על גג העולם: ביקור נדיר בחרמון הסורי

שום דבר לא מסמן את המעבר מהצד הישראלי של הר החרמון לצד הסורי. ריבועי הבטון וגדר התלתלית שהיו כאן במשך עשרות שנים הוזזו הצידה, לפנות מקום לדחפורים שפרצו את הדרך. מה שנשאר הוא ציר אחד רציף, שמתחיל בצד הישראלי ונמשך בצד הסורי, שזכה לשם הפסטורלי "טוסקנה".

זר לו נקלע לכאן, לא היה מבחין שמדובר בשתי מדינות, ובוודאי לא באזור מלחמה. ההפך הוא הנכון: השקט כל כך מתעתע, שאפשר בקלות להפליג בדמיונות למחוזות שפויים בהרבה של העולם. והנוף - וואו.

כמו בקלישאות: ביום בהיר רואים את דמשק, שנמצאת משהו כמו 25 קילומטרים מפסגת החרמון, ואם מסתכלים צפונה - רואים את כל בקעת הלבנון ואת הגבול האסטרטגי שבין סוריה ללבנון, ומובן שאת הרי השוף, וקרוב יותר את מרחב הר דב וחוות שבעא. אם מסתכלים מערבה, רואים עד לים התיכון.

הימים האחרונים היו שטופי שמש. השנה הנוכחית שחונה במיוחד, והיעדר המשקעים ניכר גם בהר. השלג עדיין קיים בפסגות הגבוהות, אבל בכמות קטנה מהרגיל. הצפי לסופה בסוף השבוע הנוכחי הכניס את כולם לכוננות: בתנאים הקשים של ההר, כל עניין כאן עשוי להפוך לקיומי - הקור, החשמל, החימום, המזון. ועוד לא דיברנו על האויב, הרבה אויבים, שבינתיים דוממים, אבל בכל רגע עשויים לצוץ מכל כיוון.

ניכר שהושקעה כאן מחשבה בכל פרט: מהשמירה על מקסימום בידוד וחימום ועד לכמות הסולר והמים שנשמרים כאן למקרה שהשלג ייצור נתק שיחייב שהות ארוכה. בכניסה לכל מוצב יש "חתולי שלג", וגם רופא או פרמדיק לכל מקרה שיידרש

מעט מאוד מקומות במלחמה הארוכה והמדממת הזאת מרגשים כמו ההגעה לכאן. אולי זה המחיר: בעזה ובלבנון המלחמה עלתה בדמים רבים. כאן היא עברה חלק, מבלי שנורה כדור אחד. אולי זאת הבנת המציאות: בעזה ובלבנון לא מצפה לנו שום דבר טוב, השאלה היא כמה רע יהיה. כאן יש סימני שאלה, עם אפשרות (קטנה) לעתיד אחר.

אולי זאת ההיסטוריה: בעזה ובלבנון היא כרוכה בסיפורי כישלון, בוודאי אחרי 7 באוקטובר. כאן משובצים בה סיפורי קרבות הרואיים. ואולי, בכל זאת, זה הנוף: לא הפודרה של עזה והבוץ של לבנון, אלא שלג - שלג אמיתי, עמוק (טוב, כשהוא נמס הוא הופך לבוץ), ומעבר לו נוף שמשתרע עד לאופק.

ההפתעה של אסד

צה"ל כבש את החרמון הסורי ב־8 בדצמבר. זה היה יום ראשון, ובאותו יום נכנסו המורדים לדמשק ובשאר אסד ברח משם. עיני העולם היו נשואות למה שקרה בליבה של סוריה: למהפכה השקטה, המפתיעה, שהובילה לקריסתו של המשטר הרודני שאחז במדינה במשך כמעט שישה עשורים.

מעט מאוד קשב ניתן, אם בכלל, למה שקרה בפריפריה הסורית ולאורך גבולותיה הארוכים. זה נתן שקט לגורמים שונים לקבוע עובדות בשטח. הכורדים השתלטו על שטחים (שחלקם נלקחו מהם) במזרח סוריה, לאורך הגבול עם עיראק, ובמרחבים שונים בצפון־מזרח המדינה. הטורקים שיפרו עמדות בחלקה הצפון־מערבי. צבא לבנון מימש כמה ממחויבויותיו במסגרת הסכם הפסקת האש שנחתם עם ישראל, ותפס עמדות לאורך הגבול בין המדינות, בחלקה המערבי של סוריה. ירדן עשתה אותו הדבר בגבולה הצפוני, בדרום סוריה. וישראל מיהרה להשתלט על החרמון, ועל מרחב חיץ שמשתרע מאזור חמת גדר ועד לשיפולי החרמון.

בחודש החולף נכתב רבות על מה שקרה בסוריה. כיצד החלשת הציר האיראני גרמה להחלשה משתמעת של משטר אסד. חיזבאללה, שהוכה קשות, כבר לא יכול היה לעמוד לצידו, כפי שעשה בשנותיה המדממות של מלחמת האזרחים בעשור שעבר. גם איראן, פטרוניתו האחת, היתה שקועה בניסיון להציל נכסים שאיבדה באזור, ובעיקר בשמירה על הבית מפני מתקפות ישראליות נוספות, ולא היה לה קשב וחשק לשלוח כוחות בניסיון חסר סיכוי להציל את אסד, שפטרוניתו השנייה, רוסיה, שקועה בבעיות משלה באוקראינה והבהירה לו שעליו להסתדר לבד.

ואסד אכן נותר לבד. סביר שהוא הופתע לגלות עד כמה לבד: אפילו נאמניו הקרובים ביותר מקרב משמר הרפובליקה בחרו שלא להילחם. מתברר שוב שרודנות יכולה לקנות כוח, היא לא יכולה לקנות פופולריות. אסד היה שנוא על אויביו, שבהם טבח, ושנוא על תומכיו, שבהם זלזל. ברגע האמת הוא נותר עם קומץ נאמנים שנמלטו עימו למוסקבה. אם יהרהר במה שקרה, יאשים בוודאי את ישראל, כפי שנהג לעשות כמעט בכל דבר ועניין. לשם שינוי, הפעם הוא גם יהיה צודק. המורדים אמנם הכריעו אותו, אבל ישראל סללה עבורם את הדרך.

כמו אסד וכמו כל ארגון ביון מערבי או ערבי, גם בישראל לא הבינו זאת בזמן אמת. כשהמורדים הרימו ראש והחלו להתגלגל דרומה, מאידליב לחלב, וממנה לחמה ואז לחומס, עוד היו אצלנו מי שחשבו שהעניין הפיך. שהנשיא חזק, ושמשטרו מאותגר אבל יציב, ושאם המורדים יתקרבו לדמשק - יצפה להם שם קרב משמעותי. בפועל, לא ציפה להם שם כלום: רק המוני אזרחים עניים, ששמחו לראות בנפילת אסונם. ימים יגידו אם אכן היה במה לשמוח, כי המשטר החדש עמוס סימני שאלה, שחלקם מטרידים ביותר. אבל האזרח הסורי הממוצע - זה שלא השתייך למיעוט העלאווי השליט - הניח את צרות העתיד בצד והתמקד בשמחת הרגע.

ב־5 בדצמבר, יום חמישי בערב, הבינו בצה"ל שהעניינים קצת שונים מכפי שהעריכו. אולי זאת היתה המהירות שבה התקדמו המורדים, ואולי העובדה שהתקבלו בכל מקום באורז ולא ביריות. באותו הערב התכנסו דיונים דחופים בפיקוד הצפון ובאגפי המודיעין והמבצעים שהתניעו את התהליך, שבשיאו - החל משבת ולמשך כמה ימים - תקף חיל האוויר אלפים רבים של מטרות בכל רחבי סוריה, במטרה להשמיד את כל מה שאיים או עלול היה לאיים על ישראל.

צבא סוריה, שבמשך עשורים היה תרחיש הייחוס העיקרי של צה"ל, הושם על הכוונת: אינסוף שנות עבודה של קציני מודיעין ואיסוף דקדקני של פרטים ומידע התנקזו לימים הספורים האלה, שבהם נשללה מסוריה כל יכולת צבאית משמעותית, כדי שלא תיפול בידי המורדים ותשמש אותם בעתיד כדי לאיים על ישראל.

במשקפות מהצד הישראלי ברמת הגולן, הקריסה הזאת של צבא סוריה נראתה היטב. בשבת 7 באוקטובר נראו הניצנים הראשונים שלה: חיילים במוצבים הסוריים החלו לעזוב. הם פשטו מדים, החליפו לבגדים אזרחיים, ונעלמו. בהתחלה בודדים, ואחר כך יחידות שלמות, עד שביום ראשון כולם נעלמו. ממה שהיה עד לפני רגע צבא מצויד ומאורגן - לא נשאר דבר. הגבול מעברו האחר נותר שומם לגמרי.

צידו הסורי של החרמון משובץ בשרשרת של מוצבים סוריים, שהמשותף לכולם היה הסירחון: כשהרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון הגיעו למוצב הגבוה ביותר, זה שנקרא בסוריה ח'1 ובצה"ל מכונה "הפסגה", הם נאלצו לצאת ממנו, פשוט כי לא יכלו לנשום

במהלך אותה שבת החליט צה"ל לא לקחת סיכונים ולשפר עמדות קדימה. הרבה מאוד דובר בימים האחרונים סביב פרישתו של הרמטכ"ל הרצי הלוי על מידת ההתקפיות של הצבא שבפיקודו. בדרג המדיני טענו שהיה צריך לדרבן אותו. האמת הפוכה לגמרי בכל הגזרות, כפי שילמדו הסטנוגרמות שייפתחו בעתיד. בהקשר הסורי היא קיצונית עוד יותר: צה"ל תכנן וביצע והתקדם לבדו. הדרג המדיני היה שותף פסיבי בלבד לתהליך, מבלי שתרם לו דבר.

ביום ראשון הושלמה ההשתלטות. בצה"ל מקפידים להבהיר שזה לא כיבוש: השהייה בשטח תימשך "ככל שיידרש", בהתאם להתפתחויות בסוריה. השטחים שנתפסו נועדו לתת לישראל שני דברים. הראשון, במרחב החיץ, הגנה קדמית על אזור הגבול ועל היישובים בצד הישראלי של הגולן, כדי למנוע מתקפות של צבא המורדים או של ארגונים אחרים. השני, בחרמון, עומק אסטרטגי של ממש, לצד הגנה על המוצבים בצד הישראלי של החרמון.

מי שהשתלטה באותו היום על ההר היתה יחידת שלדג. היא הוקפצה בהפתעה, מהרגע להרגע, תוך שנשענה על כוח המילואים שלה. אחד המשרתים ביחידה סיפר לי שהגיע בערב שבת הביתה, אחרי שבועות ארוכים של פעילות מבצעית. הוא תכנן שבת עם האישה והילדים, אבל כמה דקות אחרי שנכנס בדלת התקבלה ההודעה שעליו להתייצב בהקדם בבסיס היחידה. הוא הגיע, כמובן, כפי שעשה בכל המלחמה הזאת, כפי שעשתה שלדג מהרגע הראשון בכל הגזרות. יממה אחר כך הוא מצא את עצמו בסוריה, על פסגת החרמון.

מטולי אר.פי.ג'י נטושים

בעלייה צפונה קפץ לי לראש השיר "מלכות החרמון". השיר הזה, שאפי נצר הלחין למילותיו של יובב כץ, היה אחד הסמלים הבולטים של הלהקות הצבאיות (במקרה הזה להקת פיקוד הצפון) בימי האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים. הגולן נכבש אז, והחרמון בחלקו נתפס בידי ישראל.

כמה שנים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים, "כל המילים השמחות" בשיר התחלפו בדם הלוחמים שנפלו בקרבות הקשים על ההר. האופוריה התרסקה לקרקע המציאות שהמחיר, המחדל והגבורה שימשו בה בערבוביה. החרמון, שהיה תמיד סמל, הפך לסמל גדול עוד יותר. שום דבר אחר, באף גזרה, לא דמה לו. לכן גם ההשתלטות עליו בחודש שעבר היתה אחרת, מסעירה יותר, כזאת שהזכירה ישראל חצופה, בוטחת בעצמה, שעומדת על שלה ומיישירה מבט אל האופק.

ובמקרה של החרמון, מדובר בחתיכת אופק. מי שעלו לכאן ראשונים נדהמו מהיופי, ואז מהעומק. רק אחר כך, כשהתפנו להסתכל קרוב, הם ראו שני דברים נוספים. הראשון היה האתגרים שצפויים למי שרוצה לחיות כאן על ההר בתנאים סבירים בחודשי החורף. והשני - העולב שבו חיו חיילי צבא סוריה.

צידו הסורי של החרמון משובץ בעשרות מוצבים סוריים, שרשרת ארוכה, שחלקם היו מאוישים בקביעות וחלקם על פי הצורך. המכנה המשותף לכולם היה הסירחון: כשהרמטכ"ל הלוי ואלוף פיקוד הצפון אורי גורדין הגיעו למוצב הגבוה ביותר, זה שנקרא בסוריה ח'1 ובצה"ל מכונה "הפסגה", הם נאלצו לצאת ממנו מייד אחרי שלא יכלו לנשום.

גם המוצבים האלה ננטשו בחופזה. בחלקם מצא צה"ל מדים זרוקים ודרגות קצונה. החיילים הסורים השאירו מאחור גם אמצעי לחימה: מטענים ומוקשים מסוגים שונים, מטולי אר.פי.ג'י, רימונים וכמויות של נשק אישי. צה"ל אסף הכל והביא לישראל. אחר כך הוא התפנה למשימה של ניקוי המוצבים, שחלקם דרש טיהור של ממש. בחלק מהמוצבים נמצאו גם קברים שאולתרו, ככל הנראה של חיילים שמתו כאן ממחלות או מקור.

מוצב "הפסגה" - שנמצא בשיא החרמון הסורי - שופץ במהירות, כדי שיהיה ראוי לשהייה. כל מה שהיה בו מימי הצבא הסורי נאסף והושלך, ובמקום זה הוא צויד היטב: ממקלחות ושירותים, דרך אמצעי חימום שונים, ועד מטבח מאובזר, וכמובן מיטות ושולחנות וביגוד שמותאמים למזג האוויר הקשוח, ושפע של אוכל.

"הפסגה" הוא המוצב הצפוני ביותר שצה"ל מחזיק בסוריה. 15 קילומטרים מדרום לו ו־600 מטרים נמוך יותר נמצא "מצודת רוח" - מוצב שצה"ל הקים מאפס. המוצב הזה ממוקם מעל ציר ההברחות ששימש להעברת שלל מוצרים מהגולן הסורי למרחב החוות הלבנוני בשיפולי הר דב. "הברחות" היא מילה קצת מתעתעת בהקשר הזה: הכל נעשה כאן על השולחן, בגלוי, לאור יום. העברת הסחורות נעשתה על גבי פרדות, שהובלו בערוץ הנחל שמתפתל למרגלותינו. באמצעותן העבירו כאן הכל: ממקררים ואופנועים ועד מוצרי מזון וקוסמטיקה.

האתגר היה בהשמשת מוצב "הפסגה" הסורי ובהקמת מוצב "מצודת רוח", שנבנה מאפס. בשלב מסוים החורף הגיע, ואיתו השלג והקור. רוב העבודות התבצעו בידיים, לעיתים כשלוחמים נושאים על כתפיהם אנשי מקצוע כשבחוץ מינוס 6 מעלות

כתמיד, מה שמשמש לסחורות עלול לשמש גם לטרור. לכן צה"ל מיקם בנקודה הזאת נוכחות קבועה, כדי לשלוט על הציר ולוודא שלא עובר בו אמל"ח שעלול לאיים על ישראל בעתיד. בינתיים, זה לא קורה: בששת השבועות שבהם צה"ל מחזיק עד כה את החרמון הסורי, לא קורה כאן כלום. אולי זה ההלם שעדיין שורה על כולם, ואולי אלה חבלי ההתבססות של המשטר החדש, שרוצה קודם להדק את אחיזתו בליבה של סוריה לפני שיתפנה לטפל בגבולותיה. כך או אחרת, האיומים נמצאים כרגע רק בראשם המודאג של קציני צה"ל שאחראים על הגזרה, ומבקשים להיות מוכנים לכל תרחיש ולכל אויב.

במבט מזרחה מ"מצודת רוח" נגלית שרשרת הכפרים הדרוזיים שתוחמת את החרמון. הדרומי שבהם הוא עראנה, ואחריו רימא, ואז בוקאסם וקלעת ג'נדל. מאז שצה"ל השתלט על הגזרה, יש עימם שיח רציף. אם לתמצת אותו בקצרה, הם מבולבלים וחוששים לעתידם מתוך הבנה ששום דבר בסוריה החדשה לא ייטיב עימם. משאלתם היא שישראל תקיים כאן רצועת ביטחון שתגן עליהם. כרגע זה קורה, ספק אם זה יקרה לעד.

במבט צפונה, שלוחה אחת מתחתינו, נמצא "הוטל בייס" - המוצב המרכזי של כוח האו"ם שמפקח על הסכמי הפסקת האש שנחתמו ב־1974. הכוח הזה, אונדו"ף, מחזיק בעשרות מוצבים בכל רחבי הרמה. בחרמון הסורי יש לו שלושה: "הוטל דרום", "הוטל בייס" ו"הוטל צפון", שנמצא בפסגת ההר בגובה של 2,814 מטר.

בשנים האחרונות מוצב כאן גדוד נפאלי, ידידותי מאוד וענייני מאוד, ובעיקר מחויב מאוד: כבר שנה וארבעה חודשים הלוחמים שלו לא יצאו הביתה, גם לא לחופשה או להתאווררות. מאז התחילה המלחמה שלנו הם כאן ברציפות, צופים בעניין אחרי ההתפתחויות בלי יכולת ממשית להשפיע עליהן. הם מצוידים במזון ובדלק שמגיעים מדמשק, וערוכים היטב לשהייה אינסופית במרחב הקשוח הזה.

הלקח של חיזבאללה

"חטיבת ההרים" הוקמה בצה"ל בשיאה של המערכה מול חיזבאללה בלבנון. צה"ל החליט אז שהנטל על כתפי אוגדה 91 (עוצבת הגליל), שהחזיקה באחריות לגבול מראש הנקרה ועד לפסגת הר דב, בואכה החרמון, הוא גדול מדי. הוחלט אז לחלוק אותו עם אוגדה 210 (עוצבת הבשן), שאחראית לכל הגבול עם סוריה, מחמת גדר ועד לחרמון. הרציונל היה לייצר מרחב אחד שיתמחה בחורף ובלחימה הררית ויהיה אחראי לשני ההרים - החרמון והר דב - ומכאן גם קיבלה החטיבה את שמה החדש.

היו בצה"ל מי שהתנגדו למהלך הזה. הרציונל שלהם היה הפוך: שלא הטופוגרפיה צריכה לקבוע, אלא האויב. הר דב אמנם שייך היסטורית לסוריה, אבל בפועל הוא חלק מלבנון, ומי שפועל בו הוא חיזבאללה, בשונה ממי שפועל בסוריה. לדעתם, אסור היה לפצל את הטיפול באויב לשתי גזרות, מחשש שהתפר ביניהן יהפוך למלכודת, כפי שקרה בזמן חטיפתם של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד זכרם לברכה בהר דב באוקטובר 2000. הגזרה אז חולקה בין שתי האוגדות (אז אוגדה 36 היתה אחראית לגולן), וחיזבאללה זיהה את נקודת התורפה ונכנס לתוכה במיומנות.

כלקח מהחטיפה שונו אז הגזרות, ובמלחמה הנוכחית הן שונו כאמור שוב. החטיבה החדשה הוקמה על בסיס חטיבת החרמון המיתולוגית (חטיבה 810), שאחריותה משתרעת מנחל שיאון בשיפולי הר דב ועד לשיפולי החרמון. משם דרומה, עד לחמת גדר, האחריות מוטלת על חטיבה 474, אם כי כיום פועלת במרחב הזה גם חטיבת הצנחנים הסדירה כחלק מהשינויים שנעשו בעקבות ההשתלטות על מרחב החיץ בסוריה והכוחות הגדולים שנדרשים כדי לאבטח אותו.

חשש שהדחפור ימעד

מי שקיבל את הפיקוד על "חטיבת ההרים" החדשה הוא אל"ם לירון אפלמן, שגדל בחטיבת כפיר, היה קצין האג"ם של אוגדה 210 ואחר כך מפקד חטיבת מילואים. הוא נשוי, אב לשלושה ומתגורר בקריית מוצקין. כמו רוב הקצונה המבצעית בצה"ל, את הבית הוא לא ראה הרבה ב־15 החודשים האחרונים.

בתחילת המלחמה, כשעוד היה מח"ט מילואים, הוא החזיק ברציפות גזרה בצפון ולא יצא הביתה 140 ימים. אחר כך סגר עוד רצפים של 30 ו־40 ימים, ורק עכשיו העניינים נכנסו קצת לשגרה, אם כי כאבי הראש שלו רק מתרבים: לאתגר הלבנוני בגזרת הר דב שטרם יוצבה נוסף האתגר הסורי הכפול - גם מול מציאות ביטחונית לא ברורה, וגם מול מזג האוויר.

החרמון, שהיה תמיד סמל, הפך לסמל גדול עוד יותר. שום דבר אחר, באף גזרה, לא דמה לו. לכן גם ההשתלטות עליו בחודש שעבר היתה אחרת ומסעירה יותר, כזאת שהזכירה ישראל חצופה, בוטחת בעצמה, שעומדת על שלה ומיישירה מבט לאופק

אפלמן הוביל את הכוח הראשון שנכנס לחרמון הסורי ב־8 בדצמבר. הם נסעו במעלה ההר רכובים על דחפורי די־9 כבדים, גם כדי לפלס את הדרך וגם כדי לפנות שדות מוקשים. זאת היתה תנועה איטית, בתנאי שטח קשים. הציר היה צר מאוד, ונדרש להרחיב אותו כדי שניתן יהיה להתקדם צפונה ולהעביר בו אמצעים וציוד. זה לקח זמן: אפלמן חשש שאחד הדחפורים, או הרכבים של שלדג שבאו בעקבותיהם, יסטה מהציר ויידרדר במדרונות התלולים.

בסופו של דבר, השתלט צה"ל על פסגת החרמון הסורי ועל המרחב שמוביל אליו. אחרי שתקע יתד, הוא התחיל להיערך לשהייה. היה ברור שהחורף יגיע, ושהוא יהיה קשוח. כל מה שצה"ל התרגל אליו בשנות השהייה בחרמון הישראלי, רק במכפלות: בגלל הגובה, בגלל הקור, בגלל כמויות השלג, בגלל הצירים הבעייתיים לתנועה.

אף אחד בצה"ל לא התכונן לאתגר כזה מעולם, ונדרש היה למצוא לו פתרונות מיידיים או לאלתר כאלה. אפלמן הוביל את המשימה, כשלצידו יחידת האלפיניסטים שפנטזה במשך שנים על הצד האחר של הירח (כלומר החרמון). כשהיינו שם השבוע, פגשנו בדרך שניים ממפקדיה הקודמים, בהם המייסד והאבא של היחידה, שמעון פריינטה, שנוהג עכשיו על מפלסת שלג.

לאפלמן היה ברור שהוא במרוץ נגד הזמן, ובעיקר נגד הטבע. שכל יום בלי חורף הוא מתנה שצריך לנצל. הוא הקפיץ לגזרה כלים הנדסיים רבים, שפרצו את הדרכים. יחידת הפיתוח של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה התגייסה כדי להמציא שלל פתרונות, לרבות יכולות גרירה ונשיאה לחתולי השלג ולמפלסות השלג, במטרה לסייע בהבאה ובהוצאה של ציוד.

האתגר העיקרי היה בהשמשת מוצב "הפסגה" ובהקמת מוצב "מצודת רוח", שנבנה מאפס. בשלב מסוים החורף הגיע, ואיתו השלג והקור. רוב העבודות התבצעו בידיים, לעיתים כשלוחמים נושאים על הכתפיים אנשי מקצוע כשבחוץ מינוס 6 מעלות. אפלמן סיפר שזאת היתה המשימה המורכבת ביותר שביצע בשנות שירותו. החשש העיקרי שלו לא היה מהאויב, אלא שחיילים שלו ייתקעו בקצה החרמון בלי תנאים מתאימים.

זה הוביל למחשבה על כל בעיה, ולמציאת פתרון מתאים. בכניסה ל"מצודת רוח" יש ערימה גדולה של עצים. כששאלנו למה, השיבו לנו שהם נועדו לחימום, למקרה שהחשמל יקרוס. אלא שגם כאן התעוררה בעיה: כדי לחמם באמצעות עצים צריך קמין, ולכו תמצאו בצה"ל קמין, בעצם שניים.
כעבור כמה שבועות המוצבים החלו לתפקד.

ביקור קצר לימד עד כמה הושקעה כאן מחשבה בכל פרט. מהדלתות הכפולות בכניסה כדי לשמר מקסימום של בידוד וחימום, ועד לכמות הסולר והמים שנשמרים כאן למקרה שתצטבר כמות כל כך גדולה של שלג שתיצור נתק שיחייב את מי שנמצאים במוצבים לשהות ממושכת. בכניסה לכל מוצב יש מפלסות וחתולי שלג, ובכל אחד מהם יש רופא או פרמדיק למקרה שיידרש.

בתוך המוצב יש מקלחות ושירותים מסודרים, וחדרים עם מיטות קומתיים שמעליהן הוצבו גופי חימום כדי לשמור על טמפרטורה סבירה. בניגוד לקור שבחוץ (אם כי באמצע השבוע היה דווקא סביר ואפילו חמים), בפנים חם, והחיילים מסתובבים במדים בלבד - וחלקם גם בחצי אזרחי. מי שמחזיקים כעת את "מצודת רוח", וגם את "ישראלי" ו"מצפה שלגים" שבצד הישראלי של החרמון, הם לוחמי גדוד המילואים 8551, שהמילואים שלהם מתוכננים להימשך עד חודש מארס. במוצב "הפסגה", שהתנאים בו קשים יותר, נמצאת יחידת האלפיניסטים.

מפקד "חטיבת ההרים", אל"ם לירון אפלמן, הבין שצריך לנצל היטב כל יום בלי חורף. הוא הקפיץ לגזרה כלים הנדסיים שפרצו את הדרכים, ויחידת הפיתוח של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה התגייסה להמציא שלל פתרונות גרירה ונשיאה של הציוד

כשהגענו היתה שעת ארוחת הצהריים, והלוחמים התגודדו סביב המטבח, שגם הוא אובזר היטב. א', הטבח הפלוגתי מברוכין, הכין כמיטב המסורת הצה"לית ערימה גדולה של שניצלים, ולצידם מקרוני ברוטב עגבניות ושני סלטי עגבניות - האחד חריף והשני לא.

החיילים התיישבו סביב שולחן ארוך. כששאלנו אם קשה להם כאן, הם הגיבו בפליאה. בהשוואה למה שעברו ולמה שעברו חבריהם - בעזה, בלבנון - הם נמצאים עכשיו בלוקסוס. האתגר העיקרי שלהם הוא בדיוק זה: התנאים טובים, ולכאורה אין אויב. לכו תשמרו על דריכות מבצעית גבוהה כשהכל מסביב נראה כמו שווייץ.

הגזרה הסורית קירחת

בכל ביקור שלי בחרמון אני מחסיר פעימה פעמיים. פעם אחת בגלל הנוף המרהיב, הייחודי. אפלמן אחראי על שתי גזרות שכלולות בחטיבת ההרים. האחת, הלבנונית, כולה סבך. השנייה, הסורית, קירחת לגמרי. מבעד למעטה השלג מבצבצים רק קוצים ששורדים את התנאים כאן: את החום של הקיץ, ואת הקור של החורף. בשתי העונות ההר עוצר נשימה.

בפעם השנייה אני מחסיר פעימה במחשבה על הלוחמים שהסתערו כאן ב־1973, במלחמת יום כיפור. תחילה בניסיון הכיבוש שכשל ב־8 באוקטובר, במחיר חייהם של 25 לוחמי גולני. ואחר כך במבצע "קינוח", בליל 22 באוקטובר, שבו הצליחו כוחות גולני וצנחנים במילואים לכבוש מחדש את ההר, גם כן במחיר כואב. "תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני", בישר אז מפקד גדוד 17, דוד כץ. אחר כך פסקה המלחמה, ובעקבותיה הוסכמו התנאים להפרדת הכוחות שבמסגרתם חזר צה"ל לגבולות שהחזיק בהם ערב המלחמה.

עכשיו צה"ל שוב בפסגת החרמון הסורי. זאת הפעם הראשונה שהוא מאפשר לעיתונאי לבקר בהר, אף שאזרחים אחרים מבקרים בו בקביעות - אנשי משרד הביטחון וגורמי מקצוע אחרים, שמנסים לסייע באתגרים ההנדסיים והטכנולוגיים, ובעיקר באתגרי הקיום. אחד מהם הוא ניסיון לאפשר כיסוי סלולרי גם בעומק השטח: בינתיים זה מצליח חלקית. יש נקודות שבהן הטלפון קולט, ושטחים רבים שבהם לא. גם בזה יש כדי להוסיף לפסטורליה. בניגוד לפעילות המבצעית שצה"ל מבצע מחוץ לגבולות הארץ בעזה ובלבנון, חיילי המילואים שמשרתים בחרמון הסורי יכולים באמת לעצום עיניים ולדמיין שהם בחו"ל.

הופך לעיסה של בוץ

אם הכל יתנהל כמתוכנן, ב־1 במארס אמור אתר החרמון להיפתח מחדש לאזרחים. כרגע צה"ל חוסם את העלייה לאתר, והיא מתאפשרת רק למי שיש בידיו אישורים. גם כשהאתר ייפתח (בתקווה שייפתח), לא יתאפשר לגלוש בו אפילו אם יהיה מושלג. האישור יינתן לביקור בלבד. תיירות נטו, לא מעבר לזה, כדי שלא לקחת סיכונים. המשמעות היא שהאתר יסגור חורף שני בלי עבודה. פעם נשאו בו תפילות לשלג: היום מתפללים קודם כל לשקט, ואז לשלג.

אפשר להניח שהמוני ישראלים יבקשו להגיע לכאן. לראות, להתרשם, לשחק קצת בשלג, וכן - גם להיות הכי קרוב שאפשר לסוריה. יהיו בהם בוודאי הרפתקנים שיבקשו לאתגר את צה"ל ולחפש דרכים עוקפות כדי להגיע מעבר לגבול, אל הפסגה האמיתית של החרמון, זאת שנמצאת בסוריה. הכוחות כאן נערכים גם לזה: הדאגה היא מכך שיהיו מי שיתברברו, ומכך שלא כל השטח הסורי טוהר, ומן הסתם יש בו עוד מוקשים וסכנות אחרות שטרם טופלו. צריך לקוות שהישראלים ינהגו בחוכמה, ויימנעו מהתחכמויות מיותרות.

לטובת הסקרנים נספר שההגעה לשיא החרמון בסוריה מורכבת מכפי שנדמה. את החלק הראשון של הדרך, זה שמתחיל מהרכבל התחתון, עובר ברכבל העליון, ומשם ממשיך במעלה החרמון עד ל"מצודת רוח", אפשר לעשות בנסיעה בג'יפים רגילים. תלוי, כמובן, בשלג: באמצע השבוע הוא נמס ברובו והפך את דרך העפר לעיסה של בוץ. הדרך למי שרוצה להמשיך צפונה, למוצב "הפסגה", קשוחה בהרבה: גם השבוע - עוד לפני הסערה שהיתה אמורה להתחיל אתמול - האופן היחיד לעשות אותה היה בנסיעה איטית בחתולי שלג, שנמשכת כשעה וחצי בכל כיוון.

בדרך למטה, אחרי שהורדנו את האפודים (בכל זאת אזור לחימה), קפץ לי לראש השיר "פרחים בקנה" של דודו ברק ואפי נצר. חשבתי איך במשפט אחד הכניסו שם את עזה ורפיח, שעדיין מדממות עם החטופים שמוחזקים בהן, ואת פסגת החרמון, שלבנה גם בלי הירח של השיר. ועד כמה 15 החודשים האלה של המלחמה הפכו את הכל למשוגע, עד כדי כך שמה שהיה נדמה שלעולם לא יקרה, הפך למציאות: ביקרנו בחרמון הסורי.