סוף הסכסוך? המציאות החדשה ביחסי ישראל ומדינות ערב

הסכסוך הישראלי־ערבי", במתכונתו המוכרת, מתפוגג והולך. חוזה השלום עם מצרים ב־1979 היה "סוף ההתחלה", ולאחרונה הגיעה "התחלת הסוף" של המתכונת הזו.

זו אינה הזיית השלום שהובטחה באוסלו. ייתכן שחומרת האיומים על ישראל גברה, כיוון שהאויב הערבי של העבר היה הרבה פחות מרשים ומסוכן מהאויב האיראני של העידן החדש. זה גם לא אומר שהערבים הרדיקליים הנלחמים בישראל פחות נחושים ופראיים.

זה בוודאי אינו מבשר על סיום הסכסוך עם הפלשתינים. תוכן חייהם של תומכי חמאס הוא הסיפוק החולני מיכולתם להכאיב לפעמים ליהודים, ואלה ביהודה ושומרון מתבשמים ביכולתם לגייס, בלא תועלת רבה לעניינם, גורמים "פרוגרסיביים" באירופה ובארה"ב נגד ישראל. לתנועה הלאומית הפגומה שלהם - בעזה ובגדה - אין עצם קונסטרוקטיבית בגופה הלאומי.

החידוש הוא בהצלחתה של ישראל לשבור את החזית הכלל־ערבית נגדה, בסיוע חולשותיהם המובנות של הערבים, ולשכנע את רוב מדינות ערב להודות למעשה במדיניותן שישראל חזקה היא תקוותן היחידה לשרוד, ולא האיום שמולו ראוי להן להתארגן.

האלימות וחוסר היציבות של האזור עומדים בתוקפם, אך ציר המאבק אינו בין ישראל לבין "הערבים", אלא בין קואליציה ישראלית־ערבית לבין המהפכה האיראנית וטורקיה של ארדואן. זו חופפת במידה רבה את הקואליציה דה־פקטו של ישראל ורוב מדינות ערב נגד "האחים המוסלמים".
ההזיה של אירופה ואובאמה כאילו "הסכסוך במזרח התיכון" מתנהל סביב המאבק בין ישראל לבין הפלשתינים, הנתמכים בידי "העולם הערבי", היתה תמיד שגויה, פשטנית ומכוונת אידיאולוגיה (להבדיל מאנליטית); עכשיו היא גם מגוחכת.

העימות האחרון עם הפלשתינים בעזה אושש את הטיעון הזה, כיוון שבעקבותיו התחזקו היחסים והועמקה השותפות בין ישראל לבין מדינות ערב העיקריות החברות, בגלוי ובהסתר, בקואליציה הזו - ובראשן מצרים.

התגבשות המתכונת הכלל־ערבית

הקולקטיב הערבי החל להתגייס למאבק נגד ישראל עוד משלהי תקופת המנדט, אך "הסכסוך הישראלי־ערבי" עוצב בצורתו המובהקת בימי נאצר. בשנות ה־40 החליטה מצרים באופן סופי לחתור להנהגת העולם הערבי ולהדיח את ההאשמים בעיראק ובירדן ממעמד הבכורה שביססו לעצמם ב"מזרח" (משרק) הערבי.

עם סיום המנדט, כשגורלה של פלשתין עמד להיחרץ בצל האיום הציוני של "המשך השליטה הזרה על חשבון בעליה הערבים של הארץ", נאלצו כל מי שנאבקו על מנהיגות האזור להתייצב ל"הגנת הפלשתינים". הנהגת מצרים לא גילתה עניין רב בנושא אפילו באמצע שנות ה־40, למעט "האחים המוסלמים".

אליהו ששון, מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, פגש בספטמבר 1946 את ראש ממשלת מצרים, אסמאעיל צדקי, ודיווח: "נדמה היה לי שאני יושב עם אחד החברים שלי במחלקה, ואנחנו מטכסים עצה".

המלך עבדאללה, לכאורה מנהיג הפלישה הערבית שנועדה "להציל" את פלשתין מהיהודים, היה נתון למעשה בברית אסטרטגית עם ישראל נגד התנועה הלאומית הפלשתינית ונגד מצרים. אלא שכאשר ניסה בסוף המלחמה לכונן שלום עם ישראל, התברר גם לו שהאווירה בעולם הערבי אינה מאפשרת לו ולאליטה הירדנית לחרוג מהקונצנזוס האזורי.

בימי נאצר הוזנקה המגבלה על קשרים פומביים ומפורשים עם "הישות הציונית" לרמה של טאבו עליון, המגדיר את מידת הנאמנות הפטריוטית של הערבים כולם ומכתים את העובר עליו כבוגד. תנועתו המשיחית של נשיא מצרים הצליחה להלהיב את האליטות והציבור הפוליטי "מהאוקיינוס (האטלנטי) עד המפרץ (הערבי)" בהבטחה להשיב לערבים את גדולת עברם הקדום.

הטיעון שקנה את ליבם היה לכאורה משכנע, ובשלב הראשון אף הוכיח את תוקפו: הערבים נועדו לגדולה; הם נחלשו בשל פיצולם ומאבקיהם הפנימיים; הפיצול נבע מהיעדר מנהיגות ומהתרפסות בפני אויביהם; נאצר הוכיח את יכולתו להציע להם מנהיגות מאחדת והפגין בעימותיו המצליחים עם המערב את יכולתו להבטיח להם מעמד של כבוד ויראה בזירה הבינלאומית. בבסיס כל ההישגים המרשימים האלה עומדת הסולידריות הכלל־ערבית. מי שחורג מהסולידריות הזו בוגד בתקוותיהם ובעתידם של הערבים.

הסכסוך עם ישראל הוא נדבך מכריע במאבקם של הערבים להשיב לעצמם את המולדת הערבית במזרח התיכון, שבה השתיל הקולוניאליזם המערבי מדינה יהודית. זו חוצצת בין המזרח הערבי בסהר הפורה ובחצי האי ערב (המשרק) לבין המערב הערבי בצפון אפריקה (המגרב).

הטאבו הזה העמיק בימיו של נאצר ושימש את נשיא מצרים כדי לצופף את שורותיהם של הערבים ולהטיל את מרותו אפילו על מתנגדיו המרים ביותר. נאצר אימץ יעד רדיקלי של "שחרור פלשתין", מבלי לקבוע מסגרת זמן מחייבת למימושו.

מאז מבצע קדש ב־1956 הבין נאצר שיצטרך להתעצם מאוד כדי להחריב את ישראל, אך עניינו לא היה במימוש הצבאי, אלא במסר הפוליטי: התנאי המוקדם למימוש כל תקוותיהם של הערבים - שחרור מעול זרים, שיקום כוחם וכבודם, כינון רווחתם והשבת אדמתם שנגזלה בידי היהודים - הוא אחדותם תחת מנהיגותו המשיחית של נאצר.

מי שחתר נגד האחדות של מאבק משותף בישראל והחרמתה המוחלטת - כפר בעיקר. הוא ייענש בידי עמו שלו, שיחסל אותו, לפחות פוליטית וכנראה גם פיזית, כיוון שבגד בתקוותיה ובעתידה של האומה. מסע הדה־לגיטימציה של המדינות המלוכניות ה"מפגרות" נועד כדי לדחוק אותן לדפנסיבה ולהכפיף את מדיניותן לנאצר בניגוד לצורכיהן הלאומיים, יותר מאשר לחיסול משטרן.

בתנאים כאלה לא היתה ירדן, למשל, יכולה לבטא את שותפות האינטרסים שלה עם ישראל, ומדינות ערביות אחרות לא העזו להתעלם מהמאבק בישראל, אף שלא היה דרוש להן.

הרדיקליזם במבוי סתום

המערכת הזו תפקדה היטב בשירותו של נאצר עד ראשית שנות ה־60. לקראת אמצע העשור פנתה נגדו, וסופה שהביאה למפלה הגדולה של תנועתו המשיחית. במעין צדק פואטי של "כורה שחת בה ייפול" נמצא בקרב הערבים גורם רדיקלי - סוריה, שהצליח להפעיל את המנגנון של נאצר כדי לדחוק גם את נשיא מצרים לדפנסיבה מביכה, דווקא בנושא של "שחרור פלשתין".

במהלך המאבק המר בין מצרים לסוריה על האשמה לפירוק האיחוד ביניהן ב־1961, תבעו הסורים מנאצר לקיים את התחייבותו למלחמה בישראל, בידיעה שהוא נחרץ בדעתו שלא לעשות כן באותה עת. לבסוף החלו הסורים עצמם להתגרות בישראל, ובעקבות תגובותיה תבעו ממצרים להצטרף למאבק ולהנהיגו, כמתחייב מהסולידריות הכלל־ערבית שסביבה התגבשה התנועה המשיחית הנאצרית גם בתחום הסכסוך הישראלי־ערבי.

לאחר שנים של פרובוקציות מדמשק, לא היה נאצר מסוגל לעמוד עוד בפני המנגנון שהוא עצמו כונן, ונקט צעדי הסלמה, שהובילו לתבוסתו ולחורבנו במלחמת ששת הימים. אותה תביעה לסולידריות כלל־ערבית חסרת גבולות, שניצבה בליבו של "הסכסוך הישראלי־ערבי" במתכונתו המובהקת, גררה גם את ירדן למלחמה אבודה, שהמלך חוסיין לא רצה בה, והביאה לאובדן ירושלים ולשליטת ישראל בכל "פלשתין" שממערב לירדן.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לקבוע שמימושה המלא והמובהק של הסולידריות הכלל־ערבית הזו ב־1967 יצר את התנאים שהביאו לשחיקתה, לכרסומה ולהתמסמסותה, לקראת קריסתה הגמורה של הסולידריות הזו בעשורים הבאים.

היא עמדה בתוקפה עד מותו של נאצר ב־1970, השמיעה את שירת הברבור שלה במלחמת יום הכיפורים ובחרם הנפט בשנות ה־70, נסדקה בלא תקנה בחוזה השלום עם מצרים בסוף אותו עשור, נפגעה עם קריסת בריה"מ ומלחמת המפרץ בסוף שנות ה־80 וראשית ה־90, ונכנסה לשלב של גסיסה מיוסרת בעקבות "האביב הערבי" בעשור השני של המאה החדשה. מצבה האנוש קיבל ביטוי פומבי ב"הסכמי אברהם". כל אחד מהשלבים האלה ראוי לדיון קצר.

המתכונת הכלל־ערבית המובהקת, בשיאה של התקווה המשיחית של שנות ה־50 וה־60, נגזרה מתחושת העוצמה הגוברת של הגורמים הרדיקליים בזירה הבינלאומית והאזורית. ייצוב נכון במלחמה הקרה חיזק מאוד את עמדת המיקוח של נאצר בין המעצמות; מעמדו הבינלאומי שלהב את מאמיניו במזרח התיכון וחייב גם את יריביו להתפקד במחנהו.

אחרי התבוסה ב־1967 עדיין רווחה התקווה ששילוב של נחישות המאבק של הערבים ומעמדם המשפיע בזירה העולמית יכפו על ישראל, כמו ב־1957, לאבד את פירות הישגיה הצבאיים בלא תמורה מדינית. הישגי הערבים במלחמת יום הכיפורים והאפקט העולמי הדרמטי של הצברי הכוח והממון שלהם בעת משבר האנרגיה, קיימו את התקווה לשיקום מעמדם ולכפיית רצונם על ישראל עד שלהי שנות ה־70.

התקווה הזו נסדקה ללא תקנה עם יוזמת הנשיא סאדאת וחוזה השלום הנפרד שחתמה המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר עם ישראל ב־1979. זה היה לא רק סוף הסולידריות הכלל־ערבית, עם פרישת (אבן הראשה ממנה, אלא גם מהלך שאפשר לישראל להפנות משאבים מביטחון לזירת הפנים, באופן שהזניק את התפתחותה והגדיל דרמטית את הפער בינה לבין הגורמים הערביים שדבקו במאבק נגדה.

התפוררותה של הסולידריות הערבית השתקף שנים ספורות אחר כך בעמידתה של מצרים וכל שאר מדינות ערב מנגד, כאשר ישראל תקפה את הכור הגרעיני בבגדד וכבשה עיר בירה של מדינה ערבית. חדלונן של מדינות ערב העמיק עם קריסתה של בריה"מ בסוף אותו עשור, לא רק משום שהרדיקלים הערבים איבדו את התמיכה הצבאית והפוליטית של מעצמת העל, אלא משום שכל הערבים איבדו את יכולת התמרון שהעניקה להם התחרות הבין־מעצמתית במלחמה הקרה.

במלחמת המפרץ הראשונה, כשנתיים אחרי התפוררות בריה"מ, הומחשה הקריסה של הסולידריות הכלל־ערבית כאשר חאפז אל־אסד, שליטה של המדינה שהובילה את הקונצנזוס הרדיקלי גם במאבק נגד ישראל, התפקד במחנה בהנהגת ארה"ב במלחמה נגד משטרו הרדיקלי של סדאם חוסיין בעיראק.

ערפאת וכנופייתו: הממד הפלשתיני

בשנות ה־90 הביא השינוי במאזן הכוחות העולמי תקווה מופרכת בירושלים, שלפיה נכונות לשינוי דרמטי במדיניות ישראל בסוגיה הפלשתינית תאפשר פשרה היסטורית. התקווה הזו היתה מבוססת על ההנחה שערפאת וכנופייתו הפנימו את העובדה שבעידן האמריקני אין להם סיכוי להתמיד במאבקם למיצוי כל מטרותיהם הלאומיות.

כישלונו הבלתי נמנע של "תהליך אוסלו" נבע מאי הבנה בסיסית בקרב אדריכליה בדבר מהותה של התנועה הלאומית הפלשתינית בהנהגת ערפאת. זו דחתה מראשיתה כל פשרה היסטורית, אפילו כשמנהיגיה ידעו היטב, בשלהי שנות ה־40, על החלופה הקטסטרופלית לכך.

כך היה גם בעקבות יוזמת סאדאת, כאשר ערפאת עצמו הגדיר את הצעות האוטונומיה של בגין כמוליכות למדינה פלשתינית, וכך התמידו ערפאת וממשיכו לדחות כל פשרה היסטורית, גם לאחר קריסת תהליך אוסלו ב"אינתיפאדה השנייה" - בימי אהוד ברק ובימי אהוד אולמרט.

הרדיקליות ההתאבדותית, מימי המופתי ועד היום, מעוגנת בהנחה הפלשתינית בדבר התמדתה של המתכונת הכלל־ערבית של הסכסוך עם ישראל, תוך הכחשת גורמי העומק של השינוי המצטבר המתואר כאן, המתחולל במתכונת הזו מאז שנות ה־70.

הפלשתינים הניחו בשנות ה־90 שגם בעתיד יזכו לתמיכה מסיבית במאבקם מהעולם הערבי, כפי שהפגנת הסולידריות עם העניין הפלשתיני גררה את מדינות ערב למלחמה ב־1948, כפי שגררה את מצרים וירדן למלחמה ב־1967, וכפי שמנעה הסדרים נפרדים עד 1977 והשאירה את מצרים בודדה מחוץ למעגל הסולידריות הזה עוד עשור וחצי אחרי חוזה השלום.

ערפאת זיהה בראשית שנות ה־90 ממשלה ישראלית הלהוטה להאמין בסיכויי השלום ונכונה להניח לו ולאנשיו להיאחז בגדה וברצועה. ערפאת סייע לה להונות את עצמה, עד שהחלה להיחשף, כבר ב־1995, העובדה שההיאחזות הזו נועדה להעצים ולייעל את המאבק נגד ישראל ולא לסיימו בפשרה.

בדיעבד אפשר לקבוע שלמרות הנזק הכבד שגרם תהליך אוסלו לישראל, הוא גם סייע להמשך השחיקה בגיבוי הכלל־ערבי לפלשתינים: ירדן מצאה עילה לכונן שלום עם ישראל בטענה שאפילו אש"ף פועל באותו כיוון, ומדינות באסיה ובאפריקה כוננו קשרים עם ישראל או חידשו אותם לאחר שנותקו בשנות ה־70. אפילו השבירה הכוחנית של המאבק הפלשתיני, שסיימה את "האינתיפאדה השנייה" בראשית המאה הנוכחית, לא הסיגה לאחור באופן משמעותי את מגמת השחיקה בסולידריות עם הפלשתינים.

קריסת הסולידריות: "האביב הערבי"

הפגיעה הדרמטית והעמוקה ביותר מאז מלחמת ששת הימים בסולידריות הכלל־ערבית בנושא הפלשתיני - המאפיין החשוב ביותר של "הסכסוך הישראלי־ערבי" במתכונתו המוכרת - התרחשה בעשור השני של אותה מאה, במהלך "האביב הערבי" ומה שנחשף בעקבותיו.

כבר הוזכר כאן שהסולידריות הזו חושלה בעת תנופת הישגיו של נאצר ותנועתו המשיחית, בשיא התדמית העצמית של העוצמה הערבית בעידן החדש. הלקחים מאירועי "האביב הערבי", אלה של הערבים עצמם, של אויביהם ושל משקיפים מנוסים של האזור, מצביעים על השפל העמוק ביותר בתדמית הזו ובשיפוט החיצוני על מעמדם של הערבים ותקוותיהם לעתיד.

בתנאים של חולשה, חוסר ביטחון עצמי וחרדות מבוססות היטב, אין הערבים יכולים עוד להרשות לעצמם סולידריות מהסוג שיחליש כל אחד מהם; הם זקוקים לשותפויות אחרות, הסותרות את הסולידריות הזאת, כדי להתמודד עם סכנות חדשות, לרבות איומים בעלי ממדים קיומיים.

מה שנחשף ב"אביב הערבי" השפיע עמוקות על עמדת המיקוח הערבית ועל יחסי ישראל־ערב. בשל חשיבותו המיוחדת של הפרק האחרון הזה בתולדות האזור ומורכבותו הפוליטית והתודעתית, מתבקש כאן דיון מפורט מעט יותר באותה תופעה.

זה דורות, במיוחד מאז כינונן של מדינות ערב ועצמאותן באמצע המאה הקודמת, ניסו משקיפים מערביים ובני האזור להסביר את כישלונן בהתמודדות עם האתגרים של העולם המודרני, ברודנותם ובשחיתותם של השליטים המקומיים.

המגמה הזו התעצמה בעידן התקינות הפוליטית ובעקבות השפעתו העמוקה של אדוארד סעיד על האקדמיה במערב. בעידן הזה נכפה בחוגים רחבים איסור לדון בכשליה האנדוגניים של חברה לא מערבית, במיוחד כזו שהיתה נתונה לשלטון קולוניאלי ושבניה כהי עור.

דיון בכשלים כאלה, שאינו מתמקד בנזקיו המתמשכים של השלטון הזר, נענש בהוקעת הדובר כגזען, תוך פגיעה במעמדו המקצועי והציבורי. ניתן היה להטיל את האחריות על בני המקום, רק אם היא מתמקדת ברודנים מושחתים שהושלטו בארצם בידי הקולוניאליסטים ויורשיהם המערביים, בכפייה או במניפולציה.

כאשר ההיסטוריה של עליית המנהיגים הללו מקשה האשמה כזו, מקובל לטעון שהמורשת הקולוניאלית או המדיניות המערבית ובחישותיה - הן שעוררו תגובה מסוג זה. התקוות שנלוו לתיאור המעוות הזה (ובמידה רבה הצמיחו אותו) התמקדו בהתקוממות עממית רחבה, שתדיח את השליטים הללו ותעלה במקומם, בבחירות חופשיות, שליטים המשקפים נאמנה את החברה המקומית.

לתקווה הזו נוסף מאז קריסת בריה"מ טיעון קליט ונפוץ, שלווה במסקנה מופרכת: הדמוקרטיות ניצחו כיוון שהביאו חירות, שלום וזכויות אדם; איכות החיים הזו מעוררת קנאה ומוכרת בעולם בזכות הטלוויזיה והרשתות החברתיות; הכל רוצים בחיים כאלה ומבינים שרק דמוקרטיה, שיתוף פעולה אזורי ומניעת מלחמות ועימותים יאפשרו את מימושם.

מכאן נהוג לגזור לפעמים מסקנה מופרכת, שאם יסולקו השליטים הרודניים והמושחתים ויוחלפו בכאלה שייבחרו בידי העם הרוצה בחיים טובים, יגיע המפנה שהומחש במזרח אירופה גם למזרח התיכון. את הגרסה ההזויה ביותר של התפיסה הפשטנית הזו השמיע שמעון פרס בראשית שנות ה־90 (וזו עמדה ביסוד "תהליך אוסלו"). פרס גם קבע שהמטמורפוזה התרבותית הזו תופיע בהכרח, כיוון שהחלופה היא כישלון ומצוקה, והניח שכישלון כזה (כפי שקרה, כצפוי, בפועל) כלל לא יכול להתמיד.

גרסאות מנותקות אך מעט פחות מהמציאות התרבותית והפוליטית רווחו מאוד במערב, במיוחד באקדמיה ובקרב אליטות אירופיות, והכתיבו במידה רבה את הציפיות ואת המדיניות במזרח התיכון.
ואז פרץ "האביב הערבי". המושג עצמו שיקף את הפער בין הציפיות הגדולות לבין המציאות הכואבת. שני תוצרי לוואי חיוביים של האירועים הללו - הפרכת ההזיות בדבר "המזרח התיכון החדש" וקריסת הסולידריות הכלל־ערבית במאבק נגד ישראל, הנידונה כאן - אינם יכולים לפצות על הכישלון העמוק ועל הסבל הנורא שהביא העשור השני של המאה על האזור.

התברר שוב, כפי שידע כל מי שלא התעקש מטעמים אידיאולוגיים להונות את עצמו ואת שומעיו, כי מוקד הכישלון הוא בחברה הערבית, וכי מאפייני שליטיה הם בעיקר סימפטום של גורמי עומק אנדוגניים.

התברר שוב שאי אפשר להתמודד בהצלחה עם אתגרי המאה ה־21 בלא תמורה יסודית בסדר החברתי והפוליטי השבטי, ובלא נכונות לערער יסודות פטריארכליים, לפתח חברה אזרחית ולאמץ גישה פלורליסטית בחברה ובפוליטיקה. בלא התשתית הזו, אפילו בחירות חופשיות אינן יכולות להביא אלא להחלפת רודנות הרסנית אחת במשטר מדכא אחר.

לאחר עשור של "אביב" בגרסתו הערבית, מלבלבים במזרח התיכון רודנויות, אנרכיה, מלחמות אזרחים, מצוקה וייאוש, הגרועים יותר ממה שהאזור הכיר לפניו. המצב חמור יותר גם משום שנגרם סבל רב ומיותר למיליוני אנשים, וגם משום שהתקוות לשיפורו קרסו.

אפילו בתוניסיה, שבה מסתמן שינוי חיובי, תלוי מימושו ברצונם הטוב של "האחים המוסלמים"; אלה מיומנים בהצעת סיוע לנדכאים כאן ועכשיו, המעמיק את אחיזת "האחים" בחברה, לקראת השלטת רודנותם עליה. כזה בדיוק היה המהלך של ארדואן בעשור הראשון לשלטונו, לפני שנחשפה המהות הדורסנית של גרסתו לאסטרטגיה המתוחכמת של "האחים".

בשאר מוקדי "האביב" - במצרים, בלוב, בסוריה, בתימן - ובמדינות שבהן הוא מטיל את צל חרדותיו בלא שהתפרץ, עומדים המצוקה והכישלון בתוקפם, או שהחמירו. התברר שבמדינה החשובה ביותר שבה הודח הנשיא (מובארק), החליפו הבחירות משטר בלתי מתפקד, אך יציב ומתון, במשטר מסוכן, לוחמני ומדכא של "האחים המוסלמים", החוסם את הדרך לכל סיכוי של פלורליזם ודמוקרטיה; זה בתורו הוחלף, בתמיכה ציבורית רחבה, בדיקטטורה צבאית.

במקום שבו כשל הניסיון להדיח את השליט, ערך הנשיא (בשאר אל־אסד) טבח המוני בקרב אזרחיו ושרד בזכות ברוטליות חסרת מעצורים. במקום שבו נרצח השליט (קדאפי), התברר שהחברה הלובית יכולה להעלות רק חלופה של כאוס שבטי, הגרועה אפילו משלטונו של נשיא מדכא ומופרע.

בתימן טובחות זו בזו שתי כנופיות המבטיחות לאוכלוסייה רק סבל ומצוקה. בלבנון אוכלים הרקב והשחיתות המובנית כל חלקה טובה, חיזבאללה מסכן אותה במלחמה לא־לה, שתביא עליה חורבן, ומעורבותה של איראן רק מחמירה את המצב.

הפריחה המרשימה בחלקים של המפרץ בנויה במידה רבה על כרעי תרנגולת, בדמות רוב מכריע של עובדים זרים ומיעוט קטן של בעלי פריבילגיות.

השלכות חולשת הערבים על ישראל

העולם הערבי מודע עד כאב לחולשתו ואיבד רבות מתקוותיו. לא מדובר עוד באופוריה מהסוג שהיה מקובל בשיאו של הנאצריזם, או אחרי המלחמה ב־1973, ובימי משבר האנרגיה והצבר הממון; נפגעה קשה גם התקווה לייצב את המצב, לראות אופק כלכלי שמעבר לשרידה עלובה, להבטיח איכות חיים סבירה.

האזרח הסורי רואה את חורבן ארצו, העיראקי רואה את מולדתו נקרעת לגזרים, הלבנוני מתקשה לקיים חיי יום־יום ברמה הבסיסית ביותר וחרד מפני החמרה מתמדת של המצב. הסביבה אלימה, מאיימת ובלתי ניתנת לחיזוי. לא רק פתרון אינו נראה באופק, אפילו רגיעה אינה צפויה.

גם במדינות שהצליחו למנוע התפרצויות רבתי של אלימות, כמו ירדן, המצב הכלכלי מדכא, התלות בסיוע חיצוני בלתי יציב מתמידה, המתחים הפנימיים גואים והבסיס הפוליטי של המשטר נשחק.
בסקר שנערך ב־2020 ביוזמת קרן המטבע הבינלאומית ב־17 מדינות ערביות, התברר שכשני שלישים מהצעירים בני 24-18 במדינות הסהר הפורה חותרים לעזוב אותן לצמיתות. בצפון אפריקה מדובר בקרוב למחציתם. הם צופים הגברת האלימות ומבוי סתום בכלכלה ובסיכויי התעסוקה. כ־30 אחוזים מהצעירים מובטלים. אפילו תחת כיבוש ישראלי בגדה המערבית המצב הרבה פחות גרוע.
לכאורה, אמורה התמונה העגומה הזו לעודד את ישראל: מדינות חלשות הן אויב פחות מסוכן, האנרגיות שהן מסוגלות להפנות מול ישראל מוגבלות, אפילו תשומת הלב למאבק נגדה פחתה. על הירתמות לסולידריות במאבק הזה אפשר לדבר בעיקר בקרקס המגוחך של הארגונים הבינלאומיים, שניתן כמעט להתעלם מהשפעתם העלובה.

למעשה, החולשה הזו מזיקה גם לאינטרסים חשובים של ישראל. החולשה, המבוי הסתום וחוסר התקווה המאפיינים את האזור הזה מבטיחים שגם בעתיד הנראה לעין תיאלץ ישראל להתמודד בסביבה בלתי יציבה ואלימה, כאשר האלימות זולגת, מדי פעם, באופן בלתי נמנע, גם אליה. חשוב מכך, מדינות ערביות חלשות ושסועות מזמינות בחולשתן את שכנתן האיראנית הגדולה, החזקה, הרדיקלית והעוינת את ישראל להשתלט עליהן ולהטיל את מרותה על האזור כולו.

אתגרים אזוריים והאיום האיראני

אפשרות כזו, הגמוניה איראנית על המזרח התיכון, מציבה לישראל איום חמור בעל ממדים קיומיים. מאז ימי השיא של נאצר לא היה גורם שאיים לשלוט על משאביו הכלכליים (נפט, גז), האסטרטגיים (מפרץ פרסי, באב אל־מנדב, תעלת סואץ) והתודעתיים (מכה, מדינה, אל־אקצא) של האזור ולגייסם, בין השאר, נגד ישראל.

האיום האיראני חמור מהמצרי בשעתו, כיוון שהחברה האיראנית מרשימה, המדע מפותח, הטכנולוגיה מתקדמת והקנאות עמוקה יותר. נוסף על כל אלה, רמת התחכום של איראן גבוהה לאין שיעור, ולכלים האסטרטגיים שהיא יכולה להעניק אפילו לשלוחים פרימיטיביים, כמו החות'ים בתימן, אין תקדים בשום מקום וזמן.

לאיום האיראני המסוכן הזה על ישראל יש גם תוצר לוואי רצוי ומהפכני־בהשלכותיו בזירה הערבית. האיראנים מודעים לחולשת הערבים ונחושים להטיל עליהם את ההגמוניה של המשטר המהפכני בטהרן. הערבים מודעים לחוסר האונים שלהם מול האיום הזה ומחפשים משענת חיצונית.

חלק ניכר וחשוב בקרב מדינות ערב מבין שהמשענת האמריקנית המסורתית איבדה הרבה מכוחה, חלק ניכר מהמוטיבציה שלה - ואת רוב אמינותה. הן יודעות שהגורם המחויב ביותר להילחם בשאיפות ההגמוניות של איראן הוא ישראל ולמדו להעריך את כוחה ואת נחישותה.

ישראל הרבה פחות חשובה מארה"ב, אך כשהיא נלחמת בפועל באיראן ובשלוחיה במגוון אמצעים חשאיים וגלויים, היא הרבה יותר אמינה.

בתנאים אלה גובר, כמובן, האיום הקיומי למשטרים הערביים על הסולידריות הכלל־ערבית המפוקפקת והמתפוגגת ממילא בעניין הפלשתיני. אפשר ורצוי לשלם מס שפתיים לעניין, אך ברור שלרוב מדינות ערב אין עוד הרבה משאבים פוליטיים שהן מוכנות להפנות לאפיק זה; יש גם הרבה פחות עניין רגשי או תחושת מחויבות עמוקה לעניין.

והעיקר: אין מי שיאיים עליהן ויאלץ אותן אפילו להעמיד פנים בתחום זה, באופן שנאצר הצליח בזמנו. דעת הקהל שלהן עסוקה ברובה בחרדות מוצדקות ומיידיות אחרות. האליטות, במצרים למשל, מקבלות ברובן כללי משחק נוחים: הן מעלימות עין משיתוף הפעולה עם ישראל, כל עוד אינו גלוי מדי או עוסק בעניינים סמליים, בעוד חבריהן באיגודים המקצועיים משתעשעים במחוות חסרות משמעות של ממש בתחום מניעת ה"נורמליזציה".

בירדן, שבה נדרשת פעולה פרואקטיבית יותר בשל האוכלוסייה הפלשתינית, "מעניש" המלך את ישראל בעניינים הזוכים לתשומת לב, כגון ביטול החכירה בנהריים ובערבה, ראיונות ביקורתיים, נזיפות בתקשורת ואיסור הטיסה לראש הממשלה בשמי הממלכה, אך שיתוף הפעולה הביטחוני עמוק וחשוב. בנסיכויות המפרץ לא טורחים אף להעמיד פנים, ואפילו בערב הסעודית אין מסתירים עוד את שיתוף האינטרסים ואת אפשרויות שיתוף הפעולה.

נוסף על הסכנה האיראנית, חשוב להזכיר גם שני נושאים רלוונטיים נוספים: האחד הוא החששות המשותפים לישראל ולרוב מדינות ערב ממגמות העומק של הגישה האמריקנית לאזור ומהמדיניות המתגבשת של ממשל ביידן. השני הוא החשש המשותף מאיום "האחים המוסלמים" של ארדואן ומתוקפנותו באגן המזרחי של הים התיכון.

מדיניות ארה"ב והמשטרים

שלושה גורמים מרחיקים את ארה"ב, בצדק, מהמזרח התיכון. הצורך למקד את מאמציה בתחרות הבין־מעצמתית עם סין מחייב את ריכוז נוכחותה במזרח אסיה; העצמאות האנרגטית והפסקת התלות האמריקנית במקורות האנרגיה הפוסילית באזור מצמצמות את המוטיבציה לנוכחות עמוקה בו; הטראומה של הנוכחות הממושכת וחסרת התכלית בעיראק (ובאפגניסטן) הפכה מעורבות צבאית מאסיבית באזור לבלתי אפשרית מבחינה פוליטית בזירה הפנימית, בוודאי בהיעדר איום מיידי וקריטי על אינטרסים אמריקניים חיוניים.

לשיקולים המוצדקים הללו נוספה בעידן אובאמה גם נכונות אמריקנית להתפרק מחלקים חשובים של מעמדה כמעצמת־על ומהאחריות הנגזרת מהמעמד הזה. במזרח התיכון נגזרה מהנכונות הזו מדיניות של השלמה־למעשה עם החתירה של משטר המהפכה האסלאמית להגמוניה אזורית, והתמודדות צרת אופק עם חתירתו לארסנל גרעיני.

אובאמה אותת במהלכיו לערב הסעודית, למצרים ולמדינות המפרץ שהוא עלול להחליף את הברית ההיסטורית עימן בברית עם ה"מתונים" באיראן ואולי גם בקרב "האחים המוסלמים". בתחום הגרעיני ניסה, בתיאום עם איראן, לדחות בעשור או מעט יותר את המועד שבו תהפוך איראן למדינת סף, ולא התמודד עם הכשרת התנאים בתחום אמצעי השיגור ומחקר הנשק לפריצה הזו.

ההתמקדות של ממשל אובאמה וביידן בשאלת זכויות האדם של המשטרים בכמה מבעלות הברית הערביות של ישראל מקשה על הקואליציה הזו. כך, למשל, סובלות שתי המדינות הערביות החשובות ביותר במאבק נגד איראן וטורקיה מכתף קרה בוושינגטון, בשל הדיקטטורה הצבאית של הנשיא סיסי ומעורבותו של יורש העצר הסעודי בן סלמאן ברצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י באיסטנבול.

מדיניות זו מקשה על הקואליציה הנאבקת באיראן, אך פרדוקסלית מחזקת את הקשרים הערביים עם ישראל: הערבים מעריכים את העובדה שישראל, בניגוד לטהרנים בוושינגטון, יודעת שהברירה במזרח התיכון אינה בין משטרים דמוקרטיים לבין אוטוקרטיות נוקשות; ישראל יודעת, מניסיונה הממושך באזור, שהברירה בעולם האמיתי היא בין אוטוקרטיות נוקשות פרו־אמריקניות כמו מצרים וסעודיה, המוכנות לפתח שותפות אינטרסים עם ישראל, לבין משטרים ברבריים כמו בסוריה ובאיראן, הרואים בארה"ב ובישראל אויב.

אם ניתן לקיים משטרים אוטוריטריים נוקשים פחות, כמו במרוקו או בירדן, הדבר רצוי, אך הנוקשות תלויה ברמת האיום ובמיידיותו.

מתיחות וקשיים: האתגר הטורקי

האתגר הטורקי מאיים פחות על כלל האזור מזה של איראן ואינו כולל רכיב גרעיני, אך הוא חשוב ופועל בהקשר של היחסים עם ישראל באותו כיוון כמו האיום האיראני והמדיניות האמריקנית. ארדואן מסוכן ומזיק, בעיקר בשני תחומים: הוא פטרונם של "האחים המוסלמים", המאיימים על משטרים רבים באזור, והוא חותר להשליט באמצעים כוחניים את מרותו על האגן המזרחי של הים התיכון.

משטרו של סיסי במצרים מתקיים דרך קבע בצל האיום של "האחים", והוא רואה בתומכם מאנקרה אויב מסוכן. לו היו "האחים" שורדים בשלטון במצרים (הם קיבלו לכך, למעשה, את ברכתו של אובמה) היה האזור כולו נקלע למצוקה קשה, וישראל היתה עלולה להיקלע שוב למתחים קשים ואולי אף לעימות עם המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר.

"אחים מוסלמים" בשלטון בטורקיה, במצרים ובחמאס היו מסכנים את המשטר ההאשמי בירדן, בעידוד האופוזיציה המאיימת ביותר בממלכה, ותורמים גם להשתלטות חמאס על הגדה. גם בסעודיה וברוב המפרציות רואים בהם סכנה.

באגן המזרחי של הים התיכון תובע לעצמו ארדואן, בברוטליות אופיינית, מים כלכליים בלעדיים לקידוחי גז, תוך דריסת זכויותיהן של יוון וקפריסין ופגיעה פוטנציאלית קשה באינטרסים של מצרים וישראל. הסיוע הצבאי שהגיש לממשלת סראג' איים על מצרים בגבולה המערבי. למרות הממשלה המשותפת שהוקמה בתיווך טורקי־מצרי, החורבן הפנימי והאיום החיצוני עומדים בתוקפם. בגבולה הדרומי של טורקיה ובצפון סוריה הוא מאיים על הכורדים.

מול ישראל ארדואן מזיק, למרות הקשרים הכלכליים היציבים. הוא תומך חשוב בחמאס בעזה, ואפילו מאפשר בזהירות הפעלת טרור של גורמי חמאס המקבלים חסות בטורקיה. ארדואן גם מנהל ניסיון שיטתי לפגוע במעמדה של ישראל בירושלים. ניסיונותיו לשכך את העימות לאחרונה, בשל החשש ממדיניותו הביקורתית של ממשל ביידן, אינם משנים את התמונה.

מבחן הקואליציה הישראלית־ערבית

כל הגורמים שנדונו כאן - האיום האיראני, האתגר של ארדואן ו"האחים המוסלמים", חולשת הערבים, חוסר האמינות של התמיכה האמריקנית והערכת הנחישות של ישראל - חברו יחד כדי ליצור מציאות אזורית חדשה, שהשפעתה על יחסי ישראל־ערב דרמטית.

במסגרתה לא ניצבים עוד "הערבים" יחד, מצד אחד של המתרס, נגד ישראל. לא מדובר רק בחריגים המלווים, תוך מגננה פוליטית, את ההסכמה הכלל־ערבית העוינת. מדובר למעשה בקואליציה אסטרטגית, שבה חברות ישראל ורוב מדינות ערב נגד איראן, טורקיה ו"האחים המוסלמים".

הקואליציה הזו זקוקה מאוד לתמיכה אמריקנית, אך אינה מופעלת על ידי ארה"ב, ואפילו פועלת לעיתים בניגוד לעדיפויותיה. מה שחשוב לישראל אינו רק שיתוף האינטרסים והפעולה עם המדינות הערביות הללו, אלא גם ההכרה בוושינגטון כי ארה"ב אינה מתבקשת לבחור בין המדינה היהודית לבין "הערבים", אלא בין ישראל יחד עם רוב מדינות ערב מצד אחד, לבין גורמים רדיקליים, אנטי אמריקניים ממילא, מצד שני. יש סיכוי שגם באירופה תתקבל בהדרגה ההכרה הזו, לפחות בחלקה.

"הסכמי אברהם" נועדו למסד את המציאות הזו, שהתעצבה עוד לפניהם, ולתת לה ביטוי פומבי, המעצים את המסר ומפתח את תנופתו. בימי ממשל טראמפ היתה ארה"ב מוכנה להשקיע תשומות אמריקניות ניכרות ביחסים שבינה לבין איחוד האמירויות, בחריין ובעיקר סודאן ומרוקו, כדי לקדם את ההסכמים. היא גם רצתה להמשיך לצרף אליהם מדינות ערביות נוספות, ובראשן ערב הסעודית.

למרות חוסר ההתלהבות, אין ממשל ביידן יכול או רוצה לסגת מהם, והמגמה מתחזקת והולכת מחולייתה. למרות שממשל ביידן לא אהב את העובדה שכל זה נועד, בין היתר, לחשוף את אגדת העם כאילו לפלשתינים השפעה מרחיקת לכת על יציבות האזור וזכות וטו על יחסי ישראל־ערב, אין הממשל החדש יכול למחוק את ההכרה שעמדת המיקוח הפלשתינית נשחקה מאוד גם לנוכח ההסכמים הללו.

ביידן יכול לחדש את הסיוע לרשות ולאונר"א, ולפתוח מחדש את הקונסוליה בירושלים כשגרירות לפלשתינים, אך לא לשנות את מגמת השחיקה.

המבחן הקריטי ביותר של הקואליציה האסטרטגית הישראלית־ערבית, שאינה יכולה למצות את הפוטנציאל הטמון בה כשהיא מתנהלת בסתר, הוא נכונותה של דעת הקהל הערבית לעכל את "היציאה מהארון" של מה שהוצג לדורות של ערבים משכילים ומודעים־פוליטית כבגידה.

עד לאחרונה שררה הסכמה רחבה שסף ההשתוללות שאינה ניתנת לריסון של הערבים בכל האזור ושל מאות מיליוני מוסלמים מעבר לו, הוא נמוך ביותר. הנחה זו הרתיעה גורמים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל מלפעול בדרכים שנראו להם נכונות, פן "ייפתחו שערי הגיהינום" וזעמם של גורמים אלימים וקנאים יסחף איתו הכל. יש גרעין של אמת בחששות הללו, והדבר מחייב זהירות בעיקר בהקשר של מה שניתן להציג כ"איום על אל־אקצא", אך מתברר שגם בתחומים רגישים "לא הכצעקתה".

מבחן מעניין וחשוב בתחום הזה היה תגובתו של העולם הערבי והמוסלמי בעקבות העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. במשך דורות, מ־1947 ואילך, נחשב עניין ירושלים רגיש כל כך, שהכל חששו לגעת בו, מחשש להתפרצויות זעם אסלאמיות וערביות. גם ידידיה האירופאים והאמריקנים של ישראל סירבו להכיר רשמית בעובדה הנחרצת שירושלים המערבית היא בירתה החל ב־1949.

מאז 1967 לא קיימת עוד מחלוקת של ממש על ריבונותה של ישראל במערב העיר, אך אפילו אז לא העזו גם ממשלים ידידותיים בוושינגטון להכיר בירושלים המערבית כבירה וקשרו את ההכרה בהסכם עם מדינות ערב ואחר כך עם הפלשתינים.

למרות חוק הקונגרס, שחייב הכרה כזו מאז 1995, נמנעו שלושה נשיאים אמריקנים - קלינטון, בוש הבן ואובאמה - במשך רבע מאה מלהעביר את השגרירות ודחו את המימוש בכל חצי שנה. כשטראמפ העביר את השגרירות בקול תרועה רמה ב־2018, גוועו המחאות המעטות והממוקדות בקול דממה דקה. מתברר שאפילו בנושא זה "העולם הערבי" אינו קיים עוד, והתחזיות בדבר התפרצויות הזעם הגלובליות של "האסלאם" לא התממשו.

בעניין דרמטי הרבה פחות, אך מעניין ורב־משמעות בזכות עצמו, נבחנה עמידותה של הקואליציה הישראלית־ערבית בעקבות "שומר החומות" במאי 2021. במתכונת הקודמת היו מאפייני הפעולה הישראלית מעוררים התפרצות גל של זעם בעולם הערבי, שהיה כופה על המשטרים להתגייס פוליטית נגד ישראל ולהסיג לאחור את היחסים איתה.

בפועל הגיבה דעת הקהל הערבית בקול ענות חלושה, למרות כתישה שיטתית של מערכות הלחימה בלב האזורים המאוכלסים בצפיפות של עזה, חיסולם של אלה מראשי חמאס שישראל הצליחה לאתר, וההרס בשידור חי של רבי קומות בשכונות היוקרה.

המשטרים הערביים במדינות הקואליציה הזו לא נאלצו אפילו להעמיד פנים של הסתלקות משיתוף פעולה עם ישראל. על פי המדד המפוקפק של דיווחי התקשורת, ניצלו ערבים באירופה את ההזדמנות להשתולל ברחובות יותר מעמיתיהם בבירות ערב. העובדה שמדובר ב"אחים מוסלמים" המאיימים על חברי הקואליציה הכריעה בחשיבותה את העובדה שמדובר בפלשתינים האמורים, לכאורה, לעורר סולידריות לאומית כלל־ערבית.

יחסי ישראל עם מצרים אפילו שופרו, לרבות בממד הפומבי הרגיש. כך, למשל, התקבל לראשונה זה 13 שנים שר חוץ ישראלי לביקור בקהיר. לישראל ולמצרים עניין משותף בהגברת התלות של חמאס בקהיר, כיוון ששתיהן מבינות את סכנותיו.

סיכום: ועדיין לא מדובר ב"שלום"

לסיכום חשוב לאפיין בבהירות את המציאות החדשה שנוצרה בהדרגה בדור האחרון, ולהשמיע אזהרה ברורה ומהדהדת מפני פרשנות מלבבת מדי וציפיות חסרות כל בסיס בדבר טרנספורמציה של יחסי ישראל־ערב בעתיד הנראה לעין.

בצד החיוב נכון לומר כי הקולקטיב הכלל־ערבי במאבק נגד ישראל, אפילו הסולידריות הכפויה, הנאלצת לתרום ממשית לעימות בכורח הלחצים הכלל־ערביים, נשחקו, התמסמסו והתכרסמו עד שעיקרם נמוג.

רוב מדינות ערב אינן מוכנות להתגייס למלחמה נגד ישראל, לתרום תשומות לאומיות של ממש למאבק נגדה, לחדול מלשתף פעולה איתה בנושאים החשובים להן; חלקן מוכנות אפילו לקיים תרגילים צבאיים איתה. גינויים מגוחכים בארגונים בינלאומיים הם ממילא קרקס, שבו מצביעות נגד ישראל גם מדינות "בלתי מזדהות" המקיימות איתה בגלוי קשרים אינטימיים, ואפילו אירופאים צדקנים.

לא פחות חשובה מאשר הבנת עומקו של המפנה העמוק במתכונת הסכסוך, היא הזהירות הנדרשת שלא לייחס למתכונת החדשה שהתגבשה משמעות סופית ומהפכנית מדי. לא מדובר ב"פתרון" הסכסוך ולא בהסרת הממד האלים שלו. ודאי שלא מדובר ב"שלום".

מי ש"מבטיח יונה עם עלה של זית" אינו אחראי לדבריו, ולמי שמדבר על "שלום במזרח התיכון" יש, כנראה, חוש הומור אכזרי במיוחד. נראה שישראל תוסיף, במהלך הדור הקרוב, להתמודד עם סביבה עוינת ואלימה: בקוטב הרדיקלי תתייצב בעתיד הנראה לעין לפחות מדינה ערבית חשובה אחת. האגף הזה הונהג בעבר על ידי נאצר, סדאם חוסיין וקדאפי; כשסוריה תתאושש ממלחמת האזרחים, הדעת נותנת שתנהיג אותו שוב.

איראן היא, בשלב הנוכחי, אויב מר ומסוכן, טורקיה של ארדואן עוינת. בשתיהן רק חילופי משטר ישנו את התמונה. החברה הפלשתינית בחרה בעימות עם ישראל כדרך חיים ואינה מתכוונת להתמקד בבניית החברה והאומה: חמאס מתמקד באתגר אלים, אש"ף במתכונתו הנוכחית מעדיף עימות פוליטי המלווה באלימות "עממית".

גם המגמות החיוביות שנדונו כאן תלויות בעוצמתה של ישראל, בתדמית העוצמה הזו בעיני הסביבה הערבית וגם בהתפתחויות אזוריות וגלובליות. כך, למשל, עלולה מדיניות אמריקנית בסגנון אובאמה כלפי איראן ומדינות ערב, אם ממשל ביידן ירחיק לכת בכיוון הפייסני שאימץ, לשכנע את מדינות המפרץ שפיוס איראן על חשבון הקשרים עם ישראל יתרום לשרידתן.

מימוש "הברית האסטרטגית" בין איראן לסין והשלמה אמריקנית עם תנופת הישגים איראנית באזור עלולים לחולל תגובה דומה. מהפכה שתביא לשלטון במצרים את "האחים המוסלמים" תשנה באופן דרמטי את פניו של האזור. קריסת משטר האייתוללות באיראן תשנה אותו בכיוון אחר.

למרות כל אלה, התפוגגותה של המתכונת הכלל־ערבית של הסכסוך היא אבן דרך חשובה בביטחון הלאומי של ישראל. ישראל נכנסה בדלת הראשית אל הזירה של מאזן הכוחות המזרח־תיכוני כאחד השחקנים החשובים ביותר, אחרי ששנים ארוכות ניסתה מדי פעם להשפיע עליו מהחלון האחורי. מגוון האופציות שלה גדל עד מאוד ומרווח התמרון רחב מאי פעם בעבר. 

shishabat@israelhayom.co.il

גרסה מחקרית מורחבת ומוערת של מאמר זה תתפרסם בכתב העת "עדכן אסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS