בסוף, ממש לפני הפסגה של הר הקילימנג'רו בטנזניה, אחרי השבוע הקשה בחייו, בוריס כמעט איבד הכרה. החמצן שלו אזל. היו רגעים במסע המפרך שהוא חשב שהוא הולך למות. הוא נאבק בשלג, בגשם העז, בקור מקפיא ובבולדרים ענקיים, עם רגל אחת ופרוטזה בשנייה. לא נשבר, לא נכנס לכאב ולפציעות המדממות. בעזרת כוח רצון נדיר הוא התקדם עוד מטר, ועוד מטר, אפילו בזחילה. בכמה מקרים הוא כמעט נפל. חבריו ליחידת דובדבן חשו לעזרתו, ואף נשאו אותו על הכתפיים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבוריס שטונדה (28), לוחם עז נפש, שנפצע באורח אנוש במלחמה בעזה, ראה את המוות בעיניים. לאחר שחולץ מאזור הקרב בבית חאנון, הוא עבר 19 ניתוחים, חלקם מצילי חיים, ורגלו הימנית נקטעה מעל הברך. אבל את הרגע הזה, שבו נעמד זקוף בפסגת הסטלה פוינט, בגובה 5,765 מטר, כשהוא מניף דגל עם פניהם של ארבעה מחבריו שנהרגו באותו קרב, הוא לא ישכח לעולם. שם, הוא כבר צעק שהוא עשה את זה. שם הוא פרץ בבכי. "זה היה המסע הקשה בחיי", הוא מספר, רגעים לאחר שסיים את המסלול המפרך.
"סבלתי נורא. היו רגעים שקיללתי בקול את כל העולם, היו לי כאבי תופת ואני באמת לא מבין איך שרדתי את זה. זה היה יותר קשה מכל דבר שעשיתי בחיי. יותר מהמלחמה, מהפציעה שלי ומהשיקום. אני גאה בעצמי. הייתי נחוש להראות לכל הפצועים שלנו מהמלחמה, לכל הנכים והמוגבלים, שאין דבר בלתי אפשרי. שאנחנו יכולים לעשות באמת הכל. בשבילם באתי והייתי מוכן לעבור את התופת הגופנית והמנטלית הזאת - וגם להנציח את חבריי הנפש שלי לצוות שנהרגו לידי. אני מאושר שלא ויתרתי".
"אני, לוחם בדובדבן שמוצא את עצמו פתאום על מיטה בשערי צדק - פתאום אבא שלי עוזר לי להתקלח, ואני על כיסא גלגלים. המון שאלות עלו לי. איך אני אמצא זוגיות במצבי החדש? איך בכלל אלך ברחוב?. איך אנשים יסתכלו עליי? חיים חדשים נפלו עליי"
הקול שלו נסדק, נשבר כל כמה רגעים. "חשבתי שאני הולך למות במהלך המסע הזה. היו רגעים שאמרתי לחברים שלי שזהו, אני אשקע פה בשלג, בקור. הייתי מאוד קרוב למוות אחרי שנפצעתי וגם כאן חשבתי שאני הולך לסיים את חיי, אבל הפתעתי את עצמי. לא ידעתי שיש לי כאלה כוחות, וקיבלתי גם המון תמיכה ועזרה מהחברים שלי ליחידה ולמסע, ועשיתי את זה. התקשרתי לבת הזוג שלי אנה, וצרחתי 'אנה, הצלחתי! הצלחתי!'. אנה פרצה בבכי. גם אני. לא יכולתי לשלוט ברגשות שלי. ממש התפרקתי".
פיר המוות
ב-7 באוקטובר 2023 הוא בכלל היה בטיול ביפן. "עבדתי במשרד הביטחון ויצאתי לטייל , ובאותו יום הייתי בהר פוג'י, הגבוה ביותר ביפן. כששמעתי מה קורה בארץ, לא חשבתי פעמיים. שילמתי אלפי שקלים כדי להגיע לישראל הכי מהר שאפשר".
הוא עלה על מדים, הצטרף לפלס"ר של חטיבה 551 בגדוד המילואים 697, שם פגש את חבריו ליחידת דובדבן, בה שירת בסדיר. הם נכנסו לעזה מיד עם תחילת התמרון הקרקעי, פעלו שם במבצעים נועזים וחיסלו מחבלים רבים. פחות מחודש לאחר פרוץ המלחמה, בוריס נפצע בפעם הראשונה.
"זה היה ב-2 בנובמבר, בבית חנון", הוא משחזר. "באנו לקחת אספקה - מים, אוכל ותחמושת - ל-24 שעות, ופתאום הפילו עלינו רימון מרחפן. ניצלתי מהרימון ישירות כי חבר קרא לי וזזתי מהנקודה שהייתי בה, אבל חטפתי רסיס לעורף, כדורית מרימון מאולתר. לא הסכמתי להתפנות אף על פי שרבים מחבריי נאלצו לעשות זאת לאחר שנפצעו גם.
"כל יום החלפתי תחבושות והמשכתי להילחם. 13 לוחמים מהצוות שלי, כולל המפקד וארבעה חובשים שהיו איתנו, נפצעו ופונו. היינו 24, נשארנו 11. פתאום נאלצתי, כשאני פצוע בעצמי, לטפל בחברים שלי איתם נלחמתי, ישנתי ואכלתי. זה הרגע שקיבלתי את הכאפה בפעם הראשונה. הבנתי שהכל אמיתי. הכל קורה כאן ועכשיו".
הוא רק לא שיער עד כמה מהר הכל קורה. אחרי 8 ימים בלבד, בוריס וחבריו שהו במגנן בבית בתוך עזה. זה היה ביום שישי בצהריים. בוריס מספר שהכל היה רגוע. שזה היה יום אחרי שהצוות שלו השמיד מנהרה.
"זה קרה ב-10 בנובמבר", הוא מספר. ישבנו בתוך הבית בעזה, היינו שקטים, ידענו שיש לנו מנהרה נוספת להשמיד. התנדבתי ללכת, כלומר למצוא את המנהרה הזאת ולפוצץ אותה. המ"פ שלנו, משה לייטר ז"ל (בנו של יחיאל לייטר, שגריר ישראל בארצות הברית. ע"נ), אמר לי 'בוא תצטרף אלינו'.
"ידענו שהמנהרה צריכה להיות בתוך מסגד.
"הייתי משותק בחצי גוף, מלא באפידורל, נאנק מכאבים. כל התרופות הכי חזקות ומסממות שנתנו לי שם לא הועילו. הכל היה נפוח, מיליון צינורות, לא יכול לזוז, ופתאום כאבי פנטום נחתו עליי. עקצוצים. תחושת רגל ואין לי רגל. אפשר להשתגע"
"סרקנו את המסגד, ואז לייטר אמר שאולי המנהרה בכלל מתחת לבנייני מגורים ליד המסגד. נכנסנו לאחד הבניינים וראינו כבל שעולה למעלה ויורד למטה. עלינו איתו שם לדירה בקומה הראשונה, הרמנו מיטה וגילינו מצבור ענק של נשק. אר פי ג'י, נשק צלפים, מה לא.
"המשכנו עם הכבל לקומה שלישית. שם ראיתי בחלון מצלמת 360 שצופה החוצה על כל מה שקורה בחוץ. שברנו את המצלמה, כי הבנו שמישהו מבחוץ צופה בנו. חתכנו את הכבל מלמעלה וירדנו למטה לתוך פיר שהכבל הוביל אותנו אליו. היינו עשרה לוחמים. בכניסה לפיר היתה עוד מצלמה שמחבל שהיה במנהרה שלט עליה מרחוק. פוצצנו גם אותה.
"לייטר אמר לנו 'חבר'ה, שבת שלום, מצאנו את הפיר'. המחבלים הבינו שהמצלמות למעשה הפלילו אותם, והפעילו מטען ענק של 13 ק"ג חומר נפץ. משה לייטר, מתן מאיר, סרגיי שמרקין ויוסי הרשקוביץ, זיכרם לברכה, נהרגו. שישה נפצעו. 14 רגליים איבדנו בתקרית המטורפת הזאת.
"אני איבדתי המון דם, נפצעתי אנושות. למזלי הגדול, עומר קדם, חובש שלנו, פשוט לחץ לי עם האצבעות שלו על הנקודה המדממת שלי בעכוז, ולא הרפה במשך שעתיים שלמות. הוא עשה את זה מהשטח, בנסיעה בהאמר לקיבוץ ארז, במסוק, ועד לבית החולים שערי צדק בירושלים. הוא הציל לי את החיים".
הוא מחייך. זה האיש. כולו אומץ והשראה. "אני לא מצטער לרגע שלא הסכמתי להתפנות בפעם הראשונה שנפצעתי. אמנם היום הייתי עם שתי רגליים אבל אני שלם לגמרי שנשארתי להילחם עם החברים שלי".
בוריס הגיע לבית החולים כשהוא מעורפל הכרה. הרופאים עטו עליו. הוא מספר שפתחו לו את הבטן, כי היה לו קרע במעי. בנוסף, הוא סבל מפריקת כתף, וכל העצם ברגל ימין היתה נשברה לחלוטין. אי אפשר היה להציל ממנה כלום. כדי להציל את חייו, נאלצו הרופאים לכרות אותה מעל הברך. אחרי שהתעורר מהניתוח, הוא נכנס למצב של הלם. "זה היה שוק גדול עבורי", מספר בוריס. "הרגשתי בתוך חלום, והתעוררתי למציאות חדשה".
שיקום סיזיפי
אמו, אירנה, הייתה זו שבישרה לו על מצבו לאחר חמישה ימים שבהם היה מורדם עקב הניתוח המורכב. "כשהתעוררתי, ראיתי בחדר את אבא ואמא שלי, שסיפרה לי שקטעו לי את הרגל. ומיד הוסיפה: 'נשים לך פרוטזה, נהיה איתך, יהיה בסדר'.
"בכיתי. הו, כמה שבכיתי. במשך שעה וחצי לא הפסקתי לשאול אותם שאלות - 'מה קרה?' 'מה גרם לזה?' אחר כך באו מלא חברים מהצוות שלי, כולל המג"ד, שסיפרו לי מה התרחש, והתחלתי לעכל. התחלתי לבנות לעצמי את התמונה, מרגע הפיצוץ, הפינוי ועד לרגע שהתעוררתי בבית החולים".
הוא התקשה מאוד להירגע. "העולם שלי השתנה. אמרתי לד"ר אלון שוורץ, ראש מחלקת טראומה בבית החולים, 'רק תעשו הכל כדי להציל את הגדם, כדי שאוכל להלביש פרוטזה'. ידעתי שכבר לא אהיה אותו בוריס. אני, לוחם בדובדבן שלחם במחבלים, לוחם מילואים שמוצא את עצמי פתאום על מיטה בשערי צדק - פתאום אבא שלי עוזר לי להתקלח, ואני על כיסא גלגלים.
"איבדתי המון דם, נפצעתי אנושות. למזלי, עומר קדם, חובש שלנו, לחץ לי עם האצבעות על הנקודה המדממת שלי בעכוז, ולא הרפה במשך שעתיים שלמות. הוא עשה את זה מהשטח, בנסיעה בהאמר לקיבוץ ארז, ועד לבית החולים. הוא הציל לי את החיים"
"יש לי טראומה מהכיסא הזה. כל הגבריות, הדימוי העצמי - הכל התרסק לי. המון שאלות עלו לי. איך אני אמצא זוגיות במצבי החדש? איך אני בכלל אלך ברחוב?. איך אנשים יסתכלו עליי? חיים חדשים נפלו עליי".
אפשר בכלל להתכונן לדבר כזה?
"זה הביא אותי לנקודת קיצון שאף פעם לא דמיינתי בכלל שאהיה בה. פתאום, בגיל 27, אני סיעודי. פתאום חזרתי להיות כמו תינוק, תלוי בהורים שלי. הכל התהפך לי בחיים. בכיתי במשך שבוע-שבועיים, הייתי במשבר רציני. בלילות הראשונים בכלל לא יכולתי לישון. הייתי משותק בחצי גוף, מלא באפידורל, נאנק מכאבים. כל התרופות הכי חזקות ומסממות שנתנו לי שם לא הועילו.
"אני רואה שהכל נפוח, אני מחובר למיליון צינורות, לא יכול לזוז. ופתאום כאבי פנטום נוחתים עליי. עקצוצים. תחושת רגל ואין לי רגל. אפשר להשתגע מזה. וכל שלושה ימים עברתי עוד ניתוח. ועוד ניתוח. ואני סובל מכאבי תופת".
היו לך מחשבות כמו "למה זה קרה דווקא לי?"
"החיים לא פיירים. אחד חוטף סרטן, השני סכרת, אחרים עוברים תאונות דרכים. לי קרה מה שקרה. אחרי כמה שבועות אמרתי לעצמי 'די, צריך להתאפס'. ההורים שלי, החברים הקרובים שלי מאוד תמכו בי, והתחלתי להתרומם מהשבר הענק הזה".
בוריס שעט קדימה. הוא מספר שתמיד היה מאוד פעיל, חובב אמנויות לחימה וספורט, אוהב אתגרים. לאחר 68 ימי אשפוז, הוא השתחרר משערי צדק והסתער על השיקום בבית החולים תל השומר. "בהתחלה הייתי מאוד-מאוד חלש. לעבור לספה היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הייתי חייב לשבת 6-7 שעות ביום, לחזק את כל הגוף שלי, וגם ללמוד איך לעמוד על רגל אחת. לעצום עיניים, לא ליפול. קיפצתי ועשיתי המון תרגילים. עבודת שיקום סיזיפית ממש.
"רק אחרי חצי שנה קיבלתי את הפרוטזה, כי הגדם שלי היה במצב פשוט מזעזע. הגיע לארץ רופא פלסטי מיוחד, ד"ר ג'ייסן סוזר מבית החולים וולטר ריד, שזה בית חולים צבאי אמריקאי, והוא ניתח אותי בתל השומר. הייתי צריך ללמוד הכל מחדש. את כל התנועה, ההליכה. סבלתי מזיהומים חוזרים ונשנים, והציפו אותי באנטיביוטיקות. לא חוויה גדולה".
קיר האימים
עוד לפני הפציעה הוא חלם לכבוש את הקילימנג'רו שבטנזניה, ורתם לעניין את חבריו לצוות בדובדבן, שחר קלמר וזוהר כוכבי, ששירתו איתו גם במילואים, לחמו לצדו בקרבות הקשים בעזה, נפצעו באירוע בבית חאנון והתפנו לבית החולים, כשהוא עצמו, כאמור, נשאר בשטח.
"הם זרמו עם השיגעון שלי", הוא מספר. "אמנם שחר וזוהר נפצעו, אבל הם שלמים לגמרי. הקושי הגדול שלי היה למצוא חברת טיולים שמוציאה מסעות כאלה, שתיקח אחריות עליי, במצבי, עם פרוטזה וכל מה שכרוך בכך.
"איתרתי את חן שקד, הבעלים של חברת High Air Expeditions, שמוציא להר טיולים מודרכים. בהתחלה הוא הופתע ואמר שהוא לא יכול לקחת אחריות עליי כי מעולם לא היה לו מטפס כמוני בלי רגל. אמרתי לו 'בוא תעשה היסטוריה. אני אהיה הישראלי הראשון שיטפס את ההר הזה כשהוא קטוע מעל הברך'.
"בכיתי. הו, כמה שבכיתי. במשך שעה וחצי לא הפסקתי לשאול 'מה קרה?' 'מה גרם לזה?' כשבאו חברים מהצוות שלי וסיפרו מה התרחש, התחלתי לעכל, לבנות לעצמי את התמונה, מרגע הפיצוץ, הפינוי ועד לרגע שהתעוררתי בבית החולים"
"התחלנו לתכנן את זה ביחד. אני צריך, למשל, להטעין כל חמישה ימים את הפרוטזה שלי כי הברך שלי עכשיו חשמלית, אז הבאתי איתי פאנל סולארי. בנו לי קביים מיוחדים עם שפיץ בקצה שאפשר לתקוע בהר ולהתקדם. גם נעליים מיוחדות. עברנו בעיה-בעיה והתאמנו על הכל, ובסוף הוא הסכים להוציא אותנו יחד עם קבוצת מטפסים אחרים, ולבטח אותי".
הם יצאו למסע לפני שבועיים. "היום הראשון היה הכי קשה עבורי. חטפתי את הכאפה של החיים שלי. חשבתי שאני הולך לעבור עלייה מדורגת עם חצץ וקצת אבנים. נהיה מבול של גשם, מלא שורשים גבוהים בדרך, והיה צריך לטפס על בולדרים גבוהים, שכל אחד כזה זה ממש אקט שלם.
"נאלצתי לעצור ולתכנן טוב-טוב איך אני צולח את זה. נעזרתי הרבה בחברים שלי. ואז הגיע החושך.
והלכנו בחושך, והיום הזה לא נגמר! זה שבר אותי. 15 קילומטר, 13 שעות הליכה. לא ידעתי שיש לי כאלה קללות בארסנל שלי. כולם שמעו אותי מקלל בטירוף את כל העולם. "כשסיימנו סוף סוף ב-11 בלילה, הקמנו אוהלים בקמפ הראשון שלנו. ישבתי באוהל, שלג, גשם, 4 שכבות של בגדים טרמיים, ובכל זאת הקור נכנס לעצמות. כאבי תופת תקפו אותי. חשבתי לעצמי 'מה לעזאזל אני עושה פה?. למה הייתי צריך את השיגעון הזה? לא עדיף לנפוש בתאילנד? מה חשבתי לעצמי בדיוק?'.
"בלילה לא הצלחתי לישון מרוב האנדרנלין והכאבים ברגל, אבל קמתי ליום חדש והחלטתי שאני לא נשבר. זה לא יקרה. ביום הזה כבר התחלנו לתכנן כל מעבר של אבן או תוואי שטח כזה או אחר. מי עוזר לי, מי דוחף, מי מסייע וכיצד. זה היה מאוד לא פשוט. שחר, זוהר וחן לא משו ממני. הם באמת עזרו לי בהכל.
"סיימנו כל יום מאוד מאוחר, וזה לא ממש מותר כי זו יכולה להיות סכנת חיים. אתה פשוט יכול למעוד איפשהו במדרון, ליפול, ואיש לא ימצא אותך. ביום השלישי כבר עלינו לגובה של 4,600 מטר".
ועדיין, שום דבר לא הכין אותו ליום הרביעי, שהיה הקשוח ביותר. "הגענו ל'קיר ברנקו', קיר בגובה 300 מטר, שלקח לנו איזה חמש שעות לטפס. היה מבול, ואני, עם הפרוטזה, כל הזמן החלקתי. היא פשוט לא הצליחה לעמוד וכל הזמן הייתי צריך לייצב אותה. זה היה סיוט, סיוט! עד עכשיו אני לא קולט שצלחתי את קיר האימים הזה.
ביום החמישי, הוא כבר ממש התקשה לתפקד. "הייתי גמור. אני עם רגל אחת, הפרוטזה כבר לא יושבת טוב היו לי שפשופים וירד לי דם מהמפשעה. כל פעם הייתי מנקה את הדם, נושך שפתיים וממשיך. נלחמתי עם עצמי בטירוף. לא להישבר. לא עכשיו. 15 שעות של טיפוס ומה הלאה? חשבתי המון. על החברה שלי, על המשפחה, על הנכים, על הפצועים, על כל בעלי המוגבלות.
"רציתי להוכיח שהנכות ושהמגבלות של האנשים הפצועים הן לא מחלה ולא גנאי, ואין דבר כזה ללעוג על כך. הנה, אני, עם רגל אחת, עושה משהו שלכל אדם עם שתי רגליים קשה מאוד, ומוכיח שאין לי נכות, אין הגבלה. אלפים מבין נכי צה"ל יושבים בבית, לא יוצאים ממנו, וזה כואב לי. אני רוצה לשמש להם דוגמה והשראה איך אפשר לחיות, לצאת החוצה ולעשות הכל בכל מצב גופני".
ביום האחרון, בוריס מספר שהוא פשוט נתן את כל מה שעוד נשאר לו. הוא ידע שאין מצב שהגיע עד הלום ולא יגיע לפסגה. "היו קטעים ביום האחרון שעשיתי כבר בזחילה מרוב שהייתי גמור. גם החברים שלי היו מותשים, אבל הם לקחו אותי על הכתפיים כשהיה צריך. הרגשתי שאוזל לי החמצן.
"ידעתי שעוד קצת, עוד כמה מטרים אני שם. בשארית כוחותיי עשיתי את צעדיי האחרונים והגעתי לפסגת הסטלה פוינט. התרגשתי מאוד. ירדו לי דמעות והנפתי את הדגל עם ארבעת הלוחמים האמיצים שנהרגו. עמדתי באתגר הכי קשה שעשיתי בחיי".
עייף אך מרוצה
הוא גדל בעיר מריופול שבאוקראינה. בנם הבכור של אירנה (50) וניקולאי(47), ואח גדול לניקיטה (23). שני הוריו מהנדסים, המשפחה חיה ברווחה ולא היה חסר דבר בבית, אבל הסביבה שבה גדל היתה קשוחה למדי.
"בכיתי. הו, כמה שבכיתי. במשך שעה וחצי לא הפסקתי לשאול 'מה קרה?' 'מה גרם לזה?' כשבאו חברים מהצוות שלי וסיפרו מה התרחש, התחלתי לעכל, לבנות לעצמי את התמונה, מרגע הפיצוץ, הפינוי ועד לרגע שהתעוררתי בבית החולים"
"תמיד ידעתי שאני יהודי", הוא אומר. "לסבא שלי קראו יצחק. הייתי גאה בכך ומעולם לא החבאתי את זה. באוקראינה, אתה באמת יוצא לרחוב ולא מחבקים אותך ומנשקים אותך. בגיל עשר כבר הייתי הולך מכות עם הילדים בשכונה וחוזר הביתה עם פנסים ודמעות בעיניים. אמא שלי לא היתה מתרגשת מזה. חזרת עם פנס? אוקיי, תהיה גבר, תחזיר להם. אין ספק שזה חישל אותי מאוד".
כשהיה בן 12, לפני 16 שנה, הוריו החליטו לעלות לישראל ולהתאחד עם בני משפחתם שכבר עלו ארצה. בהתחלה הם גרו במעלות תרשיחא בגליל, ובהמשך עברו למושב חוסן, שם מתגוררים ההורים עד היום. "מגיל 14 כבר הייתי בפנימייה צבאית, והיה לי ברור שאני רוצה ללכת לשירות הכי קרבי שאפשר".
וכך היה. לפני תשע שנים וחצי, הוא התגייס ליחידת דובדבן. "לא פעם הייתי בסכנת חיים", הוא משתף. בקלקיליה, בקלנדיה, מעצרים של מחבלים באמצע הלילה בבתים שלהם, פעילות רבה מאוד ומגוונת".
אחרי השירות הצבאי, הוא עבד כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים במשרד הביטחון, ולפני שלוש שנים עם תחילת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, הוא הצטרף למשלחת של משרד החוץ לפולין כדי לסייע בחילוץ משפחתו ויהודים נוספים מאוקראינה.
"היינו בפולין וחצינו את הגבול לאוקראינה כדי לחלץ יהודים וישראלים שנתקעו שם. עשינו מבצע ענק. איתרתי נהג מונית ושילמתי לו כסף. תיאמנו הכל עם בני המשפחה שלי, מתי ואיפה הוא אוסף אותם ממריופול המופגזת. התפללתי שהכל יעבור בשלום. נהג המונית חילץ אותם לא לפני שבדרך ירו עליהם כהוגן".
יש לו אהבה, שהגיעה במקום הכי לא צפוי. "קוראים לה אנה קוזינץ, היא בת 27, ואני מכיר אותה כבר עשר שנים, עוד ממעלות תרשיחא. דיברנו מדי פעם, לא היה קליק, אבל אני מודה שהיא תמיד היתה לי בראש. כשהיא שמעה שנפצעתי, היא באה לבקר אותי בשערי צדק, ואז ובאה שוב, ושוב, והתחברנו. התאהבנו והפכנו להיות זוג.
"זה דבר מופלא עבורי. היא בחורה מדהימה. ואני חשבתי - היא הכירה אותי בריא ושלם, עכשיו אני בלי רגל, ואם זה לא מפריע לה והיא עדיין מעוניינת בי, למה שאני אשים מחיצה? למה שאמנע מאיתנו להיות ביחד? דיברנו על הכל. הוקסמתי ממנה. ואנחנו גרים יחד בצפון תל אביב, וממש טוב לנו".
לפני כמה ימים הוא חזר לארץ, שבור בכל הגוף אך מאושר - וברגע כתיבת שורות אלה הוא כבר באוסטרליה, מגייס כסף לארגון נכי צה"ל, בהתנדבות מלאה. "אני חייב לנוח קצת", נאנח גיבור ישראל, ושוב מחייך. "אני כבר חושב על היעד הבא שלי, על מה אני יכול לחלום, ואחר כך להגשים ולבצע. לא אתן לאף מגבלה לעצור אותי".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו