הקב"טים ששרדו הסתערות אלימה של עשרות אלפי מצרים על השגרירות בקהיר

דרמת המתח המושקעת "תחריר", שכתב שלמה משיח ושתעלה ביום שלישי ב־yes וב־STING+ נעשתה בהשראת אירועים אמיתיים. במרכזה אותה פריצת מפגינים מצרים לשגרירות ישראל בקהיר ב־9 בספטמבר 2011, אירוע שלמרבה המזל הסתיים ללא נפגעים ואפשר היה לזקק ממנו אקשן טלוויזיוני משובח, בעל סוף טוב.

"הסדרה מעניינת אותי למרות שאני לא מאמין שהיא תצליח לאתגר אותי", יונתן זילפה אמר כשנפגשנו. "הרי גם אם יישב לידך לוחם ויספר על היתקלות, לא באמת תבין מה עבר עליו, וכלוחם שעבר הרבה היתקלויות אני יכול להגיד - שום דבר לא היה דומה למה שחוויתי בקהיר. היתקלות לוקחת שניות, דקות. בקהיר זה היה אירוע שנמשך שעות, כשאין אף אחד שעוזר ואתה בלחץ נפשי אדיר, שואל את עצמך ואת הגורמים בארץ 'מתי זה ייגמר?', ואף אחד לא נותן תשובה אמיתית".

זילפה (43) מתגורר כיום בבית שאן ורחוק שנות אור מעולם האקשן. אז, בספטמבר 2011, הוא היה הגורם הבכיר שפיקד על סיכול הפריצה לשגרירות ישראל במצרים. אם לא היה נוהג בקור רוח, לכו דעו לאן האירוע היה מידרדר, ואנחנו מדברים על הרבה מעבר לסכנה לחייו.
לפני כשבוע הפגשנו את זילפה עם דדי חנוך, שהיה הקב"ט הבכיר של שגרירות ישראל במצרים. חיבוק חזק חיבר בין השניים, גם כתזכורת לימים מורטי Vעצבים שעברו במדינה השכנה.

דדי: "החיילים פתחו באש והצליחו להדוף את המתפרעים. למחרת הוצאתי דוח למשרד החוץ וכתבתי על ניסיון פריצה. בארץ ענו 'במאני טיים המצרים יעשו את העבודה'. אמרתי להם שאי אפשר לסמוך עליהם וחייבים לעוף משם בזמן אמת, או למגן את עצמנו"

"מהצבא נכנסתי ישר לעולם האבטחה", חנוך מציג את עצמו. "הייתי שם במשך 14 שנים, התקדמתי לתפקידי פיקוד ניהוליים עד שהגיע השלב שצריך להחליט מה הלאה. ושם תמיד קיימת אפשרות היציאה לחו"ל. זה אולי נשמע ורוד, אבל עולות שאלות כמו איפה תהיה, מה האישה תעשה, באיזה מסגרות הילדים ילמדו?

"הגעתי למצרים בעל־כורחי, מאחר שאין הרבה אנשים שמגיעים לשם מרצון. ביקשתי להיות קב"ט באל על, שבמערך האבטחה זה נחשב ליותר יוקרתי. לקראת סוף הקורס, כשהגיעו השיבוצים, אמרו 'אתה תשתלב בקהיר'. תבין, מהרגע הראשון אמרתי 'אם יש לכם בטעות כוונה לשלוח אותי למצרים, רק תגידו ואוותר על ההרפתקה'".

מה כל כך נורא שם?
"גם בתקופה שהכל נחשב שם לתקין, מצרים מסומנת כאחד המקומות היותר מאוימים מבחינת ישראלים. יש מודיעין והתרעות, יש את האחים המוסלמים ואל־קאעידה, ועל כל אירוע בארץ עם הפלשתינים אתה משלם שם את המחיר. היה יום שהגעתי לדיון בארץ, ואיך שנחתתי, הקב"ט השני בשגרירות התקשר וביקש שאחזור, כי היה משט המרמרה. המצרים לא אוהבי ישראל, אז אתה כל הזמן מתנהל בסוג של מתח.

"אתה עוטף את עצמך בחיים כמה שיותר נורמטיביים. חי בדירה יפה, נוסע בג'יפ. אבל בבוקר אם חסר חלב, אמא לא יכולה לרדת למכולת מבלי שמאבטח סרק את הבית ואת הלובי ונתן אישור. כל בוקר היינו מתחילים במשימה שנקראה 'כינוס', כמו פתיחת ציר בלבנון. סורקים רחובות, בתים, רכבים של שליחים, ובשלב השני מוציאים את הילדים לבתי הספר. אם אני רוצה לבצע פיגוע, אני שם מטען בלובי ויודע שהילד יעבור שם".

חנוך נחת בקהיר ב־2009, ויונתן הגיע לשם שנה אחריו. "לא רציתי להגיע למצרים מהסיבה שאף אחד לא רצה", יונתן מודה. "מדינה ערבית, רק התחתנתי, אז מה תעדיף - לנסוע עם אשתך לאירופה או למצרים? התנחמתי בידיעה שהיעד הבא כמאבטח יהיה אטרקטיבי, כי ככה זה בדרך כלל עובד".

כרגיל, שבויים בקונספציה

אלה היו שנים מתוחות. הקהילה הישראלית בקהיר התגוררה בשכונת אל־מעהדי היוקרתית, התניידה ברכבים משוריינים, אבל לפחות חשבה אז שכל עוד חוסני מובארק מכוון את הנעשה כנשיא מצרים - הדברים בשליטה. אבל כמו שאף אחד לא חזה את האביב הערבי, אף אחד לא ציפה שהנשיא המצרי יסולק מלשכתו בפברואר 2011.

"תראה לי ארגון מודיעין בעולם שחזה את האביב הערבי, שחזה את נפילת המשטר באיראן, שאמר שסוריה תיפול בתוך שבוע", חנוך מחייך. "גם אני חשבתי שמובארק חזק. השגריר והקונסול אמרו שהוא לא ייתן לזה לקרות. אתה שואל בארץ ואומרים שהכל בסדר. מברר אצל המצרים - שממהרים להרגיע. ומתי התהפך הראש לכולם? בהפגנת המיליון בכיכר תחריר. משם אתה לא יכול לעצור. אתה כבר בתוך האירוע".

בחודש ינואר 2011, כשמהפכת האביב הערבי דפקה בדלת, פינו את משפחות הישראלים מקהיר. אבל באביב, כשהמצב נרגע מעט, הן חזרו, אף שהפעילות בשגרירות הצטמצמה רק לעבודה הכרחית. כי כיכר תחריר הסוערת נמצאת במרחק קילומטר וחצי מבניין המשרדים הסמוך לנילוס.

שגרירות ישראל, בעיר גיזה שבפרברי קהיר, היתה ממוקמת בשלוש הקומות האחרונות בבניין גבוה שבכניסה אליו המשטרה בנתה חומת אבן גדולה, ששימשה חלק ממערך האבטחה שסיפקו המצרים.

"ב־13 במאי היה יום ה'נכבה', שבדרך כלל לא קשור למצרים, אבל בכל שגרירות בעולם יש הפגנות", דדי מספר. "ידענו שיהיה ברדק. הגיעו 3,000 איש, לא יותר מדי, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה זיהינו ניסיון פריצה אקטיבי של מפגינים. ממש פרצו את המחסומים והשוטרים ברחו. בסוף, למזלנו, בלובי של הבניין היתה כיתת כוננות של חיילים, וכשהמפגינים פרצו, הם חשבו שתוקפים אותם.

"החיילים פתחו באש והצליחו להדוף את המתפרעים. ישבתי למעלה וראיתי את הכל במצלמות. למחרת הוצאתי דוח למשרד החוץ וכתבתי על ניסיון פריצה. בארץ ענו 'במאני טיים המצרים יעשו את העבודה'. אמרתי להם שאי אפשר לסמוך על המצרים וחייבים לעוף מהשגרירות בזמן אמת, או למגן את עצמנו".

חנוך מספר שבארץ נשענו על הקונספציה שהמצרים לא ייתנו לכמה מפגינים לשבור את מערכת היחסים האסטרטגית עם ישראל. "כל מי שהיה בשגרירות ידע שזו לא שאלה של אם יפרצו לשגרירות, אלא מתי", דדי אומר. "אחרי התקרית במאי ביקשתי אמצעי הגנה נגד מפגינים.

בארץ נתנו את התשובה הלאקונית: 'שגרירות ישראל במצרים בנויה בתקנים המחמירים ביותר'. אז יזמנו לבד. הבאנו מסגרים וריתכנו סורגים וגדרות תיל והזזנו רהיטים והנחנו על הדלתות. אם היית נכנס היית אומר שזה יעד מבוצר.

יונתן: "השתמשתי באמצעים לא קונבנציונליים כמו מטפים שפרקתי להם בפנים, או מים חמים ששפכתי. אתה רואה מולך בן אדם עם פרצוף מלא כוויות והוא עולה שוב. ואם לא הוא, אז עולה מישהו אחר, כי יש את ה'אמיץ' התורן"

"אמצעים פרוביזוריים רק כדי לעכב, כי אמרנו שברגע שמאבטח ישראלי יעמוד מול מפגינים ולא תהיה לו ברירה אלא לירות בהם - נגמר האירוע. מטה המודיעין המסכל המצרי זה כמו מטה השב"כ. מפגינים לא הצליחו להיכנס אליו בפעם הראשונה, ורק בפעם השלישית פרצו ושרפו את המתקן. אתה אומר 'בסוף הם יבואו אלינו, ואם ייכשלו - יגיעו פעם נוספת'. הם רק צריכים איזה טריגר".

מחפשים נקמה

בסוף חודש יוני של אותה שנה חנוך עזב את מצרים לטובת עבודה יוקרתית כקב"ט אל על בתחנה בלוס אנג'לס, הוא לא היה בקהיר כשהגיע הטריגר שהצית את מצרים. ב־18 באוגוסט 2011 היתה סדרה של פיגועי טרור על כביש 12, לא רחוק מאילת וממש על גבול מצרים. במהלך חילופי האש נהרגו חייל צה"ל, לוחם ימ"מ, שבעה מחבלים וחמישה חיילים מצרים, אבל מבחינת המצרים, הכותרת השחורה שחמישה מחייליהם נהרגו הדליקה את ההמון שרצה נקמה, ושגרירות ישראל עמדה לו כעצם בגרון.

"היו הרבה הפגנות באותם ימים", יונתן מספר. "באחת מהן דברים יצאו משליטה, הצבא ירה במפגינים ושניים מהם נהרגו. היתה תקופה שעשינו משמרות בלילות כשהמצב היה ממש מתוח".

ביום שישי 9 בספטמבר ידעו שעומדת להיות הפגנת ענק בכיכר תחריר, ובישראל הבינו שחלק מהזעם יופנה אליהם, כי היו קריאות קולניות לסילוק השגרירות ולחיסול הסכם השלום. המארגנים קראו למפגינים להגיע עם פטישים כדי להפיל את חומת הביטחון שהוקמה מחוץ לשגרירות ישראל.

באותו יום בקושי היו אנשים במשרדי השגרירות. שלושה עובדים שהגיעו לעבודות שגרה, ויונתן זילפה כמאבטח אחראי ומתחתיו שני מאבטחים צעירים. כמדי בוקר זילפה ערך תדריך שבו פרש תרחישים אפשריים ופתרונות מוכרים.

"המפגין הראשון הגיע בשעה 8 בבוקר", יונתן נזכר. "בחור מבוגר, לבוש בג'לביה, עם פטיש ביתי, שהחל לדפוק על החומה. הסתכלתי מלמעלה וצחקתי שהם עומדים במילה שלהם. רק שהאינדיקציה האמיתית לגבי גודל הפגנה היא בדרך כלל בצהריים, אחרי התפילות, משם יוצאות ההפגנות לכיוון השגרירות. העברתי דיווח ראשוני בבוקר על מפגין עם פטיש. גם בארץ ידעו שאמורה להיות הפגנה, רק לא ידעו מה המשמעות".

מהר מאוד התבהרה התמונה כשהסתיימה התפילה. "זה החל באלפים שטפטפו, ותוך שעתיים זה הפך לעשרות אלפים. אחרי זה הסתכלתי מהקומה 18 ולא ראיתי את הרחוב, אלא רק בני אדם", יונתן מספר. "המפגינים החלו לשבור את החומה, והתשובה שקיבלנו מהמשטרה היתה שנותנים להם לשחרר קיטור, אבל בכל מקרה אין מצב שייכנסו ללובי הבניין. כבר הבנתי שאנחנו באירוע אחר, זו לא עוד הפגנה. אומרים לי בארץ 'יהיה טוב'", הוא צוחק, "אבל אתה מבין שגם הם מוטרדים".

דדי, שהכיר היטב את הנהלים בשגרירות, מספר: "היה תכנון איך אנחנו יוצאים מהשגרירות שנייה לפני פריצת מפגינים, על כל המשתמע, כי שגרירות היא מקום רגיש שלא נעזב מעולם, בשל אבטחת מידע, אבל גם לזה התארגנו", הוא מספר. "אמרנו שרק צריך לזהות את הזמן המתאים לעזוב. יונתן זיהה אותו, אבל בארץ לא נתנו אישור, כי נשענו על ההנחה שהמצרים ייתנו מענה. יש חלון זמנים שנסגר מהר, ואם פספסת - אתה לא יכול לצאת".

יונתן זוכר את הרגע הדרמטי. "אמרו לי 'אתם נשארים' ומהר מאוד המצב הידרדר. החלה הפגנה אלימה ברחוב, שבירת החומה בעזרת עמודי חשמל, ששימשו אילי ניגוח, והתשובות שעדיין קיבלנו הן שהשוטרים והצבא נותנים למפגינים לפרוק לחץ. בערך ב־19:30 התחיל להיות חשוך וכבר לא ראינו כמו שצריך במצלמות החיצוניות. לי לא היה ספק שנצטרך להילחם על חיינו".

זה לא מצב רגיל. זו מצרים העוינת, שכל פעולה בה שמערבת ירי ונפגעים יכולה להיות הרת אסון גם מבחינת היחסים בין המדינות.
"צריך להבין את המנגנון", דדי מפרשן. "ממקום שבו יונתן אומר שיש הפגנה למטה, הוא מעביר לצוות שלו מסר 'אנחנו עוברים למצב לחימה על החיים'. אין כבר שוטרים ששומרים עליהם. אם אתה לא מוכן, מראש הפסדת ותגיע למצב שתעשה טעויות. אם מפגין אחד היה נורה למוות - והיו למאבטחים כל הסיבות לירות - הם לא היו יוצאים בחיים. זה בא מהתרגולים שעשינו, מהנחות העבודה שאמרנו שאם נהרוג מישהו, השוטרים והצבא יהרגו אותנו.

"אף חייל מצרי לא יהרוג מפגין בשביל יהודי, ואלה לא ההנחיות שקיבלנו מהארץ. יונתן קיבל בקשר הוראות מירושלים לירות במי שנכנס. מה שהוא ביצע בשטח אלה דברים שרק מי שחי במצרים ומכיר את האווירה מבין אותם".

יונתן ניסה ליצור קשר עם השוטרים המצרים שהיו אמורים לשמור עליהם ולא קיבל מענה, ולעומת זאת כבר החל לראות שבבניין המזרחי הצמוד אליהם מפגינים הניחו סולם כדי להגיע לשגרירות דרך החלונות. "הם עומדים מחוץ לסורג כשאני בפנים, מרחק של מטר מפריד בינינו", הוא נזכר. "השתמשתי באמצעים לא קונבנציונליים כמו מטפים שפרקתי להם בפנים, או מים חמים ששפכתי.

"אתה רואה מולך בן אדם עם פרצוף מלא כוויות, והוא עולה שוב. ואם לא הוא, אז עולה מישהו אחר, כי יש את ה'אמיץ' התורן. אני מאיים עליהם עם נשק והם לא יורדים וצועקים. לא זוכר את המילים, אבל הם היו להוטים להרוג, הם לא באו לשחק שש־בש".

יונתן: "בוא נשים דברים על השולחן - הבנו שאנחנו לא יוצאים משם. אתה מכיר שמישהו עומד מולך והוא חסר מילים? זה המצב. היו רגעים של שקט בקשר, כי לא היה מה לומר. מצב נורא בעייתי שמשרד החוץ מעולם לא היה בו"

יונתן הפעיל את שלושת עובדי השגרירות שבבניין כתומכי לחימה. הם הביאו לו מטפים, קומקומים עם מים חמים, חומרי ניקוי שניתן לרסס וגם את שני המאבטחים האחרים שהיו איתו הוא שלח בין היתר לשמור בגזרות האחרות, מפני שהמפגינים ניסו להיכנס מהגג ומחדר המדרגות.

"אין אדם שלא מפחד, זה הכי טבעי, כי אם אתה מפחד אתה יודע נגד מה להתמודד", הוא אומר. "רק שלא היה לי זמן להתעסק עם הפחד. ידעתי שאם הוא ינהל אותי, לא אצא משם בחיים. טעות קטנה, כדור בראש למפגין - ולא רק אני בבעיה אלא גם אלה שאני אחראי עליהם. והמאבטחים שאיתי ילדים, רק עכשיו הם השתחררו מהצבא, לפני חודשיים היו ביהודה ושומרון עם M16. פעילות צבאית זה לא אותו סרט. כאן אתה במדינה זרה, צה"ל לא מאחוריך. אין מילה בקשר שתקפיץ אלפי חיילים. לשמחתי הם היו לוחמים מדהימים".

אין איך לעזור

בארץ, בחפ"ק של משרד החוץ, כבר עקבו בדאגה ראש הממשלה נתניהו וראש השב"כ דאז יורם כהן, אבל גם להם לא היה הרבה מה לעשות. היה שלב שבו הם שקלו לשלוח למצרים חילוץ צבאי מוסק, אבל ידעו שאם ייכנס מסוק צבאי לקהיר, זה עלול לסכן את יחסי המדינות.

"ראש הממשלה דיבר איתי במהלך הערב, בעיקר חיזק את ידיי ואמר שהם בדרך", יונתן מספר. "בוא נשים דברים על השולחן, הבנו שאנחנו לא יוצאים משם. אתה מכיר שמישהו עומד מולך והוא חסר מילים? זה המצב. היו רגעים של שקט בקשר, כי לא היה מה לומר. מצב נורא בעייתי שמשרד החוץ מעולם לא היה בו. היו פיגועים בשגרירויות, כולל הפיגוע הקיצוני בבואנוס איירס, אבל גם שם האירוע עצמו נמשך כמה דקות. פיצוץ ונגמר. פה זה נמשך שעות".

דדי, שהיה אז בארה"ב, שמע על מקרה החירום במצרים. "שלחתי ליונתן הודעה", הוא נזכר. "בכלל חשבתי שמי שבאמצע הבלגן זה הקב"ט הראשי ולא הוא. שאלתי 'מה המצב?'. הוא ענה 'חרא'. התעניינתי 'איפה אתה?'. ענה 'בשגרירות'. הבנתי שאין לו זמן להתכתב, אז שלחתי 'תהיה חזק', והוא כבר לא ענה. היה שלב בארץ שהפנימו את העובדה שהם לא יוצאים בחיים. זו אמירה מאוד קשה. אין הרבה אירועים שאתה עומד מול האנשים שלך ויודע שהסיכוי שישרדו הוא אפסי.

"התקשרתי לחדר המצב במשרד החוץ וענה אחד המנהלים שאמר 'אין לנו מה לעשות'. אתה מתיישב על כיסא, בקצה השני של העולם, ואומר: זה נגמר. אף גורם מצרי לא דיבר באותן שעות עם אף גורם ישראלי. נתק מוחלט שמעולם לא היה. המוסד, שב"כ מנסים לקבל תשובות, ולא עונים להם".

חופית, אז אשתו של יונתן וכיום גרושתו, היתה אז בהיריון עם בתם הבכורה ושהתה אצל חברים. "נפרדתי בהודעה מאשתי", יונתן נזכר. "כתבתי לה 'אני אוהב אותך'. לא יותר מדי, כי הבנתי שאם אתחיל להתעמק בשיחות האלה זה עלול לדפוק אותי. התקשרתי לשליח, שאצלו היא התארחה, וביקשתי שידאג לה עד שיגיעו לארץ, כי הבנתי שהפינוי יתבצע בקרוב וביקשתי שינמיך את מערכת הקשר, שהיא לא תשמע בטעות מה עובר עלי".

בטח היית בלחץ נפשי עצום.
"יש חברים ששואלים 'יש לך דם בגוף?'. אם הבת שלי עכשיו תיפול ותקבל שריטה קטנה, אני יכול להילחץ כמו לא יודע מה, אבל אם יהיו לידי מחבלים, אני אתנהל יחסית רגוע".
"השגרירות עולה באש"

דדי: "באיזשהו שלב התקשרתי לחדר המצב במשרד החוץ וענה אחד המנהלים שאמר 'אין לנו מה לעשות'. אף גורם מצרי לא דיבר באותן שעות עם אף גורם ישראלי. נתק מוחלט, שמעולם לא היה. המוסד ושב"כ מנסים לקבל תשובות ולא עונים להם"

הפורעים הצליחו בשעה 1:30 בלילה להיכנס לקומה התחתונה בשגרירות ישראל, במקום שבו נמצאים אולם הקבלה והמגנומטרים. הם שברו כל מה שעמד בדרכם, שרפו מסמכים וזרקו דברים דרך החלונות.

"באתרי החדשות כתבו 'שגרירות ישראל בקהיר עולה באש'", דדי נזכר. "בחור שהיה איתי בלוס אנג'לס אמר 'פתח ותקרא'. ראיתי כותרת עם תמונה ואמרתי שזה התרחיש הכי מפחיד - שריפה בשגרירות. אמרתי לעצמי 'יואו, עם מה הם מתמודדים'".

באותם רגעים יונתן לקח את החבר'ה וביחד עלו לקומה 19, האחרונה בבניין, והתבצרו באחת הפינות למה שמבחינתם יהיה הקרב האחרון. הם ידעו שבעיקרון מפרידה בינם לבין המפגינים שבקומה ה־17 דלת פלדלת שניתן לפרוץ בקלות.

"תופסים עמדות למה שנקרא לחימה אחרונה", יונתן מספר. "אני מבין שאם הם יהיו מולי, אין מה לעשות. לא אתן להם להרוג אותי מבלי להילחם. אולי יש סיכוי קטן שאהרוג מפגינים וחיילים, אבל בסוף אצא בחיים".

אלא שמשום מה המפגינים לא פרצו את דלת הפלדלת שהפרידה בינם לבין אנשי השגרירות. "היו שם אולי מאה איש", יונתן מספר. "לדעתי הם לא הבינו היכן הם נמצאים, כי מה שהפריד בינינו זו דלת אחת. יש לפעמים 'יד מכוונת', אני לפחות מאמין בזה. אין לי הסבר טוב חוץ ממזל".

הישראלים בשגרירות שמעו את ההמון רוצה דם ולא ידעו שבארץ עושים באותן דקות כל מאמץ כדי לשחררם. הגיעו לנשיא ארה"ב, ברק אובמה, שהעביר הוראה לראש ה־CIA דיוויד פטראוס לסיים את המשבר בהקדם האפשרי.

"מזכיר ההגנה האמריקני ליאון פאנטה תיאר זאת בספרו", יונתן מספר. "סוכן CIA איתר את שליט מצרים באותם ימים, מוחמד חוסיין טנטאווי, במהלך נסיעה ברחבי קהיר, והסוכן נתן לו מכשיר טלפון מחלון הרכב וביקש שידבר עם ראש ה־CIA. האמריקנים נתנו למצרים אולטימטום: 'עכשיו אתם מוציאים את האנשים משם'".

יונתן זוכר היטב איך ראש השב"כ יורם כהן התקשר אליו ואמר שבקרוב הצבא המצרי ייצור קשר ויתחיל תהליך החילוץ. בארבע לפנות בוקר החל הפינוי. "דיברתי עם הגנרל האחראי, מישהו בדרגת אלוף, ועם בחור בשם איברהים שמקביל בדרגתו לתת־אלוף", יונתן מספר. "קבענו כמה קודים בינינו, ובערך בשעה 5 בבוקר פתחתי להם את דלת השגרירות, אחרי שווידאתי שזה אכן הם. הוצאתי את כולם ונעלתי את הדלת".

המצרים פיזרו גז מדמיע בבניין כדי לפנות את המתפרעים, וגם למטה, ברחוב, המשיכו בלחימה עיקשת כדי לפנות את הציר. "הצבא המצרי נכנס בצורה אלימה", יונתן מספר. "גז מדמיע, יריות ובלגן שלם ברחוב. חולצנו מול המון זועם, ואתה הולך אל הלא נודע עד שאתה נכנס לשני משוריינים. אל תשכח שבשלב הזה הכביש מלא בשברי חומה ונורא קשה לנסוע. מרחק של 200 מטרים לקח לנו כחצי שעה".

שומעים את האנשים שמסביב?
"שומעים, אבל אני לא יודע אם המפגינים היו מודעים לעובדה שאנחנו במשוריינים. אתה אחרי לחימה ארוכה, מותש פיזית ונפשית, וכל דקה מרגישה כנצח. אתה גם ככה תלוי בין חיים ומוות ולא באמת יודע מה יהיה, ואל תשכח שהמחלצים הם אלה שהיו אמורים להגן עלינו. לא ידעתי אם להאמין להם. אולי אחד מהם יירה בי בזמן שנרד? הצבא המצרי עשה הרבה פעולות הסחה.

היינו דרוכים מאוד עד שהתרחקנו מהשגרירות ולאחר מכן הועברנו לג'יפים של המודיעין המצרי, שלקחו אותנו לשדה התעופה בקהיר, שם מטוס מנהלים קטן של צה"ל הביא אותנו ארצה".
דדי מסתכל על חברו, הוא מכיר היטב את הסיפור.

יונתן: "כל דקה בזמן החילוץ מרגישה כנצח. אתה גם ככה תלוי בין חיים ומוות ולא באמת יודע מה יהיה, והמחלצים הם אלה שהיו אמורים להגן עלינו. לא ידעתי אם להאמין להם. אולי אחד מהם יירה בי בזמן שנרד?"

"היה נוח לשלטון המצרי ששגרירות ישראל תצא מקהיר, כי במשך חודש הם ספגו הפגנות והיו צריכים לאבטח את הדבר המעיק הזה", אמר. "עובדתית, ישראל לא באה חשבון עם המצרים על אותו אירוע, והמצרים לא באו חשבון עם ישראל על אירועים אחרים שקרו. זה הסתיים עם 'בואו נשמור על שקט ונסיים ככה'".

"מטרת איכות"

ראשי מערכת הביטחון חיכו למטוס הקטן בשדה דב, בעיקר כדי לטפוח על השכם למאבטחים שסיימו אירוע כל כך מורכב ללא נזקים משמעותיים. "אי אפשר לתאר את העייפות שחוויתי באותם רגעים", יונתן מחייך. "אתה מותש נפשית, ומה שמדהים - שלא נרדמתי במשך שלושה ימים. האדרנלין זרם, ולא כמו אחרי היתקלות צה"לית. נתקלתי הרבה פעמים בצבא, אבל הייתי מגיע ליחידה ונרדם כמו תינוק. פה זה היה משהו פיזיולוגי שאני לא יודע להסביר. מצב שלא עמדתי בו לפני כן".

יונתן נח כמה חודשים, ואז הוצב כקב"ט בשגרירות ישראל בקפריסין, תפקידו האחרון לפני שפרש. "נפצעתי שם בכתף תוך כדי אימון", הוא מספר. "הייתי צריך לעבור ניתוח מסובך עם החלמה ארוכה. הייתי כבר עייף מהתפקיד והחלטתי לפרוש. יכולתי להמשיך במערכת, הציעו לי תפקידים והעדפתי שלא. לא מצטער ולא מתחרט".

דדי, לעומתו, עדיין חזק בענייני אבטחה. "פרשתי מהשירות ב־2018 ואני עובד כעת בגוף ביטחוני. זה העולם שלי ואני נהנה ממנו לפרקים. זה אורח חיים. אשתי צוחקת שאני כל הזמן מסתכל לצדדים ורואה הכל. מי ששורד בעולמות האבטחה - כנראה הדנ"א הזה קיים בו".
היום לאבטח שגרירויות זו משימה מפרכת.

יונתן: "לא מקנא בקב"טים שנמצאים כעת בחו"ל. זה עובר לי כל הזמן בראש, בטח בעקבות מה שקורה בעולם והאנטישמיות הגואה. אני לא קורא דוחות מודיעין, אבל בטח יש אין־ספור התרעות".

דדי: "שגרירות זו מטרה חשובה מבחינת האיראנים וחיזבאללה, וראינו אירועים כאלה בעבר. להוריד דיפלומט ישראלי זו מטרת איכות, והיכולת לתת אבטחה טובה תלויה במדינה שבה אתה נמצא ובשיתוף הפעולה עם המקומיים. במרבית המדינות זה עובד היטב, אבל כעת רמת האיום גבוהה ולאורך זמן. זה לא כמו שאתה אומר לצוות 'שנסו מותניים למשך חודש'. האיראנים יכולים לבוא גם בעוד שנה. יש להם חוב לסגור, חוב שאף פעם לא מתאזן".

הוסקו מסקנות אחרי התקרית בקהיר?
"היה תהליך ארוך. אחרי התפקיד בלוס אנג'לס הייתי אחראי על אבטחת שגרירויות ישראל בעולם כגוף מנחה מטעם השב"כ, ואז היה אירוע בלוב שבו שגריר ארה"ב נרצח על ידי מפגינים, מת משאיפת עשן. ישבנו עם האמריקנים בקבוצת עבודה והבנו שאי אפשר לשפר את האבטחה בכל השגרירויות, אז לקחנו את שגרירויות הקצה ועשינו בהן שינוי. שגרירות ישראל במצרים לא חזרה עד היום להיות מה שהיתה. יש לה צוות קטן שיורד לשם לכמה ימים, עורך פגישות וחוזר ארצה".

כיום יונתן עובד בעבודה שלא מצריכה שימוש בנשק, וכוללת הרבה פחות מתח. הוא לפעמים מעביר הרצאות על מה שחווה באותו יום ארוך, אבל מי שיעבור לידו לא יזהה דמיון למאור שוויצר, שמגלם מאבטח קשוח בסדרה "תחריר". הוא בטח לא גיבור־על.

"תמיד העדפתי להישאר בצללים, צנוע", הוא מחייך. "אני יודע מה חשיבות האירוע שעברתי ומה מנעתי. זו היתה יכולה להיות תקרית דיפלומטית בעלת השלכות מטורפות. קח קו למחשבה - מה קרה באותה תקופה? שחרור גלעד שליט כחודש אחרי. ומי תיווך בעסקה? המצרים.

"תאר לך שאנחנו לא היינו יוצאים מהשגרירות בחיים והיתה מתפתחת תקרית בין המדינות. אז אין מצרים שתעזור בתיווך, ואולי שליט היה נשאר בשבי ויחיא סינוואר לא היה משתחרר מהכלא ולא היה 7 באוקטובר. מבין איך דברים מתגלגלים במערכת הביטחון? מאירוע לאירוע לאירוע. ברגע אחד הכל יכול להשתבש".