נותרה כמעט לבדה: הכירו את אשת החתולים של ניר עוז

בארי - "אנחנו מחפשים את האור - ונמצא אותו"

ערן נבון | צילום: אפרת אשל

נוגה מדבייר היא מנהלת מחסן הבגדים בקיבוץ בארי. שלושה חודשים אחרי שאיבדה את אמה, חנה קריצ'מן, שנורתה בשבת השחורה ונפטרה מפצעיה שבועיים לאחר מכן, החליטה לחזור לגור בקיבוץ.

"לא יכולנו להיות יותר במלון בים המלח", היא אומרת, "כמעט לא יצאתי מהחדר שם. כל אחד שאתה רואה הוא אנדרטה למשהו. אז חזרתי הביתה, לבארי. אין לי מקום אחר. עדיין עצוב פה. די נטוש, השכונות מתות והאבל ניבט מכל פינה, אבל זה הבית שלי.

"כשחזרנו לכאן, ראינו רק צבא בערך. אחרי הרבה מאוד זמן שהיה פה חשוך וכמעט לא יצאתי בערב מהבית, עכשיו כבר יש יותר אור. ועדיין, הפעילות שלנו במחסן הבגדים היא בערך 30 אחוז בהשוואה למה שהיה לפני 7 באוקטובר".

יש לך תקווה שבארי של פעם יחזור?

"יש לי תקווה שיחזרו הנה עוד חברים, שנוכל להשתקם, לחייך. שנקבל בחזרה את כל החטופים. אנחנו מחפשים את האור - ואנחנו נמצא אותו. הקיבוץ לא יחזור להיות מה שהיה, אבל הוא כן יהיה משהו אחר".

• • •

קיבוץ בארי ממוקם בנגב המערבי, כארבעה קילומטר ממזרח לרצועת עזה. ב־7 באוקטובר ספג את אחת המכות הכואבות ביותר, כשמאות מחבלים חדרו אליו וביצעו בו טבח קשה ומזוויע. 101 מחבריו נרצחו, 30 נחטפו לעזה. 24 מהם חזרו, שישה עדיין שם.

אחרי השבת השחורה בארי התפנה מחבריו ומיושביו. חלק גדול מהקהילה השתכן במלונות בים המלח, ו־700 מחברי הקיבוץ נמצאים כעת בקיבוץ חצרים. 70 בלבד חזרו לבארי.

אחד מהם הוא צחי גד (69), פנסיונר, לשעבר מבכירי דפוס בארי. ב־7 באוקטובר התעורר לתופת גדול. הוא ואשתו עליזה התגוררו בשכונת הזיתים בקיבוץ, שכונה שמאות מחבלים הסתערו עליה ועל שכונת הכרם הסמוכה וביצעו בהן טבח מזעזע. שרפו בתים, ירו לכל עבר, השליכו רימונים. המחבלים היו על גג ביתו והסתובבו גם בתוך הבית פנימה. זרקו רימונים, שרפו, עשו בו חורבן גדול. יותר מ־12 שעות החזיק את דלת הממ"ד, מגן על אשתו ועל אחד משלושת ילדיו, שהיה איתם בבית.

"ניצלנו בנס, היינו כפסע מהמוות", הוא מספר כשאנחנו עומדים בפינת הזיכרון לנרצחי עובדי הדפוס שהוקמה בבית הדפוס הגדול של הקיבוץ, המפעל שאחראי לשגשוגו הכלכלי של המקום. חלונות מנופצים מעטרים את פינת הזיכרון, זכר ליריות הרבות של המחבלים על בית הדפוס, שלמרבה המזל לא נהרס. צחי מספר שכבר שבוע וחצי אחרי הטבח הדפוס חזר לעבוד. גם הוא היה שם, נסע כמה פעמים בשבוע שעה וחצי לכל כיוון, מים המלח לבארי ובחזרה. "הלכו לי הברכיים מהנסיעות האלה", הוא אומר, "אז החלטנו לחזור לקיבוץ. זה קרה במאי האחרון, כבר לפני כמעט שנה. אנחנו גרים בבית שלא נהרס, שחברה מהקיבוץ נתנה לנו לגור בו".

צחי מספר שקשה לו להגיע לביתו ההרוס. הבית שבו ישב בחצר עם כוס קפה, נהנה מהבריזה. "הבית שלנו ייהרס לחלוטין", הוא מפטיר בעצב כשאנחנו מסתובבים בין השברים השרופים. "אנחנו בונים כעת בית חדש בשכונת השקמים במזרח הקיבוץ, סמוך לכביש 232. אני לא מוכן לוותר על חיי כאן. אבא שלי היה מראשוני הדפוס, אני המשכתי אותו וניהלתי מחלקה גדולה במשך שנים רבות".

בדפוס עצמו הפעילות שוקקת חיים לקראת החגים. 400 עובדים חזרו למקום הענק הזה, והם מדפיסים ומכינים לנו את הגיפט קארדים לחגים, את כרטיסי האשראי, את רישיונות הנהיגה, מה לא. אורי רחום, עובד ותיק של הדפוס, מדפיס את כרטיסי הלוטו. פעם אחת זכה ב־300 שקלים אחרי שניחש נכונה 6 מספרים! - אבל לרוע מזלו עוד מאות ניחשו כמוהו. "בכל יום אני מדפיס את הכרטיסים האלה, אבל זה לא מגרה אותי למלא אותם", הוא צוחק, ועולה על הקלנועית שלו בדרך לחדר האוכל.

האוכל במשק שבעוטף מפנק. סלמון טרי, שניצל, עוף, מבחר גדול של סלטים ותוספות אחרות. המקום לא מלא כמו פעם, אבל עובדי הדפוס, חיילים, חברי קיבוץ שבאו מחצרים לעבוד במשק, וגם אלו שכבר גרים בו, מאכלסים את השולחנות.

"זה לא אותו המשק, זה לא חדר האוכל שהכרנו", מפטיר חבר ותיק, "יש כאן חיים, אבל אחרים. הנה, תראה את הקיר הזה. יש כאן תמונות של 24 תינוקות שנולדו השנה לאנשים שהם במקור מבארי. זה נותן תקווה".

• • •

את התקווה אנחנו מחפשים גם בנוי המתחדש סביב שבילי המשק. הרקפות מחייכות מצידי הדרכים, אבל הכמות לא גדולה השנה בשל מיעוט הגשמים. אורן קידר (43), בן קיבוץ שאיבד את שני הוריו, עופרה ושמואל (סמי) שנרצחו ב־7 באוקטובר, חזר לכאן לפני חצי שנה לעבוד בענף הנוי.

"זה הריפוי בעיסוק שלי", הוא מצהיר בפנינו, שועט עם הג'ון דיר שלו ברחבי המשק. פעם עודר, פעם שותל, מעניק חיים, טבע ויופי לקיבוץ.

"אני מגיע לכאן בכל יום מחצרים", הוא אומר, ועיניו נעצבות כשהוא מספר על אמא שלו, עופרה, שכנה של צחי גד בשכונת הזיתים, שבסך הכל עשתה את הליכת הבוקר הקבועה שלה, ושני האופנועים הראשונים של המחבלים פגשו אותה ראשונה. עופרה נרצחה, וגופתה עדיין מוחזקת בידי חמאס.

"אמא היתה כנראה החטופה הראשונה מהקיבוץ", מספר אורן, "וזה עדיין מאוד־מאוד כואב לי. לא פשוט עבורי לבוא לכאן בכל יום. בכל פעם כשאני מגיע לבית של אמא לקחת עציצים, אני מדמיין שהיא תכף חוזרת לשם. אני לא מצליח להפנים את המוות שלה. אמא, כמו שאר החטופים החיים והמתים, חייבת לחזור הביתה. רק ככה נוכל להתחיל בכלל להשתקם".

אתמול עלה לקבר אביו ז"ל. "המוח שלי לא קולט גם את המוות שלו", הוא אומר בכאב, "אני כל הזמן רוצה לשאול אותו מה שלומו".

בינתיים הוא משקם כמה שהוא יכול, את הקיבוץ ואת עצמו, משקיע את מרצו בשיקום הנוי. כשאנחנו מסתובבים ליד חדר האוכל, מגיח חברו סיימון עם ה"בובקאט" (מחפרון, טרקטור קטן, ע"נ) שלו מאחד השבילים הקטנים ומספר שזה עתה סיים משימה חשובה למדי. "העברתי קיר ממרפאת השיניים לשימור בארכיון הקיבוץ" - אותה מרפאת שיניים שממנה ניהלו חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ קרבות הרואיים כנגד המחבלים. שם גם נפלו עמית מן, שחר צמח, איתן חדד, גיל בויום ודני לוי זכרם לברכה.

"הולכים להרוס את המרפאה בעוד שבוע, אז חשוב לשמור משהו", מוסיף סיימון, "בחודשים האחרונים חפרתי כאן כבר 62 קברים. זו עבודה קשה, גם פיזית וגם רגשית. איבדתי הרבה מאוד חברים וחברות, ואני זה שחופר את הקברים שלהם. זה עצוב לי מאוד, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת".

בארי הוא קיבוץ חזק ויציב מאוד כלכלית. הוא עדיין קיבוץ שיתופי ולא מופרט, ואחד הסודות הכי כמוסים בשבילי המשק הוא כמה מרוויח בית הדפוס בשנה. עכשיו בונים שם כבר במרץ שלוש שכונות חדשות במזרח הקיבוץ, בסמוך לכביש 232. הבנייה מתקדמת יפה, ומי שעתידים לאכלס את הבתים הם חלק מחברי המשק שבתיהם נהרסו ב־7 באוקטובר, וגם כאלו שכבר היו מתוכננים להשתכן שם לפני האסון הגדול.

• • •

אנחנו חוזרים לדפוס ובדלפק הכניסה פוגשים עכשיו את טטיאנה קסטיוקבץ (52), שפניה הפכו מוכרות לכל ישראלי. ב־6:00 בבוקר הגיעה למשמרת, ובגלל שהיה מדובר ביום שבת, היא זו שישבה לבדה בדפוס וראתה בעיניה ובמצלמות את המחבלים פורצים לקיבוץ ומכתרים אותו, וגם רוצחים אנשים.

אחרי שצפתה בזוועות, הזעיקה עזרה ותפקדה באומץ רב, נמלטה טטיאנה לחדר אחורי בדפוס. היא שמעה היטב את המחבלים פורצים למקום וחשבה שזה הסוף. בדיעבד התברר שהחלטתה להתחבא בחדר אחורי ולא בממ"ד הדפוס, שאליו הגיעו המחבלים, הצילה את חייה. "למרות כל מה שעברתי כאן, אני לא מוותרת על העבודה שלי ועדיין עושה גם משמרות לילה, כי לפעמים אני מעדיפה להיות לבד. ככה אני אחראית רק לעצמי, ואם חלילה יהיה משהו אני יודעת לאן להימלט", מסבירה האישה האמיצה הזאת.

הערב ירד על בארי. מעט זוגות האופניים שהיו ליד חדר האוכל עזבו את המקום עם בעליהם. בחדר האוכל עצמו כמעט דממה. מעט מאוד חברים באים לאכול ארוחת ערב. צחי אומר שככה זה עכשיו, הקיבוץ מתרוקן מבאי יומו, ורק אלו שהחליטו לחזור, לצד אנשי הצבא ששומרים על המשק, מעבירים כאן את הלילה.

בבוקר למחרת טטיאנה שוב בכניסה לדפוס, מקבלת את הבאים בחיוך. אורי רחום, שמופקד על המזל שלנו, מתייצב למשמרתו וכמוהו נוגה, שמקבלת עגלות עם כביסה נקייה. "אנחנו כאן, בונים שכונות חדשות", אומר צחי רגע לפני שגם הוא נבלע בין מכונות הדפוס הענקיות. "עם כל הכאב, אנחנו חיים".

• • •

כפר גלעדי - "אין למדינה פריבילגיה לוותר על השוליים"

אייל לוי | צילום: אייל מרגולין/ג'יני

איילת שביט הציגה בפנינו את הנוף הנגלה מחצר ביתה שבקיבוץ כפר גלעדי, קו ראשון צפונה. ממול עומד זקוף החרמון המושלג, מתחת מטולה השכנה, מימין כפר יובל ומשמאל, גם בעין בלתי מזוינת, ניתן לראות את הריסות הכפר הלבנוני עדייסה, שהיה עד לא מזמן מעוז חיזבאללה. "חשבנו שאנחנו הכי בני מזל בעולם", חייכה בעצב.

לא רק שמשפחתה של איילת חזרה לביתה רק עכשיו, אחרי שנה וארבעה חודשים של פינוי, היא חזרה גם ללא בנם, סמ"ר טל שביט ז"ל, שנפל בחודש מאי האחרון בעוטף עזה.

איילת, פרופסור לפילוסופיה של המדע במכללת תל־חי, לא חשבה פעמיים אם לחזור לקיבוץ שבו נולדה. "זה היה לי ברור", היא אומרת בהחלטיות.

כמי שחוותה אובדן החשש לא גדול יותר?

"להפך, העובדה שטל נהרג מאירה ביתר שאת את החיים שהיו לו ואת החיים שיש לי כעת, כי עוד רגע גם אני לא אהיה פה. המקום הזה היה חשוב לבני, לא תל אביב. החזרה לכאן משמחת מאוד ובו בזמן עצובה, כי בכל מקום אני רואה אותו. על הדשא הגדול, בין העצים שטיפס עליהם. אין לו זיכרונות ממקום אחר".

בחזרה לכאן יש גם ציונות?

"לא נעים להודות וזה אולי נשמע פתטי, אבל ודאי שרלוונטי לי שממרפסת ביתי, במרחק של קצת יותר מקילומטר, אני רואה היכן היו עמדות הירי של חיזבאללה. אם נעזוב ורבים ילכו, זה ישפיע על אלה שחיים בקו הבא. שיהיה ברור, אני לא מקריבה את עצמי. הנוף כאן מדהים, עוצמת ההון האנושי מעוררת השתאות. להצליח לחיות כאן בתנאים קשים, כשהמדינה לא סופרת אותך, זה מרשים. אנשים מוצאים פה משמעות, ולי יש משמעות בחיי".

• • •

לפני שלושה שבועות ציינו בכפר גלעדי עלייה חגיגית לקרקע, כדי להכריז ששבו רשמית מהפינוי. החברים עלו ליישוב שעל גבול לבנון במכוניות, וגם רכובים על סוסים. זקנים, נשים וטף. הקיבוץ נוסד לפני 108 שנה ומקימיו, אנשי תנועת "השומר", ידעו שהם באים להתיישב בחבל ארץ, שבו ייאלצו להילחם כדי להיאחז באדמתם.

במשרדי המחצבה, מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ, מצאנו את גדעון גלעדי, שעל שם סבו נקרא היישוב. גדעון, שיחגוג בקרוב 80 והיה בעבר מזכיר הקיבוץ, מדבר בשפה צבאית, כמי שהשנים הארוכות על הגבול עיצבו את חייו. "אני טוען שיש בקיבוץ הזה דנ"א, גם אם לא רואים אותו", הוא קובע. "מורשת 'השומר' וראשוני המתיישבים עוברת מדור לדור. אנחנו לא אנשים שמתבכיינים, לי ברור שטוב למות בעד ארצנו. זו הארץ שלנו ויש לה מחיר. אחי אביהוא נפל במלחמת יום כיפור, ואמי אמרה 'זה גורלה של אם יהודייה'".

במשך 30 שנה, עד 2010, היה גלעדי המפקד האזורי של כוח מקומ, שתפקידו לסייע לצבא בשעת חירום. בשביל להראות את שורשי המורשת, לקח אותנו לאחד מ־22 הסליקים שהיו בעבר בקיבוץ, סליק המשמש היום מוזיאון.

"היה לנו מחסן נשק בכל יישוב באזור, עם מרגמות, רימונים, מקלעים כבדים ונשק אישי, והיתה פקודה שבעת התלקחות בגבול הצבא נכנס ואנחנו מאיישים את המוצבים במקומם", הוא מספר. "זה עבד, אבל בשנת 1994 התרחש הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שנעשה בנשק של יישוב, אז אספו את כל הנשקים. 230 רובים היו מחולקים בכפר גלעדי. תאר לך שבניר עוז היו ב־7 באוקטובר 150 רובים, כל האירוע היה מתפתח אחרת. אוי לנו אם נישאר אדישים. צריך להחזיר את המצב לקדמותו בקו העימות, עם רובה בביתו של כל גבר שמוכן לחתום עליו".

• • •

תורה שרייבר, גם היא ילידת כפר גלעדי ומהדמויות המרכזיות בקיבוץ, מחזיקה חנות ספרים משגעת שבה יש ספרים מהרצפה ועד התקרה, כמות אסטרונומית. בזמן המלחמה הוצבו מיירטים באזור, כל ירי הרעיד את הקרקע ובבתי הקיבוץ נוצרו סדקים ונפערו חורים, כך שבחנות של תורה המדפים התמוטטו וכעת היא חזרה לסדר ולפתוח מחדש.

"הספרים זעקו לעזרה ולא יכולנו להושיע", נאנחה בזמן שהרימה עוד ספר מהרצפה. "אנשים חוזרים אלי ומחפשים דברים שאין להשיג בחוץ, כי הרי היום תמצא בחנויות ספרים חדשים, אבל אם תבקש ספר מלפני 40 שנה, לא תמצא. אצלי יש. אתמול בא מישהו וביקש אוטוביוגרפיות של גולדה, רבין ויגאל אלון. על המקום הוא מצא. אנשים באים לחפש ספרים מלפני 100 שנה - ומוצאים".

תורה ובעלה פונו עם חלק גדול מחברי הקיבוץ למלון אוהלו, ששוכן בדרום הכנרת. עם כל האהבה והקשר לכפר גלעדי, היא אומרת שדווקא לא היה להם ממש רע בגלות. "לקראת סוף שנת הלימודים הצעירים החלו לעזוב, נשארנו רק הזקנים ופתאום קיימנו שם קיבוצון קטן", היא מספרת. "עשינו פעילויות כמו ימי הולדת, טיולים. ערוץ החיים הטובים. פתאום גילינו שיש דברים כמו תרבות באזור, ששם אפשר לראות סרט כשכאן אין בכלל קולנוע. ראיתי בשנה האחרונה יותר סרטים משראיתי בכל חיי. שם אתה גם לא נוסע שעה כדי לקבל טיפול רפואי, אז כשהיו איתותים על חזרה לקיבוץ, היה קושי. חשבנו שאצלנו פסגת החלומות, והבנו שלאו דווקא".

תורה החליטה לבסוף לחזור הביתה, וכשביקרנו אותה בדיוק סיימה לפרוק ארגזים ומזוודות. "אחרי ששמתי את הדברים במקום רציתי להכין ארוחת ערב, ולא זכרתי איפה הצלחות. זה היה מצחיק", היא מחייכת. "הרי יש תנועות אוטומטיות ופתאום אתה צריך לחשוב 'איפה שמתי את זה?', אבל מה שהורג אותי בעיקר כעת זה השקט בקיבוץ. עדיין לא חזרו האנרגיות של פעם. כמעט אין מכוניות וילדים. כעת נצטרך לשמר את הטוב והחברותא שנוצרו באוהלו".

אולי חלק מהשקט שייך גם לחשש. זה הרי שקט מרמה. הצבא עדיין שומר על כוננות גבוהה, חיזבאללה טרם הרים ידיים. אחת מבנותיה של תורה כבר הודיעה שבפסח הקרוב לא תישאר לישון בכפר גלעדי, אלא תחזור לביתה שבדרום.

עמרי זלצר, שמנהל את הרפת בקיבוץ ובמשך כל המלחמה דאג שתתפקד, טרם חזר עם משפחתו לכפר גלעדי ומעדיף בינתיים להישאר במושבה יסוד המעלה, שאליה נדד.

"טוב לנו שם, ומעבר לזה אין לנו ממ"ד בכפר גלעדי", הוא מסביר. "אתה גם חושב פעמיים, כי אם יקרה משהו, מה אעשה? הבית שלי עוד נמצא בקו ראשון לעדייסה. תבין, בניגוד לנו וליישובים הסמוכים אלינו, בראש פינה ובצפת המשיכו לחיות גם בזמן המלחמה. חנויות היו פתוחות, לא הכל מת. תסתובב גם עכשיו באזור קריית שמונה ותראה שהכל עדיין סגור. אם ייפתח, גם אני אחזור".

80 אחוזים מתושבי כפר גלעדי כבר שבו לביתם, אבל העבודה עוד רבה. אותות העזובה ניכרים היטב בשבילי היישוב, וגם המחשבות מה יהיה בעתיד טורדות. האם סוף־סוף המדינה תגיע גם אליהם?

"לאתחל קיבוץ מחדש זו משימה מורכבת", מודה שקמה פלדמן, מנהלת הקהילה. "זו לא מכונה שמדליקים. זה מורכב ממרכיבים אנושיים, תשתיתיים, ובסופו של דבר גם מחוויית החוסן והביטחון. אני מקווה שיחזור להיות כאן הרבה יותר ממה שהיה. זה תלוי במנהיגות הפנימית של כל קיבוץ, ברמה האזורית וגם בממשלה, בהבנה שמדובר בחבל ארץ חשוב מבחינה ביטחונית וכלכלית. צריכים להשקיע, מאחר שעד עכשיו זה לא נעשה, ולא נעשה עם סימני קריאה. חינוך, רפואה, תחבורה, הנגשה, כל אלה עניינים קריטיים ביכולת לצמוח ולמנף את המקום".

• • •

כפר גלעדי תמיד נאבק. קטיושות, חדירות מחבלים, מלחמות, מבצעים. הכל הוא עבר, והאזור לא השתנה. איילת, שבחרה לחזור לביתה עם כל הקשיים והאובדן האישי, מסרבת לאבד תקווה.
"רוב האנשים באצבע הגליל חיים כאן מבחירה ומרגישים בצדק שהמדינה לא רואה אותם, אבל האסון שקרה הפנה את עיני כולם לדרום ולצפון, אז כעת יש סיכוי ממשי לשינוי", היא אומרת. "אם יקרה כאן משהו טוב זה ישפיע על כל הארץ. אין לנו פריבילגיה להיות מדינה שמוותרת על השוליים".

• • •

ניר עוז - "אני לא אוהבת סדינים של בתי מלון"

איתי אילנאי | צילום: אדוארד קפרוב

"אני לא מתחברת לקונספט של פינוי חבלי ארץ", אומרת עדי נגב, מלטפת את החתולה הג'ינג'ית שתומת העין שמתכרבלת בחיקה. אנחנו יושבים בביתה בניר עוז, ששערות חתולים מנקדות את רצפת הפרקט שלו וזוג מאפרות מונח בו על שולחן הסלון. עדי מכינה קפה שחור, מציתה סיגריה ומתיישבת על הספה.

אין מנוס מלתאר אותה כ"קאט ליידי" של ניר עוז, זו שמאכילה את החתולים. היא בת 59, רווקה, נולדה וגדלה בקיבוץ, עזבה אותו לכמה שנים לטובת עבודה בתחום הקולנוע והטלוויזיה במרכז וחזרה לפני כעשור. בכל בוקר ואחר צהריים היא מאכילה את אוכלוסיית החתולים, ואפילו תמונת הווטסאפ שלה היא פרצוף של חתול בגוני אפרפר. "החתולים הם הניצוצות של האינסוף", היא אומרת ומאפרת מהסיגריה, "נזר הבריאה".

את מלאכת האכלת החתולים חלקה בעבר עם ויטלי טרופנוב ז"ל, שנרצח ב־7 באוקטובר, אביו של שורד השבי סשה טרופנוב. "היתה לנו חלוקה לגזרות", הוא אומרת, "הוא היה מאכיל את כל החתולים מדרום לחדר האוכל, ואני את כל החתולים מצפון. ויטלי, כשמו כן הוא, היה איש מאוד ויטאלי, מלא חיים. מותו הוא אבידה מטורפת לעולם".

מיזם האכלת החתולים של עדי (לתרומות חפשו "חתולי ניר עוז" בפייסבוק) הוא גם הסיבה שלה להישאר בניר עוז כל הזמן הזה. למעשה, מבין כל חברי הקהילה המקומית, עדי היא היחידה שלא התפנתה מהקיבוץ ולו ללילה אחד מאז 7 באוקטובר. "אני לא אוהבת סדינים מפוליאסטר שנותנים בבתי מלון", היא מחייכת, משכלת את רגליה על הספה.

את זיכרונותיה מהיום הנורא ההוא היא מגוללת במיומנות של תסריטאית. "קמתי מוקדם, ב־6:00 בבוקר, ואחרי שהאכלתי את החתולות התיישבתי פה, בסלון, ושמעתי צבע אדום אחד אחרי השני. אני לא מהצייתניות בדרך כלל, אבל הפעם נכנסתי לממ"ד. האזעקות לא פסקו ויצאתי רגע לסלון, לראות מה אומרים בטלוויזיה. זה היה יום עם מזג אוויר טוב, כמו עכשיו, והחלון היה פתוח. פתאום אני שומעת, על השביל הראשי, קבוצה של דוברי ערבית. בתוך שנייה הבנתי מה קורה, נעלתי את הדלת הראשית של הבית, כיביתי את האור, כיביתי את הטלוויזיה ונכנסתי בשקט לממ"ד".

ספונה בתוך הממ"ד קראה עדי בטלפון את הודעותיה של תמי גורן, שבתה שני מתגוררת לא רחוק ממנה. "אמא של שני כתבה שהשיחה איתה התנתקה, ושמישהו ילך לבדוק מה קורה איתה", היא משחזרת. "אז אני, צילייגר שכמותי, החלטתי שאני הולכת. יצאתי מהממ"ד ב־12:00 בצהריים, והיה יסוד מאוד סביר להניח שלא אחזור. זה היה סוג של ויתור. רצתי על המדרכה, או הלכתי, או ריחפתי. בחוץ הכל בער ואני בדרך להציל את ניר עוז".

כשהגיעה לבית של שני גורן, מצאה אותו הפוך. "הכנתי את עצמי לראות את הגופה שלה וקיוויתי שזה לא יקרה. אחרי שהסתובבתי בבית הבנתי שהיא לא נמצאת, שחטפו אותה". שני תשוב הביתה לאחר 55 ימים בשבי.

כשהצבא הגיע סוף־סוף לקיבוץ - אחרי שאחרון המחבלים עזב אותו - ופינה את תושביו לאחור, עדי לא שיתפה פעולה. "הובילו אותנו בטור עם חיילים משני הצדדים", היא משחזרת, "כשעברנו ליד הבית שלי חתכתי לשיחים ומשם התגנבתי פנימה. הפעלתי פרקטיקות של מלחמת ששת הימים ועשיתי האפלה לחלונות".

בעוד קהילת ניר עוז מתפנה לאילת, ואחר כך לכרמי גת, עדי נותרה בקיבוץ לאורך כל שלבי המלחמה, גם כשהתמרון הצה"לי התרחש על ראשה, ממש מעבר לגדר הגבול. "אחרי זמן קצר כבר ידעתי להבדיל בין פצצות של טונה לפצצות של חצי טונה", היא מספרת.

זה כמה חודשים היא פועלת כדי לשכנע את קהילת ניר עוז לשוב לקיבוץ. רק פה, היא מאמינה, יוכלו להשתקם. "יש וקטורים מאוד חזקים שמנסים להשאיר את ניר עוז ריקה, ואני מתקשה להכיל את זה", היא אומרת. "אני מנסה להילחם בכל כוחי כדי להחזיר את הקהילה הביתה. אני כל הזמן כותבת להם שיחזרו".

• • •

למרות הדי המלחמה שחזרו לאזור, אם מתחשבים רק במזג האוויר ובנוף הרי זו תקופה נהדרת לבקר בנגב המערבי. הרקפות פורחות, חמוקי הדשא ירוקים מתמיד וגבעולי החיטה מגיעים לגובה המותן.

מאז ומעולם היה ניר עוז קיבוץ מטופח. נראה כי על אף המלחמה, מחלקת הנוי כאן הוסיפה לעבוד וצמחיית המשעולים פורחת בגוונים של סגול וצהוב, אבל בשעת אחר הצהריים המשעולים עצמם שוממים מאדם. זמזום רחוק של טרקטור, ואולי זה כטב"ם, מנסר את הדממה. עדויות לטבח נמצאות בכל מקום. בבתים השרופים, בכתובות הספריי הסתומות שרוססו על מפתני הדלתות (b3341, פ-א 22), באגרטלי העציצים המנופצים עדיין. זה ערב פורים, ובשעה הזו היו אמורים השבילים להיות מלאים בילדים מחופשים, ואילו עכשיו הדגלים הצהובים שנתלו כאן בכל פינה הם הדבר היחיד שזז ברוח.

ובכל זאת, יש חיים בניר עוז. בקצה אחד השבילים אנחנו מופתעים לפגוש כתריסר אנשים יושבים סביב שולחן אוכל במרפסת. בירור קצר מעלה שהם מתנדבים של "לב אחד", ארגון סיוע אזרחי שפועל מאז פרוץ המלחמה בנגב המערבי. מתנדבי הארגון עובדים בחקלאות בקיבוצים ולנים בהם לתקופות ארוכות, בבתים שפונו מתושבים. הבית שבו פגשנו את המתנדבים של ניר עוז הוא ביתה של שני גורן, שהוענק להם זמנית בידי הקיבוץ. אותו בית שאליו רצה־ריחפה עדי נגב ב־7 באוקטובר.

המתנדבים כאן מגיעים מכל העולם. יהודים מארצה"ב, מאוסטרליה, מדרום אפריקה, מגרמניה. אריק קאופמן, למשל, עורך דין בן 63 מקליפורניה, נמצא בניר עוז כבר שבוע ועובד במיון תפוחי אדמה. "לא יכולתי לשבת שם בשקט", הוא אומר בעברית במבטא אמריקני. ליה אבישר, בת להורים ישראלים, הגיעה להתנדב מאוסטרליה. נוהר, שמתרגלת עכשיו הליכה על חבל שנמתח בין שני עצים בגינה, היא דווקא ישראלית, תושבת מעלות שבצפון.

אחרי שעות העבודה מבלים המתנדבים את זמנם הפנוי באווירה שמזכירה גסט־האוס בהודו. בימי שני הם עושים פויקה וביום שלישי יוצאים לפאב. עכשיו הם מציעים שנלך לראות את השקיעה מהתצפית שליד ביתו של עודד ליפשיץ ז"ל. בדרך אנחנו עוברים על פני גן הקקטוסים המופלא שטיפח בחצר, ועל פני ביתו של רונן אנג'ל ז"ל, וזה של עופר קלדרון שרק לאחרונה חזר מהשבי. "אתה רואה את הבית ההוא", אומר לי ג'סטין בקר, מרכז המתנדבים של "לב אחד" שקוקו בלונדיני מקפץ על ראשו, "זה הבית של משפחת ביבס".

אחר הצהריים כאן, השמש היא עיגול אדום שנוגע בצריחי המסגדים של העיירה חירבת אחזעה שברצועת עזה. ממש מעבר לגדר. צפינו בה מהופנטים יחד עם המתנדבים והיה לנו נחמד ועצוב ומוזר. אחרי שהשמש נעלמה התערבבה קריאת המואזין של חירבת אחזעה בצרחות הטווסים של ניר עוז.

"למה עדיין לא הפציצו את הרמקולים הארורים האלה", תהה באנגלית אחד המתנדבים, ואחר הזמין אותנו לבוא לאכול איתם ארוחת ערב - תפוחי אדמה שלוקטו באותו בוקר מהשדה.

פרט למתנדבים המתחלפים ולעדי נגב, חיים כעת בניר עוז רק עוד שני חברי קיבוץ מבוגרים, לצד חיילים שמבצעים כאן שמירות וקומץ תאילנדים. בימים הם עובדים בחקלאות או עומדים בש"ג ובערבים מתערבבים זה עם זה במרפסות. את קהילת ניר עוז המפונה החליפה קהילה אחרת, תוססת בדרכה, שמתקשרת באנגלית, בעברית ובכמה מילים בתאית. היא שממלאת את הבתים הבודדים שלא נשרפו.

• • •

בוקר. ציוץ ציפורים ובתים מפויחים. הלילה עבר בשלווה. עדי מחלקת אוכל לחתולים. המתנדבים כבר יצאו לשדות תפוחי האדמה.

אנחנו הולכים לשער המוביל לבית העלמין של ניר עוז. שם קבענו להיפגש עם נתן בהט. הוא בן 87, ממייסדי הקיבוץ. עסק בתחזוקה של צינורות אלומיניום, היה חצרן, אחראי על מכון התערובת, גזבר, מנהל המוסך. כוחו עוד במותניו, וגם לאחר הפנסיה הוא מוסיף לעבוד.

למרות שיש לו דירה בכרמי גת, נתן גר במהלך ימי השבוע בניר עוז. ביתו, שעל כתליו תלויים ציורי שמן ממוסגרים, הוא אחד מששת הבתים היחידים בקיבוץ שלא נפגע כלל ב־7 באוקטובר. נתן הסתגר בממ"ד כל היום, ואת זיכרונותיו הוא מספר באדישות של מי שראה כבר הכל. שניים מנכדיו, אור ויגיל יעקב, נחטפו לרצועה והוחזרו כעבור 52 ימים.

בגילו המופלג נתן לא מסוגל לגור בקומה שביעית בבניין בכרמי גת. לאחר כחודש בחוץ כבר חזר לניר עוז, והוא לא מתחרט וגם לא מרגיש בודד. "אני קם בבוקר, הולך לעבוד קצת במוסך, אוכל ארוחת צהריים", הוא אומר. לכרמי גת הוא נוסע רק בסופי שבוע. "ניר עוז זה הבית", הוא מסביר, ומספר שמבחינתו, כל הקהילה צריכה לחזור כבר היום. "אתה מכיר את השיר 'החיטה צומחת שוב'? 'זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב'", הוא מדקלם, אבל אז נחנק. "מתנצל", הוא משתעל, "השיר הזה הוא הדבר היחיד שמצליח לרגש אותי".

נתן פותח את השער ונפרד מאיתנו לשלום. אנחנו חולפים על פני רקפות ואירוס בודד ונכנסים לבית הקברות, שפעמוני רוח מדנדנים בו. פרחים נבולים מכסים את קברו של עודד ליפשיץ. בהמשך שדרת המצבות קבור איציק אלגרט ז"ל, ואחריו יורם מצגר ז"ל (ללא תאריך פטירה), רועי ואברהם מונדר ז"ל, גדעון פאוקר ז"ל, אלעד קציר ז"ל, טל ודוד שלו ז"ל, רמי וחנה קציר ז"ל. על קברו של אוהד יהלומי ז"ל, שגופתו הוחזרה מהשבי בראשית החודש, עדיין מונחים זרי פרחים טריים, חיים.

• • •

קריית שמונה - "שאלתי את עצמי למה אני פה, למה בגליל"

| דויד פרץ |

איפשהו ליד ראש פינה אני נזכר במשפט סיני מתחכם: "כדי לדעת את הדרך קדימה, שאל את אלו השבים בה". אבל מה מישהו שלא זז ממקומו 5,000 שנה מבין בלחזור הביתה? פרדוקס.
לאורך המלחמה ביקרתי באצבע הגליל כמה וכמה פעמים. החל משבוע לפני היום ההוא, כשלא היה אפשר לזוז מרוב תיירים חובבי אטרקציות, ועד ימי אצבע הגליל השוממת, בשיא העזיבה והעזובה. והנה, עכשיו, החיים שבים למסלולם והתושבים חוזרים, או כך לפחות אומרים.

חיים ומסלול, זה אומר רעב דרכים. אני עוצר ליד שוק האוכל של אגמון החולה. האורות דולקים ועל השלטים כתוב בגדול - נפתח. הדלת המסתובבת תקועה באמצע הסיבוב. אני מציץ פנימה, הכיסאות מונחים אחד על השני, הרצפה מאובקת. מנורות נפלו מהתקרה ואיש לא הרים. אני מבין שלמרות השלטים בחוץ, אוכל לא יצא מכאן כבר הרבה זמן. בדרך חזרה לחניה אני רואה עוד שני חברים שנפלו בתרמית השלט. סגור, אני מעדכן אותם. הם אפילו לא רוטנים. יאללה, לתחנת הדלק.

אני מגיע לאזור התעשייה של קריית שמונה כדי לפגוש את יובל מלכה. יחד עם עומר אחיו, יובל הוא המקים והבעלים של חנות למוזיקאים ולהגברה - "לבמה". להתחרות ברשתות הגדולות ולהקים חנות כזו כל כך רחוק מהמרכז, זה כשלעצמו הישג נדיר. המלחמה תפסה את אנשי "לבמה" בהתפתחות גדולה, ולמרות הטילים הנופלים הם המשיכו להגיע ולמכור דרך האתר המוצלח שלהם.

"אנשים ראו בטלפון 04 וחשבו חיפה. לא הבינו שאנחנו יושבים כאן תחת טילים. היו מקרים שבהם דיברנו עם לקוח בטלפון, שמענו אזעקה, אמרנו ללקוח 'תמתין כמה רגעים', רצנו למיגונית וחזרנו אחרי כמה דקות 'כן - איפה היינו?' כאילו הלכנו לשירותים או משהו", צוחק יובל. "אבל כשאנשים הבינו שאנחנו בקריית שמונה, הם פתחו לנו את הכיס ואת הלב".

בפעם הקודמת שפגשתי אותו הוא היה בסניף החדש שהם פתחו בפתח תקווה, כדי לשרוד וכדי להתפתח. יחד עם הפסקת האש, לפני חודש שבו אנשי "לבמה" לפתוח את החנות הצפונית. כיף לפגוש את יובל בנמל הבית. "החזרה קשה. רק בחודש האחרון אנשים באמת התחילו לחזור. עד לפני חודש היינו לגמרי לבד כאן באזור התעשייה, לא ראית מכוניות על הכביש", הוא מהרהר.

• • •

תופעת הלוואי של המלחמה והפינוי קשורה לכך שהפריפריה גילתה את המרכז. "הרבה אנשים התאהבו במרכז. הם גילו את כל יתרונות העולם הנגיש - וולט, מסעדות, סרטים. פה, בקריית שמונה, אתה מחכה שעה וחצי לפיצה שמגיעה קרה. אנשים אומרים שאם היתה להם אפשרות, הם לא היו חוזרים. הם יצאו מהפריפריה וגילו את המרכז בפעם הראשונה", אומר יובל, ואני חושב איך האירוע הזה הולך לשנות גם את היחסים שבין מרכז לפריפריה. ועל איך זה שבכל פעם שמדברים על יתרונות המרכז מתחילים באוכל, ואם הרבה מבעיות הפריפריה היו נפתרות באמצעות חיבור בין רכבת לשליחויות וולט ארוכות טווח.

"אז מי חזר ומאושר?" אני שואל את יובל, והוא עונה ש"מי שכן חזרו אלה אנשים שמרגישים מחוברים למקום - חקלאים, בעלי עסקים, עובדי עירייה. אבל החינוך עדיין לא חזר, בתי ספר כמו בכפר גלעדי או במטולה לא חזרו לפעילות מלאה. תחשוב שמטולה היא עדיין עיר רפאים".

כשיובל מדבר על עיר רפאים, זה מכה בי. אני בחנות כלי נגינה, ושקט. איפה הילד שמנגן "מדרגות לגן עדן"? מטאליקה? איזה רעש ארכאי וחינני כנגד הזמן? בתזמון קוסמי, לחנות נכנס גבר מזוקן, תופס גיטרה כחולה ונוצצת ומתחיל להפגיז. "זה בשבילי, אבל יש לכם איזה אפקט? אני רוצה לילדה שלי, היא מנגנת בס".

"ואתה רוצה שהיא לא תרעיש?" יובל תוהה.

"ההפך", צוחק הגבר, "כשהיא מנגנת כל השכונה כותבת לה שתמשיך. אחרי כל כך הרבה חודשים של שקט, לשמוע קצת חיים זה טוב. אפילו אם זה בס של אדל..." מתברר שבדיחות אבא הן לא עניין של גיאוגרפיה.

כשהגבר מסתובב כדי להראות לבתו את האפקטים בשידור טלפוני, אני מבחין באקססורי האופנתי החדש של תושבי הצפון - אקדח מאחור. תזכורת שהכל כאן זמני תחת מעטה הפסקת האש, אבל אף אחד לא שוכח שמדובר בשטח אש בהרים שממול, בגבול הקרוב.

כיף לראות את החיים חוזרים במסחר הווירטואלי, אבל כשאני מביט החוצה ורואה מכוניות נוסעות ואנשים מחכים בתחנה לאוטובוס, הכל כמו חול המועד, אפוף ענן. משהו לאה עומד באוויר, כאילו העיר צריכה ללמד את עצמה מחדש איך להעלות דופק, כיצד להשיב את מקצבה.

יובל מבחין במבטי. "תחשוב שאולי רוב האנשים הפרטיים חזרו, אבל עסקים כמו אולמות אירועים והופעות עדיין לא, מה שאומר שאנחנו מתמודדים עם ירידה בכל העבודה הממסדית שלנו", הוא אומר, "יש שני פאבים שחזרו, 'אנשו' ו'הפטרייה', אבל זו עדיין לא חזרה מלאה לשגרה".

ומה יגרום לזה לקרות?

"הכל תלוי בתחושת הביטחון. המצב היום יותר טוב ממה שהיה, אבל מה שיגרום לי להרגיש בטוח זה שנחסל את האיום מלבנון, רק אז ארגיש ביטחון אמיתי. ואם אתה שואל למה אני כאן כבר עכשיו, אני חושב שאחרי המלחמה התחברתי יותר לזהות שלי כיהודי וכישראלי.

"שאלתי את עצמי למה אני פה, למה אני בגליל, למה רוצים להרוג אותי. עכשיו יש לאנשים סיבה ושליחות יותר מוצקה לחיות פה. אבל קריית שמונה תחזור למה שהיתה ואפילו תהיה חזקה יותר. אחרי כל שפל יש תקופה של פריחה מטורפת. זה היה ככה אחרי הקורונה ואחרי מלחמת לבנון השנייה, ואני מאמין שככה יהיה גם עכשיו".

• • •

מעבר לרחוב שוכן "אסתריקה", מוסד אוכל מקומי שבו מתגלם גם הרעב לחזור לשגרה, ואם אפשר עם לחמים מיוחדים. השלט בחוץ מבטיח מולטיטסקינג קולינרי: בר, קפה, המבורגר וכריכים. באחד השולחנות שיפוצניק מדבר עם בעלת בית על תיקונים ועלויות. "אין מה לעשות, אחרי שנה שלא הפעילו את הצינורות, זה די גמור, צריך להחליף..."

בשולחן שמאחוריי שתי נשים מנסות לאזן את החיים אחרי שנה ומשהו במרכז. "אני עדיין שוכרת את הדירה שם, ומאז הפרידה מחלקת את הזמן בין כאן לשם", מספרת אחת לחברתה. "אני חושבת אולי לסבלט את הדירה בימים שאני לא נמצאת". סוף תקופת המענקים, תחילת תקופת מדרגות הרבנות, הכל מתערבב בסלט הזמן והמקום.

על דלת בית הקפה מודבקות מודעות בכתב יד: "למכירה/השכרה, בית בקריית שמונה, 6 חדרי שינה", ומתחתיה שלט: "מחפשים שותף לעסק אוכל פעיל". המודעה הכי נפוצה היא "מחפשים עובדים". סיפורים שמתחבאים במודעות.

כמה חיילים נכנסים לאסוף משלוח. הצבא צועד על קיבתו, ועדיף בוטיק. "כשהמדינה מבקשת אני בא, אבל איפה החוזה ההדדי?" בחור צעיר ופרוע שיער נושא מונולוג מעל צלחת בשר צלוי. "בשביל מי שירתי במילואים כל הזמן הזה? אם אני לא מרגיש שזה הדדי, למה שאלך בפעם הבאה?"
"ומה עם ציונות?" אני שואל. "אנחנו ב־2025", הוא עונה, "תתקדם או תיעלם".

פיצוץ נשמע מבחוץ. הדריכות עילאית, וכולם נעמדים ומביטים החוצה. "אה, זה סתם איזה רכב", אומר אחד החיילים. "תסתכל באופק", אומר חייל אחר, "יש שם עשן. אולי הורידו מישהו. יאללה מה קורה עם ההזמנה? אני רעב..."

• • •

דפנה - "חזרתי לנשום, זה גן עדן של ילדים צועקים"

| כתב וצילם: דויד פרץ |

קיבוץ דפנה לעת ערב. הפיצריה המפורסמת סגורה, גם חנות הנעליים. שלטים שמזמינים למוזיאון השוקולד דוהים בשמש. אנשי כיתת הכוננות בשער מכוונים אותי: "קצת לפני הנחל יש גן משחקים צבעוני. אתה כבר תשמע את הילדים".

בגן המשחקים אני נפגש עם ארבע אימהות, נקרא להן באותיות מא' ועד ד'. חלקן עם זאטוטים בעגלה, על הצוואר, בורחים בין המתקנים. צווחות שמחה מלוות את הערב השוקע. "זו חזרה מאוד משונה, לא כמו לעבור לבית חדש", אומרת א'.

אז בעצם כל הקיבוץ חזר?

"לא כולם", עונה ד', "יש כאלה שבאים רק בסופי שבוע, כי מרכז החיים שלהם נשאר שם. הילדים שלהם כבר שנה שם, אז הם לא יוציאו אותם באמצע. אם הם בחצור ויש שם בתי ספר, למה שיחזרו לכאן? כשביה"ס 'הר וגיא' ייפתח כאן, הם יחזרו. בינתיים, בסופי השבוע הם חוזרים לפגוש את החברים ולהרגיש קהילה. השבוע, למשל, היה ערב נשים והיה ממש נחמד להיפגש".

לכל אחת מהאימהות יש מור"ק על תלאות ההגירה במלחמה. "שלחו הודעה שמתפנים מהקיבוץ ובן הזוג שלי בדיוק חזר מחו"ל עם ג'ט לג", אומרת א', "לקחנו את הדברים הכי חשובים ויצאנו, חשבנו שזה יהיה רק לשבוע ולא ידענו מה קורה. אני זוכרת שהתלבטתי עם סוכנת הנסיעות אם זה ייגמר בתוך חודש או חודש וחצי, אמרתי לה 'יאללה נלך על חודש וחצי'. בסוף היינו בחוץ כמעט חצי שנה".

"אני הייתי בקיבוץ אחר וזו היתה חוויה מורכבת", אומרת חברתה ב'. "בהתחלה היה לי מאוד קשה. לכולנו היה רע, אבל אז דברים התחילו להסתדר. בסופו של דבר, היה לי טוב שם - גם לי וגם לילדים. הקמנו לעצמנו חיים במקום אחר, ואז היה צריך לנתק אותם מכל הטוב הזה. כשבאנו לביקור בבית, הבת שלי ראתה תמונות על המקרר ולא הבינה למה היא שם. היא עזבה בגיל כמעט שנתיים וזה גרם לה לינוק שוב כמו תינוקת בת שלושה חודשים. ופתאום, בגיל 3 וחצי, היא חוזרת לבית שהוא לכאורה שלה, אבל היא לא מכירה אותו בכלל".

ד': "אנחנו מסגרנו את זה אחרת. אחרי שהבנו שהזמני הופך לקבוע, עשינו סוויץ' בראש. למדנו להיטיב עם המצב, למקסם אותו וליהנות כמשפחה. התחלנו חיים כפולים - בית קיץ ובית חורף. נהיו לנו שם חברים וקהילה, כבר בשבת אנחנו נוסעים לבקר את החברים בקהילה השנייה שלנו".

ג' נזכרת בסבבי בתי המלון בעצב גדול יותר. "היינו בטבריה חצי שנה, בשני בתי מלון, אבל כמה כבר אפשר?" היא אומרת. "לגור חצי שנה במלונות זה מאוד־מאוד קשה. זה לחיות עם ולהרגיש בלי".

יש עדיין כאלה שלא חזרו בכלל?

ג': "כן, הנה פה לידי בהרחבה מכרו בית".

יש ביקוש לבתים בקיבוץ?

"בטח. תתפלא, עם כל המצב, עדיין יש ביקוש".

איך אתן מסבירות את זה?

ג': "כי דפנה הוא קיבוץ מהמם ומיוחד מאוד".

ד': "בפורים היו קריאת מגילה ומסיבת תחפושות. יש כאן הווי ייחודי לקהילה שלנו. עשינו משחק 'הדפנאי במסכה'".

א': "אני בחופשת לידה, הרבה לבד עם התינוק. כשגרנו בחוץ הרגשתי לבד ומתנתקת מהעולם. כאן, אפילו כשאני לבד בבית, אני מרגישה את הקהילה מסביבי. ביקשתי ממישהו שישמור לי משהו בסופר, ובתוך רבע שעה הוא הביא לי את זה הביתה כי הוא הבין שאני לא יכולה לצאת. יש לנו קהילה חזקה, ואני מרגישה שייכת. זה מה שעוזר לי להתמודד".

ב': "היינו מהראשונים שחזרו עם ילדים קטנים. מה שחסר לנו כל הזמן היה השקט של הבית והקהילה. לחיות עם ארבעה ילדים בבית קטן זה קשה. היינו נוסעים כל סופ"ש לבית שלנו, וזה היה הכי קשה - לחזור מהבית שלי לבית הזמני בכל שבוע מחדש".

ג': "פעם אחת, באמצע המלחמה, חזרתי ליום אחד רק בשביל לשבת במיטה ולהסתכל על התקרה - ודווקא אז בדיוק היו מלא אזעקות".

ב׳: "עכשיו, כשחזרנו, אני מרגישה שאני חוזרת לנשום. מבחינתי זה גן עדן של ילדים צועקים".

• • •

כשאני שואל אותן איך הן רואות את העתיד מבחינת ביטחון, התשובות מתערבבות בין פחדים לתקווה.

"אנחנו מבינים שעכשיו יהיה שקט לארבע-חמש שנים, בגלל שצה"ל הרס את התשתיות בלבנון וייקח להם זמן לשקם", אומרת ג', "אבל מחר הבן שלי הולך לצו ראשון וזה מפחיד אותי. אני לא סומכת על הצבא יותר. מבחינתי, המון צעירים מתו סתם כי לא היתה מוכנות של הצבא. אני מקווה שהרמטכ"ל החדש יעשה את השינוי הנדרש".

ב': "תחושת הביטחון שלי השתנתה. למרות שהיו אזעקות גם שם, זה היה אחרת. עכשיו, כשחזרתי, אני לא שקטה במאה אחוז. תמיד פחדתי שייכנסו לגנים. זה היה הפחד הכי גדול שלי, ואחרי 7 באוקטובר הבנתי שהפחדים שלי קיבלו הד ועוצמות מטורפות. אני מרגישה שיכול לקרות משהו בשבע עד עשר השנים הקרובות. זה עניין של זמן. האם נהיה פה עוד 15 שנים? ברור שכן, אבל השאלה היא לא אם, אלא מתי הם יתקפו".

א': "מבחינתי, 7 באוקטובר היה קצת כמו 11 בספטמבר עם מגדלי התאומים. קטסטרופה שקרתה. אני אופטימית שכמו שם, זה קרה פעם אחת ולא יקרה שוב, אבל היתה לי שיחה עם בעלי שבה אמרתי לו שאם זה קורה שוב אנחנו לא מתפללים ומתחבאים, אלא בורחים. מאז, בכל מקום שאני עוברת לידו, אני חושבת איפה להחביא את הבן שלי. אפילו חשבתי לבנות..."

ג' קוטעת אותה בפליאה: "מה, גם אתם בונים? 'אנה פרנק'?"

ב' מחייכת בעצבות: "נראה לי שכולם בונים. אני רוצה להאמין שצה"ל למד מהטעויות, ואני סומכת על בורא עולם".

ג': "את? בורא עולם? התחזקת בגלות?"

ב': "לגמרי, זה עוזר לי לישון בלילה, זה והידיעה שדבר כזה קטסטרופלי לא קורה פעמיים. אבל חשבתי שאם קורה לנו מצב כזה, אני רוצה רובה".

ג': "תשמעו, זה לא ייאמן, השבוע דיברתי עם האדריכלית שלנו וביקשתי ממנה לתכנן לנו בבית תוספת 'אנה פרנק', והיא אמרה לי שזה מה שהיא מתכננת עכשיו לכולם - בתים עם 'אנה פרנק'. אתה יודע, אם מישהו בא, אנחנו עולים לבוידעם ומתחבאים. אתה מבין על מה אנחנו חושבות? כולנו סוחבים איזושהי היסטוריה, והסיפור של אנה פרנק מקנן בכולנו".

ד': "היו לי המון חששות, אבל איזה כיף להיות בבית שלי, במקלחת שלי. ביום־יום אני לא חושבת על הקטע הביטחוני, זה לא מה שמניע אותי עכשיו. אולי אני חיה בסרט שלדפנה לא יפלשו. ההבדל בין מה שהיה בעוטף לבין גבול לבנון הוא שכאן היה שקט במשך הרבה שנים. כל ההרחבות היו מפוצצות, הגליל צמח בטירוף. בכל יום אמרנו תודה שאנחנו גרים בגן עדן, ואז ב־7 באוקטובר הבנו שגן העדן שלנו נמצא שני קילומטר מגבול הגיהינום".

א': "בסוף היום אני אומרת לעצמי שאני בהדחקה. אז נכון, כרגע אנחנו חיים כל יום בפני עצמו, אבל חזרתי הביתה כי התגעגעתי למקום שלי על פני האדמה".