כבר ארבעה עשורים וחצי מקפידה שרי אליאס־גולד, הנודעת רק כשרי, ללמד אותנו מתי בדיוק הרגע לאהוב, למה דם חם זה כל מה שיש לנו, ואיך זה שגם בזמנים הכי מטלטלים, כמו זה שהמדינה חווה כעת, כדאי להמשיך ללכת לעולם בעקבות השמש.
הזמרת הוותיקה, מסמלי הפופ הישראלי השמח של מפנה העשורים סבנטיז־אייטיז, עדיין איתנו, מאז פרצה לראשונה לתודעה בפסטיבל הזמר והפזמון 1978, אז עלתה לבמה וכבשה את המקום הרביעי עם הלהיט הגדול "למה לא".
לאורך קריירה נפתלת ידעה שרי חיים של דיסקו ברוטב רוקנרול. היא שלטה במצעדים בימים שבהם שודרה בטלוויזיה הממלכתית התוכנית המיתולוגית "עוד להיט", ובמובנים רבים הפכה שם נרדף לישראל שהתעקשה להישאר שפויה, גם כשמסביב הדם המשיך להתחמם.
בין לבין היא ידעה מורדות, עם כישלון של אלבום ומעבר מודע לאימהות במשרה מלאה, ולזמן מסוים נעלמה כמעט כליל מהנוף. עד שהתקמבקה וחזרה לשלוט ברחבות - הפעם כמלכת הנוסטלגיה במסיבות העבריות. בשנים האחרונות היא בעיקר "אמא של" שני צאצאים מוזיקליים: הזמרת־שחקנית־דוגמנית אדר גולד, שהיתה חברת ההרכב המצליח עילי בוטנר וילדי החוץ, והזמר־מפיק יובל גולד, שהיה אחד הסטארים הבולטים בעונה האחרונה של "הכוכב הבא לאירוויזיון".
ובמלאת 45 שנות קריירה, שרי אורזת את כל הטוב הזה בעטיפת מתנה ויוצאת לראשונה בחייה לסיבוב הופעות חגיגי, שבו תארח את אדר (36) ויובל (26) לשיתוף פעולה מסקרן. טעימה ראשונה מהחיבור המשפחתי הזה קיבלנו ב"הכוכב הבא", כששרי שרה עם שני ילדיה על המסך.
בסיבוב ההופעות שלה (5.4 בגריי עתידים תל אביב, 10.6 בזאפה הרצליה, ו־26.6 בזאפה חיפה) תציג שרי עיבודים חדשים ללהיטיה הגדולים "לעולם בעקבות השמש", "זה הרגע לאהוב", "דם חם", "ילדיסקו" ו"Let’s Go Wild", לצד קלאסיקות בינלאומיות שהיא אוהבת.
"לא אכפת לי שהילדים שלי יתעסקו במוזיקה, אני מבינה את התשוקה והאהבה, אבל תמיד רציתי שיהיה להם עוד משהו. הוריי באו מעיראק, אבל אני מאוד פולנייה בזה. המוזיקה היא מקצוע שסף האכזבה ממנו יכול להיות גבוה, אבל אני לא אדחף"
"החלטתי לצאת לסיבוב שמסכם משהו ומתחיל משהו, כי מבחינתי אני כל כך באמצע", היא מחייכת. "הרגשתי שאני צריכה סיבה למסיבה, אז עיגלנו ל־45 שנות קריירה, סיבה מתאימה. ואיזו מתנה אני יכולה לבחור לעצמי אם לא לקחת את שני הילדים שלי ולארח אותם? כאמא, זאת הסתכלות חדשה".
הכל התחיל בעצם בביצוע המשותף שלכם ב"הכוכב הבא".
"פנו אלינו שנפתיע את יובל. אדר ואני נפגשנו לעבוד על השיר בלי שהוא יידע, ואז הגענו להופעה בלייב. שרנו ביחד, וזה פתאום קרה, הכי טבעי שיש. בשנים האחרונות יובל מופיע איתי כגיטריסט, אבל הוא אף פעם לא הסכים לשיר.
"הבת הבכורה שלי, ליטל (41), היא מעצבת טקסטיל בחברת אופנה מאוד נחשבת בארה"ב, והיא ניגנה תשע שנים בפסנתר קלאסי. אבל כמו בעלי, שהוא מעצב ארט דירקטור (שלומי גולד, שאותו הכירה שרי בלהקת פיקוד צפון, מ"כ), היא הלכה לצד של הייצור. כששואלים אותי אם דחפתי את אדר ואת יובל למוזיקה, אני תמיד עונה שזה מקצוע שבוחר בך, לא אתה בו. אני מתבוננת בהם מהצד בהנאה ומסתכלת איך הם מתפתחים".
כמי שבקיאה במקצוע ההפכפך הזה, אין מחשבה בלב שאולי היה עדיף שיבחרו בתחום יציב יותר?
"הפכתי את זה באמת להומור מולם, שאלתי 'למה לא הייטק?' הוריי ז"ל עלו מעיראק, אבל בדברים האלה אני מאוד פולנייה. לא אכפת לי שהם יתעסקו במוזיקה, אני מבינה את הרצון, התשוקה והאהבה לזה, אבל תמיד רציתי שיהיה להם עוד משהו. זה מקצוע שסף האכזבה ממנו יכול להיות מאוד גבוה, אבל אני לא יכולה לדחוף. הם מתעסקים במוזיקה. נקודה".
יובל היה אחד הבולטים העונה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". איך הגבת כשהוא סיפר לך שהוא מתכוון להתחרות?
"זה התחיל עוד קודם, עם אדר, ששרה ב'כוכב נולד 8'. היא ניסתה מאוד להסתיר אותי, לא שרה את 'דם חם', פחדה שיגידו שהיא 'הבת של'. כשיובל סיפר לי אמרתי לו 'למה אתה עושה לי את זה?' בכנות. אין לי כוח למתחים ולמה יגידו. הוא אמר 'אני מרגיש בשל, אעשה אודישן עם שיר מקורי'. הוא בדק את הגבולות שלו - ומאוד אהבתי את זה".
איך הרגשת כשאדר ניסתה להסתיר אותך?
"וואו, כמה שזה התאים לי. אבל אצל יובל זה היה הפוך, הוא דיבר עלי עם ההפקה כבר בפגישה הראשונה. לי הוא אמר 'את אמא שלי, נראה לך שאני יכול להסתיר אותך?' הייתי כל כך גאה בגישה שלו. הילד שלי בוגר יותר ממני. אחר כך, לספיישל השירים האיקוניים, הוא לקח את 'לעולם בעקבות השמש'. זה הימם אותי. אדר אמרה שיובל עשה לה תיקון. היא התחרטה במשך שנים על זה שניסתה להסתיר אותי, זה קצת הכאיב לה. אבל אני הייתי בסדר עם זה. אני רוצה כל כך להקליל את הסיטואציה, רוצה שאנשים יסתכלו ויראו את יובל ואדר גולד. שישפטו אותם לפי מי שהם".
כשהתפרק ההרכב עילי בוטנר וילדי החוץ, היית מודאגת לגבי אדר?
"זה מהול. מצד אחד להצטער שנגמר, ומצד שני להתמלא במשהו חדש. זה היה פרויקט של 14 שנה, ההרכב הכי מצליח בארץ, אבל אני מאמינה שאדר זקוקה לעצמאות הזאת. היא הוציאה את השיר 'שיבולים', שהצליח מאוד ברדיו, והיא צריכה גם לעשות את הצעדים שלה על החול. היא כבר בעבודה על האלבום שלה, וגם על מופע משלה, היא בסדר.
"אני אמא בכל רמ"ח איבריי, אוהבת דואגת, מקשיבה, מכילה ומעניקה. זה הכוח והעוצמה שלי גם בחיים וגם על הבמה. בשנים האחרונות נפרדתי בהפרש זמנים קצר משני הוריי האהובים, שהיתה להם השפעה והשראה גדולה בחיי. הם היו הסנטר שלי בעיצוב התא המשפחתי החם שלי, בעוצמות האהבה, הנתינה והכישרון שקיבלתי מהם.
"בעיקר בשנה האחרונה מצאתי את עצמי בנקודת חיבור, כשהכל מסביב מתנדנד ואין דבר בטוח. אז התחלתי לשמור שבת ממקום של חיבור טבעי ואמונה".
שרי? מתחזקת?
"אני לא קוראת לזה התחזקות, זאת התחברות. התחברתי לעצמי, ובחמש השנים האחרונות הפסקתי להופיע בשבת. החלטתי שאני רוצה להיות מחוברת לביתיות. אני אדם משפחתי, באתי מבית מסורתי. מגיל קטן אני מדליקה נרות בערב שבת, ולא מדליקה אש בשבת. עושים אצלנו קידוש, חוגגים חגים. אני לא מוגדרת כדתייה, אבל גם לא כחילונית, אז אני מתעסקת בהתחברות לעצמי. אני קוראת תהילים וזה עושה לי טוב על הנשמה".
מכונה על הבמה
אני מזכירה לשרי שב־45 שנות הקריירה שלה היא עברה לונה פארק לא קטן, עם עליות ומורדות של רכבת הרים. "אני כל הזמן מופיעה, ומרגישה שכל הופעה משפרת אותי", היא מגיבה. "היום אני זמרת יותר טובה ממה שהייתי פעם. אני עובדת על עצמי ומלמדת פיתוח קול ומנטורינג, ועדיין לומדת אצל המורה שלי לפיתוח קול, רחל הוכמן. הבמה היא מקור של אנרגיה מבחינתי. הקהל מגיב אלי, כי האנרגיות שלי עדיין כאן ועכשיו, ואני ניגשת לכל הופעה בחרדת קודש.
"בשנה האחרונה, כשהכל מסביב מתנדנד, התחלתי לשמור שבת ממקום של חיבור טבעי ואמונה. אני לא קוראת לזה התחזקות. מגיל קטן אני לא מדליקה אש בשבת. אני לא מוגדרת כדתייה, אבל גם לא כחילונית. אני קוראת תהילים וזה עושה לי טוב על הנשמה"
"מבחינתי, כל הופעה היא הבמה הראשונה שאני עולה עליה, ואני עושה הכל כדי לשמר את עצמי במקום הנכון, להיות נכונה. לתת כבוד למקצוע ולקהל שמגיע לשמוע אותי. אני מסתכלת על ההוא שיושב בשורה האחרונה, ואני רוצה להגיע ללב שלו, כי לשורות הראשונות אני בטוח אגיע".
המלחמה הציפה את תפקיד המוזיקה והאמנים להאיר את החושך שעטף אותנו.
"נכון, השנה וחצי מאז 7 באוקטובר היו תקופה מאוד לא פשוטה. בתחילת המלחמה עבדתי במושב ניר צבי, בחמ"ל שבו הכנתי עם יובל ועם אדר אוכל לחיילים. זה חד־משמעית העצים את תחושת השליחות שלי. הייתי מגיעה להופעות בפני מפונים וחיילים ואומרת לעצמי, 'מה אני אמורה לעשות עכשיו? הם באו לברוח קצת מהמחשבות ומכל מה שקורה על המסך'. אלה הופעות שבהן יורדות כל המחיצות בין האמן לקהל.
"לא ידעתי אם לשיר את 'זה הרגע לאהוב' ואת 'לעולם בעקבות השמש', או לשיר שירים מלנכוליים. אז לקחנו את זה למקום האקוסטי, והקהל שר איתי. זה יכול להמס לי את החיים. אני באה לשמח. הסמל המסחרי שלי הוא האנרגיה שיש לי על הבמה, ויש לי כבר כינויים. יובל קורא לי 'חיה רעה' ו'מכונה'. האמת היא שמגיל 16, כשהיתה לי להקת רוק, ידעתי שהבמה הופכת אותי למכונה. אני נטענת באנרגיה".
את בת 69. מה היית אומרת היום לשרי הנערה?
"תראי, מצד אחד היה לי המון ביטחון עצמי כשמדובר במוזיקה, ומאוד סמכתי על עצמי, אבל מצד שני היה לי איזה חוסר ביטחון וכל הזמן רצון להוכיח. לאחי הבכור היתה להקה, והרגשתי שאני צריכה להיות טובה כמוהו, להיות לידרית. היתה לי שאלה: האם אני יכולה להיות לידרית? עם הדיסוננס הזה חייתי לאורך תקופה. לכן אני גם יודעת לטפל בחוסר הביטחון של התלמידים שלי.
"כשהתחלתי את הקריירה, עם רוני וייס, הקלטנו שיר בשם 'אתה מבטיח'. היה בו קטע שחשבתי שהוא נורא גבוה לי, אז אמרתי לרוני שיביא זמרת אחרת לשיר את הקטע. ירדנה ארזי באה והקליטה. לא מזמן פגשתי אותה בבארבי, והיא אמרה לי: 'שרי, לא אשכח שעשיתי לך קולות'".
מתי הבנת את הכוח שלך ודחקת את חוסר הביטחון הצידה?
"זה קרה כשהקלטתי ב־1981 את האלבום החמישי שלי, 'פסיעה אחת קדימה', שהיה אלבום רוק. באלבום הראשון שלי הלכנו על דיסקו באנגלית, מתוך מחשבה על קריירה בינלאומית, אבל הרגשתי שלוקחים אותי מהמקום הטבעי שלי, שהוא הרוקנרול. ב'פסיעה אחת קדימה' חזרתי לנקודת ה־A שלי ושרתי שם כמו משוגעת. הרגשתי שעכשיו אני יודעת את הזהות שלי, שהגעתי למקום שלי, אבל שם עצרתי את הקריירה לטובת אימהות והרצון לבדוק מי אני".
נגיע לאימהות, אבל בואי נדבר רגע על האלבום באנגלית. חלמת לכבוש את העולם?
"הייתי במעמד של חתימת חוזה עם חברת 'מגנט' באנגליה. באתי לשם ילדה מבולבלת שלא סגורה לגמרי על זה שהיא רוצה להיות מחוץ למדינה ולמשפחה. שאלו אותי אם אני באמת רוצה, ועניתי שאני לא יודעת. היה שם משהו לא מספיק בשל לזה. לכן אני לא בעד שום דבר מטאורי, אני בעד לעשות דרך".
אין בך תחושת פספוס במבט לאחור?
"אחרי שנים, בוודאי. היום זה לא היה קורה, וגם לפני עשר שנים לא. הייתי חותמת בלי למצמץ, חד־משמעית. גם אם אחד הילדים שלי היה רוצה לפנות לקריירה בינלאומית - הייתי תומכת".
היו עוד תחנות שאת מתחרטת עליהן בדרך?
"זה עניין של בשלות רגשית. אני חושבת שהקריירה קרתה לי בשלב מוקדם מדי. כשאני מסתכלת על יובל, הוא עשה דרך כשניגן עם מרגי ועם אליעד, הפיק אלבומים לאמנים. גם אני הייתי זקוקה לדרך כזו.
"אם יש דבר אחד שאני כן מתחרטת עליו, זה שהייתי זקוקה להתבשל עם עצמי עוד קצת, להכיר את עצמי ולהיות במודעות עוד קצת. אבל אין מה לעשות. אני לא מתבוננת אחורה בזעם על שום דבר. תמיד היה בי הניצוץ האופטימי בגוף, להסתכל קדימה ולדעת מה אני רוצה, גם כשזה היה לרצות לעצור את הקריירה ולחתוך אותה. בדיעבד אני יכולה להצטער שבגלל האימהות חתכתי את הקריירה. הייתי יכולה להמשיך לצד האימהות.
"הפכתי לאמא בגיל 28, וזה מילא אותי כל כך - שהמוזיקה לא חסרה לי לרגע. זה בא זמן קצר אחרי אלבום הרוק, שלא צלח, למרות שיואב קוטנר אמר לי שהוא הקדים את זמנו. הרגשתי שהגעתי לתקיעות בקריירה, ושאני צריכה לחשב מסלול מחדש. היתה לי תשוקה למשהו שימלא לי מקום חדש בלב ובנפש, וזאת היתה האימהות.
"התנתקתי מהקריירה לחמש שנים, שבמהלכן למדתי פסיכודרמה, תרפיה במוזיקה ודרמה חינוכית ועבדתי עם ילדים באופן פרטי. כשאדר נולדה והפכתי אמא לשתי בנות, התמלאתי בצורך חדש. ואז אמרתי שעכשיו אני רוצה את המוזיקה בחזרה - ומהר".
אבל לא הקלטת אלבום חדש.
"אלבום לא, אבל שיר פה, שיר שם, שיתופי פעולה. עשיתי דברים, ועדיין לא מצאתי את עצמי. הבנתי שאני צריכה קודם כל לחזור להופיע, אחרי שהתרחקתי מהשירים שהקלטתי ומהקריירה".
סיפור עצוב, פספוס
הניינטיז, שהביאו איתם את הסכמי אוסלו ומלחמת המפרץ, את רצח רבין ואת מהפכת האינטרנט, היו גם השנים שהחזירו את שרי ולהיטיה אל הבמות. המפיק המוזיקלי קובי בן עטר זיהה את גל הנוסטלגיה שאפף אז את המדינה, יצר ליין מסיבות חדשני בשם "מסיבה עברית" והוציא את תקליטורי "לעולם בעקבות השמש", שבעקבותיהם יצא דיסק האוסף "דם חם - הלהיטים הגדולים של שרי". האוסף כלל גם רמיקס של יועד נבו לשיר הנושא, מה שהחזיר את שרי היישר אל החיבוק של הקהל שאליו התגעגעה.
"השירים שלי היו תמיד בלב שלי, הם החותמת שלי. מעולם לא סלדתי מהם או התכחשתי אליהם. כשקובי התחיל עם האוספים, זה הפגיש אותי איתם מחדש. מאותו רגע התחלתי להופיע ונולדו כל מיני שילובים, למשל המופע עם עוזי פוקס וגבי שושן ז"ל, שבמשך 14 שנה חרשנו יחד את הארץ. שם הבנתי שהשירים שלי הם המנונים, הקלישאה של נכסי צאן ברזל. אני מופיעה איתם ורואה שב־20 השנים האחרונות אני פשוט יותר טובה. משתדרגת".
איך הרגשת כשגבי שושן התאבד ב־2016?
"גבי היה אדם מאוד פרטי. על הבמה המופע היה חגיגה, הפקה מוזיקלית של דני רובס, סיפור הצלחה. כשהוא מת, בערך שנתיים אחרי שסיימנו, הייתי בהלם. סיפרו לי שהוא עבר תקופה קשה. גבי הוא סיפור עצוב, פספוס. הוא ניסה דברים ולא צלח לו".
מצידך, את רוצה ליצור מוזיקה חדשה?
"ברור! והיום זה מדגדג לי יותר מאי־פעם. זה לא קרה, כי החיים מורכבים ויש לנו שני נכדים מהבת הבכורה בארה"ב. גם יהודית רביץ עשתה את ההפסקה הגדולה שלה, עד שהחליטה שעכשיו בא לה, וזה בסדר".
אז עכשיו בא לך?
"מאוד! קודם כל, בא לי על המופע החדש, שאותו מפיק מוזיקלית דור רועה, בעלה של אדר (בנו של יוני רועה, מ"כ). אלה אותם השירים, בהפקה צעירה. במופע אני גם אגע באלבום הרוקנרול שלי, שלא שרתי ממנו שנים, ואעז לשיר שירים קצת פחות מוכרים. אני מעוררת שיר שנקרא 'גלגל הזמן', שיובל פשוט דלוק עליו, ואת 'לילות לבד'. יהיו השירים שאדר ויובל יביאו לבמה, ועוד הפתעות שנעשה ביחד. לגבי חומרים חדשים, אני רוצה שאדר תכתוב לי טקסט".
נוזל אדום בעיניים
חגיגת ה־45 של שרי מלווה גם בהרבה חשבון נפש ובתובנות שעולות כחלק מהמבט לאחור, לצד הפנים קדימה אל מה שעוד יבוא. "היתה לי קריירה מאוד אינטנסיבית ושוחקת. הרגשתי שהמטאוריות הזאת תביא אותי בסוף לנחיתה לא רכה, כי במטאוריות יש משהו מאוד מסוכן".
כלומר, קל מאוד להתרסק.
"כן, והאלבום החמישי שלי היה התרסקות כל כך חזקה, שכדי להתרומם ממנה הייתי צריכה לשאול את עצמי שאלות".
לא הוצאת חומר חדש בניינטיז ובשנות האלפיים.
"לא יעזור לי אם אביט אחורה בזעם. זה לא פרקטי וזה לא רלוונטי. מה שכן רלוונטי הוא מה שקורה כשאני עולה על הבמה ושרה את השירים, שבסופו של דבר הקהל חוזר אליהם".
"אני מרגישה שהיום אני זמרת יותר טובה ממה שהייתי פעם. הבמה היא מקור אנרגיה מבחינתי. הקהל מגיב אלי, כי האנרגיות שלי עדיין כאן ועכשיו, ואני ניגשת לכל הופעה בחרדת קודש. מבחינתי, כל הופעה היא הבמה הראשונה שאני עולה עליה"
יש סיפורים מאחורי הקלעים של להיטייך האיקוניים?
"'דם חם' הוא דוגמה קלאסית לשיר שסירבתי לו בגלל הטקסט. כשצביקה פיק השמיע לי אותו, אמרתי לו 'תשכח מזה, אני לא שרה 'דם חם זה מה שכולם אומרים שיש לי''. דם חם? למה אני צריכה לראות נוזל אדום בעיניים? ואז מירית שם אור שמעה ושכנעה אותי - 'שרי, זאת את! אלה האנרגיות שלך'. צמד המילים הזה הפך עם הזמן למטבע לשון, אבל עד היום יש בי איזו אי־נוחות עם השם של השיר. מה שכן, כשאני שרה אותו אני מתחרעת עליו", היא צוחקת.
"את המילים של 'לעולם בעקבות השמש' כתב אהוד מנור, ולימים הוא פגש אותי ואמר לי שזה אחד מ'שירי אקו"ם שלו', כלומר שמושמע בלי הפסקה ומביא לו תמלוגים. אהוד היה פזמונאי ברמה, ואני מודה שפעם, מזמן, הציק לי שהוא תופס אותי כקלילה מדי. יום אחד אמרתי לו 'תן לי טקסט רציני', והוא ענה לי: 'שרי, את כולך אור ואנרגיה, והמקום שלך מעורר אותי'. הבנתי שהוא לקח אותי כאמן שיש בו המון שמחת חיים, ומשם הכתיבה הקלילה אלי. מצד שני, הוא כתב לי גם את 'לילות לבד' לאלבום החמישי, ויש שם כתיבה וואו".
במהלך הקריירה שיתפת פעולה גם עם קורין אלאל ז"ל, שנפטרה לאחרונה.
"עבדתי עם קורין המדהימה, הלב הכי רחב ונדיב שאני מכירה, בשנות ה־80, והיא גרמה לי להתחיל להלחין שירים שלי. אני מנגנת בפסנתר ובגיטרה, והיא אמרה לי 'תכתבי'. עבדנו עם חנה גולדברג, שכתבה לי טקסטים, והיה אז כמעט אלבום שלם. קורין עשתה הפקה מוזיקלית ומאוד עודדה אותי. אני לא אשכח את המפגש שלנו, זה היה סיפור אהבה, אבל האלבום לא הבשיל, וחברות התקליטים לא ידעו איך לאכול את השירים האישיים האלה. אז גנזנו.
"פרויקט נוסף שעליו עבדתי, לפני שדודו טסה הוציא את 'דודו טסה והכוויתים' שלו, היה אלבום מבית אבי. באתי מבית עיראקי, ואבא שלי היה זמר שם. הכישרון שלי בא ממנו. חשבתי לעשות אלבום רוקנרול עם נגיעות אתניות, ואפילו סיפרתי על זה לקוטנר, שהתלהב".
שרי עוצרת ומשמיעה הקלטה בטלפון הנייד. "זה אבא שלי מנגן על עוד. הוא נפטר לפני ארבע שנים, בגיל 92, ואמא שלי נפטרה לפני שנתיים, בגיל 94. כשהתחלתי לעבוד על האלבום הם עדיין היו בחיים, אבל אני ידועה בהתמדה למען כל הסביבה שלי, חוץ מאשר למעני, וזאת אחת החולשות שלי".
לאורך השנים נגעת גם במשחק ובדיבוב. גם אליהם תחזרי?
"שיחקתי במחזמר 'מרי לו' ובסדרה 'חנשי' ודיבבתי הרבה. אני הולכת לאודישנים ואני בסוכנות, למרות שלאחרונה שלחו לי ולא היה לי זמן לזה".
יש עוד חלום באופק? דואט שאת רוצה להקליט?
"אני רוצה להקליט אלבום, זה החלום, וגם לשחק. דואט? אני מטורפת על דודו טסה, ובהופעה, כמחווה לאבא שלי, אני שרה את 'פוג אל־נחל', שגם דודו עשה. אני שרה חצי אום כולתום וחצי 'פוג אל־נחל', וזה מטורף. הקהל לא מצפה לזה ולא רואה את זה מגיע".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו