כילד בן 11, בתחילת שנות ה־80, ישב גיורא חמיצר מרותק בסלון, גומע כל פיפס שריצד על מסך הטלוויזיה, בערוץ היחיד ששידר באותם ימים. אחר כך, עם פופקורן בבית הקולנוע, הוא התהפנט מול "אי.טי - חבר מכוכב אחר" של סטיבן שפילברג, היוצר שאותו הוא מחשיב עד היום כ"גדול הסטורי־טלרז בקולנוע" וכמודל השראה מרכזי בחייו המקצועיים.
ארבעה עשורים חלפו, ובינתיים הפך חמיצר לשפילברג בניחוח מקומי. יוצר טלוויזיוני סדרתי בעל מגע זהב, שדורות של צעירים גדלו על התוצרת שלו, ושבבגרותם הם כוללים אותה בביוגרפיה הפרטית שלהם. הילדים שהתענגו על התוכניות הראשונות שיצר, ובהן "ששטוס" ו"השמיניה", הפכו בינתיים להורים בעצמם, וילדיהם צופים כיום בסדרות החדשות שהוא ממשיך להנפיק.
"אני מספר סיפורים. זה מה שאני עושה בחיים", הוא מסביר. "זה מה שהכי חשוב לי להיות טוב בו בסוף, לספר סיפור. ושהסיפור יעבוד".
וזה עובד. גם בדור המסכים הדיגיטלי. הישג נדיר, בהתחשב בעובדה שהשנה תחגוג 50.
"כשיצרתי לראשונה את 'ששטוס', ב־1994, הייתי בן 23 והקהל שלי היה בן 10. הייתי מבוגר ממנו ב־13 שנה. היום הקהל שלי עדיין בן 10, אבל אני כבר מבוגר ממנו ב־40 שנה.
"העיקר אצלי הוא לא לנסות לחקות את השפה של בני הנוער ואת הלך המחשבה שלהם. כשאני כותב, אני כותב לעצמי, לא מנסה להחניף להם, אני יודע שהם לא מחפשים את זה. הם לא רוצים שאיזה תרח ינסה להיות 'קול' וכמוהם".
מבכורת "ששטוס" חלפו 27 שנה. העולם השתנה בינתיים לגמרי.
"העניין הוא לחפש דווקא את הדברים שלא משתנים, לחפש את החוויה של 'להיות ילד' או 'להיות מתבגר', ולזקק ממנה החוצה את הדברים שכן השתנו.
"לילד לא אכפת מה המדיום שדרכו הוא צורך סיפור, אם זה באייפד, ביוטיוב, בטלוויזיה או בספר. אני רואה את זה על שני הבנים שלי. כשכתבתי את 'השמיניה', ב־2005, ידעתי שהצעירים יצפו בזה בסלון, מול ערוץ הילדים, בשעה שתיים וחצי בדיוק. היום הם יכולים לראות כל פרק ב־20 דרכים שונות, אבל בסוף הם מקבלים את אותו הסיפור".
אז מה התבלין הסודי במתכון המצליח שלך?
"אני מספק לצעירים משהו שהם צריכים, סיפור כדי לגדול. את זה הם יחפשו תמיד, בכל מקום. למה סרטון טיקטוק מקבל היום מיליארד צפיות? כי יש בו סיפור, אחרת לא היו צופים בו".
* * *
לא לחינם הזכרנו את "אי.טי" של שפילברג, שיצא לקולנוע לפני 39 שנה. אחד הילדים שהושפעו מעלילות החייזר טוב הלב שהגיע לכדור הארץ ומבקש להתקשר הביתה היה חמיצר עצמו, שבהשראת אותו סרט יצר כעת את סדרת הלהיט התורנית שלו, "סקיי".
הסדרה, שאותה כתב עם נועה פניני (משודרת בערוץ טין ניק בימים א'-ה', ב־yes וב־HOT), מגוללת את סיפורה של סקיי, חייזרית בגיל העשרה שנוחתת בטעות עם חלליתה בכדור הארץ, וכדי לשרוד היא משנה צורה ונכנסת לגופה של מילי, נערה יפהפייה ומקובלת בתיכון. על זהותה שומרים בסוד אריק וחבריו, ברוש ומקס, שלושה נערים מופנמים ודחויים.
"זה לא סיינס פיקשן, אלא סדרה על אנשים, על חייזר שמנסה להיות בן אדם", מבהיר חמיצר. "נקודת המוצא שלי היא 'אי.טי', ואני לא מסתיר את זה. כבר בפרק הראשון הכנסתי דיאלוג שמתייחס לזה. 'אי.טי' הוא סרט לכל המשפחה, לא עתידני, שאפשר להתרגש ממנו בכל גיל".
חייזרים בקולנוע משמשים בדרך כלל דימוי למשהו אנושי.
"בגיל ההתבגרות כולנו חייזרים, לא מרגישים בנוח בגוף של עצמנו, שהולך ומשתנה. אני חווה את זה היום כאבא לילד מתבגר, וזאת באמת מטאפורה לדבר הזה, שנקרא התבגרות".
איך היתה ההתבגרות הפרטית שלך?
"היו שנים שבהן הייתי ממש לא מקובל בכיתה, והיו אחרות שבהן הייתי הכי מקובל. מעברים קיצוניים. בחטיבה היה לי זוועה, הייתי תלמיד חדש מתל אביב ברמת השרון, והיה לי קשה להיקלט, הרגשתי מאוד זר. לקח לי המון זמן למצוא חברים. אבל אז עברתי לתיכון אחר, במגמת מוזיקה, והפכתי ממש לסטאר. חוויתי את גיל ההתבגרות מכל הזוויות, וזה עזר לי תמיד בכתיבה".
אפרופו התבגרות, הסדרה "שכונה", שיצרת ב־2014, כללה לראשונה דמות של נערה לסבית.
"נכון, וחשוב לי שיהיו דברים כאלה בסדרות שלי. אלפי מכתבים נשלחו מצופים לשחקניות בסדרה, כך שיש לזה אפקט. זאת לא היתה עלילה על יציאה מהארון, אלא על קבלת העובדה שאתה לא באמת בוחר במי להתאהב. זאת נערה שהתאהבה קודם בבחור, ויום אחד התאהבה בבחורה. אני לא רוצה שזה ירגיש דידקטי, אלא משהו שקורה בחיים, מפתיע, מבלבל, ושזה טבעי כמו כל דבר אחר".
למה אתה לא כותב סדרות למבוגרים?
"אני לא בטוח שבא לי, נטו מתוך אגו. ילדים כותבים לי כל הזמן, הסדרות תופסות אותם בגיל שבו הן משמעותיות להם ומלוות אותם. סדרה למבוגרים הכי מצליחה, כזו שכולם מדברים עליה - בעוד שלוש שנים אף אחד לא יראה אותה. ככה זה עובד. הסדרות שלי, בגלל הקהל שמתחלף כל הזמן, נשארות רלוונטיות, וזה משהו שקשה מאוד לוותר עליו. זה מה שמניע אותי".
* * *
לפני חמש שנים זכה חמיצר להגשים את חלומו של כל יוצר ישראלי: הסדרה שלו, "החממה", ששודרה בארץ בשנים 2016-2012,
נמכרה על ידי ענני תקשורת לנטפליקס וצולמה מחדש באנגלית, בשם "Greenhouse Academy", עם שחקנים אמריקנים וישראלים. ארבע עונות שלה צולמו ושודרו עד כה.
"ההפקה צולמה בארץ, והייתי שותף מלא בכל שלב. אני חתום על הסדרה, ערכתי אותה בבית, כמו שאני עושה בכל הסדרות הישראליות שלי. היתה לי כותבת אמריקנית, שעזרה לי בעיבוד, וצילמנו בשני מקטעים במשך שנתיים. ישראל הפכה בעיבוד לקליפורניה, ויכולנו להרים סט שבסדרה כמו 'סקיי' אין לי תקציב לבנות. הקמנו ממש בית ספר אמריקני, וצילמנו בארבעה אולפנים ובלוקיישנים בכל רחבי הארץ".
אחרי נטפליקס צריך לנחות בחזרה לתקציבים בארץ.
"היה לי קשה מאוד לחזור לספור ניצבים ולחשב כל הזמן שאין כסף לעשות את מה שאני רוצה. למזלי, בענני תקשורת קצת יותר לארג'ים, ו'סקיי' נראית לא פחות טוב מ'גרין האוס אקדמי', כמוצר".
אתה מנסה למכור לחו"ל סדרות נוספות?
"כרגע אני מנסה, אבל עוד אין לי בשורות. אין ספק שזה פתח לי דלת. בזכות 'גרין האוס אקדמי' הבנתי שמה שעובד בישראל יעבוד בכל מקום. אפילו שבקליפורניה חוגגים 'ת'נקס גיבינג' ולא חנוכה. קיבלתי באינסטגרם הודעות בסינית, בפורטוגזית, באיטלקית ובצרפתית, שאמרו אותם דברים שילדים בישראל אמרו לי קודם. 'החממה' היתה סדרה ישראלית, על הכנרת, אבל בסוף זה סיפור אוניברסלי".
אחרי ההצלחה של "פאודה", היוצר שלה, ליאור רז, יצר ישירות לנטפליקס. דבר כזה מעניין אותך?
"בהחלט. מה שקרה עם 'פאודה' זה חלום".
אחרי רזומה ההצלחות שלך אתה יכול גם.
"לא כל דבר שעשיתי בעבר הצליח, אבל לשמחתי לא זוכרים את הדברים שלא הצליחו. זה היתרון בפלופ, שהוא לא צרוב בתודעה... היתה סדרת נוער שעשיתי לפני עשר שנים, 'השועלים', שלא תפסה, ועוד קומדיה עם איל קיציס וטל פרידמן, בשם 'מעצר בית'".
צפיתי בזה! תמיד טענתי שהסדרה הקדימה את זמנה.
"אז זאת היית את... 'מעצר בית' היא אחד הדברים שאני הכי גאה בהם, ואני יודע למה הסדרה לא הצליחה. היא לא היתה צריכה להיות משודרת בקשת, כי היא דארק נורא. זה שודר בערוץ הלא נכון, שקבר אותה, שידרו אותה כדי לגמור עם זה. הסדרה היתה כל כך בוטה, עסקה במי־טו הרבה לפני שזה קרה".
חמיצר טוען שעם השנים, מלאכת הכתיבה נעשית סבוכה לו יותר ויותר. "היום כל פרק שאני כותב קשה לי יותר מהפרק הקודם. עם הזמן אני נהיה מבוגר יותר, ולכן אני יודע יותר, וזה דווקא מקשה".
איך מתמודדים עם הקושי?
"אני תמיד אומר שאם אתה נהנה מכתיבה - אתה עושה משהו לא בסדר. כתיבה במהותה היא סבל. סטטיסטית, רוב הרעיונות שלך לא טובים, ואתה כל הזמן בודק מה עשית לא בסדר, לפני שאדם אחר יגלה את זה. מהעריכה, לעומת זאת, אני נהנה מאוד. בסדרות שלי אני מקבל כל פרק הביתה, ואני האחרון שנוגע בו. אני שם את המוזיקה, משנה סצנות אם צריך. אני מאוד לא סנטימנטלי, ואין דבר שאני אוהב יותר מאשר לקצץ.
"גם בליהוק ובצילומים על הסט אני משתתף באופן פעיל מאוד. ב'סקיי' יש שותפה שכותבת איתי, נועה פניני, ושלי כרמל מביימת. היא במאית פרסומות, וזאת הפעם הראשונה שבה היא מביימת סדרה".
אתה ידוע כמי שאוהב לתת צ'אנסים ראשונים, בעיקר לשחקנים.
"נכון, גיליתי המון שחקנים במשך השנים. כשאתה נותן צ'אנס ראשון למישהו - הוא מתאבד על הפרויקט. זאת הזדמנות חייו, הוא בא להרוג. גיליתי בכל סדרה לפחות שלושה כוכבים, ובהם מיכאל אלוני, עדי הימלבלוי, עוז זהבי, יון תומרקין, תובל שפיר, דניאל מורשת, יעל גרובגלס, דר זוזובסקי, דניאל ליטמן וידידיה ויטל".
* * *
הוא נשוי 20 שנה לעדי (46), שעוסקת בעיצוב פנים ובאדריכלות, אבא לשני בנים, מיכאל (14) וארי (9), וגר עם משפחתו בתל אביב.
"לילדים שלי יש מזל לגדול בדור שבו אפשר לספר סיפור קולנועי בטלפון הנייד. כשאני הייתי בן 10 והיה לי רעיון לתסריט, כדי לצלם סרט של שתי דקות ולקנות ציוד עריכה הייתי צריך שאיזו סבתא תמות, אחרת זה לא התאפשר כלכלית.
"שפילברג קיבל מסרטה כשהיה בן 10. לכמה ילדים באותן שנים קנו מסרטה? היום לכל ילד יש נייד, וכל ילד יודע לערוך. גם הילדים שלי עושים סרטים, ואני מאוד מערב אותם. תוך כדי העבודה שלי הם קוראים תסריטים ובאים לצילומים. הם ביקורתיים, מוצאים פשלות, מאוד נוכחים ביומיום שלי".
בשנה האחרונה הוא פונה גם לדור ההורים, בסדרת הרצאות חדשה למבוגרים שהושקה בטוקהאוס בקורונה.
"התחשק לי לעשות משהו למבוגרים, כי לילדים תמיד הרציתי. אני מרצה על מה אני שעושה, מסביר למה סיפור מסוים עובד ומה האפקט הרגשי שהקהל זקוק לו, מראה שכל חיינו הם סיפורים. ההרצאה נולדה קצת לפני המגיפה, ובשנה האחרונה העברתי אותה בעיקר בזום.
"אני מדבר על זה שבני האדם הם החיה היחידה בטבע שמספרת סיפור. לרוע מזלו של האדם, מתישהו הוא הבין שהוא ימות בסוף. אין חיות אחרות שיודעות שהן עומדות למות. המוות לא נמצא אצלן בתודעה. אז מה עושים עם הדבר הנורא הזה? ממציאים סיפורים. כל הסיפורים נוגעים, בסופו של דבר, בפחדים הכי עמוקים שלנו ומחזיקים אותנו שפויים.
"אני משתמש בפחדים האלה לייצר סיפורים. כל הסדרות שלי בנויות על פחד של ילדים לאבד את המשפחה. זאת הנוסחה הרגשית, וזה משהו שכל ילד חווה. מדובר גם בפחד וגם בפנטזיה מודחקת: הילד מנותק מהמשפחה, ההורים שלו הופכים לרעים או נעלמים. לא אני המצאתי את זה. בסוף, זה החיבור שאני שואף אליו. אני רוצה לתפוס נדל"ן בנשמה של הצופה".
חמיצר הוא בנו של הסופר והחידונאי הוותיק דן חמיצר (74), שהפך זה מכבר למותג. "אבא שלי עדיין פעיל ועושה חידות למשרד החינוך, לחברות ולסטארטאפים. את הפרסום הגדול שלו הוא קיבל כשכבר הייתי חייל, כך שלא גדלתי כילד עם 'אבא סלב'. הוא היה טייס, ומגיל שנתיים גרתי עם אמא, אחרי גירושיהם. גדלתי בשיכון ל' והייתי ילד של טלוויזיה. היה אז רק ערוץ אחד, והייתי צופה כל יום מתחילת השידורים ועד ההמנון בסוף".
עד כמה אביך השפיע על הבחירות שעשית?
"הדבר הכי חשוב שקיבלתי מאבא שלי היה הביטחון שאתה יכול להתפרנס ממה שיש לך בראש. היה לי ברור שלא אעבוד כשכיר במשרד. ידעתי שאמצא את המקום שבו אעשה משהו שאף אחד אחר לא עושה, וזה דבר שלחלוטין בא מאבא שלי. החידות שלו הן הדוגמה הכי טובה לזה, כי אין אדם בעולם שיכול לחבר אותן כמוהו. הכיף הוא לבנות לעצמך טריטוריה שהיא שלך ולהצליח בה. זה בדיוק מה שקרה איתי".
אתה שותף לביקורת על הדור הנוכחי, שצורך יותר מסכים ופחות ספרים?
"כתבתי שלושה ספרי בילוש בסדרת 'רוני ותום', האחרון יצא לפני חצי שנה, והם הצליחו מאוד. את הספרים שלי לא כתבתי משיקולי רווח, אלא פשוט כי התחשק לי, ואני הכי גאה בהם. אני מקבל המון פידבקים מילדים. בעיניי, זה יותר מרגש מאשר לשמוע ילד שמדבר על סדרה שהוא ראה. אני גם מקבל תגובות מהורים שאומרים לי שהילד שלהם לא נגע קודם בספר, ופתאום הוא לא יוצא יומיים מהבית כי רצה לסיים לקרוא. כך שנוסף לכל, יש בזה תחושה של שליחות".
