אם חלילה איחטף, זה מה שאני, אברי גלעד, מבקש שלא תיתנו תמורתי

תנועת הפרוגרס העולמית כמעט הצליחה לקחת לנו מהפה את הניצחון במלחמה הארורה הזאת, כשהכריחה אותנו לספק לאויבינו מזון ומשקה ודלק וקוויאר רוסי משובח ולהחזיק אותו בחיים בניגוד לכל הגיון. עסקת החטופים יכולה היתה להיות המסמר האחרון בארונו של הכישלון המוחלט, מה שהיה מחזיר אותנו בדיוק לנקודת ההתחלה, המתנה לסבב הבא.

אבל קרה פה משהו שהפתיע את כולם. את העזתים, את תומכיהם בעולם, את מדינות ערב וגם אותנו - ההרס המוחלט שגרמנו בצפון הרצועה, ההפיכה של כל עיירות הטרור לערימות פסולת בניין חסרות תועלת. לא יודע מי החליט על האסטרטגיה הזאת, ראש הממשלה, שר הביטחון היוצא, הרמטכ"ל או רוח הקודש, זה לא משנה. ברכות למחליטים, תודות למבצעים.

תודה לכל אנשי ההנדסה שפוצצו בית בית. תודה לכל מפעילי הדחפורים שגילפו את נוף עזה מחדש והפכו אותו לדגם של פני הירח. שיחקתם אותה בגדול. בזכותכם הצלנו משהו מכבודנו, ואולי, מוקדם לדעת, בסופו של עניין, עוד יהיה שימוש לכובע המטופש של הניצחון המוחלט.

לא היו השבוע מראות מרנינים יותר מאלה של העזתים השבים בחזרה דרומה, לאחר שעשו דרכם צפונה במטרה לשוב ולהתיישב לנו על הגדר. אלא שבהגיעם לא מצאו דבר, לא רחוב, לא בית ולא מבנה ציבורי. רק ערימות שיקח עשרות שנים לפנות. וכך, בלית ברירה, סבו על עקביהם וחזרו לערי המסכנות שלהם, שכונות האוהלים, מגורי הארעי שיעזרו לקבע בתודעתם את זה שיש שכר ועונש בעולם, ומי שמרים ידו על יהודים, ידוחפר.

כשאני כותב את המילים האלה מדינות ערב עדיין מצופפות שורות נגד יוזמת טראמפ ליישב מחדש את העזתים במצרים ובירדן. הן יודעות מה הן עושות, כי העזתים הם המתנה שאיש לא רוצה לקבל, ומי כמוהם מכירים את הסחורה הזאת. אבל לא תהיה ברירה. אין לבני אדם מה לחפש בתוך גלי ההריסות, וגם אם יוחלט לשקם את עזה, מה שאני מקווה שלא יקרה לעולם, הם יצטרכו לצאת לכמה שנים טובות.

ואז, כמו שקורה אצלנו, נמרח את הזמן בוועדות בינוי עירוניות, עד שיגיעו אישורים, תכניות, תב"ע חדשה, יעברו עשורים, וכשיתקבלו כל המסמכים הנדרשים להתחלת העבודות כבר יהיו להם חיים במקום אחר, ועוד חרוז בשרשרת הנכבות שאפשר למולל בין האצבעות ולהתבכיין עוד מאה שנה.

משלוח דחפורי ענק הגיע בימים האחרונים לישראל. בעוד התקשורת הולכת ונעלמת, התחום הזה פורח. שוקל לעבור להיות מפעיל דחפור. יקח אותי עד הפנסיה.

זביידי

זכריה שלנו חזר הביתה. אני מניח שהוא לא ממש התרשם מהאיום של "שר הביטחון" שלנו שאוי ואבוי מה יקרה לו אם ישוב לעסוק בטרור. בנאדם חייב עבודה, וזה מה שהוא יודע לעשות. במה יעבוד? שיפוצים? והתמונות של האיש הרע הזה חוזר אל החופש מטרידות מאד. הוא וכל שאר המשוחררים בעסקה האחרונה ובאלה שיבואו אחריה, אלא אם...

האם כבר למדנו את הלקח? האם הובן המסר? אסור לנו לאפסן אצלנו את הרוצחים הערבים. זאת פרקטיקה שחייבת להסתיים. קודם אנחנו משקיעים משאבי עתק בלתפוס אותם, אחר כך אנחנו צריכים לדאוג להם למזון ולהשכלה, ואחר כך הם משתחררים בעוד עסקה מופקרת תמורת חטופים שנחטפו כדי לשחרר אותם.

שחרורם גורם צער עמוק למשפחות קורבנותיהם, שעשויות לפגוש בהם ברחובות ירושלים עושים שופינג לחג, ואז, לקינוח הדיל המפוקפק הזה, חלקם חוזרים לטבוח בנו. מעגל כה חלמאי שלא ברור למה לא קם מישהו ואמר - די.

בעבר, הקריאה של מוות למחבלים נחשבה קריאה לאומנית אלימה שאין לה מקום בשיח המרכזי של החברה בישראל. אבל היום, אחרי 7 באוקטובר ותוך כדי יישום העסקאות לשחרור חטופינו, צריך לדבר על זה מחדש. מה הטעם לפסוק 20 מאסרי עולם מצטברים למחבל שיוצא אחרי עשר שנים לחגיגות במימון הרשות? בשביל מה אנחנו צריכים לספק להם תמריצים?

בעיני יש לשאוף שלא יהיו יותר בבתי הכלא בישראל מחבלים רוצחים. יש להגיע למצב שבו כל מחבל שהורשע ברצח, יוצא להורג מיידית. בלי שנים של ערעורים ומשיכות זמן. נתפסת־נשפטת־חוסלת. שבועיים מקסימום בין הפיגוע להוצאה להורג.

רק מי ילחץ על ההדק? לא נרצה שיהיו בינינו תליינים, אנשי כיתות יורים, אנשים שמתפרנסים חלילה מהרג. בטח שלא נרצה שיהיו מתנדבים שישושו למלא את התפקיד. אז בדיוק התפנו עכשיו כמה מערכות "רואה יורה" שלא הוכיחו את עצמן מי יודע מה בפלישה, אבל לתפקיד יותר סטטי אולי יצלחו, ואף ישודרגו ל"רואה־יורה־חופרת־קוברת־מודיעה למשפחה־מקימה אוהל אבלים".

בתור אחד שפעם הזדעזע מקריאות מוות למחבלים, אני יודע שטעיתי בענק. אני מאמין שכל החברה בישראל בשלה למהלך שינקה את בתי הכלא הענקיים מכל אדומי הידיים המאכלסים אותם. האם יש לנו דם לעשות את זה?

יפוי כח

באיחור ממש לא אופנתי, הלכתי השבוע לעורכת דין שמתמחה בענייני צוואות, ירושות, יפויי כח מתמשכים וכל מה שאדם אחראי שם במגירה כדי שבבוא היום ידעו מה לעשות איתו. הורשתי, חילקתי, ציוויתי, יפיתי כח. ביקשתי שלא ישאירו אותי בחיים בכוח. שאם זה נגמר, לפחות שייגמר יפה בלי טיפולים מיותרים שמאריכים חיים לחינם.

ואז חשבתי לי - בארץ הזאת, היקרה והאהובה אבל המסוכנת כל כך, ראוי שאדם גם יגלה דעתו בעניין שנהיה רלוונטי, ויהיה אף יותר בעתיד הקרוב, לאור העובדה שחינכנו את האויב שברגע שיש לו חטופים ביד, הוא יכול לקבל בחזרה את אדמתו תמורת "שבויי מלחמה".

חשבתי שנכון יהיה להגיד מה אני מבקש שיעשו או לא יעשו תמורת שחרורי. ומכיוון שהעורכדינית לא הסכימה לייצר עבורי מסמך כזה, אז אני מפרסם אותו כאן, ובבוא היום, אם יבוא, חפשו בערימת העיתונים הישנים ושלפו את הטקסט הזה.

אם חס ושלום אני נופל בידי חיות האדם של האויב כחטוף, אני, אברי גלעד, מבקש שלא לשלם עבורי יותר מערכי. אני אדם בן 62, מרבית חיי מאחורי, לא יקרה כלום אם זה יהיה הסוף. חייתי די. זה בסדר לשחרר אסיר או שניים, אם לא רצחו, אבל לא יותר מזה.

אבל מעבר לשחרור אסירים, אני דורש לא לחשוב אפילו על נסיגה כלשהי תמורתי, לא להרהר אפילו על ויתור על הישגיי מלחמה, על אספקת מזון או דלק לאויב תמורתי. בשום אופן. אני אדם אחד, ואני חושב שנכון למקרה שלי, ורק למקרה הזה, שלום הציבור חשוב יותר משלומי. אני מייפה את כוח הדרג הצבאי והפוליטי להחשיב אותי כמת, ולא לעשות דבר תמורת גופתי. אם יסתדר איכשהו להחזיר אותי, סבבה, אם לא, אני אתמודד. מה שיהרוג אותי בוודאות זאת ידיעה שתמורתי שולם מחיר מופקע שמסכן שלום אזרחים רבים בעתיד. לא תודה.

כמו כן אני דורש לא להפגין למען שחרורי בשום אופן. אני אדע שם בשבי שהיקרים לי חושבים עלי, זה יחזיק אותי בחיים כמה שיחזיק. בשום מקרה אין לנקוט אלימות, לא מילולית ולא פיזית במחאות לטובתי. אם רוצים להתכנס לתפילה משותפת, לשיר, להעלות זכרונות, בכיף, אבל לא להפוך אותי לגורם מפלג.

והכי חשוב - אין לשלוח חיילים למבצעים להשבתי. אין לסכן אף בחור צעיר תמורתי. חייו לפניו, שלי מאחוריי. אמתין בסבלנות שהאויב יוכרע ויוכנע וימסור אותי בחזרה מרצונו הבלתי חופשי, חי או מת.

ולא, אין כאן ביקורת על אף אחד. זה מתייחס רק אלי. מודה מראש על כיבוד רצוני. שבת שלום.

avrigilad@gmail.com