יש הרבה חוטים מקשרים בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שציינו אתמול, לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונרצחי הטרור, שנציין בשבוע הקרוב. המחיר של להיות יהודים, הסכנה התמידית של עצם קיומנו כעם וכדת.
הכל כבר נאמר. אבל יש תחום אחד שפחות נוגעים בו, אולי מבושה, אולי מקהות תחושה. ההלם. הפוסט־טראומה, השריטה בנפש.
מהשואה יצאו המוני אנשים שנפשם התרסקה במחנות, בגטאות, במשלוחים. ממלחמות ישראל ושלל מבצעי צה"ל יצאו אלפים רבים של לוחמים, שהחוויות שחוו צילקו את ליבם לתמיד. כך גם אנשים רבים מספור שהיו בפיגועים, ראו זוועות, הגישו עזרה אך לא קיבלו עזרה בעצמם. יצאו בחיים, אבל מתו מבפנים.
אז זה הסיכון, שמדובר בדוב בעור ארנבון. מצד שני, ברור שיש פה גם הזדמנות. הרי אי אפשר להמשיך להדיר חמישית מאזרחי ישראל מהשלטון. זה גורם אצלם, בצדק, לתחושת אי־שייכות חריפה, שגוררת בין היתר אלימות, שימוש בנשק, נהיגה פרועה, ועוד. זאת לא הסיבה היחידה, כמובן, אבל יש לקרע הזה השפעה גדולה.
צריך לקרב את ערביי ישראל אל המדינה, אל מוסדותיה, אל מנעמיה, אל החינוך שלה, אל האפשרויות שבה. ולכן מנסור עבאס, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ולמרות שאולי ליבו אינו במקום הנכון מבחינתנו, ככתוב אצלם "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות ההיגיון, אלא את כוונות ליבך" (סורת אל־בקרה, פסוק 225), הוא רק גשר, שעליו יעברו ההמונים בני ערב שרוצים כבר להשתייך.
אנחנו עם בטראומה מתמשכת של דורות. ולמרות שהטראומות הולכות איתנו כמעט מיום היותנו לעם, לא גיבשנו מתווה לטיפול בכל אלה שמשלמים בנשמתם את מחיר הישרדותו של העם היהודי. כמה שורדי שואה באו לכאן והוכרזו חברתית כמשוגעים, הפכו ללעג ולמושא הצקות של ילדי השכנים? כמה שורדים לא דיברו על מה שעבר עליהם שם, אבל בלילות הגסטפו המשיך לצעוד בחלומותיהם? כמה בתים ומשפחות חיו בצל הלם השואה של ההורים, בלי לדעת שבכלל יש דבר כזה?
כבן להלום אושוויץ, אני יודע מה זה לגדול עם אבא שניצל גופנית אך התרסק נפשית, ולא באמת הצליח לחבר את השברים עד יום מותו. ולא משנה מה היו ההצלחות החיצוניות - עבודה, משפחה, חברים. בפנים זה תמיד נשאר לא פתור, מבעבע, מרעיל את ההווה בזיכרונות עבר שנפש לא יכולה לשאת.
איור: יהודה נוני, Nuni-art.com
ובעוד ניצולי השואה סובלים בינינו ללא תשובה, ממשיכים להצטבר כל העת הלומים חדשים. ממלחמות, מפעולות, מהיתקלויות, מפיצוצים, מפיגועי דריסה, מאונס. המציאות הישראלית לא מפסיקה לייצר עוד ועוד ניצולים, שמשאירים את ליבם בשדה המערכה ולא מקבלים טיפול ראוי, לא מקבלים הכרה, לא נישאים על כפיים, לא מדליקים משואה.
ישראל היתה חייבת להיות האומה המובילה בטיפול בפגיעות נפש כתוצאה מחשיפה לזוועות. במקום זה, למרות ההתפתחות המסוימת בשנים האחרונות, אנחנו עדיין מחביאים את השבורים, חושדים בהם שהם מגזימים, חושבים שהם משתמשים בחוויותיהם כדי לקבל פטור מהחיים.
מציון חייבת לצאת תורה חדשה, תורת טיפול בנפגעי הנפש שלנו. תורה חדשנית, העושה שימוש בכל החוכמה החדשה, מנצלת חומרים מרחיבי תודעה, מאתרת כל נפגע עוד לפני שהוא יודע שהוא כזה. ולא רק תורה. גם תקציב. מי שיוצא למלחמה, מוכרח לממן את החזקת הנפשות שחוזרות ממנה. בזה תיבחן אנושיותנו, רק בזה נרוויח את זכות קיומנו לעתיד לבוא.
ברית
נקלעתי לדיון עם זוג צעיר שנולד לו בן, על השאלה אם לערוך לו ברית מילה. ההורים הצעירים עשו שיעורי בית, שמהם עלה שיש כבר בנים רבים בסביבתם שאינם נימולים, וטיעוני ההורים סדורים: מדוע להטיל מום בתינוק ללא התייעצות איתו, מה ישיבו לו כשיתבע את עלבון איברו הקטום, ומה יהיה על העונג הארוטי שנפגע ללא שום ספק כתוצאה מהטקס הקדמוני, כפי שכבר קבע הרמב"ם בשעתו - "לדעתי אחד מטעמיה (של הברית) מיעוט התשמיש (סקס) והחלשת האיבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר... וזהו הגדול בסיבות המילה ...".
כלומר, המעטת העונג היא המטרה. האם היום, בעידן של רצון למקסם כל חוויה, ובוודאי חוויית התזוויג, מטרה כזאת היא לגיטימית? והאם מטרה נוספת - הזכרת הברית הקדמונית בין אברהם לקב"ה דווקא במקום ההוא - תופסת על יהודי חילוני, שספק אם בכלל יודע על הברית ההיא (או יהודי חילוני שספק אם מאמין שנכרתה הברית)?
כמו שאדם מחפש מכונית משומשת, ופתאום כל המכוניות בעיניו נושאות פתק "למכירה", כך גם הנושא הזה, שהעסיק מאוד את סביבתי, פתאום קפץ והתגלה לעיניי בכל פינה. ראיתי שיש הרבה הורים חילונים, עירוניים, עדכניים, מחוברים לתרבות המערב, ששואלים שאלות בעניין הברית, וגם נותנים תשובות. הם אומרים שעם החריגוּת החברתית הילד יתמודד, ובכל מקרה, ככל שיהיו עוד כמוהו, זה יהיה פחות ופחות מוזר, עד שייהפך לחצי נורמה באזורים מסוימים בארץ. ובנות הזוג העתידיות? יתרגלו.
ואני מבין את ההורים האלה. ואיני יכול להשוות בין עונג בלי לעונג עם, כי בגיל שמונה ימים עדיין לא הייתי פעיל, אבל על פי הדיווחים של אנשים שנימולו רק בבגרותם, ההבדל הוא דרמטי. הפער האסתטי, אם יוּתר לי, הוא גדול בעיניי, אבל זה רק כי גדלתי בינות לגזומים, ואני מניח שכשאתה גדל במציאות אחרת, הכיסוי הזה נראה סביר לגמרי.
ובכל זאת, משהו כואב לי בנשמה מההחלטה לא למול. ההעדפה של שיקולי השעה על מסורת הדורות מנתקת שורש כה חשוב, שגם אם יש לו מחיר של הליך כירורגי, ושל טיפול בפצעים כמה ימים, ומיעוט עונג לכל החיים (ללא יכולת השוואה), זה שווה. שווה להשתייך לזרם המרכזי של העם היהודי, שתמיד ימשיך לקיים את המצווה הבסיסית הזאת, ללא קשר לשום טרנד חולף. מבחינתי עדיף שורש איתן על שיאים שאיני יכול לדמיין בשעת האהבה.
ומזל שיש לי רק בנות.
נאום
הצעה לנאום יום העצמאות.
אזרחי ישראל היקרים. ביום העצמאות הזה אנחנו מרגישים טעמה של עצמאות חדשה, העצמאות ממחלה. במשך שנה היינו כולנו משועבדים לדאגות, לחדשות קשות, למספרי חולים ונפטרים, לשלל התנהגויות שמעולם לא חשבנו שננהג. בראש כל ההגבלות הטלנו על עצמנו את חובת עטיית המסיכה בכל זמן מחוץ לבית. בהתחלה זה היה מוזר ומציק, אחר כך התרגלנו, ולצאת בלי מסיכה הרגיש כמו לצאת בלי הטלפון.
אבל לנגד עינינו מתרחש נס. המגיפה נסוגה מפני המדע, בתקווה שאין עוד טריקים בשרוול של הווירוס המרושע הזה. מספרי החולים יורדים, מספרי הנפטרים מתמעטים, ולמרות כל הספקנים, הקורונה נסוגה מישראל. תודה למדענים שחשבו על חיסון כה מתוחכם, תודה לראש הממשלה שהשכיל להביא את החיסונים למדינה, תודה לקופות החולים שביצעו את המבצע בהצלחה מסחררת, תודה לאזרחים השקולים, שקיבלו החלטה נכונה להתחסן, ותודה ענקית לצוותי הרפואה, שנלחמו ונלחמים במחלה.
בזכות כל אלה ביום העצמאות הזה אני שמח לבשר לכם כי מהיום ב־19:00, עם כניסת יום העצמאות, נוריד את המסיכות במרחב הפתוח. מי שמרגיש נוח עם זה, כמובן. מעכשיו אין צורך לעטות מסיכה בהליכה ברחוב, בגני השעשועים, בפארקים. לפי שעה זה מאחורינו, והלוואי שבקרוב נוכל להקל עוד יותר.
ועדיין, חייבים להישאר קשובים. הנגיף עוד פה. יעשה כל אזרח את החשבון שלו, אבל נביא כולנו בחשבון שבמקומות צפופים, במיוחד בכאלה ששרים או צועקים בהם ומרססים חופשי, כדאי להמשיך להיזהר. הפגנות, הילולות, כדורגל, הופעות, הלוויות. אנא שמרו על עצמכם, כדי שנוכל לאט־לאט להסיר את המסיכות בכלל, להפוך אותן לחפץ מעלה נשכחות במוזיאון העם היהודי.
יום העצמאות ה־73. אותיות ג"ע. שזאת תהיה השנה שבה תשוב הנגיעה אל חיינו, והחיבוק, ולחיצת היד, והצ'פחה. שנחזור להיות עצמאיים לגמרי.
אזרחי ישראל, תחייכו. רואים לכם את הפנים.
