כוח־העל שלנו: זאת הסיבה שאין בעולם כולו עוד עם כמונו

סלחו לי על המתקתקות הסכרינית, אבל אין עוד בעולם עם כזה. לא. בכל מרחבי הקיום האנושי, אי אפשר להצביע אפילו על מקרה אחד דומה שבו אוכלוסייה כה גדולה שמחה כך בשמחתם של אלמוניה.

אולי התרגלנו לספר לעצמנו שאנחנו עם קטנטן, אבל לא, 10 מיליון הוא כבר מספר מכובד שמדרג את ישראל במדרגה אחת מעל יוון, שלא לדבר על דנמרק או נורבגיה. ובכל זאת, למרות שגדלנו יפה, ברוך השם, זה עדיין מרגיש לנו קצת כמו משפחה, ואנחנו עדיין יודעים לנקוב בשמם של כל חטופה או חטוף, ולציין מי מנגנת בכינור ומי קיבלה הצעת נישואים בעודה בעזה, ומה היו המשפטים המצחיקים שעופר קלדרון הצליח להנפיק תוך כדי הדמעות והחיבוק.

היכולת של עם שלם – וכאמור, גם לא קטן – להזדהות כך, להרגיש שהלב מנתר החוצה מרוב התרגשות, ללקט כל פריט מידע ופשוט לרצות להצטרף לכל אחד ממעגלי החיבוקים המשפחתיים שראינו שוב ושוב, היא סוג של משאב טבע. וכן, כרגע בישראל מתחוללת מחלוקת עזה בדבר השאלה האם מדובר באוצר לאומי או באסון.

האם התכונה הזאת, שהיא לא רק רגשית אלא קיומית ממש, היא למעשה כוח־על ומקור אנרגיה שמפיחים באומה הישראלית את רוחה הייחודית ואת מרבית תכונותיה הטובות, או שמדובר בחולשה איומה, שמשפיעה בעיקר על אויבינו הערים לה ורואים בה דווקא את הנכס הלאומי שלהם.

ובקיצור, האם התכונה הזאת שלנו היא יועצת טובה או רעה? האם היא פוקחת את עינינו או מעוורת אותן, והאם מחובתנו להישאר נאמנים למצפן שהיא מכיילת או שמוטב לנו לזרוק את המצפן הזה לכל הרוחות? להשתנות, לגדל לב חדש, קשוח ומחוספס יותר. או לפחות להעמיד פנים שהשתנינו.

עמדתי שלי במחלוקת הזאת ידועה וברורה. יש מעט מאוד דילמות בחיים האלה שבהן הדברים ברורים לי כל כך. מלפפונים – במלח, וחלילה לא בחומץ. כוסברה – בעד, וכמה שיותר. פדיון שבויים – ערך נעלה, מחזק ולא מחליש. נגזרת של קדושת החיים. ולא פחות חשוב, עצם הדיבור על שינוי הנפש הישראלית הוא חסר שחר לחלוטין.

א' - כי זה לא כדאי. בזכות התכונה הזאת אנשים שולחים את ילדיהם להגן בחירוף נפש על ישראלים שהם לא מכירים, ומי האידיוט שיוותר על תכונת־העל שלו? וב' – כי זה בלתי אפשרי. היחס שלנו לחיי אדם והערבות המשפחתית בינינו הם לא אבן בנעל ולא כתם שיורד בכביסה. גם אילו היינו רוצים, לא היינו יכולים להיפטר מהם. רובנו לפחות לא.

העיתונאי ידידיה מאיר קונן לפני כשבוע באולפן ערוץ 14 על כך שלצערו יש כאן דת אחת שניצחה, והיא "דת החטופים". ולמרות שהדברים הללו העבירו צמרמורת קרה בגופי, בעיקר בשל מנגינתם הצורמת, אני דווקא יכול להסכים עם מה שעומד בבסיסם. אין דבר כזה "דת החטופים", כמובן. אין גם אוכלוסייה שההגדרה העצמית שלה היא "משפחות החטופים". אף אחד לא נולד להיחטף, ואיש לא ביקש לעצמו את התואר המפוקפק הזה.

אם יש כאן עניין דתי, אז זוהי "דת החיים", שעל פי כל הסקרים יותר מ־70% מהציבור הישראלי מאמין בה. אגב, אפשר לקרוא לה בשם הפשוט "יהדות", והעקרונות הבסיסיים שלה נותרו מרכזיים ומקודשים גם בדנ"א הלבבי של הגרסאות החילוניות שלה. בישראליות, למשל, היא הגיעה לשיאים שאני לא חושב שהיו קיימים ביהדות הגלותית.

מקדושת החיים היהודית נובעים כללים דוגמת "לא תעמוד על דם רעך", והעיקרון הצה"לי שלא משאירים פצועים בשטח. ממנה מתפרצת גם השמחה של השבועות האחרונים, עם שובם של עוד ועוד מבנותינו, אחינו ואחיותינו.

ספר בראשית מכיל בתוכו שלושה סיפורי חטופים – לוט, דינה, יוסף - שבלעדיהם אין דרך להבין את אבותינו או את עצמנו. סיפור־העל של עם ישראל, שאותו אנחנו קוראים בימים אלו בפרשות השבוע, הוא יציאת מצרים, שבה האל בכבודו ובעצמו פודה את שבויי עמו מבור תחתית, ואת המעשה הזה אנחנו זוכרים לו כלא פחות גדול מבריאת העולם.

בכל פעם שאנחנו עושים קידוש, אנחנו מכריזים שהשבת היא זכר למעשה בראשית כמו שהיא זכר ליציאת מצרים. הדבר הזה, שמתנגדי עסקה קוראים לו "דת החטופים", הוא בעצם היהדות. ובעיקר היהדות הישראלית.

בזמן האחרון אי אפשר לדבר על הנושא הזה בלי שמישהו יטרח לציין בנימוס שזה לגמרי לגיטימי להתנגד לעסקה. ואני מסכים. אבל אוי לדעה שכל מה שאפשר לומר לזכותה הוא שהיא לגיטימית.

אכן לגיטימי להתנגד. אבל כל מתנגד חייב לציין באיזו עסקה הוא כן תומך. כי מה שלא לגיטימי כלל וכלל הוא התפיסה שכל עוד אין עסקה טובה יותר הרי שאפשר לוותר על החטופים ולהשאיר אותם שם לגורלם. זאת דעה שחורגת אל מחוץ לשיח הלגיטימי. ומותר, אפילו מתחייב, לשאול ולברר מה עלול לקרות כתוצאה מקיום השלבים השונים בעסקה. אבל אסור לשכוח, ויש כאלה ששוכחים, לשאול גם כן מה עלול לקרות אם לא נקיים את העסקה ואם לא נחזיר את כולם, חלילה.

זה קורה כל הזמן מתחת לאף שלנו, ועדיין מצליח להדהים בכל פעם מחדש. משפחות חרדיות מגיעות לכנסת ומתלוננות שלא מקבלים את ילדיהן ללימודים, מכיוון שהם נולדו למשפחה ספרדית. הם בוכים וזועקים מול העוול ומתארים רשימות של תלמידים ישראלים, צעירות וצעירים שנולדו כאן, ושהחלק החשוב והגורלי ביותר בפרטים האישיים שלהם הוא האם הם ספרדים, או אשכנזים או חצי־חצי.

ויש כמובן מילות קוד ושפת סתרים, אבל הן לא מצליחות לטשטש את הגזענות הפשוטה שתכריע את רמת הלימודים שהם זכאים לה. ותמיד בשלב הזה של הוויכוח יקום הצד החרדי וינסה לומר משהו בסגנון "אבל אתם לא מבינים דבר אחד". אבל זאת שטות גמורה. אנחנו מבינים. יופי־יופי אנחנו מבינים, למרות שחלק מאיתנו נושאים כרומוזומים ספרדיים, רחמנא ליצלן.

ואפשר לשאול את החרדים הספרדים שלוחמים על זכויותיהם למה, למען השם, אתם רוצים בכלל לשלוח את ילדיכם למקומות חשוכים שכאלה? ואפשר לשאול מדוע עיריית ירושלים, שבראשה עומד יהודי ספרדי גאה, משתפת פעולה עם הקלקול העמוק הזה?

אבל יותר משתי השאלות האלה, נזעקת השאלה איך זה שאנחנו עדיין מוכנים לקרוא למערכת הזאת בשם "עולם התורה"? מה הקשר בכלל לתורה? חרדים נוהגים לבטל בבוז את כל מי שמעז להכניס רעיונות חדשים לבית המדרש שלו. אבל גם הם יודעים שהאובססיה העדתית שלהם לא קשורה לא למשה בן עמרם, לא להלל הזקן ולא לר' יוחנן בן זכאי. זהו רפורמיזם. ולא סתם, אלא רפורמיזם מכוער ומגונה. אז איך קרה שדווקא את המוסדות הללו, שמקדמים רעיונות מעוותים ופסולים, מדינת ישראל מוכנה לתעדף ולפנק בפטורים ובהקלות, ועוד בשם הדאגה לעתיד העם היהודי. אוי לנו אם זהו העתיד.