי, אפס זיהום. בקרוב בכל חצר בישראל. בר יוחאי, אשריך.
