עם התפטרותו של השר איתמר בן גביר נזכרתי באיזו ועדת כנסת שביקרתי בה לפני כמה חודשים. היה שם רגע, ואין זה משנה אם בעיניי הרגע הזה היה מגוחך או מטריד. פשוט רגע.
ובכן, זאת היתה ישיבה סוערת. מסביב לשולחן ישבו יותר אורחים מאשר חברי כנסת. היו ביניהם בני משפחות של חטופים, עקורים מיישובי הצפון ועוד אזרחים כואבים, והם לא עלו לירושלים כדי לפצוח בשירי הלל, ולא נכנסו לחדר הוועדה במשכן כדי לחלק זרי דפנה ומדליות.
יו"ר אותה ועדה היה חבר מפלגתו של בן גביר, ובכל פעם שאחד האורחים הנסערים מסביב לשולחן הזכיר את שמו של השר לביטחון לאומי, הזעיף היו"ר את פניו עוד יותר מכרגיל ותבע את כבודו. "תגיד 'כבוד השר בן גביר'", אמר ח"כ צביקה פוגל, וחזר ואמר. ואני מניח שלא הייתי היחיד שתהה: האם כך נוצר כבוד בעולמנו? האם כל מה שצריך לעשות כדי לייחס כבוד למישהו זה פשוט לדפוק מספיק חזק בפטיש על דוכן היו"ר ולתבוע זאת בתקיפות ובזעף?
כדרכם של רגעים שקשה לקבוע אם הם קומיים או מקוממים, גם הרגע הזה העלה בי כמה הרהורים. וואלה, אמרתי לעצמי, אני זוכר ימים שבהם רוב הישראלים ידעו לכתוב נכון את הביטוי "לרחוש כבוד", בניגוד לתופעה העכשווית והלא יפה בכלל שבה ישראלים רבים מדי כותבים - גם בעיתונות - "לרכוש כבוד". מה לעשות, כבוד אינו מוצר מדף שאפשר לרכוש, ולכן גם אי אפשר לדרוש אותו. כבוד הוא משהו שרוחש. הוא עולה מלמטה. הוא נובע כאילו מאליו, כמו שאנשים טובים נראים בדרך כלל כאילו הם לא מתאמצים לעשות טוב.
הפזמון הנחמד של השיר ההוא על השר משה מונטיפיורי מסתיים במילים "וכל הכבוד לשר!", ואין שום חשש שמישהו דפק על השולחן של חיים חפר, ואולי אפילו השחיל איום מרומז, כדי שהוא יבחר דווקא במילים האלה. היה משהו בשר מונטיפיורי שגרם למילים "כל הכבוד לשר" להישמע אמינות.
ההרהור השני זרק אותי לזיכרון נעורים חזק. אני והחבר'ה, בלי חולצות, משחקים כדורגל אחר הצהריים במגרש פתוח. חצי מהחבר'ה הם תימנים, כמובן, כי ככה זה בקריית אונו של אותם ימים. ופתאום מישהו מזהה מרחוק את דמותו של הרב ערוסי. הוא הולך כהרגלו בצעד נמרץ ועם כמה ספרים בחיקו, והוא בכלל בצד השני של הרחוב. ואף שהוא רחוק, ואף שהוא בכלל לא שולח מבט לעברנו, כל החבר'ה התימנים מפסיקים את המשחק וממהרים ללבוש את החולצות שלהם.
זה רגע שנכחתי בו כמה פעמים, ובכל פעם מחדש קינאתי בחברים ההם, שאף אחד לא דרש מהם שום דבר, אבל משהו בתוכם ידע שהדבר הנכון לעשות באותו רגע הוא ללבוש את החולצה. ובכן, זהו כבוד. ומיותר לציין - אם שום דבר בהתנהלות שלך לא מעורר כבוד, אלף פטישים ואלף יושבי ראש לא יעלו ולא יורידו.
אין לי עניין לסכם את פעילותו של השר לביטחון הפנים (או ה"לאומי" - תוספת מגוחכת שהודבקה לתפקיד הזה, כאילו מדובר באחת הסופגניות המעוצבות של רולדין), אבל מי שמתרברב בכך שהוא "סיכל" עסקאות להצלת חיים ושחרור חטופינו, שלא יצפה לכבוד. א' - בגלל הבחירה האיומה במילה "סיכול". פעולה להצלת חיים אינה מחבל מבוקש, זה לא משהו ש"מסכלים" אותו. וב' - כי לפנינו שר שלא סיכל מעשה רצח אחד, לא טרפד תאונת דרכים אחת, לא בלם את שפיכות הדמים בחברה הערבית, ולמעשה לא הצליח להרתיע איש, חוץ מאשר את האזרח הישר, ועל מה הוא טופח לעצמו על האגו? על כך שאת הצלת החטופים הוא סיכל בהצלחה.
ובזה הוא מתרברב לנגד עיניהם הנדהמות וחשוכות השינה של בני משפחות. אותם בני משפחות, אגב, שבכל פעם שהעזו לומר שלדעתם עסקאות הוכשלו גם מצידה של ממשלת ישראל, מיהרו להאשים אותם בתמיכה בנרטיב של חמאס. כלומר, בבגידה. והנה, חבר ממשלה מודה שהדברים הם אמת. והנרטיב הוא בכלל לא חמאס, אלא ימין על־מלא.
חז"ל לימדו אותנו ש"איזהו מכובד, המכבד את הבריות", וזאת אמת יפה ופשוטה. ואכן, מי שאין בעולמו אלא פרובוקציות והטרלה, ומי שאפילו מקום קדוש כמו הר הבית, וסוגיות קדושות דוגמת חיי אדם, הם עבורו לא יותר מהזדמנות ליח"צ, שחץ וקידום אישי, יכול להיות שיצליח לגרוף כותרות, ולעיתים גם מנדטים. אבל כבוד? בשום מקום לא כתוב "בקש כבוד ורדפהו", ובשביל כבוד, כידוע, צריך לעבוד.
הדברים אמורים, אגב, גם בעניינו של השר עמיחי שיקלי, שאמר השבוע, בעקבות ביטול נסיעתו, מילים מדהימות: "מצער שבירת אירופה נעשתה למקום לא בטוח עבור יהודים וישראלים". אכן מצער, כבוד השר. רק שיש עוד מדינה שהפכה למקום לא בטוח עבור יהודים וישראלים. זה קרה במשמרת שלך, כבודו. ואתה עדיין מטיל את מלוא הצער על אחרים. ולא! זה לא מעורר כבוד.
רוצים להבין מה הוא כבוד? צפו שוב בנאום ההתפטרות של רא"ל הרצי הלוי. כך נראית אצילות נפש. כך נראית ישראל במיטבה. מלוא האחריות על המחדל. פיזור האחריות בכל הקשור להישגים. ראש מורכן כלפי בני עמך, ובעיקר אלו מהם שנפגעו ממחדליך. ראש זקוף ומורם כלפי האויב. אלף גידופים מטעם עלובי הנפש שסיננו "ברוך שפטרנו" לא יטשטשו את הפער העצום ששורר בין הרצי לבינם.
כתבתי כאן בשבוע שעבר על ההבדל הפשוט והעמוק בין מבט פנימה לבין מבט החוצה. בינתיים חלף שבוע שבו חטופות נוספות חזרו לזרועות האינסופיות של יקיריהן. אני מבקש מכל מי שחולק על דעתי (וזה לגמרי בסדר) להקשיב לשורדות השבי.
כולן חוזרות ואומרות כמה עידוד שאבו מכך שראו ושמעו את ההפגנות, את השלטים והקריאות בשמן. זה החיה את נפשן. ומעבר לכך, המאבק הבלתי פוסק של המשפחות הוא גם מה שהעניק לתצפיתניות המופלאות את תעצומות הנפש שאיתן עלו לבמה - שנבנתה לצורכי תעמולת חמאס - והפכו את המעמד לאירוע ניצחון ישראלי על פניהם של המרצחים, במה שעוד ייזכר כאחד הרגעים האיקוניים של המערכה הזאת.
לאור העובדות הללו, יש בדיוק שתי דרכים להתבונן במשמעות של המאבק הפומבי לשחרור החטופים. א' - זה בדיוק מה שחמאס רוצים. זה מעלה מחירים ומעודד אותם לחטוף עוד ישראלים בעתיד. מבט החוצה.
או ב' - זה מחזק את החטופות והחטופים שלנו. מחיה את נפשם ומעניק להם תעצומות נפש שחוזרות גם אלינו ומרוממות את רוחנו. מבט פנימה.
לבחירתכם.
בקטנה:
חיפשתי השבוע תחנת דלק למלא אוויר בצמיגים. בתחנה הראשונה נאמר לי שהמכונה מקולקלת. בשנייה אמרו שיש תקלת חשמל. בשלישית וברביעית משכו בכתפיים. יכול להיות שאני מפליג בדמיונות, אבל התחושה היא ששום שירות חינמי אינו מובן מאליו. כל תקלה יזומה היא מבוא לדרישת תשלום. זכרו: יום אחד אפשרנו לחברות התעופה לגבות תשלום על המזוודה, למחרת הן חייבו אותנו גם על הטרולי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו