בסצנת הסיום של "הנוער" איתן קוניו צפה כבר עשרות פעמים בעבר. "אבל לראות אותה שוב היום זה קשוח", הוא אומר. "אני שומע את דוד נאנק, ומדמיין מה קורה לו שם, בשבי. הבכי שלו זה מה שהכי קשה לי בסצנת הסיום".
באותה הסצנה, ברחבת הכניסה לבניין בשכונה קשת היום שבה מתגוררים שני האחים, גיבורי הסרט, דוד קוניו לובש מדי צה"ל ואוחז בנשק ארוך. איתן, שמגלם את אחיו הצעיר, פוסע מולו במהירות, עד שהם מתנגשים זה בזה. בתחילה הם נאבקים כשהרובה ביניהם, עד שדוד מתרכך, נשבר בתוך החיבוק של איתן, ופורץ בבכי שמנפץ את הלב.
באותה סצנה כואבת, בסרט הביכורים הראשון של הבמאי והתסריטאי תום שובל, מסתיים גם סרטו החדש והמטלטל "מכתב לדוד", שיוקרן בשבוע הבא בפסטיבל ברלין. מכתב של במאי וחבר שפונה לגיבור האהוב והחסר של הסרט הקודם, ומקווה שגם הפעם המציאות תלך בעקבות התסריט, והסיוט יסתיים בחיבוק חזק של חבריו, האחים התאומים.
פעם הם היו מתרוצצים יחד יחפים ברחבי הקיבוץ. שני ילדים שהם אחד - ובכל אחד מהם שניים. שני חצאים של אותו לב. דוד ואיתן. בשבתות היו מתעוררים מוקדם בבוקר, מדליקים את הטלוויזיה מבלי להעיר את אמא סילביה ואת אבא לואיס, רצים לבית של סבתא, מכינים עם סבא שמואל חביתות בחדר האוכל, ואחרי הארוחה הולכים לשחק כדורגל עם חברים. נהנים מחופש של ילדות שאין בה מודעות של סוף.
דוד נולד ראשון, איתן הגיע לעולם חמש דקות אחריו. "כל דבר אצלם היה ביחד", מספרת אמם, סילביה קוניו. "אם אחד היה חולה והיה צריך אנטיביוטיקה, השני היה עם אותם סימפטומים, רק בלי האנטיביוטיקה". איתן מהנהן: "אם דוד היה נעלם לי לרגע מהעיניים, מייד הייתי דואג לו, מחפש ושואל איפה הוא נמצא. אח תאום זה כאילו חלק ממך. אי אפשר להסביר את זה".
הדבר הזה שאי אפשר להסביר, וגם אי אפשר לראות, מחזיק אותם תמיד מחוברים. גם עכשיו, כשדוד בשבי העזתי כבר 490 ימים ולילות, במעמקי המנהרות. "בכל פעם שאני חושב על דוד, אני מרגיש מחנק בגרון", אומר איתן בסרט, ומייד קולו משתנק, והיד מטפסת לנחם את הגרון. "גם עכשיו".
באותה תהום אימים, בנפרד מדוד, מוחזק בשבי גם אחיהם הצעיר אריאל, שנחטף עם זוגתו, ארבל יהוד. ברגעי השחרור המבעיתים של ארבל צפתה משפחת קוניו בלי אוויר. "לא נשמתי", אומרת סילביה, אחרי שפגשה השבוע בפעם הראשונה את ארבל במחלקת השבים במרכז הרפואי שיבא.
סילביה: "איך שארבל החזיקה בכוח את היד של המחבל, מהפחד שלה, זה היה נורא. ראיתי אותה והתמלאו לי הכוחות. עכשיו יש לי עוד פרטנרית למאבק על אריאל, וכמובן על דוד. התחבקנו חיבוק שאין לו סוף. חיבוק שלא נגמר"
"איך שארבל החזיקה בכוח את היד של המחבל, מהפחד שלה, זה היה נורא. כשראיתי אותה בבית החולים התמלאו לי הכוחות. עכשיו יש לי עוד פרטנרית למאבק על אריאל, וכמובן על דוד. התחבקנו חיבוק שאין לו סוף. חיבוק שלא נגמר. חזק־חזק".
את ארבל ומשפחתה, כמו גם את ירדן ביבס, שירי והבנים, היא מכירה מאז נולדו. את שירי חיבקה כבר בגיל חצי שנה, כשהיתה המטפלת שלה בבית התינוקות של ניר עוז. השמחה והתקווה שממלאות את ליבה אחרי שפגשה את ארבל וירדן, וגם את עופר קלדרון, מתפוגגות כשאנחנו מדברות על שירי ועל הבנים. אבל "התקווה נשארת אחרונה. לא מאבדים את התקווה", היא אומרת.
אריאל הוא בן הזקונים. הוא הצטרף למשפחה כשדוד ואיתן היו בני 7. אמנם פער הגילים גדול, אבל התאומים ולוקס, הבן הבכור, תמיד הגנו על אחיהם הקטן. "בארבל התאהבתי ביום שהיא נולדה", מספרת סילביה. "הם לא היו חברים בילדות, אבל היא תמיד אהבה אותו. חמש שנים הם ביחד, אבל הם סיפרו לי על הזוגיות שלהם רק שנתיים אחרי".
"אריאל, כמוני, הוא מאוד מופנם", אומר איתן. "מאוד דומה לי באופי. דוד ולוקס דומים אחד לשני מבחינת הכריזמה והאומץ לעשות דברים. הוא עוסק הרבה בספורט, מאוד אוהב כדורגל, וגם חתיך. מגיל צעיר הוא התעניין מאוד באסטרונומיה, וזה גם יצר את החיבור הטוב שלו עם ארבל".
במפגש עם ארבל סילביה קיוותה לשמוע מידע על אריאל, אבל למדה שהחוטפים החזיקו את בני הזוג שלוש שעות ביחד, לאחר מכן העבירו אותו לרכב אחר, ומאז היא לא ראתה אותו עוד. מאותו רגע היתה לבד, לגמרי לבד, אבל התמודדה וטיפלה בתינוק עזתי במשך כל התקופה. זה הציל אותה.
"טיסת הדמעות"
ב־7 באוקטובר הבמאי תום שובל היה בברלין וכתב סדרת מדע בדיוני בגרמנית. כשהדליק את הטלפון באותה שבת בצהריים, הוא נכנס להלם. "היתה הרגשה של אפוקליפסה", הוא משחזר. "התחלתי מייד לחפש טיסה. אמרתי 'אני לא יכול להישאר פה שנייה - וחייב לחזור הביתה'".
לטיסה ההיא הוא קרא "טיסת הדמעות". "אני פתאום קולט בכניסה לשדה התעופה אנשי מילואים שחוזרים להילחם וישראלים שחוזרים לארץ כדי לנחם קרובים בשבעה. כולם היו בחוסר ודאות. בחיים לא הייתי בכזאת טיסה. אתה מתחיל לפתח תרחישים בדמיון. זאת היתה תחושה של ציפייה בפחד מפני מה שנראה כשנרד מהמסוע.
"הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהבנתי שהיה טבח בעוטף, זה על דוד ואיתן, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי ליצור קשר כי פחדתי ממה שאשמע. רק כמה ימים אחרי שהגעתי, קיבלתי הודעה שדוד, משפחתו ואריאל נחטפו".
איתן: "אני לא אפרט, רק אומר שארבל וירדן חזקים ופיזית הם בסדר. עכשיו חייבים רק להמשיך הלאה. לא לעצור את ההסכם. החטופים עברו מספיק ואסור לעצור - חייבים להוציא אותם משם כמה שיותר מהר"
באירוניה אכזרית וכואבת, בעלילת סרט הביכורים של שובל, "הנוער", דוד ואיתן קוניו מגלמים את יקי ושאול, אחים שמחליטים לחטוף נערה בת עשירים עבור כופר, כדי להציל את המשפחה שנקלעת לקשיים כלכליים.
"זה סרט שנכתב בזמן המחאה החברתית ועסק בעיקר בפערים החברתיים שבתוכנו", מסביר שובל. "אני ואחי, דן, חווינו על בשרנו את המתח הכלכלי בבית. שנינו אוהבי קולנוע מגיל צעיר, ובלילות היינו בונים תסריטים".
כך נולדו האחים יקי ושאול, שבסרט הם לא תאומים. דוד משחק את האח הגדול, שמתגייס לצבא, חוזר בשבוע הראשון של הטירונות עם נשק, ואז מתקבלת ההחלטה לחטוף נערה. בזמן הזה, מבלי שהאחים יודעים, האב המובטל כבר מיואש ומחליט להיפרד מהעולם. החול בשעון אוזל ברקע.
באותה שבת שחורה סילביה ובעלה לואיס קוניו, אב המשפחה, היו נצורים בביתם שבניר עוז. בבית מולם התבצר לוקס, הבן הבכור. איתן, אשתו סתו ושתי בנותיהם היו באותו הזמן בביתם שבקיבוץ. אחרי רבע שעה של אזעקות רצופות, הם הבינו שמדובר באירוע לא רגיל. "רצתי להביא את הטלפונים, והתחלנו להתעדכן מה קורה", הוא מספר. "בשבע בבוקר כבר שמענו ירי נק"ל. פתאום הגיעה הודעה מכיתת הכוננות שזוהו שני מחבלים ליד המרפאה, וההוראה היתה לסגור חלונות, לנעול דלתות ולהישאר בשקט".
איתן נעל את הדלת הראשית, את הממ"ד ואת חלון הפלדה, והשניים המתינו. "הצעקות בערבית התקרבו, וגם הירי. התחילו פיצוצים והרגשנו את ההדף בתוך הממ"ד. שאלתי את סתו 'מה קורה פה? אני שומע רק ערבית'. ואז התחילו להגיע הודעות מחברי קיבוץ - 'הם אצלי בבית', 'בואו להוציא אותי'. אמרתי לסתו: 'תקשיבי, אנחנו נכבשים, זה בכל הקיבוץ'".
ב־8:28 התקבלה בקבוצה המשפחתית הודעה מאריאל - "נכנסנו לסרט אימה". זו היתה ההודעה האחרונה ממנו. רק לאחר כמה שבועות נודע למשפחה שהוא וזוגתו ארבל חטופים, וכמוהם דוד, אשתו שרון ושתי בנותיהם התאומות יולי ואמה, רק בנות 3.
גם אל הבית של איתן הם הגיעו. "ב־9:10 שמעתי אותם מפרקים את הדלת הראשית, מתקרבים לכיוון הממ"ד - ואני על הדלת, מחזיק את הידית. פתאום הרחתי בנזין. הסתכלתי על הרצפה וראיתי שפריצים של דלק. אמרתי לאשתי 'תתכופפי! הם שורפים את הבית'.
"התרחקתי מהדלת ושמעתי את הלהבות. התחיל להיכנס לממ"ד מלא עשן. אמרתי לאשתי 'תקשיבי, אנחנו לא יוצאים עכשיו - נחכה שהכל יירגע בחוץ ואז נצא, כי עכשיו הם חוטפים, הורגים, לא יודע מה הם עושים'. אשתי הסכימה איתי, ונשארנו".
במשך חמש שעות וחצי הבית של איתן וסתו בער. "העשן מילא את הממ"ד עד שהתחיל לכסות את כל החדר. התחלנו להשתעל, מלא נזלת, ליחה. אמרתי לה 'טוב, ננסה לפתוח קצת את החלון, נאוורר'. הורדתי את המזגן וניסיתי למצוא את הצנרת, שיהיה חור יציאה, אבל כבר התחלתי להתערפל, לאבד הכרה, להיות מטושטש".
באותם רגעים איתן שלח הודעה קולית לאמו. "תצילי אותי", אמר לה, וקולו נחנק. "שמעתי את הנכדות משתעלות ברקע, והתחלתי להתקשר לכל העולם - למשטרה, למד"א, לפיקוד העורף, לחברים", מתארת סילביה את הרגעים הנוראים.
"כשניסיתי להזעיק עזרה, בכל מקום אמרו לי 'הם אצלנו בבית, אני לא יכול לזוז'. ניסיתי לגשת לדלת, חשבתי שאולי אצליח להוציא את הבנות, הבית היה מלא להבות. הלכתי לחלון, אבל הוא היה לוהט ולא נפתח, התקבע למקום מרוב חום, הותך. עד היום אי אפשר לפתוח אותו", מספר איתן.
"התחלתי לאבד עשתונות, לא ידעתי מה לעשות. ראיתי את הבנות שלי נחנקות למוות, אשתי עוד רגע כבר לא היתה איתי. כל הזמן בדקתי אם הן זזות, אם הן מגיבות, ממצמצות. הן לא פתחו את העיניים. שמתי עליהן יד, להרגיש אם הן נושמות, אם יש דופק.
שובל: "הרבה פעמים יש מציאות שאתה לוקח לתסריט. כאן קרה משהו קצת הפוך - שדוד, שהיה חוטף בסרט 'הנוער', הפך לחטוף במציאות. ההשתקפויות האלה עניינו אותי - ודרך זה רציתי להשמיע את הזעקה של המשפחה"
"בשלב מסוים יובל הקטנה פרפרה לי. לא ידעתי מה לעשות. שוב אני מנסה לפתוח את הדלת, הבריח התרחב מהחום עד כדי כך שהוא נתקע. נלחמתי בדלת עד שהידית נשברה. התעלפתי והתעוררתי, התעלפתי והתעוררתי, מיליון פעם ככה. ותוך כדי, אחרי שעתיים בערך, אשתי ואני דיברנו בינינו והיא אומרת לי 'בוא ניפרד מהבנות'. זה הרגע הכי קשה שהיה לנו".
איתן נעצר. "שנייה, תמיד קשה לי לדבר על זה. אמרנו לבנות 'אנחנו אוהבים אתכן'. עשינו הכל, לא הצלחנו. נתנו חיבוק, נשיקה וזהו. נהיה שקט. שלחתי הודעה אחרונה: 'בואו להציל אותנו, כי אנחנו גמורים' - והתעלפתי".איתן התעורר מצלצול טלפון. ערן מכיתת הכוננות היה על הקו, עם תקווה - "בעוד עשר דקות אני אצלך".
איתן: "אני לא יודע איך עשיתי את זה: קמתי, הלכתי לבריח - והוא נפתח. התרסקתי עוד פעם על הרצפה. בשתיים ורבע שמעתי את הדלת נפתחת".
איתן, סתו והבנות חולצו אל הדשא. "כל הדרך היו גחלים על הרצפה. אני הלכתי יחף, בתחתונים, כי עוד בהתחלה נתתי לאשתי את המכנסיים שלי - רק שלא יאנסו אותה. ככה. אלה המחשבות שעולות לך כשאתה נצור בממ"ד ומסביב לבית מחבלים".
כשהם מועברים לחמ"ל, אחרי חצי שעה איתן התחיל להקיא. "משהו שחור יצא ממני, אני לא מבין מה אני מקיא, מה זה, זפת? אנחנו בחמ"ל, שוכבים שם עם בלון חמצן אחד לכולנו. בכל פעם מישהו אחר לוקח שלוק אוויר, ומגיעים פצועים, ואתה לא יודע מה קורה עם האחים שלך. הייתי גם גמור מהעשן. רק כשיצאתי מהבית, הגוף התחיל פתאום לקבל חמצן והתחלתי להרגיש את כל הכאבים. פתאום הכל שורף, העיניים, אתה לא יכול לפתוח אותן, וכל הזמן מעירים אותך כי אסור לך לישון".
דרך הקולנוע
בזמן שהם מתאוששים משאיפת העשן ומהפציעות, משפחת קוניו החלה להיאבק למען השבת החטופים. כמה ימים אחרי שתום חזר לישראל, סילביה כתבה לו הודעה וביקשה שינסה לעזור, לדבר על דוד ואריאל, שיישארו בתודעה התקשורתית.
שובל: "עשינו כמה כתבות על כך שדוד, שהיה שחקן בסרט שהוקרן בפסטיבל ברלין, נמכר להפצה וזכה בפרסים, חטוף עכשיו בעזה. תוך כדי אני שואל את עצמי מה עוד אני יכול לעשות כדי לעזור, אבל גם כדי להתבטא. הרגשתי חסר אונים. לא הצלחתי להשלים עם העובדה שהחיים נמשכים, בזמן שדוד ואריאל וכל כך הרבה אחרים עוד חטופים. הדרך שאני מכיר היא הקולנוע".
איתן: "ירדן הוא החבר הכי טוב שלי - אני כל כך שמח שהוא חזר. אבל שירי והבנים עדיין לא כאן. את יודעת, פגשתי את ירדן ואת ארבל, והרגשתי כמו שעד היום אנשים היו פוגשים אותי ואומרים לי: 'אני לא יודע מה לומר'"
בסרט התיעודי "מכתב לדוד" משתמש שובל בחומרים מהסרט הראשון. "הוא רווי אימג'ים של חטיפה", אומר שובל. "רציתי להשתמש בזה כדי לספר משהו על הכאן ועכשיו. רציתי לדבר על הפערים בין המציאות לקולנוע ועל איך שני העולמות נפגשים, לאו דווקא בסדר הטבעי.
"הרבה פעמים יש מציאות שאתה לוקח לתסריט. כאן קרה משהו קצת הפוך - דוד, שהיה חוטף בסרט, הפך לחטוף במציאות. ההשתקפויות האלה עניינו אותי - ודרך זה רציתי להשמיע את הזעקה של המשפחה. התחלתי לחפש חומרים והגעתי לחברת 'גרעין הפקות', שהפיקה את 'הנוער'. הם פתחו את הארכיון ומצאתי שם 80 קלטות שדוד ואיתן צילמו ברקע הכנת הסרט.
החומרים האלה, שלא נערכו, הפכו לאוצר. אני מסתכל על החומרים - פתאום שירי ביבס יוצאת, פתאום ירדן מגיע. את רואה את חיי המשפחה והקהילה בתקופה שאף אחד לא דמיין מה יקרה בעוד 12 שנים".
בין הצילומים שובל מצא סרטון שדוד צילם בפרדס כשהם קוטפים תפוזים, ופתאום דוד מתביית על שביל שיוצרים המטעים אל האופק, עושה זום־אין ואומר: "הנה האור בקצה המנהרה".
"ועכשיו המנהרה, בקונטקסט הנוכחי, הפכה להיות כמו נבואה כזאת", אומר שובל. "כמו אדם שמסתכל על גורלו. זה ריגש וצמרר אותי והבנתי שיש לי עוד שכבה לסיפור של הסרט".
בסרטונים ששילב שובל בסרט רואים את ההשתקפות של דוד ואיתן זה בזה. את המשפחה המאוחדת. "את החום, האינטימיות. הם בנו לעצמם קן מלא אהבה ולא הרגישו שהם יושבים על קצה של הר געש. אפילו שנפלו כבר אז טילים והיו סבבים, הביחד שלהם היה כל כך חזק - שזה ניצח את כל החרדות. זה היה מאוד מרגש לראות את זה".
בין הסרטונים וקטעי המכתב לדוד שתום מקריא, שרון מתארת בקולה את החטיפה האלימה שלה, של דוד ושל הבנות. מספרת כיצד אמה, התאומה של יולי, נעלמה באותם רגעים, עד שהיא ודוד היו משוכנעים שהיא איננה. עשרה ימים היתה מופרדת מהתאומה שלה ומהוריה, בשבי. ברקע, באחד הסרטונים הביתיים ששרדו את הטבח, נראות הבנות משחקות עם אביהן.
שובל: "הסרט 'מכתב לדוד' רווי אימג'ים של חטיפה. רציתי להשתמש בזה כדי לספר משהו על הכאן ועכשיו. רציתי לדבר על הפערים בין המציאות לקולנוע ועל איך שני העולמות נפגשים, לאו דווקא בסדר הטבעי"
אביהן, שנראה בדיוק כמו הדוד איתן, שעדיין לא חזר. ויש בתמונה הזאת תהום בלתי נראית. התהום שבלעה את הגיבור של הסרט, שאיננו. איתן לא מפסיק להרגיש את געגועי הפנטום לאחיו התאום ולאחיו הצעיר. בתקופה הראשונה אחרי הטבח בקושי הצליח לראות את עצמו בראי.
"בכל פעם שאני מסתכל במראה אני רואה אותו. את דוד. כשראיתי את הבנות התאומות שלו בפעמים הראשונות, זה היה מאוד קשה. הן רואות אותי ולא מפסיקות לבכות. אין לך איך להתמודד עם זה שאתה כל כך דומה לו. גם לשרון, גיסתי, היה מאוד קשה. יש לי מימיקות כמו של דוד לפעמים. בדרך שבה אני מביע עצבים, למשל, אני מזכיר אותו כל כך, ששרון לא עומדת בזה".
איתן, אולי יותר מכל אחד אחר, הוא זה שיכול להרגיש את דוד. להיכנס לעורו ולחוש את הפחד, הצער, הגעגועים השורפים. את הכאבים. "פגשתי בעלומים מישהו שאני לא מכיר", הוא מספר. "לא ידעתי עליו יותר מדי, הוא פשוט פנה אלי יום אחד ואמר לי: 'איתן, אני מאוד מבין לליבך'. שאלתי מה זאת אומרת, והוא סיפר לי שבזמן שלחם במלחמת יום הכיפורים, באחד הימים הוא הרגיש מאוד לא טוב. כאילו היה חולה. חש צמרמורות וכאבים בגוף. באותו הערב הודיעו לו שאחיו התאום נהרג במלחמה. אז לשאלתך, אם אני מרגיש את דוד - אני מעדיף לא להרגיש, כנראה".
דמעות של שמחה
השבוע התמלאו העיניים דמעות של שמחה, הקלה, התרגשות - וגם עצב ודאגה איומה. "לראות את ארבל חוזרת, זה היה מאוד מעורב", אומר איתן. "מצד אחד, יש שמחה מאוד גדולה על זה שהיא חזרה סוף־סוף, ואתה לא צריך לדאוג לשלומה יותר - היא בסדר והיא פה עם המשפחה שלה. מצד שני, אתה אומר, אבל מה עם דוד? ומה עם אריאל? ומה עם משפחת ביבס?
"ירדן, שחזר, הוא החבר הכי טוב שלי - אני כל כך שמח שהוא חזר. אבל שירי והבנים עדיין לא כאן, וחוסר הוודאות הוא הדבר הכי גרוע שיש. את יודעת, פגשתי את ירדן ואת ארבל אתמול, והרגשתי כמו שעד היום אנשים היו פוגשים אותי ואומרים לי: 'אני לא יודע מה לומר'.
איתן: "אין לי איך להתמודד עם זה שאני כל כך דומה לדוד. גם לשרון, גיסתי, היה מאוד קשה עם זה. יש לי לפעמים מימיקות כמו שלו. בדרך שבה אני מביע עצבים, למשל, אני מזכיר אותו כל כך, ששרון לא עומדת בזה"
"חשבתי לעצמי, הם הכי קרובים, ירדן הוא החבר הכי קרוב אלי, כמו אח שלי, ואני לא יודע מה להגיד לו. מה ואיך לשאול, מה מותר. אתה בורר מה לספר לו עכשיו ומה אחר כך, אתה מרגיש אי־נוחות שאתה לא יודע איך להתנהג עם בן אדם שגדלת איתו כל החיים. או עם ארבל, אתה פתאום לא יודע איך להתחיל שיחה".
ואיך הם מרגישים?
"אני לא אפרט, רק אומר שהם חזקים ופיזית הם בסדר. עכשיו חייבים רק להמשיך הלאה. לא לעצור את ההסכם. החטופים עברו מספיק ואסור לעצור - חייבים להוציא אותם משם כמה שיותר מהר".
שובל: "אני מסתכל על החומרים - פתאום שירי ביבס יוצאת, פתאום ירדן מגיע, את רואה את חיי המשפחה והקהילה בתקופה שאף אחד לא דמיין מה יקרה בעוד 12 שנים"
על הדרמות שמספקים המנהיגים בישראל עם חילופים בצוות המשא ומתן, ובוושינגטון עם תוכנית לפינוי־בינוי בעזה, איתן אומר: "אני חושב שבסופו של דבר, מי שמכריע את הכף לכאן או לכאן הוא רק הנשיא טראמפ. לא משנה מה ביבי יעשה פה, אם טראמפ יפעיל את כל כובד משקלו על ההסכם - הוא ייצא לפועל".
מה היית אומר לו, לו יכולת?
"הייתי מבקש ממנו: 'תפעיל את הקסמים שלך'. שירצה את שחרור כל החטופים יותר מכל דבר אחר, שזאת תהיה המטרה שלו. בלי שלבים ובלי מריחת זמן. Do your magic".
הסרט "מכתב לדוד" שהפיקו גרין פרודקשנס ישודר ב־HOT8, ב־HOTVOD וב־NEXT TV.
Noam.barkan@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו