בכל בוקר, למעט בשבת קודש, היה שולח קובי יפרח לניידי קבוצת הווטסאפ התוססת של מסע "משלחת מנהיגות מרוקו 2020" את מה שכינה "שיר של יום" - שיר, מקאמה פואטית או פיוט שנכתבו על ידי בני הדור השני והשלישי של עולי מרוקו.
כבר חמש שנים חולק יפרח (38), יליד דימונה, את חייו בין מרקש וישראל, כמנכ"ל עמותת "כולנא" - בית לתרבות ולזהות ברוח מסורת יהודי ארצות האסלאם והמזרח. הוא הוביל את 28 הסטודנטים מהמכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע למסע זהות תרבותי בן שמונה ימים, שהציב במוקד את מורשת יהדות המזרח בכלל - וקהילת יהודי מרוקו המפוארת בפרט. מסע שורשים שבמהלכו חוו הסטודנטים הישראלים, רובם ממשפחות יוצאות מרוקו, את הארץ שבה נולדו וגדלו סביהם וסבותיהם. הכל דרך הרגליים, העיניים, הלב והחך.
משלחת המכללה, מוסד שדוגל בחיים משותפים בין קהילות ורואה בקידום רב־תרבותיות חלק מחזונו, כללה סטודנטים וסטודנטיות להוראה בגנים ובבתי הספר היסודיים והעל־יסודיים. צעירים שלומדים, בין השאר, חינוך מיוחד, חינוך גופני ואמנות.
את הרעיון למסע כולו הגה האקטיביסט החברתי הנמרץ אבי בוחבוט (30), יו"ר אגודת הסטודנטים במכללה, חבר ועד מנהל בהתאחדות הסטודנטים הארצית ומוביל הדור הצעיר ב"ברית יוצאי מרוקו בישראל" - עמותה שמבקשת להנציח את הערכים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים של יהדות מרוקו.
"אני רוצה שהסטודנטים ילמדו שמרוקו היא לא רק מופלטות ומימונה, אלא מדינה עם תרבות עשירה ויהדות מכילה ומקבלת", אומר בוחבוט. "לא ייתכן שכמיליון יוצאי מרוקו בארץ, ועוד המוני יוצאי ספרד והמזרח, ירגישו שלא מספרים את ההיסטוריה שלהם. צריך להשלים את הסיפור הזה לדור העתיד של מורינו, כי בעוד שנים לא ארוכות לא יישאר הרבה מהקהילה היהודית במרוקו, וצריך להתוודע אליה ולהחיות את סיפורה. לא ממקום מתקרבן, חלילה, אלא מתוך תחושה של אחדות".
מרקש: רחובות יהודיים
השמש של מרקש מתעוררת מאוחר, לוקחת את הזמן, בדיוק כמו תושבי העיר הנינוחים. רק ב־8:35 בבוקר היא זורחת וחושפת את גוני החימר האדומים של בתיה נמוכי הקומה.
מרקש היא בירתה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו, וכרוב הערים בה היא מחולקת ל"מָדינה", עיר עתיקה מוקפת חומה, ולאזור המודרני, "גיליס". החורף במרקש קר מאוד, כיאה לעיר מדברית ששוכנת למרגלות הרי האטלס. אבל כשהשמש של ינואר זורחת, הטמפרטורות הופכות נוחות למדי.
בעיר העתיקה של מרקש, לא רחוק מארמון המלך, שוכן המֵלאח, הרובע היהודי הישן. יש הטוענים שהשם הוא זכר לכך שהיהודים סחרו כאן במלח, ויש הגורסים שהוא מבוסס על העובדה שהמלאח הראשון במרוקו, בעיר פאס, שכן בסמוך לביצות מלח.
"המלאח בעצם מקביל ל'גטו' של יהודי אשכנז", מסביר יפרח. "לפני עליית יהודי מרוקו חיו במלאח של מרקש כ־35 אלף יהודים. היום נותרו שם רק כ־130, והקהילה הולכת ונכחדת. שימו לב שבכל עיר שנבקר בה, המלאח נמצא תמיד בסמיכות לארמון המלך. המלך חפץ ביקרם של היהודים, הם היו עובדים חרוצים, מוכשרים וחשובים מבחינה כלכלית, והוא רצה לשמור עליהם קרובים אליו. במשפט 'סבא שלי עבד אצל המלך", שהפך לסוג של בדיחה בקרב צאצאי העולים ממרוקו, יש הרבה אמת. המוני יהודים אכן עבדו אצל המלך ולמענו".
ההליכה בסמטאות המלאח לוקחת אותנו במנהרת זמן לשנות ה־40 וה־50. הסוחרים המוסלמים השתלטו על השוק מאז שהיהודים עזבו, אבל שלטי שמות הרחובות נותרו כשהיו, כתובים בעברית. שער הכניסה למלאח נקרא "רבי מרדכי בן עטר", והנה רחוב "תלמוד תורה", ופה היה מקווה. ה"פְרֶנָה", המאפייה שכל נשות המלאח נהגו להביא אל תנוריה את סירי החמין הממוספרים שלהן, ואת מאפיהן, עומדת עדיין על תילה. אפשר, אם עוצמים את העיניים, להריח את התבשילים שיצאו ממנה לאורך השנים.
"במלאח חי לו יוצא מרוקו שעלה לדימונה והפך להיות עובד מפעל, וגם יהודי שהיגר לצרפת והפך להיות עורך דין או עיתונאי", מסביר יפרח לסטודנטים. "אם כך, משהו במסלול שעברו השניים יצר את הפער - וצריך לתת על זה את הדעת".
אחר כך הוא מקבץ את כל הסטודנטים ל"צלאת אל־עזמה", בית הכנסת האחרון שעדיין פעיל מדי יום מתוך 30 בתי הכנסת שהיו במלאח. הכניסה הצרה והחשוכה מובילה לחצר מוארת ומפתיעה של מבנה משופץ, מרשים בגודלו וביופיו. באמצע פטיו גדול, ובקומה השנייה כ־15 חדרים שבעבר שימשו ללימוד וללינה של תלמידי הישיבה שפעלה במקום יותר מ־200 שנה והכשירה רבנים רבים.
היום משתייכים החדרים למוזיאון במתחם, שמגולל את סיפור הקהילה. חדר אחד מוקדש לתלמוד תורה, אחר למוזיקה, שלישי לפיוטים, ועוד חדרים מקרינים סרטי וידאו ומציגים תמונות שנאספו ממקורות שונים והפכו לארכיון הקהילה שהיתה ואיננה.
שיפוץ בית כנסת, שארך שנה, והפיכתו למוזיאון היו פרויקט אישי של יפרח, שמודה: "הייתי חייב לעשות משהו כדי לשמר את ההיסטוריה. לא רק יהודים מגיעים לכאן, אלא בעיקר מוסלמים ותושבי מרוקו שרוצים לגעת בעבר היהודי שלה".
את ארוחת הערב הראשונה במרוקו סעדנו אצל משה (63) וטיטי (58) חאליווה, אחרוני היהודים שנשארו במלאח. בסלון הארוך והצר בביתם הם מארחים כל מי שמגיע למרקש וחפץ במאכלים יהודיים אותנטיים וכשרים.
בקומה הראשונה של הבית מנהל משה חנות של מסחר בבדים, שנדמה כאילו יד הזמן לא נגעה בה. על הקירות תלויות זו לצד זו, בדו־קיום סימבולי, תמונת מלך מרוקו בצעירותו ותמונת הבאבא סאלי, שהצהיבה עם השנים, וגם תמונות ארבעת ילדיהם של טיטי ומשה.
כמו כל צעירי הקהילה, גם ילדיהם עזבו לצרפת, ללמוד שם באקדמיות יהודיות ולמנוע נישואי התבוללות. שניים מהם נישאו בצרפת וילדו ילדים. איש מהם לא חזר למרוקו. זו הסיבה שרוב בני הקהילה הדלילה כיום במרוקו כולה הם בני 60 ומעלה.
שולחן ארוחת הערב של טיטי מציע אינספור מעדני פתיחה: סלט גזר מרוקני, סלט גזר חי, סלט שומר שנקרא "בִּישְבָּש", סלט מלפפונים, סלט חצילים, סלט מטבוחה, סלט עגבניות עם פלפל חריף וכוסברה. סחרחרה של טעמים וצבעים.
העוזרות המוסלמיות של טיטי יושבות על שרפרפים נמוכים במטבח הצר ומקלפות שעועית ירוקה לגיגיות ענק. דניאל בן שאנן (25) מבאר שבע, שלומדת אמנות במכללה, מתרגשת. "בדיוק ככה סבתא שלי, מסעודה ז"ל, והאחיות שלה היו יושבות ומקלפות. היא תמיד היתה מספרת: 'במרוקו לא היה לנו הרבה כסף, אבל תמיד היינו שמחים. המוסלמים היו החברים הכי טובים שלנו'. אח, כמה שאני מתגעגעת לסבתא מסעודה".
משה דובר עברית טובה. הוא ניסה את מזלו בישראל בשנות ה־70, התגורר בנהריה, אבל חזר ב־1978 למרוקו. "לא הסתדרתי בארץ. חזרתי לחנות הבדים של אמא ואבא". טיטי למדה עברית בבית הספר היהודי במרקש, ומאינספור הסועדים הישראלים שהתקבצו במשך השנים אל שולחנה. וכמה חינני המבטא שבפיה, זה שהופך ש' ל־ס', מעדיף הטעמה מלרעית ושווא בתחילת כל מילה.
למחרת בערב מוזמנת הקבוצה להילולת רבי פנחס הכהן זצ"ל, בביתו שבמלאח. נכדיו וניניו עורכים את ההילולה בכל שנה, והפעם הזמינו גם את המורים לעתיד מישראל. "נסו להיות 'נוכחים' באירוע, אל תחוו אותו כמופע פולקלור", מבקש יפרח לפני הכניסה.
ההליכה בסמטאות המלאח מזמנת לסטודנטים אינספור ברכות "מרחבא ביקוּם" (ברוכים הבאים) מצד הסוחרים המוסלמים, שמחבבים תיירים ישראלים ושולטים בעברית. רובם בני דור שני ושלישי של סוחרים שהוריהם עבדו עם יהודים, והם נושאים את זכר הדו־קיום. מאחת החנויות הצרות מתגנב לאף ריח קטורת ומרחיב את קנה הנשימה.
"אפשר להזמין אותך ל'בְּחוּר'?" שואל אותי סוחר צעיר בעברית. בְּחוּר הוא טקס טיהור שמבטל את כל כישופי ה"שחוּר", העין הרעה. אני מתמסרת לשאיפת תערובת של עלי קטורת שנצרבים בקערה עטופה נייר כסף. מריצה בראשי כל דבר שלילי בחיי שאני מבקשת להיפרד ולשכוח ממנו. ציניקנית או לא, מדובר בטקס משחרר מאין כמוהו.
בכניסה לבית ממתינים לנו חיילים ושוטרים חמושים, חמורי סבר, "כי ככה המלך הורה. כל התכנסות של יהודים, גם אם זו תפילה גדולה בבית הכנסת או הילולה, תכותר בשמירה אינטנסיבית, למען הסדר הטוב", מבהיר יפרח. זו היתה הפעם הראשונה בשהותנו במרוקו מסבירת הפנים שבה קיבלנו תזכורת לכך שאנחנו יהודים. "לא לבקש להצטלם עם השוטרים", חוזר יפרח ומדגיש, וכל 30 חברי המשלחת נדחסים לתוך חדר צפוף וחם שעשרות נרות זיכרון דולקים בו. שירת פיוטים חזקה סוחפת את המקום, ומטעמים מוזרמים לשולחנות ללא הפסקה.
אנט כהן אסייג (51) מאשדוד מגיעה בכל שנה להילולה. "האמונה היא שביום פטירת צדיק, עורכים הילולה, שבה מהללים את הניסים והנפלאות שעשה. אנשים שהבריאו מחולי, נשים שהצליחו להרות וללדת, בקשות לפרנסה טובה שהתגשמו. אל תשכחי לבקש גם את. שנוציא לשוטרים עוגיות?"
עד מהרה מתברר שאפילו השוטרים הקשוחים לא עומדים בפני המגשים עמוסי הכל טוב שאנט מציעה - ושלא כמנהגם הם מתמסרים ברצון למצלמה.
שבע דקות הליכה מבית משפחת חאליווה, בצינת הלילה של מרקש, מובילות את הקבוצה לכיכר ג'אמע אל־פנא ("כיכר האבודים"), הלב הפועם של העיר שאליו מתנקזים רבבות לאורך כל שעות היממה, במיוחד אחרי השקיעה. עם החשיכה הופך שוק האוכל לתיאטרון רחוב שמציע שלל אטרקציות פולקלוריסטיות לתיירים: מרקידי נחשים, מקעקעות חינה, רקדנים ולהטוטנים, קוראים בכף היד ומנחשי עתידות.
"שאף אחד לא ילך כאן בגפו", מזהיר יפרח מפני כייסים ופושעים קטנים. "רק בזוגות ויותר, ושימו לב בבקשה לארנקים שלכם". אחר כך יבהיר ש"מיקוח עם המוכרים כאן הוא בגדר חובה, לא המלצה, כי אם לא תתמקחו הם עלולים להיעלב".
אסווירה: בית של זיכרון
שעתיים וחצי אורכת הנסיעה ממרקש לעיר הנמל אסווירה (בשמה המקורי: מוגדור), שרחובותיה הצרים מסוידים לבן. אסווירה מוקפת חומה ו"מזכירה מאוד את עכו", כהערת אחד הסטודנטים.
באוטובוס מספר יפרח שהקהילה היהודית במרוקו, "שהיתה הראשונה בכל ארצות ערב", מנתה בימי הפאר שלה בשנות ה־40 כחצי מיליון יהודים. כיום נותרו בכל מרוקו כ־1,500 יהודים בלבד. יפרח גם הזכיר את המחווה הנודעת של המלך מוחמד החמישי במלחמת העולם השנייה, כשהתבקש להסגיר את כל היהודים בארצו והשיב לשליחיו של היטלר: "אין לי יהודים, יש פה מרוקאים. אם אתה רוצה יהודי - קח אותי ראשון".
קובי מצביע על עיתון יומי מקומי ומסב את תשומת הלב לתאריך שמצוין עליו בארבעה אופנים: "לפי ספירת הנוצרים, לפי ספירת המוסלמים, לפי ספירת הבֶּרבּרים, וגם 'ארבעה עשר בטבת', בעברית. "זו מדינה שיודעת להוקיר מיעוט שחי בה", הוא מסכם.
יהודי אסווירה גרו בבתים שנשקו לים, מסביר יפרח לסטודנטים. "ואז הם עלו לישראל ושיכנו אותם בדימונה, בבאר שבע, בירוחם. איך לא יהיה להם מורכב? רק בעלייה של שנות ה־60 השכילו לשכן את אנשי אסווירה בעכו, כדי שהגיאוגרפיה תתאים להם יותר".
הסיור בסמטאות המלאח של אסווירה, שנשק לקו החוף, מוביל את הקבוצה לבתי הכנסת ששופצו בשני העשורים האחרונים, ובהם בית כנסת "רבי חיים פינטו", בית כנסת "אל־קהל", וגם בית הכנסת "עטיה", ששופץ ב־2 מיליון יורו והפך ל"בית אל־דקירה" - בית הזיכרון - מוזיאון לימודי לתולדות יהדות אסווירה, כולל תמונתה וקיצור פועלה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל, שהוריה ילידי העיר.
"היהודים עזבו כאן, והמים והמלח מהים מוטטו את בתי הכנסת", מסביר יפרח. "אבל משנת 2000 החלה תנופה אדירה של שיפוץ ושחזור, שמימנו אנשים פרטיים וממשלת מרוקו. בקיץ מתקיימים כאן פסטיבלים נפלאים עם מוזיקאים ישראלים ומרוקאים, והביחד הזה בתוך בתי הכנסת מאוד עוצמתי ומרגש".
הרי האטלס: שמח בהילולה
עמק האוריקה ממוקם למרגלות הרי האטלס, ומרוחק כ־60 ק"מ ממרקש. לאורכו פזורים כפרי ברברים, אבל כיום לא נותרו בהם יהודים כלל. המשלחת לא מוותרת על ביקור בבית החימר והבוץ ה"אותנטי" של מליכה, כפרייה נמרצת שלמדה להתאים את חיוכיה לצילומי האינסטגרם של התיירים הנוהרים אליה.
בקבר רבי שלמה בלחנס זצ"ל, בעמק האוריקה, סוגרת רבקה אסבאן (27) מדימונה, סטודנטית לחינוך גופני, מעגל זהות אישי מרגש, עם סיפור משפחתי שגדלה עליו.
סבתהּ, רחל ז"ל, אם אביה, התחתנה בגיל צעיר מאוד, אך לא הצליחה ללדת ילדים. היא החליטה לנסוע כל הדרך מקזבלנקה לקברו של רבי שלמה בלחנס, קיימה סעודות, השתטחה על הציון וביקשה בן זכר. הבטיחה שאם ייוולד - תקרא לילד על שם הצדיק ותערוך בכל שנה סעודה לכבודו.
"בתוך זמן קצר סבתא באמת הרתה, ואבא שלי נולד. קראו לו כמובן שלמה. בכל שנה, בתאריך פטירת הרב, היא היתה עורכת סעודה לכבודו, עד שנפטרה. לא היה לי מושג שאגיע בעצמי לקבר הצדיק. אני צאצאית של אותה עלייה לרגל של סבתי לפה. זה מטורף".
סביב קברו של בלחנס מלמד יפרח על ה"זיארה", טקס העלייה לקברי הצדיקים ששאלו היהודים משכניהם המוסלמים. כ־250 קברי צדיקים יש בהרי האטלס, ועד היום מגיעים יהודים ממרוקו, מישראל, מצרפת ומצפון אמריקה להילולות הרבות שנערכות במרחב.
"איפה נראה לכם שהיו מתרחשים שידוכים, אם לא בהילולות סביב קברי הצדיקים?" שואל־אומר יפרח.
רבאט ופאס: הספרייה שלנו
ברבאט, עיר הבירה של מרוקו, נותרה כיום קהילה של כ־60 יהודים, רובם מבוגרים אחרי פנסיה, והשאר אוחזים עדיין במקצועות מסורתיים דוגמת שוחטים וסוחרי בדים. בבית הכנסת היחיד שעדיין מתקיימות בו תפילות פוגשים הסטודנטים את עבדו לדינו (26), חבר "מימונה קלאב", ארגון שהקימו ב־2007 סטודנטים מוסלמים מכל רחבי מרוקו כדי לשמר את ההיסטוריה של הקהילה היהודית בארצם. חברי ה"מימונה קלאב" לומדים עברית, מקיימים כנסים וימי עיון וחוקרים את המורשת היהודית־מרוקנית.
עבדו, מורה לאנגלית בתיכון, חובש כיפה מול הסטודנטים ומספר באנגלית: "אמי יהודייה ואבי מוסלמי. יש בי זהות כפולה, ואני בסדר עם זה. בבית תמיד חגגנו מימונה, אכלתי ספינג' בחנוכה - אבל גם צמתי ברמדאן. הצטרפתי למימונה כדי לא לאבד את היהדות שהיא חלק ממני, אבל היא גם חלק ממרוקו.
"קיים פער גדול מאוד ביחס ליהודים בין הדור הישן של מרוקו לבין הדור החדש. כשאנחנו שואלים בני 60 ו־70 מה הם חושבים על היהודים, הם יענו: 'הם היו שותפינו, חברינו, שכנינו, היינו משפחה של ממש'. כשנשאל צעירים מה היהודים בעיניהם, הם יענו: 'הם אלה שהורגים פלשתינים במזרח התיכון'. אז אנחנו רוצים לצמצם את הפער ולהזכיר לצעירים שהיהודים חיו איתנו בעבר, שהם חלק מהארץ הזו, ושהתרבות שלהם היא חלק מתרבותה של מרוקו".
עבדו מסיים בעברית מחויכת: "אני מקווה שמרוקו תהיה יעד של 'טיול אחרי צבא'. למה לנסוע להודו או ליפן? בואו למרוקו. אקזוטי פה לא פחות".
יום הביקור ברבאט מסתיים במאוזוליאום, היכל מפואר שבנוי בסגנון אנדלוסי, ושקירותיו מצופים שיש ומעוטרים בפסוקים מהקוראן. המלך מוחמד החמישי, סבו של המלך הנוכחי, קבור כאן עם שניים מבניו, ומסביב מפטרלים שומרים בלבוש מסורתי לצד שומרים רכובים על סוסים.
הוריו של יוני בורד (25), סטודנט לחינוך גופני מאשדוד, עלו ממדינות חבר העמים לשעבר, וחזותו הבהירה ותכולת העיניים מסגירה את העובדה שהוא לא מיוצאי מרוקו. "רוב חברי הילדות שלי באו ממשפחות מרוקאיות", הוא מסביר. "אני זוכר איך הייתי מקנא בקידוש שלהם בערבי שבת, עם שולחן עמוס כל טוב. זה תמיד הקסים אותי, ולכן יצאתי למשלחת הזאת. כדי ללמוד על תרבות יהודי המזרח".
העיר פאס היתה מרכז יהודי חשוב במרוקו, בזכות פעילות רוחנית ודתית של הוגים ופוסקים גאונים, לצד מגבשי הלכה ובראשם הרמב"ם והרי"ף. בכניסה לבית העלמין היהודי, שנמצא בפתח המלאח היהודי, נכתב "בית החיים", ויפרח מבהיר ש"זו הספרייה הלאומית שלנו, ספרייה הלכתית ורוחנית הכי גדולה. בסופו של דבר, בתי העלמין הם שמספרים את ההיסטוריה של מרוקו".
בין המצבות עורכים הסטודנטים טקס לזכר הרוגי הפרעות בקהילה היהודית בפאס, ב־1912, באופן שמזכיר טקסי זיכרון במסעות לפולין. לילה קודם ערכו כולם חזרות על קטעי הקריאה והשירה. "תְרִיתֵל" (שפירושו ביזה), כך מכנים את הפוגרום ההוא, שכלל טבח יהודים, שוד וביזה מצד קיצונים מוסלמים.
"כולנו למדנו על פרעות קישינב", אומר אבי בוחבוט. "אבל איש לא ידע על פרעות פאס, שבהן נהרגו 51 יהודים ו־12 אלף תושבי המלאח היהודים נמלטו מביתם חסרי כל, אחרי שנשדדו ונבזזו. אז אנחנו נשלים את הסיפור ונתקן את העוולה ההיסטורית הזו".
רגע מרגש במיוחד נרשם כשהסטודנטית מיטל סוליקה חתואל ("זה חג'ואל במרוקנית"), שקרויה על שם סבתה, איתרה את קבר "ללה סוליקה", יהודייה מרוקנית יפת תואר שהוצאה להורג בעריפת ראש בגיל 17, אחרי שסירבה להתאסלם - וקברה הפך אתר עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד.
"גדלתי עם הסיפור הזה, שעובר מדור לדור, שאני קרויה על שם הנערה הגיבורה שמוצאה מטנג'יר, כמו סבא וסבתא שלי שעלו לדימונה", מספרת מיטל (25), שלומדת מדעים ולשון. "אני דור שלישי לסיפור המרגש, והנה אני סוגרת מעגל עם השם שלי, שבעבר מאוד התביישתי בו. היום אני מבינה איזו זכות זו לשאת אותו".
מקנס: שירה חרישית בקבר
בעיר מקנס, שנקראת גם "ירושלים הקטנה" בזכות חומותיה היפות המזכירות את ירושלים, שיפצו ושחזרו הסטודנטים מצבות בבית העלמין היהודי שהוזנח וננטש. הם הצטיידו בנייר זכוכית, במסמרים לרקיעה חוזרת של השמות על גבי האבן ובצבע שחור לחידוש האותיות העבריות, שנחשפו בזו אחר זו - והפכו את פעילות השימור המאולתרת לאחד מרגעי השיא המיסטיים של המסע כולו.
"מי אם לא אנחנו, בני הדור השלישי והרביעי של הקבורים כאן, צריכים ויכולים לעשות את זה", הודו הסטודנטים הנרגשים. אוריה חסין (24), סטודנטית לחינוך מיוחד, צאצאית של הפייטן הידוע רבי דוד חסין זצ"ל, מאתרת בעזרת השומרת המוסלמית את קברו - ומייד מתקשרת לאביה בשיחת וידאו לישראל. "אבא, מצאתי את הקבר", היא מבשרת לו. אביה עונה לה מייד: "ברוך השם, בזכות רבי דוד חסין".
אוריה: "כל חיי שמעתי את אבא שלי מברך ככה, 'בזכות רבי דוד חסין'. ידעתי שהרב היה אביו של סבא רבא שלי, אבל לא יותר מזה. חלק מהמניע שלי לצאת למסע במרוקו היה למצוא את הקבר שלו במקנס. סגרתי מעגל כל כך חשוב עם הזהות שלי".
כל חברי המשלחת התכנסו סביב קברו של רבי דוד חסין, שכתב את השורות הידועות שמושרות בהבדלה של מוצאי שבת - "לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא" - ושרו אותן חרישית.
בשיחת הסיכום של המסע מצטט יפרח את דברי הסופר הצרפתי־יהודי הנודע מרסל פרוסט: "'מסע הגילוי אינו למצוא נוף חדש, אלא עיניים חדשות'. תודה על העיניים החדשות והמרעננות שלכם, אני בטוח שהמזוודות שלכם מלאות בכל מה שספגתם מהמסע הזה, ואני יודע שכל אחד מכם, בדרכו שלו, ימצא את הדרך להעביר את המטען החשוב הלאה - לתלמידיו".
* * *
קבוצת הווטסאפ של המשלחת תססה לשמע הידיעות על חתימת הסכם השלום עם מרוקו, בדצמבר האחרון, והשקת הטיסות הישירות לשם בקרוב. "אלה בשורות מרגשות", אומר בוחבוט. "אני מקווה שמשרד החינוך ישכיל לאמץ את המסע למרוקו כמסע חינוכי בעל חשיבות גדולה, ושכמה שיותר ישראלים ייחשפו לתרבות הענפה וליחסים שהיו בין המוסלמים ליהודים".
יפרח: "השלום הזה הוא הזדמנות, שער לחיבור מחדש ליחסינו עם העולם הערבי, עם המקצבים, השפה והתרבות הערבית. שער של שלום, וגם שער לחיבור לעצמנו, לתרבות הערבית־יהודית. זאת הושטת יד החוצה וגם פנימה. הזדמנות לשלום פנימי ולקבלה מחדש של הרבה מהנכסים שהם שלנו".
