מופקרים לנפשם: מכת ההתאבדויות בבתי החולים הפסיכיאטריים

ב־4 במאי 2021, בשעת לילה, התאשפז נ' בן ה־48, מרצונו, בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי כפר שאול בירושלים. הוא דיווח על "קושי בתפקוד, חוסר שינה, אי שקט, חרדות, בכי ומחשבות אובדניות". כמה שעות לאחר קליטתו בבית החולים, ציין הצוות הסיעודי במחלקה, בכתב, כי הוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה מאחר ש"הוא לא מפסיק לרעוד ולבכות, ורוצה להתאבד כי נמאס לו מהחיים" וש"(אמנם) אין לו תוכנית להתאבד, אבל הוא חוזר ואומר שהוא לא מסוגל יותר, וחייב טיפול חזק מהרגיל".

נ' תיאר בפני הצוות הפסיכיאטרי והסיעודי תחושות קשות של דיכאון וחרדה, אבל לפי רישומי הצוות, "שלל רצון למות למחרת אשפוזו". בשעה 12:51 נכתב בתיקו כי הוא "מתלונן על מחשבות טורדניות על מוות, ונראה חרדתי", ובשעה 17:00 צוין כי הוא נמצא בגינה שעל גג בית החולים, "מכונס ובוכה", ושבשיחה איתו הוא "הביע ייאוש שאינו רואה עתיד".

באותו ערב, למרות התכתובות הנ"ל, שלא הותירו מקום לספק, נ' נעלם. במשך שעות ארוכות חיפשו אותו אנשי המחלקה, וכשהתקשרו אליו גילו שהנייד שלו נשאר בחדר, בלעדיו. נ' נמצא רק למחרת בבוקר, בצמוד לבניין האשפוז, ללא רוח חיים.

במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה של כפר שאול היה מקובל עד אז שהמטופלים נשארים לבד, במשך שעות רבות, על גג הקומה השלישית בבניין האשפוז, שעוצב כגינה עם גדר ושימש חצר המחלקה. בתיעוד של מצלמות האבטחה במקום התגלה שבשעה 18:00 נ' היה לבד על הגג, ושעד לשעה 18:06 הוא הצליח לעלות על ספסל, להיאחז במנורה שעל הקיר, לטפס אל מעבר לגדר - ולקפוץ אל מותו.

והוא עלה על הגג

המקרה של נ' - אחד מבין מקרי התאבדות רבים מדי של מטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל שהתרחשו בשנים האחרונות, כפי שעולה מתחקיר "שישבת" - נבדק תחילה בוועדת בדיקה פנימית בבית החולים, שקיימו מנהל הרפואה האמבולטורית בבית החולים, ד"ר משה איסרלס, מנהל מחלקת הביטחון איציק קלימובסקי ומנהלת איכות, בטיחות וניהול סיכונים תניה ונדרינט.

על פי דוח הוועדה ממאי 2022, העובדה שגג המחלקה שימש חצר שבה שהו המטופלים מדי ערב עד לשעה 20:00, היא רק חלק קטן מהמחדל המזעזע. מתברר שבמחלקה המטופלים הורשו להחזיק חפצים בעייתיים כמו שרוכים, כבלי טלפון, חגורות ופחיות משקה.

לגבי המקרה הספציפי, נכתב שם כי "לא היו סימנים חד־משמעיים למסוכנות מיידית" וכי "מדובר במחלקה פתוחה, שבה המטופלים בה יכולים להסתובב ללא הגבלה בשטח בית החולים, גם ללא השגחה קבועה של איש צוות", וכי "גדר החצר הוגבהה לדרישתנו משמעותית, מעבר לסטנדרט שנקבע בתוכנית הבנייה המקורית". עוד מצוין שם כי אחות המחלקה "לא הרגישה שיש מסוכנות ברורה, וככל שהיתה סבורה שקיימת מסוכנות, היתה מתערבת מיידית ולא משאירה אותו לבד".

הוועדה לא הציגה בדוח כל מסקנה משמעותית על תפקוד המחלקה, הרופאים או הצוות הרפואי, הסתפקה רק בארבע המלצות טכניות וביורוקרטיות, והמליצה, למרבה התדהמה, "להמשיך את הנהוג מאז האירוע, היינו נוכחות מטופלים בגג רק בנוכחות איש צוות", מבלי לומר דבר על מי שהיה אחראי למדיניות הקודמת, שהתבררה כרשלנית וכמסוכנת.

"איך נותנים לאדם לעלות אל הקצה כשהוא עצמו חש על הקצה?" שאלה אחותו של נ' את חברי הוועדה, והוסיפה כי הטענה שבית החולים השקיע ב"גידור ה'חצר' מלמדת שבית החולים היה מודע לסיכון וניסה לצמצם אותו"

במכתבו של ד"ר גדי לובין, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש, הכולל את בתי החולים כפר שאול ואיתנים, אל עו"ד מיכאל אלנתן, שמייצג את משפחתו של נ׳, נכתב כי "העובדה שהמנוח נשאר לבד בחצר לא מהווה חריג ביחס למקובל", וכי "לא נכח איש צוות בזמן האירוע משום שלא היתה דרישה כזו, (שכן) מדובר באירוע התאבדות ראשון שהתרחש שם".

המשפחה, מצידה, לא הסתפקה בכך ודרשה באמצעות עו"ד אלנתן להקים ועדת בדיקה של משרד הבריאות, שתחקור באופן יסודי את הפרשה. אלנתן כתב על הבדיקה הפנימית בכפר שאול כי היא נערכה "בצורה מגמתית ורשלנית, וכי לא עולה ממנה רצון אמיתי להפיק לקחים".

נוסף על כך, הוא ציין כי "לא צריך להיות פסיכיאטר מומחה כדי להבין שאסור היה בתכלית האיסור, לנוכח הצטברות הצהרותיו של נ׳, להותיר אותו על הגג לא השגחה", וכי "השארת מטופלים על הגג ללא השגחה כלשהי היא רשלנות פושעת" ו"נוהג מוטרף של ממש".

ועדה כזאת אכן הוקמה, באיחור רב, בדצמבר 2023, ויצאה לדרך בראשות פרופ' צבי זמישלני, המנהל לשעבר של בית החולים הפסיכיאטרי גהה - אבל עד היום לא העבירה דוח ממצאים למשרד הבריאות. "איך נותנים לאדם פגוע נפש לעלות אל הקצה כשייתכן שהוא עצמו חש על הקצה?" שאלה אחותו של נ' את חברי הוועדה, והוסיפה כי הטענה של בית החולים, שלפיה הוא השקיע כסף רב בגידור ה"חצר", "מלמדת יותר מכל שבית החולים היה מודע לסיכון וניסה לצמצם אותו".

"אנו מכירים בעובדה כי מדובר בתקופה לא פשוטה עבור עם ישראל, כשהשכול הפך להיות מנת חלקן של משפחות רבות", המשיכה האחות. "דווקא בתקופה זו, כשמצבם הנפשי של צעירים רבים במדינת ישראל מעורער כל כך, אנו מרגישים שליחות ואף חובה לוודא שעשינו כל שאנו יכולים כדי אירוע נוראי כפי שאירע למשפחה שלנו לא יתרחש, חלילה וחס, לנפגעי נפש אחרים המגיעים לטיפול בבית חולים זה!

"אנו סמוכים ובטוחים כי חברי הוועדה, ששמעו ברוב קשב את טענותינו ויתייחסו במסקנותיהם לדרך שבה אפשר לתקן ולשפר את המערכת, באופן שבתי החולים יהוו סביבה בטוחה ונעימה לפגועי הנפש כמו גם מקום של ריפוי, ובוודאי לא מקום שבו פגועי הנפש עלולים להיות בסכנת מוות.

"לא ברור לנו מי נתן אישור לבנייה מהסוג הזה על גג בית החולים, וגם על כך לא קיבלנו מענה", טענה האחות. "קול דמיו של נ' היקר זועק לכולנו מהאדמה כדי שמחדל כזה כמו שקרה בכפר שאול לא יישנה יותר לעולם!"

בית החולים כפר שאול לא האריך בתגובה הרשמית למקרה הקשה, ומסר: "בחצר האמורה יש גדר גבוהה שמטרתה להוות חסם מפני פגיעה במתכוון או שלא, וחשוב לציין כי בית החולים מפיק לקחים מכל אירוע חריג".

גם משרד הבריאות בחר להגיב למקרה הקשה בלקוניות: "בימים אלה ועדת הבדיקה מסיימת את עבודתה ונמצאת בהליך כתיבת הדוח. כשיסוכמו הממצאים והמסקנות, הם יפורסמו למשפחה ולגורמים הרלוונטיים כמקובל ובהתאם להוראות הדין".

תופעה קטסטרופלית

ממצאי התחקיר הקשה לעיכול שלפניכם לא משאירים הרבה מקום לאופטימיות - במיוחד עבור מי שזקוק, או חלילה יזדקק, לטיפול נפשי בשלב כלשהו בחייו. מקרים דומים לזה של נ' בכפר שאול תועדו בעוד ארבעה מרכזים פסיכיאטריים ממשלתיים ברחבי הארץ - בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בנס ציונה, בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי מזור בעכו, בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי איתנים בירושלים, בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי לב השרון בפרדסיה, ובית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבאר שבע. למרבה הצער, היום כבר אפשר לתאר את המצב כתופעה קטסטרופלית.

כשהגיעו אמו ואחיו של ע' למחלקה, נמסרו להם חפציו האישיים, וכשגילו שרכבו חונה בכניסה, ביקשו לחפשו במתחם, ונענו בשלילה. למחרת נמצאה גופתו בתוך פח אשפה באזור, שאליו הזרים גז מבלון שגנב ממחלקה נטושה

מהתחקיר עולה קלות בלתי נסבלת, מקוממת, ביכולת של מטופלי נפש להתאבד דווקא בתוך המחלקות הפסיכיאטריות שאמורות להגן ולשמור על מי שנמצא במשבר נפשי קשה, ובמקרים רבים גם ניסה לשים קץ לחייו לפני האשפוז, או תוך כדי האשפוז, ולאחר מכן אף חזר ואמר שהוא מתכנן לעשות זאת שוב.

על פי נתונים של משרד הבריאות, מדי שנה מתרחשים בבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ בין 23 ל־40 ניסיונות התאבדות, שכתוצאה מהם נגרם נזק משמעותי למטופל, לרבות נכות קשה ובלתי הפיכה. בדיווח של המשרד נכתב כי בכל אחת מחמש השנים האחרונות, בין חמישה לשמונה ניסיונות כאלה צלחו - כלומר, המטופלים סיימו את חייהם - אבל פסיכיאטרים ומשפטנים בכירים טוענים שהמספרים גדולים בהרבה.

לדבריהם, בפועל יש מדי שנה מאות רבות של ניסיונות התאבדות בתוך בתי החולים הפסיכיאטריים, והפער בנתונים נובע מכך שחלקם לא הסתיימו במה שמשרד הבריאות מגדיר כ"נזק משמעותי", וברוב המקרים בתי החולים לא מדווחים כלל למשרד הבריאות על מקרים כאלה.

התחקיר חושף כי בניגוד להנחיות ולהוראות של משרד הבריאות, כמו גם להנחיות פנימיות של בתי החולים עצמם, בפועל אין במקרים רבים השגחה מספקת של הצוות הרפואי והסיעודי על המטופלים, גם כשמדובר באנשים שאושפזו לאחר ניסיונות התאבדות חוזרים.

ההסבר הקבוע של משרד הבריאות ושל בתי החולים הוא שקשה מאוד למנוע התאבדות מאנשים שנחושים להתאבד, אבל בתי המשפט כבר קבעו בפרשות כאלה כי המבחן של צוות בית החולים הוא אופי וטיב הפעולות שאותן הוא נקט כדי לנסות למנוע את ההתאבדויות. כעת מתברר שהמאמצים הללו דלים מאוד וחלקיים ביותר.

התחקיר מבוסס על שורה ארוכה של מסמכים ודוחות פנימיים של משרד הבריאות ובתי החולים, על תביעות רשלנות רפואית שהוגשו נגד משרד הבריאות ובתי החולים, ועל שיחות עם בני משפחה של מטופלים, עם פסיכיאטרים ועם עובדי סיעוד בבתי החולים הפסיכיאטריים.

על פי דוחות הבדיקה של בתי החולים, ברבים מהמקרים עולים חששות לטיוח ולבדיקה שטחית, סתמית, מגמתית ופחדנית של המקרה, שלא חושפת את האחראים למחדלים הטרגיים ולא מציגה לקחים במטרה להקטין את האפשרות שמקרים אלה יחזרו על עצמם.

מהתחקיר עולה עוד כי לעיתים קרובות נראה שמשרד הבריאות מגבה את בתי החולים בדרך החקירה השטחית והמטייחת, ובוחר שלא לחקור בעצמו את המקרים האלה ביסודיות ובאפקטיביות, כפי שמתיר לו החוק וכפי שהוא מחויב ציבורית ומוסרית כלפי משפחות המטופלים שהתאבדו.

"אני בסכנה"

אחת מהן היא משפחתו של ע', שהיה מטופל בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי איתנים בירושלים לפני יותר מעשור. על פי התביעה שהגישה המשפחה נגד משרד הבריאות במארס 2011, ב' אשפז את עצמו בבית החולים עקב החרפה במצבו הנפשי ולאחר ניסיון התאבדות בביתו באמצעות גז. במהלך אשפוזו הוא שיתף פעולה, טופל בתרופות, ולפי הדיווח בתיק הרפואי מצבו השתפר, אבל בקשתו ליציאה לחופשה מחוץ לבית החולים לא אושרה מטעמים שונים.

ובכל זאת, בשבת הוא יצא מהמחלקה ולא חזר אליה, ובמוצאי השבת נאמר לרעייתו ואם שני ילדיו שהוא בבחינת "נעדר". למחרת, כשהגיעו אמו ואחיו למחלקה, נמסרו להם חפציו האישיים, וכשגילו שרכבו עדיין חונה בכניסה, ביקשו לחפשו במתחם, אך הדבר נאסר עליהם. למחרת, בחיפוש נוסף, נמצאה גופתו בתוך פח אשפה במבנה נטוש בבית החולים, שאליו הזרים גז רעיל מבלון גז שגנב ממחלקה נטושה במתחם.

גם בפרשה זו הוקמה ועדת בדיקה פנימית בתביעה, וגם במקרה זה מסקנותיה היו שהטיפול בו היה "תקין וזהיר", ולא הועלתה ביקורת כלשהי אלא רק שורה של המלצות טכניות־פרקטיות, החל מצמצום השטחים הנטושים בבית החולים וכלה בהגברת התאורה במקומות החשוכים. וכן, גם במקרה זה משרד הבריאות קיבל את הבדיקה של בית החולים.

ד"ר רוית הללי, מנהלת מחלקה: "לא צריך פיקוח על נערה שנועלת את עצמה בשירותים, גם לפי הנוהל וגם לפי שיקול דעתי המקצועית". לשאלה אם נערה יכולה לשהות שעתיים במקלחת ולנעול את עצמה, היא השיבה בקצרה "כן"

התביעה של המשפחה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובכתב ההגנה מטעם משרד הבריאות נדחו כל טענותיה המשפחה - זאת, על סמך חוות הדעת של אותו פרופ' צבי זמישלני, שעומד בראש הוועדה שבודקת את הפרשה בבית החולים כפר שאול.

פרופ' זמישלני דחה בחוות דעתו את כל טענות המשפחה וכתב כי "לא היתה כל רשלנות בטיפול במנוחּ, שכן הוא התאבד בשטח בית החולים, בשאיפה של גז שהוכנס לתוך פח אשפה סגור, ונראה שמותו נגרם בתוך דקות, ושבית החולים ביצע את הפעולות הנכונות שיש לבצע כשחולה נעדר מאשפוז". התביעה הסתיימה בפשרה שבמסגרתה שילמו משרד הבריאות ובית החולים למשפחה פיצויים בסך כ־600 אלף שקלים.

המקרה של ש', שאושפזה לפני כמה שנים, בכפייה, בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי נס ציונה ("מרחבים") - מהמרכזים הוותיקים בישראל לטיפול בילדים ובנוער - לא פחות מטריד. לאחר חמישה חודשי אשפוז, היא חנקה עצמה למוות בחדר השירותים במחלקה - אירוע טרגי שנחשב במשרד הבריאות לאחד החמורים ביותר שתועדו כאן אי פעם.

ל"שישבת" נודע כי בזמן אשפוזה תועדו בתיקה הרפואי כ־20 ניסיונות התאבדות, שחלקם הגדול נעשו בחדר המקלחת במחלקה. בנתיחת הגופה גם עלו חשדות שחלק מניסיונות הפגיעה העצמית לא תועדו כלל, או אפילו לא התגלו על ידי צוות המחלקה. שאלות רבות וקשות מעלה העובדה שלמרות מצבה השברירי במיוחד היא לא הושמה בהשגחה צמודה של איש צוות במחלקה, שהיתה יכולה למנוע את התאבדותה.

עוד התגלה כי הנערה עצמה אמרה לוועדה הפסיכיאטרית במשרד הבריאות, שדנה באשפוזה הכפוי: "אני חושבת שאני בסכנה כי אף אחד לא שומר עלי עכשיו. הם מראים כאילו זה מקום הכי בטוח, אבל זה לא, אני חיה שם".

בתיקה הרפואי ציין הצוות, כחודש לפני התאבדותה, כי היא "מדווחת על מחשבות אובדניות ועל רצון לפגוע בעצמה", "חושבת על המוות ועל כך שאפילו מצב של צמח יותר טוב מהמצב שבו היא נמצאת" ו"יש לה מחשבות אובדניות עם תוכנית לקשירת שרוך סביב צווארה או ריצה לכביש". כעשרה ימים לפני התאבדותה, ציין אחד הרופאים במחלקה כי "היא לא יכולה יותר, רוצה למות ויש לה דחפים חזקים לפגיעה עצמית".

עוד עולה מהתחקיר כי הוריה של הנערה חזרו והתריעו פעמים רבות מאוד בפני הצוות במחלקה על ההשגחה הרופפת והלקויה אחר מצבה גם לאחר שכבר התגלו ניסיונותיה לפגוע בעצמה, וכי בחקירת המשטרה בפרשה העידה ד"ר רוית הללי, מנהלת המחלקה, כי "כשהמטופלות נכנסות להתקלח, זה מקובל שהן נועלות את הדלת ומתקלחות לבד, כדי שילדים אחרים לא ייכנסו, ורק לכוח העזר יש מפתח מבחוץ".

ד"ר הללי העידה עוד כי "לא צריך להיות פיקוח על נערה שנועלת את עצמה בשירותים, גם לפי הנוהל וגם לפי שיקול דעתי המקצועית־קלינית", ולשאלה אם נערה יכולה לשהות עד שעתיים במקלחת ולנעול את עצמה שם, היא השיבה בקצרה "כן".

לדברי משפחתה של ד', "לפי כל היגיון היה על הצוות לקחת ממנה את הסדין, ובכל זאת הוא היה סביב צווארה במשך כל זמן אשפוזה, והיא הורשתה לצאת לחצר ללא השגחה". באותו ערב היא נמצאה מתה, כשהסדין מלופף סביב צווארה

מבית החולים בנס ציונה נמסר בתגובה: "בית החולים משתתף בצערה של המשפחה. בהתאם להערכה הפסיכיאטרית, ההחלטה למימוש השהות מחוץ למחלקה הסגורה היא קלינית, והספרות העולמית מצביעה על חשיפה למרחבים כבעלת תרומה לטיפול".

סדין אדום

באוקטובר 2018 אושפזה בכפייה ד', בת 35, בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי מזור בעכו. על פי תביעת הרשלנות הרפואית שהגישה משפחתה ביוני 2024 נגד משרד הבריאות, זמן קצר לאחר אשפוזה היא ביצעה ניסיון אובדני באמצעות סדין שהיה כרוך סביב צווארה, ונכנסה לסטטוס של הסתכלות מיוחדת עקב הסיכון של גרימת נזק לעצמה.

לדברי המשפחה, "לפי כל היגיון רפואי וסיעודי היה על הצוות לקחת ממנה את הסדין, ולא רק שהדברים לא נעשו, אלא שהצוות אפשר למנוחה להסתובב איתו סביב צווארה במשך כל זמן אשפוזה, ולצאת לחצר ללא השגחה". באותו ערב היא אכן יצאה לעשן בחצר המחלקה, וכעשר דקות לאחר מכן אחות המחלקה מצאה אותה עם סדין מלופף סביב צווארה. מותה נקבע על ידי צוות טיפול נמרץ כשעה לאחר מכן.

גם מקרה זה נבדק בוועדת בדיקה פנימית בבית החולים בראשותו של ד"ר סארה עראף, מנהל מחלקה בבית החולים, יחד עם הפסיכיאטר ד"ר מיכאל קוזל, אחראית בטיחות הטיפול בבית החולים קרן שחר והאח הבכיר מוטי יעקב. דוח הוועדה, שהוגש במארס 2019 למנהלת בית החולים (דאז) פרופ׳ אילנה קרמר, קבע כי "אירוע טרגי זה לא היה ניתן לצפות מראש ולא היה ניתן למנוע". ההמלצות היו רק בקשר לעיכוב של האמבולנס בשער בית החולים ולצורך לשפר את התאורה בחצר בית החולים.

"בית החולים ניסה לטייח ולהסתיר את השתלשלות העניינים המלאה מהוריה של המנוחה וממשרד הבריאות", נטען בכתב התביעה שהגישה המשפחה. "מותה המיותר נגרם משרשרת כשלים חמורים של צוות בית החולים, שלא מנע את התאבדותה בתוך כותלי המחלקה הסגורה, לשם הובאה כמה שעות קודם על מנת להגן עליה, ולאחר שכבר ביצעה ניסיון אובדני בתוך כותלי המחלקה בשעות אחר הצהריים, באותה דרך של כריכת סדין סביב צווארה".

התביעה מתבססת על חוות דעתו של פרופ׳ צחי בן ציון, שכיהן בשורה של תפקידים בכירים בתחום הפסיכיאטרי והיום משמש הפסיכיאטר הראשי של מחוז דרום בקופת חולים כללית. "התאבדות של מטופל היא תמיד אסון גדול, קל וחומר כשהדבר מבוצע בין כותלי בית חולים פסיכיאטרי, שאמור לשמור על המטופל ולמנוע ממנו פגיעה בעצמו או באחרים", הוא כתב.

"המניעה נסמכת על שלילת אמצעים שבאמצעותם המטופל עלול לפגוע בעצמו, וכך נמנע מהמטופלים להחזיק ברשותם כלי נשק וכלים חדים. אני מסכים אם אמה של המנוחה כי הותרת הסדין על צווארה הוא מעשה שגוי ובלתי מקובל. הערכת הסיכון האובדני לא בוצעה כיאות, והשמירה עליה היתה צריכה להיות צמודה. היה צריך להוריד ממנה את הסדין, גם אם הדבר היה כרוך בהתנגדות".

מה אמרו במשרד הבריאות על החקירה הפנימית של הפרשה? ד"ר בועז לב, נציב תלונות הציבור למקצועות הרפואיים, כתב לעו"ד ירון מויאל, שמייצג את המשפחה: "לא סברנו שיש מקום להמשך טיפול משמעתי בנסיבות פטירתה".

בית החולים מזור מסר כי הוא "משתתף בצער המשפחה ויגיב כמקובל לבית המשפט". "המקרה מדגים היטב איך אדם שמגיע לאשפוז פסיכיאטרי בשל חשש אובדני מצליח, בקלות רבה, ליטול את חייו בין כותלי המחלקה", אומר עו"ד מויאל. "אנחנו נדהמים לגלות בכל פעם מחדש שהמערכת מטייחת ומגינה על עצמה. לכן, המקרים האלה חוזרים שוב ושוב בדפוסים דומים".

"ננקטו צעדים סבירים"

בפרשה מזעזעת נוספת מעלה בתה של מטופלת טענות קשות נגד בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי לב השרון בפרדסיה, לאחר שבמארס 2023 אמה בת ה־59 התאבדה בתא השירותים במחלקה הסגורה באמצעות כבל של מטען נייד.

מהתביעה שהגישה הבת בדצמבר 2024 לבית משפט השלום בנתניה, עולה כי המנוחה שמה קץ לחייה לאחר שורה של ניסיונות התאבדות שלא צלחו. "היא נטלה את חייה במקום שבו היתה אמורה להיות הכי מוגנת - מחלקה סגורה של בית חולים לבריאות הנפש", נאמר בתביעה.

"בית החולים והצוות הרפואי התרשלו בהערכה שגויה של הסיכון האובדני הגבוה ביותר, וביצירת סביבה בטוחה באופן מינימלי על מנת למנוע התאבדות בתוך המחלקה - וזאת תוך הפרה בוטה של המלצות והנחיות ברורות". לתביעה, שהוגשה על ידי עו"ד אלעד ג'ובני, טרם הוגש כתב הגנה.

תביעה בפרשה דומה הגישה באוקטובר 2014 בתה של מטופלת, באמצעות עו"ד שי פויירינג, לבית משפט השלום בתל אביב נגד משרד הבריאות ובית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבאר שבע. בתביעה טענה בתה של המטופלת שאף על פי שהאם סבלה מדיכאון פסיכוטי, היא לא קיבלה טיפול תרופתי ואושפזה במחלקה פתוחה, שם ניסתה תחילה להתאבד באמצעות סדין שכרכה סביב צווארה, אבל הרופאים במחלקה קיבלו את דבריה שזה היה "סתם", לא הורו על השגחה צמודה, וכעבור יומיים היא התאבדה במחלקה בדיוק באותו האופן.

בכתב ההגנה נדחו, כרגיל, טענות התביעה. חוות הדעת שהוגשה לבית המשפט להגנה על משרד הבריאות ובית החולים היתה של פרופ׳ חיליק לבקוביץ, היום המנהל של המרכז הרפואי הכולל את בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים באר יעקב ונס ציונה.

עו"ד שרון פרימור: "מטופלים מפתחים שם תחושות של בוז עצמי וחוסר אונים. בגדיהם נלקחים, הם תחת משטר של פקודות, ורצונם לא נחשב. חובה עלינו, כחברה, להושיט להם עזרה, תוך הבנה שאשפוז הוא לעיתים חלק מהבעיה"

פרופ׳ לבקוביץ כתב לבית המשפט כי "התאבדותה של המטופלת אירעה חרף טיפול רפואי נאות ואף מעל הסביר, והצוות הרפואי נקט בצעדים הסבירים והמתבקשים לאחר אותו מעשה, שניתן היה לפרשו כניסיון לאובדנות". בהמשך כתב כי "במטופלים פסיכיאטריים, על אף נקיטת האמצעים הנדרשים, לא תמיד ניתן למנוע אובדנות, והתוצאה במקרה זה אין בה כדי להעיד על רבב בהתנהלות הצוות".

מבית החולים בבאר שבע נמסר: ״ועדה של משרד הבריאות קבעה במקרה זה כי לא נמצאו ליקויים משמעותיים בטיפול הרפואי״. במילים אחרות, למשפחות המטופלים יש סיבה רצינית לדאגה. לא באמת שומרים על היקירים שלהן באלף עיניים. במקרים רבים, אין שם אפילו זוג עיניים אחד.

"אשפוז פסיכיאטרי, ובמיוחד אשפוז בכפייה, נתפס כצעד חיוני למניעת אובדנות", מסבירה עו"ד שרון פרימור, בעלת משרד עורכי דין המתמחה בהגנה על זכויות אנשים עם מוגבלויות, ממובילות המאבק להפסקת הקשירות בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל.

"המחשבה היא שאובדן החירות והפגיעה בזכויות הם מחיר שנכון לשלם למען ערך הצלת החיים, אבל באופן פרדוקסלי מחקרים מהעולם מראים שדווקא נעילת האדם במחלקה סגורה, הגבלת התנועה הקיצונית והאובדן המוחלט של האוטונומיה - מובילים פעמים רבות להחמרה נפשית וכתוצאה מכך לתופעה שמתוארת כ'אובדנות נרכשת'.

"מחקרים מראים שכתוצאה מעצם הנעילה במחלקות סגורות ומהכפייה הטוטאלית, הם יפתחו תסמינים של חוסר תקווה, חוסר אונים ודיכאון קליני, שעלולים להוביל לאובדן הרצון לחיות. הם מפתחים במהלך האשפוז תחושות של בוז עצמי וחוסר אונים. בגדיהם נלקחים מהם, הם מוצאים את עצמם תחת משטר של פקודות והוראות, והרצון שלהם לא נחשב. חובה עלינו כחברה להושיט עזרה מקצועית ורפואית לאנשים שנמצאים על סף אובדנות, תוך הבנה שאשפוז סגור הוא לעיתים חלק מהבעיה ולא הפתרון".

עו"ד אדמית רוזנצויט: "הורים בטוחים שזה המקום המוגן ביותר עבור ילדיהם, אבל המציאות אפורה והאובדנות בתוך המחלקות נשמרת בסוד. אין כל רצון בבתי החולים לחשוף את התופעה, שמסתכמת באובדן של חיים רבים"

"התמונה קשה בהרבה ממה שהציבור יכול אפילו לדמיין", קובעת עו"ד אדמית רוזנצויט, שמייצגת מטופלי נפש באשפוז כפוי זה 20 שנה. "אני נחשפת להרבה מאוד מקרים מחרידים של התאבדויות, אפילו בחודש אחד. מחלקות בתי החולים הפסיכיאטריים לרוב לא מותאמות לחולים אובדניים, כשהבידוד והקשירה במחלקות הסגורות רק מגבירים אצל המטופל את הלחץ להתאבד".

עו"ד רוזנצויט מספרת על לקוח שלה, אב לחמישה ילדים, שאושפז לראשונה בחייו בבית חולים פסיכיאטרי והוכנס לבידוד למשך חודשים ארוכים. "באחת הפעמים, כשמנקה נכנסה לחדר, החולה הועבר לפינה מבודדת, ושם, כעבור שעה, נמצא מת לאחר שביצע מעשה אובדני.

"הורים שמביאים בן או בת אובדניים לטיפול בבית החולים בטוחים שזה המקום המוגן ביותר עבורם, אבל המציאות אפורה מאוד ואין חשיפה של המקרים לציבור, אפילו לגבי מספר המקרים בשנה. האובדנות העצומה בתוך המחלקות הפסיכיאטריות נשמרת בסוד. לא מדברים על זה, ואין כל רצון בבתי החולים לחשוף את התופעה, שמסתכמת באובדן של חיים רבים.

"אין שם גם חשיבה מחודשת על הטיפול בחולה האובדני ועל הנזק שנגרם לו בעצם אשפוזו בתנאים אכזריים, תוך התעלמות מופגנת של הצוות, שמעבירה לו מסר ברור - לאף אחד לא אכפת ממנו".

תגובת משרד הבריאות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לממצאי התחקיר: "מספר ההתאבדויות בבתי החולים לבריאות הנפש בישראל נמוך פי 10 בארה״ב ופי 3.2 מאנגליה. על פי נהלי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, כל מטופל שנכנס לאשפוז במחלקה לבריאות הנפש  לבדיקה פסיכיאטרית, בה מעריך הרופא הפסיכיאטר את מסוכנות המטופל לעצמו ולסביבתו בהתאם למצב הנפשי של כל מטופל ומטופלת, מתקבלות החלטות על מנת לצמצם את הסיכון באובדנות, לרבות הסרת מכשירים וגופים מסכנים במחלקות ובשטח בתי החולים, צמצום זמינות אמצעים ויצירת סביבה פיזית בטוחה בחללים שונים.

"בנוסף, בכל מחלקה קיימים מספר חדרים הקרובים לתחנת אחיות, שלהן יש אמצעי השגחה שוטפת אחר מטופלים בעלי רמת מסוכנות גבוהה. ואולם, יש לציין כי לצערנו, בישראל כמו גם בעולם, מתמודדים הצוותים עם אתגר זה שבו לא ניתן למנוע לחלוטין טרגדיות אלו. יש לציין כי כל מקרה של ניסיון אובדני ומקרה של התאבדות הוא מקרה חירום משמעותי המחייב דיווח למשרד הבריאות ובדיקה, כאשר אופי ומידת הבדיקה נקבעים בהתאם לנסיבות.

"ועדות בדיקה, נעשות על פי אמות מידה מקובלות במערכת הבריאות, על ידי צוות בדיקה של בית החולים כאשר בחלק מהמקרים נעשית ועדת בדיקה גם על ידי משרד הבריאות. כל מקרה של התאבדות מדווח למשרד הבריאות עם נסיבות המקרה, כאשר בין השנים 2024-2020 הקים המשרד ארבע ועדות בדיקה.

"מהאגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות הוסיפו עוד בתגובה: ״בישראל שיעור האובדנות לנפש נמוך משמעותית מרוב המדינות בעולם. כך גם שיעורי התאבדות בתוך אשפוז, הם בודדים בכל שנה. כל מקרה של אובדנות הוא טראגי כואב, והוא אובדן של עולם ומלואו. תפקיד צוותי בריאות הנפש להעריך סיכון ולמנוע אובדנות, והצוותים מיומנים בכך ומצילים חיים.

"קשה הדבר שבעתיים באשפוז במערך בריאות הנפש בו שליש מהמאושפזים אושפזו בכפיה, והאינדיקציות לאשפוז בכפיה הם חוסר שיפוט וסיכון לאדם או לסביבתו. בשל סיכון זה ישנן לא מעט פגיעות עצמיות באשפוזים, וההשגחה במחלקות מאוד מוקפדת. הצוותים מיומנים ומוכשרים בנושא הערכת הסיכון, וגם עוברים הכשרות של התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. הפסיכיאטרים מעריכים סיכון מספר פעמים בשבוע, וכל תכנון הבינוי והאביזרים במחלקה נועד למניעה.

"מטופלים עם סיכון גבוה מוצמדים לתחנת האחיות, אבל למרות כל זאת, ייתכנו מקרים בודדים וכואבים של מוות מהתאבדות באשפוז. כפי שבמחלקה קרדיולוגית יכולים למות מארוע לבבי, למרות טיפול מקצועי וראוי, כך במחלקה פסיכיאטרית יכולים למות מאובדנות, למרות טיפול מקצועי וראוי. ארוע לבבי יכול להתרחש במפתיע, וכך גם ארוע אובדני יכול להתרחש באימפולסיביות, במפתיע".

כל ארוע מצער שכזה מדווח למשרד הבריאות, בית החולים מנהל בדיקה של הארוע ומעביר את מכלול המסמכים למשרד הבריאות שגם בודק את הארוע. במקרים חריגים גם מתקיימת ועדת בדיקה. מכל מקרה מופקים לקחים ונעשית עבודה לכלל הצוות והמתמודדים, שחוו אובדן מטלטל. צוותי בריאות הנפש הם צוותים מיומנים, מקצועיים ומסורים שמצילים חיים ללא הרף. בזכות זאת שיעור התמותה מאובדנות באשפוז נמוך. ראוי להוקיר להם תודה על כך".