עם כניסת טראמפ המשחק מתחיל - ואלו הכללים שכדאי שנפנים

טראמפ מגיע! רק עוד כמה ימים - והוא נכנס שוב לבית הלבן. מקווה שסידרתם את המגירות, כיבסתם את הלבנים, שילמתם חובות, סגרתם את כל הסידורים שדחיתם. מ־20 לחודש הוא לא יקבל שום התנהגות שאינה לרוחו, לא אצלכם ולא בשום מקום אחר. הגידו לילדיכם - אם לא תכינו שיעורי בית, טראמפ יבוא. אם לא תגמרו מהצלחת, אילון מאסק ישגר אתכם לחלל.

ומה שמתחיל עם כניסתו לבית הלבן זה גם משחק המונופול הגדול ביותר אי־פעם. הוא רוצה לקנות את גרינלנד, הוא ישים בה בית ומלון, מרשת מגדלי טראמפ אני מניח, וערכו של האי הזה יקפוץ לשמיים. הוא יקנה את תעלת פנמה, וכל מי שיעבור אצלו יצטרך לשלם. הוא שם עין על קנדה, ואף שהקנדים מתנשאים מעל האמריקנים, יש מצב שהם יצטרפו לגוש הגדול שיוצר טראמפ.

מנגד, הסינים גם הם במסע רכישות. הם עובדים יותר דרך השתלטות על תשתיות, כמו במונופול עם חברת החשמל והמים. הם קונים נמלים, בונים רכבות, תחנות כוח, סכרים במדינות שלא יכולות לשלם, וכך משתלטים מבפנים. הם גם זוממים על טייוואן, ולא אתפלא אם ישתלטו על האוורסט ויהפכו אותו למגדל תצפית על כל העולם.

גם הטורקים במשחק. הם קונים את סוריה, כורדיסטן, יש להם עין על קפריסין, הם בתנופה. והרוסים? יש מצב שהחלקים של אוקראינה שכבר כבשו יוכרו כשלהם, וייתנו להם תיאבון להתפשט לבלטיות, לפולין, להונגריה, לגרמניה. בקיצור, העולם של אתמול, שבו כיבוש הוא עניין מגונה, אינו קיים עוד בעולם של היום ושל מחר. חזרנו לתקופה האימפריאליסטית. חטוף וקח, לפני שלא יישאר לך כלום.

ומה אנחנו בתוך כל זה? האם הפנמנו את הכללים החדשים, או שהכללים הישנים עדיין תקפים לגבינו? האם ניסוג בעוד כמה ימים מלבנון ונפקיר אותה לחיזבאללה, שיחזור לזמום עלינו ויגרור אותנו למלחמת לבנון הרביעית, או שניקח את כל הדרום ונגיד - שלנו! קנינו. בדם בנינו קנינו. לגבי כתר החרמון אני מקווה שאין לאף אחד מחשבות של החזרה, אבל גם בגזרת קוניטרה חייבים להגיד - עברנו בדרך צלחה, שילמנו, שלנו.

בעולם של מחר או שאתה אוכל, או שאתה נאכל. או שאתה משתלט, או שמשתלטים עליך. מול האימפריות הגדולות גם אנחנו צריכים אימפריה קטנה, אחרת מהר מאוד נשלוף את כרטיס "לך לכלא".

חקירה

בעוד הוויכוח על ועדת החקירה שאולי תוקם פעם שווה חקירה בפני עצמו, אני מציע פה שאם כבר תוקם ועדת חקירה למה שהביא עלינו את אסוננו, תהיה זאת ועדת חקירה רוחנית, שתחקור את כל הכשלים העמוקים שדרדרו אותנו למצב שבו היינו כה חלושים, שהמכה שירדה עלינו כמעט מוטטה אותנו לגמרי.

כן, הצבא, והממשלה, והרפורמה והטייסים, כולם אשמים. לכל אחד פיסה מהעוגה המרה. אבל השורשים הרבה יותר עמוקים וחודרים עד להקמת המדינה, ואפילו לפניה. לכן ועדת החקירה הרוחנית תצטרך לתת תשובות לשאלות הבאות:

1. ערכים או חוקיות? מתי החלטנו ש"זה חוקי" מספיק טוב? פעם, בתורה וגם הרבה אחריה, היה לנו מבחן מוסרי - היום יש לנו רק עורכי דין. איפה הטוב והרע בעיני ה'? בחסות השיח הפליליסטי נרקבנו מבפנים כמו לשכת עורכי הדין. האם מנהיגים שהם "זכאים עד שתוכח אשמתם" מספיק טובים להנהיג את עם הבחירה? איך מביאים אנשי חזון ורוח אל תוך העשייה הציבורית, במקום כל הבינוניים שעושים לביתם אך לא לביתנו המשותף?

2. מה קרה ליהדות? למה ההיסטוריה שלנו הפכה להדתה? ט' באב הוא כבר לא יום של חשבון נפש, אלא שעת כושר לוויכוחים על פתיחת בתי קפה, ושמחת תורה היא תירוץ להקפות של תיעוב הדדי. האם בלי קשר חי לדת אבותינו יש לנו שורש מספיק עמוק כדי להתקיים במדבר הזה? לכמה דורות? האם אחרי המלחמה הזאת נפסיק להזדעזע מכל מפקד שמתפלל לפני יציאה לקרב, או שנחזור לחרדה היהודית מהיהדות במדים?

3. האם הפיכתנו מעם של מְגַדְלים לעם של יושבי מגדלים והניתוק מהקשר לאדמה, לרגבים, לא ניתקו אותנו מתושבי העוטף ואפשרו את הפקרתם לגורלם, כבר מהעפיפונים ההם ועד לחדירה הנוראה? האם נוכל להמשיך להתקיים כעם הידרופוני, מנותק מהקרקע, או שחייבים להתחבר מחדש?

4. האם הלגיטימציה לשנוא בחינם את בני עמך, שניתנה על ידי ההנהגות של כל הציבורים, לא הפכה אותנו לאוסף אצבעות משותקות במקום לאגרוף קפוץ? בעולם רווי שנאה, איך עם ישראל יוצא מהלופ הזה? אילו שינויים נדרשים בשיח, בחינוך ובפוליטיקה, כדי שלא נהיה שוב קורבנות לשנאה המיותרת הזאת?

5. האם תכונתו העיקרית של היהודי, החקירה העצמית, לא סורסה על ידי המערכות שחוששות מחקירות? האם האמת תשוב להיות מה שמניע את עם ישראל, או שהאינטרסים יובילו אותנו אל האסון הבא?

אלה רק הצעות לוועדה שתוקם. בטח יש עוד הרבה, מוזמנים לתרום הצעות לנושאי חקירה משלכם, אמנם לא לוועדה שלי, שהיא הממלכתית, אבל אולי לוועדה השנייה, האזרחית, שתעמוד בסתירה מוחלטת לוועדה הראשונה ותיאבק בה בבתי המשפט.

שריפה

ליבי עם כל מי שנשרף לו הבית שם בהוליווד. אני יודע, אלה עשירי עולם, ועד מהרה יקימו בית חדש, אבל אני נושא בתוכי את טראומת שריפת הבית שלי לפני 35 שנה ויודע בדיוק איך מרגישים כשהאש דופקת אצלך בדלת.

אני זוכר כמו היום אותי מגיש תוכנית מוזיקה מזרחית בגלי צה"ל בעשר בלילה. פתאום טלפון צלצל באולפן. זה היה לפני הפלאפונים. על הקו היה שכן שלי, שאמר חמש מילים: "הבית שלך נשרף, בוא מהר". עד שמצאתי מחליף, עד שמצאתי מונית, עד שמצאתי את עצמי בתוך הלחץ הזה, לא נשאר מהבית דבר. למרבה המזל אצלנו בונים בבטון ובלבנים, כך שהקליפה נותרה, אבל הפרי, החיים שלי בתוך הבית, נאכל לגמרי.

היה זה מפזר חום ששכחתי פועל. הוא נדלק והצית את המזנון, שהצית את הספה, ששרפה את הווילון, שהדליק את הארון, חד גדיא חד גדיא. כל מה שהיה לי נשרף. תמונות ילדות מהאלבום, רהיטים ישנים, מכשירי חשמל. כפרות. אבל מה שאני הכי זוכר זה העלטה בבית. הקירות היו מפוחמים לחלוטין, פיח עבה, וכך גם כשהדלקתי את האור, לא נהיה אור. ראיתי נורה דולקת, אבל הקירות בלעו את כל האור.

האובדן הכי גדול היה הבגדים. כמה ימים קודם סיימתי צילומי סרט שבו זכיתי לככב בתפקיד הראשי וקיבלתי במתנה את כל הבגדים שתפרו במיוחד לי. לראשונה בחיי היו לי בגדים יפים. המון בגדים. לא שמאטעס משוקי פשפשים, שזה מה שהיה לי קודם, אלא בגדים מחויטים לפי מידה. הייתי בעננים. את כולם לקחה האש, לעננים, ולא נותר כפתור למזכרת.

והכי גרוע היה הריח. גם אחרי שבעזרת חברים שיקמתי את הבית השכור שבו גרתי, צבעתי ותיקנתי והחזרתי לקדמותו, הריח לא חזר לקדמותו בכלל. ריח שריפה נדבק בקירות, ברצפות, בכל מקום, ונשאר שם עד יומי האחרון בבית. לא עזר כלום. תמיד הרחתי כמי שחזר מקומזיץ. מאז אני לא יכול לשאת ריח מדורה על בגדים ובשיער.

מה שבכל זאת הרווחתי מהאש ההיא, היו חברים שבאו לעזור ועבדו קשה. האש התיכה אותנו יחד - ומה שנוצר בימי השיקום נותר מאז לעד. הבית ההוא כבר מזמן לא שלי, הבגדים ההם יצאו מהאופנה והתמונות ההן נשכחו, אבל החברים נשארו. מקווה שכוכבי הקולנוע שבתיהם נשרפו עדיין מחזיקים חברים בסביבה ולא רק סוכנים, כי אין מיליונים בעולם שיכולים להשתוות לחבר שבא להציל אותך כשנשרף לך הכל, כולל הלב.

avrigilad@gmail.com