"אני לא זוכרת מתי צחקתי כ"כ הרבה, ומצד שני הנשמה שלי נשרפת כל יום": המסע של האימהות השכולות בפיליפינים

שבט האייטה, מהשבטים העתיקים בפיליפינים, שוכן בכפר קטן באי לוזון, ותושביו מתפרנסים מגידולים חקלאיים. 20 אימהות שכולות מגיעות אליו בנסיעת שטח החוצה נהרות, מסלעות ועליות תלולות. בסיום המפגש עם אנשי השבט מאירי הפנים אדווה, אמא של רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל שנרצחה במוצב נחל עוז ב־7 באוקטובר, אוחזת בהגה הג'יפ, לוחצת על דוושת הגז ומתחילה את הירידה התלולה חזרה.

לפתע היא בולמת, ומבקשת מתום רוזנטל, אמא של סמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל היושבת במושב האחורי, שתחליף אותה כי המדרון מאיים. היא יורדת מהג'יפ, ואני יורדת אחריה לצלם את הנוף הטרופי. אדווה שכחה להעביר את הג'יפ להילוך פרקינג והוא מידרדר במהירות כשבתוכו נמצאות פרידה, תום וטלי. גם הן איבדו את ילדיהן באוקטובר השחור.

צווחות חדות של אדווה ותום מפלחות את השקט מסביב. בשבריר שנייה אני צריכה להחליט - האם לצלם את האירוע, או לרוץ אחרי הרכב המידרדר ולנסות לבלום אותו. אני בוחרת לעזוב את המצלמה ולרוץ לעבר תא הנהגת, אבל פרידה מקדימה אותי. היא מעבירה רגל ארוכה ולוחצת על דוושת הברקס. הג'יפ נעצר על הגדר, שבריר שנייה לפני שהוא מתהפך, ואז מחולץ על ידי הצוות ללא פגע, ועכשיו תום מאחורי ההגה.

"אדווה, גילינו שאת מפחדת למות", תום אומרת.

אדווה: "אני מפחדת לכאוב. תדייקי".

תום: "אני צרחתי את נפשי. אני לא רוצה למות".

פרידה צוחקת: "עד שבחרתי בחיים".

מתי בחרת בחיים? אני מתערבת בשיחה. פרידה: "אני עוד לא בחרתי. אני שורדת מיום ליום. בינתיים".

תום: "בהתחלה לא הצלחתי לבכות אפילו. אבל בהלוויה של אפיק שלי לבשתי לבן. זו היתה התרסה כזאת. אני לא אהיה שחורה. בשבעה חברה נתנה לי את מספר הטלפון של שירה יעבץ, אמא של יפתח ז"ל. אפיק נהרג כשטיפל ביפתח שנפצע. התקשרתי ושאלתי אותה 'את רוצה לבחור איתי בחיים?', ושירה ענתה לי 'כן, כן, כן' וביקשה שנעשה שיחת וידאו. ומאז אנחנו בוחרות בחיים. בחיים טובים".

אילנה: "שחף כתבה לי ברגעים האחרונים: 'תישארו משפחה מאוחדת, תמשיכו ותטיילו'. רק במסע הבנתי למה היא התכוונה, שהיא מאשרת לי להמשיך הלאה, ואני אעשה מאמצים בשבילה, עם כל הקושי"

אדווה: "בחיים הקודמים שלי אמרתי לעצמי שעם הכל אני יכולה להתמודד, חוץ ממוות של ילד, ולכן לדברים כמו התהפכות פוטנציאלית של ג'יפ אני לא נותנת חשיבות. לא קרה כלום, ממשיכים".
"בעלייה לתת גז. גז, גז", נשמעות הנחיות של המדריכה נויה בקשר איך לצלוח את הנהר. הג'יפ מקרטע ולבסוף צולח לגדה השנייה והן ממשיכות בשיחה.

אדווה: "נועם שלי כתבה: 'האדם אחראי למצוא משמעות לחייו'. זה הפך למשימה שלנו. התפקיד שלנו, ההורים, הוא לדאוג שלעולם לא ישכחו מה קרה. כשקוראים על מלחמת יום כיפור מבינים שמי שהובילו את השינוי החברתי היו ההורים השכולים".

פרידה: "אסור שישכחו מה היה לפני 7 באוקטובר. אם אנחנו לא נעשה משהו לאחדות בעם, זה כאילו הילד שלי מת סתם. גם אם הוא הציל קיבוץ שלם, יהיה עוד פעם 7 באוקטובר".

למה אמרתי "כן"?

מאז 7 באוקטובר לא עזבתי את גבולות הארץ. אני לא שופטת את מי שנוסע, אבל באופן מאוד פרטי ואישי לא הייתי מסוגלת ליהנות מנפלאות פריז כשהחטופים אזוקים במנהרות ולא רואים אור יום. לא יכולתי לחלום על הזוהר הצפוני, כשהחיילים שלנו מחרפים נפשם בכל גזרות הלחימה.

לכן הפתעתי את עצמי כשאמרתי "כן" ליפעת יגר, פסיכותרפיסטית, מומחית בטראומה ובחוסן, שהתקשרה לשאול אם אני מוכנה לצלם את מסע השטח של האימהות השכולות הראשון בעולם היוצא לפיליפינים. יש רגעים שבהם הפה שלי עובד הרבה יותר מהר מהמוח. השבתי בחיוב להצעה הרבה לפני שחשבתי עם מה אצטרך להתמודד. כי זה לא רק איך למקם את הגו־פרו שלי מול לוע של כריש, או איך לצלם ארבע נשים בג'יפ מקרטע.

חשבתי שאם אקשיב ואתעד את האימהות ואת הסיפורים שלהן על הבנות והבנים שלא ישובו, זה בעצם לא ליהנות "על מלא". לא חשבתי מה המשמעות של ההקשבה ל־20 אימהות שקרה להן הנורא מכל. חלקן לא ישנות כבר שנה וחמישה חודשים. אחרות לא חזרו לעבוד. לכולן יש בור עמוק בלב.

20 אימהות שגורלן נשזר ב־7 באוקטובר יצאו למסע. אימהות של תצפיתניות שהיו בחמ"ל בבוקר המתקפה, והיו הראשונות לזהות, לדווח ולהכווין את הכוחות: שרון אשל, אמא של סמל רוני אשל ז"ל; צמרת חיים פור, אמא של סמ"ר שיראל חיים פור ז"ל; גילי לייבושור, אמא של סמל יעל לייבושור ז"ל; תיקי ברזילי, אמא של סמל אושר שמחה ברזילי ז"ל, סמב"צית בחמ"ל; וענת גלס, אמא של סמ"ר ים גלס ז"ל, שהיתה מפקדת התצפיתניות.

יחד איתן נסעו האימהות של התצפיתניות שנלכדו במיגונית, שלא הגנה עליהן: סיגל פרייס, אמא של סמ"ר נועה פרייס ז"ל; שרי אשרם, אמא של סמל שי אשרם ז"ל; אילנית כהן, אמא של רב"ט הדר מרים כהן ז"ל; אדווה אברמוביץ, אמא של רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל; קרן עמר, אמא של רב"ט שירת ים עמר ז"ל; אילנה ניסני, אמא של סמ"ר שחף ניסני ז"ל; ועדי מרציאנו, אמא של רב"ט נועה מרציאנו ז"ל, שנחטפה פצועה מהמיגונית ונרצחה בשבי על ידי חמאס.

אליהן הצטרפה גם שרון נימרי, אמא של סרן עדן נימרי ז"ל, מפקדת צוות ביחידת "רוכב שמיים", היחידה שהיתה חמושה ונלחמה בחירוף נפש בקרב מול המחבלים מחוץ למיגונית.

גם אימהות של שבעה חללי צה"ל השתתפו במשלחת: תום רוזנטל, אמא של סמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל, ושירה יעבץ, אמא של סרן יפתח יעבץ ז"ל, לוחם וקצין אג"ם ביחידת מגלן, שהקפיצו את עצמם בבוקר 7 באוקטובר לנחל עוז ונהרגו בקרב; שלהבת הרוש, אמא של סמ"ר עידו הרוש ז"ל, מפקד טנק בגדוד 77 שהציל רבים ומנע חדירת מחבלים במוצב יפתח הסמוך; עדי גולן, אמא של סמ"ר יוני (יונתן) גולן ז"ל, מפקד טנק בגדוד 77 שנלחם לבדו מול עשרות מחבלים בנחל עוז; פרידה מרציאנו, אמא של סמ"ר איתי אליהו מרציאנו ז"ל, שנענה לקריאתו של המג"ד לצאת ולהילחם בשבת בבוקר ונפל בקרב קשה סמוך ליד מרדכי; טלי מישאלוף, אמא של סמ"ר גל מישאלוף ז"ל, סמל בגבעתי שנפל בקרב בביה"ח רנתיסי ב־19.11.23; ועילית בן נון, אמה של סרן שלמה בן נון ז"ל, סמ"פ בגדוד 202 של הצנחנים, שהשתתף בפשיטה על ביה"ח אל־קדס לצורך חיפוש חטופים ונפל בקרב ב־16.11.23.

20 אימהות. 20 סיפורים על עולם ומלואו שנגדע. געגוע וכאב בלתי ניתנים להגדרה על רקע נופים טרופיים ואתגרים פיזיים ונפשיים.

יפעת יגר מסבירה את הרציונל של המסע: "אחד הדברים שמאפיינים חוויות טראומטיות זה שהן קוטעות את החיים. אנחנו יוצאות למסע ארוך ורצוף, וכל מי שהצטרפה תידרש להתמודד עם אתגרים. המומחיות שלי היא מסעות שיש בהם תהליכים רגשיים ונפשיים. זה לא ריטריט, לא סוף שבוע בלונדון. זה מסע ארוך. כל יום קורה משהו".

אדווה: "במילה 'מסע' יש את המילה 'סע'. אני יודעת את זה מהחיים פעם. אני יודעת שמסעות מייצרים תנועה בנפש, ואני יצאתי כדי לנסות. קודם כל להתרחק מהארץ כדי להתקרב לעצמי ולנסות לייצר איזושהי תנועה בנפש שאולי תעזור לי רגע להגיד לעצמי 'טוב, חירבת כל כך הרבה, אז בואי תקבלי החלטה אחת קטנה ותנסי לקחת אותה לאיזה מקום חיובי'. וזאת התקווה שלי מהמסע הזה".

חוק "ההורים השלובים"

אני מופתעת לגלות שנמל התעופה בן־גוריון לא השתנה. הוא אפילו שוקק חיים בצורה קצת מקוממת. צוות המסע כולל את ליאת להבי, נציגת העמותה והתורמים; ליאת שדה־שטרנברג, מנכ"לית העמותה; נויה שגיב, דוקטורנטית לספרות, אשת חינוך ויצירה, מדריכת המסע; דינה פרומוביץ, מלווה חברתית; ד"ר דרורית אטיאס, רופאת המסע; וליאורה חנינוביץ, מנהלת הלוגיסטיקה. הבנות כבר נמצאות בשער 32 בנתב"ג, זו נקודת המפגש לקבוצה. הן עוסקות בארגונים האחרונים.

הכל למעשה התחיל כשעדי מרציאנו ושרון אשל ישבו על ספסל והמתינו לבנות שלהן, האחיות של רוני ונועה, שהיו בראיון למשלחת לאחים שכולים. "ואז הן חשבו 'רגע, מה עם האימהות?'" משחזרת גילי לייבושור, מהיוזמות של המסע. "הן התקשרו אלי מהספסל ואמרו לי, 'אנחנו צריכות מסע שטח אתגרי לאימהות'".

שרון, עדי וגילי, כמו יתר הורי התצפיתניות והסמב"ציות, הכירו ב־7 באוקטובר, בשעות הקשות שבהן ליקטו כל פירור מידע על גורל בנותיהן. הן הפכו לקהילה שיוזמת פעילויות הנצחה לתצפיתניות, שמקדמת ועדת חקירה ושינויים בחברה. אבל לפני הכל זו קהילה שתומכת בחבריה. "זה חוק ההורים השכולים, כמו חוק הכלים השלובים, ואז חוק ההורים השלובים", מסבירה גילי את כוחן.

"פעם מישהו למעלה והוא מרים את מי שלמטה, פעם זה הפוך וזה מתאזן. עבורי, ברמה האישית, החיבורים האלה וההחזקה הזאת הם אחד הדברים שהכי עזרו לי לעבור את השנה האיומה הזאת. הכי קל להיות עם בנות מיני, האימהות השכולות. מבט אחד, כולן מבינות. מילה אחת, ולא צריך להסביר כלום".

כחודש אחרי שיחת הטלפון שבה הועלה הרעיון למסע התקיימה צעדה בעוטף. ליאת להבי, שיעל ז"ל היתה הבייביסיטר של ילדיה, הצטרפה לצעוד עם גילי.

הן מנופפות לשלום לילדים היחפים. עדי: "הדר סיפרה לך על הכלבים בנחל עוז?"; אילנית: "היא היתה מאכילה אותם"; עדי: "אחת התמונות הראשונות שנועה שלחה לי מהמוצב היא של כלבים. אפילו לכלבי עזה הן דאגו"

גילי: "היא שאלה אותי, 'מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך?'. אמרתי לה, 'אנחנו רוצות לצאת למסע'. ליאת השיבה, 'מה את רוצה שיקרה במסע?'. אמרתי לה, 'אני רוצה לצחוק. אני לא צוחקת. יש אולי סיכוי שבמקום הזה אני אצחק'".

האימהות פנו לעמותת Journey 4hope, שתומכת בשיקום של נפגעי מלחמת חרבות ברזל באמצעות מסעות חוסן ומנהיגות. המסע עצמו הופק על ידי חברת "מאגמה", שמומחית בארגון מסעות שטח.

את העמותה הקימה שדה־שטרנברג, ולדבריה: "בצבא הייתי קצינת נפגעים. אבל מה שהתאים לאימהות השכולות שאני הכרתי בשנות ה־90 לא מתאים לנשים ב־2025". בעזרת העמותה נמצאו התורמים שהבינו שהאימהות, שבמשך כמעט שנה וחצי רק נתנו מעצמן למשפחה ולסביבה, יקבלו בו את החוסן שהן זקוקות לו - ונקבע התאריך.

אם הייתי מגישה את הכתבה הזו כתסריט היא לא היתה עוברת אף ועדת לקטורה. התזמון נראה מלאכותי. אחרי חודשים של תכנון, 20 אימהות שכולות ממריאות, 12 מתוכן אימהות לתצפיתניות או לסמב"ציות שנפלו ב־7 באוקטובר בחמ"ל ובמיגונית שממנה נחטפו התצפיתניות קרינה ארייב, נעמה לוי, לירי אלבג, דניאלה גלבוע ואגם ברגר. יממה לפני הטיסה חוזרות לארץ ארבע התצפיתניות, ואילו אגם ברגר תשתחרר כשהן יהיו בעיצומו.

עבור חלק מהמשתתפות ההחלטה להצטרף היתה מורכבת. שירה יעבץ משתפת: "אני לא הלכתי לקבוצות תמיכה ולא פגשתי משפחות שכולות, ואפילו אמרתי שאני שונאת להיות עם אימהות שכולות. לפני שיפתח נפל הייתי גם אמא של יפתח וגם עוד אלף ואחד דברים, כשהזמינו אותי להצטרף קצת נלחצתי וחששתי שיורידו אותי".

סיגל פרייס חששה מהקושי הפיזי: "אני לא יכולה לעשות מסעות כאלה, אבל הן (שרון אשל וגילי לייבושור - הט"א) אמרו לי 'אנחנו נהיה איתך', והן לא ויתרו". גם תיקי ברזילי התלבטה, אבל כשצמרת חיים פור התקשרה אליה ואמרה לה שהיא צריכה אותה לידה, היא לא היססה: "אמרתי לה 'בשבילך אני עושה את זה'".

קשר

רק כעשרה אחוזים מאלפי איי הפיליפינים מאוכלסים. רוב תושביה גרים באי לוזון, שם המסע שלנו מתחיל. נסיעה בשיירת ג'יפים מחייבת שימוש במכשירי קשר כדי להתגבר על מכשולי הדרך וכדי להודיע על תקלה. בינן לבין עצמן הן לא זקוקות למכשירים כדי לזהות בעיה. בזמן ההדרכה על המכשירים, פעולה טכנית פשוטה כביכול, גילי מבחינה ששרון אשל העומדת ליד סיגל מזילה דמעה, ומגיעה בצעדים מהירים לחבק אותה.

בבוקר 7 באוקטובר הסמלות יעל ורוני היו הראשונות שדיווחו על המתקפה של חמאס. מההקלטות שצה"ל העביר למשפחות ניתן לשמוע בבירור את הדיווח של השתיים החל מהדקה הראשונה ועד לרגע שבו נותק הקשר.

ב־6:29 דיווחה יעל: "אני רואה ארבעה אנשים שיורדים לכיוון הגדר, אשרו קבלה!", ורוני במקביל: "תחנות דייגו קבלו, ארבעה אנשים רצים לעבר הגדר, אשרו קבלה". במשך 25 דקות הן מדווחות על אירועי הגדר רגע אחר רגע, עד שיעל אומרת בהבנה מפוכחת "הם בתוך המוצב". לאחר מכן המחבלים השביתו את המערכות.

גילי ניגשת לליאת שדה, מסבירה לה שמכשירי הקשר הם טריגר קשה עבורן.

"לא באנו ליהנות"

מחלון הג'יפ נשקף נוף אורבני. סמטאות צרות, חנויות מכולת דלות, דוכנים לממכר בננות, ילדים יחפים מתרוצצים ממקום למקום. "זה מזכיר את עזה. מדינת עולם שלישי. תראו את הבתים שלהם, איך הם תולים את הכביסה", אומרת עדי מרציאנו לחברותיה לג'יפ שרון נימרי, אילנית וענת.

הן מנופפות לשלום לילדים היחפים. עדי: "הדר סיפרה לך על הכלבים בנחל עוז?".

אילנית: "הדר היתה מאכילה אותם".

עדי: "נועה אהבה מאוד בעלי חיים. אחת התמונות הראשונות ששלחה לי מהמוצב זה של כלבים. הן קיבלו הוראה מהמפקדים לא לגעת בהם מחשש למחלות, אז הן היו מאכילות אותם".

אילנית: "הכלבות היו בורחות מעזה ובאות להמליט מתחת לקונטיינרים. הדר רצתה לאמץ גור".

עדי: "אפילו לכלבים של עזה הן דאגו".

שיירת הג'יפים עוזבת את השטח העירוני ויוצאת לדרך עפר. הצמחייה דלילה, משהו שמזכיר קני סוף. פרות רזות בצד הדרך. הג'יפים דוהרים על מרחבי מים זורמים ומשפריצים לכל עבר. מהחלון נשקפות נשים המנצלות כל מקווה מים קטן כגדול לכביסה. חובטות בבגדים צבעוניים ומייבשות על סלעים.

אם חשבתי שיהיה קשה לדבר איתן על האסון ועל הילדים, כבר מהרגע הראשון של המסע הבנתי שטעיתי. הן מתארות כל רגע מהשבת ההיא. מי כתבה או כתב איזו הודעה ולמי. מי עמדה איפה במיגונית. הן משוות מידע. אני חלק משיחה אחת ארוכה שהחלה בעלייה למטוס, נמשכה בארוחות, מתנגנת בג'יפ, ונדמה שגם עכשיו היא לא תיפסק.

אנחנו מגיעות למעיין חם, והן לובשות בגדי ים וטובלות, נהנות ממשאב הטבע היפה כל כך הזה. והסיפורים? ממשיכים גם במים. ביציאה מהמים שירה ואילנה רוקדות בספונטניות עם ילדים מקומיים, ואליהן מצטרפות תום, אילנית, שלהבת ונשות הצוות.

גילי קורצת לעברן: "לא באנו ליהנות". שירה עונה לה בחיוך: "היום שיחקנו כאילו אנחנו ב־6 באוקטובר".

סימנים

אילנה, שרי, תיקי וצמרת חולקות ג'יפ יחד עם המדריכה נויה. "ריליס פור דרייב", מסבירה נויה לאילנה על הג'יפ לפני שיוצאים לנהיגה ארוכה לאוקיינוס השקט. אילנה מעולם לא נהגה מחוץ לאשקלון. "לא יאמינו לי בבית", היא אומרת.

שלושה שבועות לאחר 7 באוקטובר, כשקציני הנפגעים נקשו בדלת ביתה של תיקי, זו לא היתה עבורה הפעם הראשונה. אחיה נהרג בצבא בתאונת דרכים ובתה הבכורה נפצעה אנושות בפיגוע דריסה. לאחר מות אחיה, הוריה נפטרו צעירים. היא בוחרת להיאבק ברצון ליפול. בג'יפ היא אחראית על מצב הרוח הטוב ושמה בפלייליסט את "עוד יותר טוב". הן שרות ומוחאות כפיים.
החיוך של צמרת מתחלף בן־רגע לעווית בכי, כביכול ללא סיבה.

שרי פונה לצמרת: "את, בעזרת השם, תהיי ביום טוב. אנחנו איתך לאורך כל הדרך".

צמרת לא ישנה מאז 7 באוקטובר. גם קוקטייל הכדורים כבר לא משפיע עליה. "מישהו איתי כאן, כמו משוגע לא יודע לאן, כשהרגשתי לבד זרקת סימן", שרה תיקי עם בניה ברבי. "אני רוצה שתצלמי את זה", מבקשת אילנה ומצביעה על מתקן הדיבורית השחור שעליו יש כיתוב שנראה כמו המילה שחף בעברית. "ביקשתי משחף סימן שהיא איתי, ואז נכנסתי לג'יפ וראיתי את זה. היא אמרה לי 'אני פה איתך בטיול'".

תיקי מוציאה מהתיק את המדבקה עם תמונתה של אושר ועליה הכיתוב "תמיד מחייכת", ומצמידה אותה לריחן של הרכב שהוא בצורת סמיילי מחייך. "את רואה, גם אושר איתנו כאן. אומרת לי 'תשמחי. תחייכי. תיהני'. צמרת היתה הבוקר מאוד עצובה במלון, ופתאום הופיעו פרפרים לבנים והקיפו אותנו. אמרתי לה 'הנה שיראל, היא רוצה שתיהני קצת. צמרת, תחייכי".

"תראו, תראו, הנה שחף בשמיים", אילנה מפנה את תשומת ליבנו. "סימנים זה כשאת מוצאת משהו שהוא לא במקום הטבעי שלו. אין כאן ים. שחפים לא עפים פה. זו שחף".

אנחנו עוצרות להפסקת צהריים באגם שנוצר בעקבות התפרצות הר הגעש פינטובו בשנת 1991. המראה השלו והפסטורלי לא מסגיר את הדרמה שהתחוללה כאן לפני שנים.

אילנה יורדת מהג'יפ: "אני לא נותנת לאף אחד לנהוג. אני נהנית, אני נהנית".

בזמן שליאורה מכינה להן אוכל, נויה מנגנת בגיטרה. ההפסקה הקצרה מתארכת כי אחד הרכבים תקול ומחכים שיתקנו אותו. על שפת האגם אדווה בוכה. "בשעה הזו הייתי מסתמסת עם נועם כל יום".
אני חמושה במצלמה. למען הדיוק, בשלוש מצלמות שמרחיקות אותי מדבר עבירה, שזה אומר דמעות שעשויות לטשטש את הפוקוס. ממשיכה לצלם. אדווה: "כבר ארבעה לילות לא ישנתי. עם הסיפורים של כולן והצילומים של כל הילדים כאילו חזרתי ל־7 באוקטובר עם כאבים עזים בלב.

קיוויתי שהטבע יפעיל עלי את קסמו, וזה לא קורה. אבל ברגע שהתחלתי להבין דברים על עצמי, אז כבר אני שמחה שיצאתי".

אני לא מצליחה להחזיק עוד את הדמעה. היא זולגת, והפוקוס במצלמה הופך מטושטש. אני מכבה את המצלמה ומחבקת.

למה את שמחה שיצאת?
"פתאום נולד בי הרצון - או ההבנה - שאני צריכה להתחיל לשקם, שאין לי ברירה. השאלה אם אני אצליח לייצר בחיים שלי טעם. אני חיה על אוטומט ועושה מאמץ נורא גדול עבור הילדים שלי".
אדווה עזבה את העבודה שלה כסמנכ"לית משאבי אנוש והקימה את עמותת "בדרכי נועם", עמותה המקדמת תוכניות חינוך לעידוד צעירים להשתלב בשירות הציבורי.

כשהתקלה בג'יפ מתוקנת אנחנו ממשיכות לאוקיינוס, אני חוזרת לג'יפ של אדווה, פרידה, תום וטלי.
בארץ מתחילה פעימה של שחרור חטופים, ובהם התצפיתנית אגם. טלי נכנסת לאפליקציית חמ"ל, רואה את שחרור גדי מוזס ומתרגשת. "אני בשוק, הוא נראה טוב, ככה ייראה קית'". קית' סיגל הוא נציג רפואי בתחום בריאות הנפש, וטלי המנהלת שלו. "אני לא חושבת שהוא יודע על גל. הוא תמיד אמר שגל, החייל, שומר עליו".

בארץ מתחילה פעימה של שחרור חטופים. גילי: "כל תחנות מאגמה קבלו, כאן האימהות של התצפיתניות. אגם ברגר, על הרגליים, נמצאת בידיים של הצלב האדום, כל הבנות חוזרות הביתה. אשרו קבלה"

פרידה פותחת גם היא אפליקציית חדשות ומדווחת: "שלושה יגיעו ממקום אחד, ואגם ממקום אחר".
את השקט המשתרר בג'יפ מפלח דיווח בקשר של גילי: "כל תחנות מאגמה קבלו, כאן האימהות של התצפיתניות. אגם ברגר, על הרגליים, נמצאת בידיים של הצלב האדום, כל הבנות חוזרות הביתה. אשרו קבלה".

גילי ניצחה את הטריגר של מכשירי הקשר, אבל האתגר הגדול מונח כרגע לפתחן של כולן. הג'יפ חורק, וטלי נושכת שפתיים, "היא נראית טוב, איזה כיף", ומוסיפה: "הלוואי עלינו. הייתי רוצה שגל יהיה פצוע ואני אעבור לגור ליד המיטה שלו בסורוקה". השמחה נמהלת בכאב. היא בוכה. "קשה לי עם הסופניות הזו שיש כאלה שיחזרו וכאלה שלא".

תום: "אני שמחה בשמחתם, אבל זה כואב".

אדווה: "שנה אני אומרת שאני רוצה את נועם חטופה".

תום: "אני לא יודעת מה התוצאה של זה".

אדווה: "היא חזרה לזרועות אמא שלה".

תום: "כמו שאני מכירה אותו, אפיק היה דופק לעצמו כדור בראש אם היה נחטף".

עצירה לא מתוכננת באמצע אפיק נחל "סנטו תומאס" כי הג'יפ התקול נתקע שוב. קרן בוכה ודינה המלווה החברתית מחבקת אותה, הבת שלה ואגם היו החברות הכי טובות. הבכי המשתחרר מידבק. כולן מתחבקות ודומעות.

אילנה: "התמונה האחרונה ששחף שלחה היתה מהטלפון של קרינה במיגונית, תמונה של שתיהן וכתוב 'חיות'. אני מחכה לחזור לארץ ולפגוש אותה, היא יכולה לספר לי מה בדיוק קרה בדקות האחרונות".

עדי מרציאנו דומעת: "קשה לי רק בגלל שנועה היתה חטופה ויכולנו לקבל אותה כמו שהן חזרו. לנו זה לא קרה. זו הרגשת פספוס, אכזבה, כעס, עצב. קשה לי להשלים עם זה שהיא לא חוזרת הביתה".

כמו הרבה דברים לא מוסברים במסע, לפתע בשמיים מפציעה קשת כפולה. עדי מתפעלת. "מבחינתי קשת זו דרישת שלום מהבנות שלנו", הקול שלה משתנק, "ושהן שמחות שאגם יצאה הביתה והן מוסרות לנו גם חיבוק".

כעבור שעה, בדיוק בשקיעה, הן מגיעות סוף־סוף לאוקיינוס השקט ומרשות לעצמן להתפרק. דינה שמה במגבר את "דנסינג קווין" של אבבא, ועם הדמעות הן מתחילות לרקוד.

עדי מרציאנו צורחת לים: "נועה, אמא עושה בושות".

ושרון אשל מחזקת אותה: "רוני, אמא עושה פדיחות".

עדי בצרחות: "נועה, אני אוהבת אותך", ומוסיפה: "זהו, פרקתי".

סמל הטבח

כשהג'יפ התקול מוחלף בטנדר טויוטה לבן, סמל לטבח, הן מציינות זאת וממשיכות הלאה. תיקי רוצה שגם צמרת תנהג, והיא מביאה לה כרית מהחדר במלון כדי להיטיב את ישיבתה. זה עובד. צמרת נוהגת.

הדלקת נרות בקרחת יער בשישי בערב מאתגרת אותן מחדש. הקשר לקדוש ברוך הוא הפך למסובך עד בלתי אפשרי. צמרת: "אני מבשלת, אבל אין קידוש, ואין חגים. אין כלום".

אילנה: "אני מודה לספיר, הבכורה שלי, שבשבוע הראשון שאלה 'אמא, מה נבשל בשבת?'. אמרתי לה 'חפיף'. היא אמרה לי, 'אם תעשי חפיף, כל החיים יהיה חפיף'. היא הקימה אותי".

צמרת: "האסון קרה כשבעלי הלך בשמחת תורה לבית הכנסת. ביום הכי קדוש. כשהוא הולך עכשיו אני שואלת אותו, 'על מה אתה הולך להגיד לו תודה - שלקחת לי את הילדה?'"

שרי: "אם אלוהים היה שם, הוא היה מזיז את הרובה".

תובנות

בסירת קאנו, שאותה משיטים שני מקומיים, בדרך למפלי פגסנחאן, אילנה משתפת את אדווה: "אני נשואה 45 שנה, אנחנו מאלה שישנים כפיות כל לילה. אהבה גדולה. מאז האסון הוא ספג אותי וספג, אבל זה עלה לו יותר מדי. דיברתי השבוע עם הצוות בפתיחות על רגשות ויחסים. פתאום הבנתי שקלקלתי מלא, ושאני מפחדת שיתפרק. אתמול דיברתי איתו לפני כניסת השבת והבטחתי לו שכשאני חוזרת אני עושה סוויץ', אני מתקנת".

הנהר שוצף בין שני הרים מלאי צמחייה טרופית ירוקה. בנקיקים קטנים המשיטים דוחפים את הקאנו ברגליים חשופות וחותרים נגד הזרם.

אילנה נזכרת: "שחף כתבה לי ברגעים האחרונים: 'תישארו משפחה מאוחדת, תמשיכו ותטיילו'. רק במסע הבנתי למה היא התכוונה, שהיא מאשרת לי להמשיך הלאה, ואני אעשה מאמצים בשבילה, עם כל הקושי".

לאחר כשעה של שיט הן עולות עם שאר האימהות על רפסודת עץ המפליגה לתוך המפלים השוצפים, ויוצאות נלהבות ומלאות אדרנלין. שירה קוראת לליאת שדה: "מיליונים אני מגייסת לך, שכל אמא שכולה תזכה לזה".

בערב הן מגיעות לבית השגריר, אילן פלוס, מתפנקות במטעמים ישראליים שהכינה אשתו, מגלות שהפיליפינים הצילו יהודים במלחמת העולם השנייה ותמכו בהקמת המדינה, ומשאירות על השידה למזכרת את תמונות הבנות.

חברות הצוות המקצועי, שיצאו למסע בהתנדבות, נפגשות בערב כדי לעבד את היום החולף וכדי לדייק את יום המחר. יפעת אומרת להן: "המעשה מוביל את הנשמה. כל מה שאני מאמינה ויודעת על טיפול וטראומה מתממש מול העיניים. אני לא זוכרת מתי צחקתי כל כך הרבה, ומצד שני הנשמה שלי נשרפת כל יום".

רכבת גבעות

מדריכה מקומית וחייכנית מקבלת את פניהן בנחיתה באי בוהול ומלמדת אותן מילה בפיליפינית, "מבוהיי", שמשמעה "תחיו טוב - לחיות פשוט". נשמע פשוט. הן מטפסות בגרם מדרגות תלול על אחת מ־1,300 גבעות השוקולד, תופעת טבע נדירה של גבעות בצורה ובצבע זהים, כדי להגיע לתצפית של 360 מעלות. למעלה תיקי מרגישה קרובה לאושר ומתחילה לבכות. תייר אמריקני מבחין בגילי המצלמת את סיגל עם הדגל של הבת שלה. "מה השלט אומר?" הוא שואל, וגילי מסבירה: "היא איבדה את הבת שלה".

"הבת שלה נפלה למטה?" מבטו נודד באימה אל המדרון ובודק את יציבות הגדר החלודה. צמרת מראה לו מדבקה של שיראל ומסבירה לו מה קרה לבת שלה, לבת של סיגל ולילדים של שאר האימהות.

מראה פניו של התייר משתנה. "שמי ג'ף, אני רוצה שתדעו שאני אזרח אמריקני מיוטה, וזה נורא מה שהם עשו באוקטובר. תנסו להשמיד את חמאס", הוא מספר בבקיאות את כל הניואנסים של המלחמה, תוך שהוא מצטלם עם הדגל של שיראל.

הקינוח של היום הוא ארוחה חגיגית על רפסודה תיירותית. אוכל טוב, ריקודים, ושוב - בכי גדול. מלצר פיליפיני רץ להביא לצמרת טישו לנגב את הדמעות. "מה חשבתי לעצמי?" היא ממררת בבכי בזרועותיה של ליאת שדה, "שאני אצליח להיעדר מהבית שבועיים?".

למחרת היא קופצת ראשונה לצלילה עם כרישים וצבי ים. צוחקת מהשייטים שלקחו אותה ללב ים ושחובשים מסכות המכסות את הפנים, כמו המחבלים, להגנה מהשמש. אילנית מפחדת לקפוץ למים - "קשה לי עם חוסר שליטה מאז 7 באוקטובר" - אבל שרון נימרי, שקפצה ראשונה, עוזרת לה בסבלנות.

שרון אשל מרימה ראש מהמים עם שנורקל בהתרגשות: "אני לא נכנסת לים כבר שנים מפחד מכרישים. זה מדהים. עכשיו צריך לראות דולפינים".

צמרת בתוך המים: "אני רוצה להראות לילדים שלי שהתגברתי, אני נלחמת בשבילם. הם גאים בי, במלחמה שלי".

סוף

12 יום של מסע. טיסות. המתנות. אתגרים. לכולן יש מדבקות, דגלים ושרשראות של הילדים שנפלו שאיתם הן מצטלמות בכל מקום. הן קעקעו מזכרת מהילדים על גופן ומרגישות שהן עושות את הטיול אחרי צבא שלהם. בכי. צחוק. שיחות על כולן. וכולם. הסיפורים רוצים להמשיך ולהיספר. כן, שיחות גם על פוליטיקה. ופורום תקווה. וועדת חקירה. והאם את הולכת לבית העלמין או נמנעת.

זוגיות ויחסים. דיון על עמותות שרוצות לעשות טוב, אבל לפעמים החיבוק שלהן מרגיש חיבוק דוב. לא, הן לא רוצות לעשות עוד ילד במקום הילד שמת. כמו שמסבירה פרידה: "ילד זה לא חלק חילוף".
חשבתי שיצאתי עם 20 אימהות, אבל בפועל ליוו אותן 20 ילדות וילדים שעודדו אותן ושלחו להן סימנים. כן, וגם הדולפינים הפתיעו אותן.

המסע השפיע על כולן. יש מי שהחליטה לחזור לעבודה, אחרת החליפה עבודה. יש מי שהחליטה לתקן את הקשר עם בן הזוג, אחרת התחילה להדליק נרות שבת או שלחה את הילדים למפגשים עם אחים שכולים.

הן יודעות שיהיה מאתגר לחזור לארץ, אבל הן יודעות שהן גם יכולות לצחוק.