נדרסו על ידי האדם: מספר הנשרים הזעום שנותר בגולן

יותר משלושה עשורים עובד שמוליק הרשקוביץ בן ה־65 בשמורת הטבע היפה שבגמלא. בעוד שנתיים אמור הפקח הוותיק לתלות את הציוד ואת המשקפת ולצאת לגמלאות. הוא יעשה את זה כשהוא מודאג מאוד.

הרשקוביץ זוכר היטב איך בשנותיו הראשונות בשמורה ברמת הגולן, כשהמטיילים היו מגיעים לקופה ושואלים אם יזכו לראות נשרים במהלך הסיור, היו עונים להם מייד בחיוך: "אם בתוך שלוש דקות לא תראו אחד בשמיים, תקבלו את הכסף בחזרה". היום, כששואלים את שמוליק אם יש סיכוי לצפות בנשר, בשמורה שמיתגה את עצמה כלשכתו של מלך העופות, הוא מושך בכתפיו ומסביר ש"אם יהיה מזל".

בשנות ה־90 הסתובבו בגמלא 180 נשרים. היום יש שם בקושי עשרה, ואף לא אחד מהם בוחר לבנות במקום את הקן. בעבור שליטי השחקים, האתר בגמלא משמש מקום ללינה ולאוכל בלבד, או אם תרצו - מוטל על אם הדרך.

אוהד הצופה: "אנחנו שומרים את האוכלוסייה בהנשמה מלאכותית. בצעירותי נשרים קיננו בגליל העליון המערבי, במזרח השומרון, בהרי יהודה ובמדבר יהודה, בנגב ובהרי אילת. היום נשארנו עם כיסים בודדים, ואנחנו עושים מעל ומעבר לשימורם"

בתחילת השבוע האירה השמש את שמי הגולן ורוח צפונית קרירה נשבה בשמורה המרהיבה. איש רשות הטבע והגנים אליה (אליקה) מעטוף, פקח נשרים במרחב גולן וגליל עליון, עשה את דרכו כמדי בוקר למצוק הסמוך, כדי לסרוק במשקפת את 130 המקומות הפוטנציאליים לקינון, ואולי למצוא סוף־סוף נשרים שבחרו לקנן שם.

"אחרי שבע שנים שלא היה פה קינון אחד, ממש לפני שנה היה קינון טבעי ראשון של נשרים במצוק", מעטוף מספר כשהוא חוזר למשרדו עם תוצאות שליליות גם הפעם. "מה זה שמחנו, קפצנו לשמיים. תבין, היינו מסתפקים באותם ימים גם אם נשר היה נוחת, שם זרדים ורק יושב. לא מטיל ביצה, אלא מתחרדן לו בשמש. זו מבחינתנו היתה התחלה. אבל כשהבנתי שכנראה מדובר בקינון - זה היה הזוי. לא האמנתי. אתה רוצה לצעוק 'יש', ואתה לבד בשטח".

אליקה, כך כולם מכנים את העובד המסור, מיהר לכתוב בקבוצת הווטסאפ של האקולוגים ושל אנשי רשות הטבע והגנים המתעסקים בנושא, את החדשה המרעישה מרמת הגולן: אפשרות שמושבת הנשרים המיתולוגית בגמלא קמה לה לתחייה.

"אחרי שהפצתי את המסרון החלו אצלי הספקות", הוא משחזר. "אמרתי שאולי כדאי שאבדוק פעם נוספת, אולי הנשר סתם נח שם. אתה לא רוצה לצאת מטומטם. ואז אתה בודק - והוא עדיין יושב. ופתאום אתה גם מבחין בביצה, וזו שמחה אדירה".

רק שמהביצה היחידה ששכבה בקן בגמלא לא בקע גוזל, כנראה כתוצאה מדגירת יתר, והמושבה לא התחדשה. כעת, בחורף, כששוב יש סיכוי לקינון, אליקה חוזר מדי יום למצוק, מרים את המשקפת ומקווה לטוב.

הפגר ממשיך להרוג

רשות הטבע והגנים בנתה לפני שנה וחצי את תפקיד "פקח הנשרים", מכיוון שאוכלוסיית העופות הגדולים בישראל נמצאת בסכנת הכחדה חמורה. אם בזמן קום המדינה העריכו את מספר הנשרים בארץ ביותר מאלף, ובגמלא לבדה היו כמעט 200, היום בכל הארץ יש 180 נשרים בלבד ו־46 קינונים, רובם מתרכזים בדרום, באזור נחל צין והמכתש הקטן.

"לצערנו, האוכלוסייה לא עולה אלא עולה ויורדת, עולה ויורדת, נעה בין 170 ל־220 נשרים", מספר אוהד הצופה, אקולוג עופות ברשות הטבע והגנים. "כל הזמן מתווספים, אבל יש גם אירועי תמותה, לכן אנחנו שומרים את האוכלוסייה בהנשמה מלאכותית ומונעים את הכחדתה. בצעירותי נשרים קיננו בגליל העליון המערבי, בנחל כזיב ובנחל בצת.

"היו נשרים אפילו במזרח השומרון והרי יהודה ומדבר יהודה והנגב והרי אילת. היום נשארנו עם כיסים בודדים, ואנחנו עושים מעל ומעבר לשימורם. הדעת אומרת שלאור כל העשייה האוכלוסייה היתה צריכה לגדול, אבל לצערנו חומרי ההדברה והכימיקלים מפריעים לכך".

"הרעלות זדוניות", קוראים לזה אנשי השטח. מדובר לא פעם ברועי בקר שמנסים לשמור על העדר מפני טורפים כמו זאבים ותנים, ומפזרים רעל מעל פגר של פרה שנטרפה. אלה לא רעלים שקשה להשיג, מאחר שהם משמשים בדרך כלל חקלאים שמעוניינים להיפטר בשדה ממזיקים, ובמינון הנכון, באזור המתאים, הם לא אמורים להוות סכנה. אבל כשמפזרים מעל חיה מתה ונשר מגיע לאכול - הם קטלניים במיוחד.

"הרעל שבאמצעותו מתבצעות 99 אחוזים מההרעלות נקרא 'מטומיל'", מספר הצופה. "הרעל הוא לא הבעיה, מה שהורג זה השימוש הרשלני בו. זה כמו תרופה שאני לוקח והיא לטובתי, אבל אם אני משתמש בה לא נכון, היא יכולה לסכן חיים. רועים משתמשים ברעל, בין היתר כדי להרוג פרות של מישהו שהם לא אוהבים. הוא מתחרה מולם על שטחי מרעה, אז הם מפזרים רעל שהורג פרות - ואותן אוכלים, בין היתר, הנשרים".

מצליחים לתפוס ולהעניש את המרעילים?
"אתה רוצה לבדר אותי בשעה כזו? לי אסור, כעובד מדינה, להשמיץ משרדי ממשלה אחרים. אז לא אגיד שהם לא עושים את עבודתם. תבין לבד ותבדוק כמה פעמים הורשע כאן אדם בהרעלת חיית בר. גם אם היית בהנדסה קרבית ונותרו לך שתי אצבעות, הן יספיקו".

לא נתפסו מרעילים במהלך השנים?
"מעטים. לרעל אין בליסטיקה כמו כדור רובה. קניית החומר היא אפילו לא עבירה על החוק. במושב שבו הורעלו פרות יש 30 חקלאים שלכולם יש במחסן אותו החומר, אז איך תוכיח? אם פקח של הרשות יתפוס אותך עם דלי רעל ביד, אבל לא הרגת נשר, לא עברת עבירה. יכולת אכיפת ההרעלות בישראל, כמו שהחוק עובד כיום, היא אפסית. מאז שאני בתחום, ומדובר בעשרות שנים, אני זוכר שתי הרשעות שגררו קנסות מגוחכים. אני צריך לתפוס אותך בשעת מעשה, או שתודה. ואני לא מכיר כאלה שמודים".

ואיך זה בהשוואה בעולם?
"בספרד הענישה מטורפת. אם מצאתי אצלך בחלקה בעל חיים מורעל, אתה אשם אוטומטית ואתה עלול להיקנס ב־100 אלף יורו ולהיכנס במקביל לשנת מאסר. ואם אתה חקלאי, יאסרו עליך במשך כמה שנים לגדל בעלי חיים, כולל כלב, שלא לדבר על חשיפה לתביעה אזרחית. השתתפתי בחיפושי רעל בספרד, ושם מגיעים אליך לחווה ומפשיטים אותה. אתה יכול להביא עורך דין, לא יעזור לך דבר".

כבר שנה חמישית שברשות הטבע והגנים פועלת חבורת כלבים שמתמחה באיתור רעלים, כדי לסייע במיגור התופעה. הכלבן הראשי, רם פרוביזור, נשלח להשתלמות בספרד המחמירה ויישם את הלימודים שעבר בשטח.

"זה שלב דרמטי, כי הוא מסוכן לכלב ולנוהג שלו", מסביר אילן יגר, מנהל תחום מניעת הציד ומבצעים ברשות הטבע והגנים. "אלה רעלים שאם אני או אתה ניקח מהם טיפה, לא נחזיק יותר מחמש שניות. להכשיר כלב שיאתר זה עניין של חודשים. הכלבה האחרונה שהכשרנו עברה מבחן מבצעי לפני כמה שבועות, ונדרשו שמונה חודשים להכשיר אותה".

ואיך הכלבים עובדים?
"עשינו ניתוח של יותר מעשר שנים בעזרת תוכנה. מיפינו הרעלות עבר, היכן הן היו. יש לנו נקודות שבהן יש גידולים חקלאיים וגם המלטות של בקר, ועל המיפוי אנחנו ממקמים את ההרעלות. ואז יש לך מקום מועד - ושם אנחנו מבצעים סריקות מניעה. כל פקח קם בבוקר ויודע לאן הוא הולך.

"יש לנו מודיעין. לפני שבוע, ביער סמוך למושב בצפון, אישה יצאה לטייל עם הכלב שלה, שאכל משהו בצידי הדרך והחל לפרפר. היא רצה לווטרינר, שגילה שמדובר בהרעלה. היא התקשרה אלינו, הגענו לשם, ואיתרנו תנים ודיה שחורה שהורעלו. הגיעו החבר'ה עם הכלבים וזיכו את השטח. מצאו פיתיונות ובשר עם רעל. אם היא לא היתה מתקשרת, אני מניח שהיינו מוצאים הרבה יותר בעלי חיים מתים".

בופה לנשרים בשטח

הרעלות היו תמיד, אבל בדרך כלל הטבע הצליח לפצות על האובדן, רק שבשנים 1998 ו־2007 אירעו שתי הרעלות מאסיביות שפגעו אנושות באוכלוסיית הנשרים בישראל. "בהרעלה הגדולה, הראשונה, אני זוכר שאספנו 33 נשרים מתים, ואנחנו מעריכים שהמספר היה אפילו כפול", נזכר שמוליק הרשקוביץ מהשמורה בגמלא. "ההרעלה היתה ליד מושב שעל שבצפון הגולן, ונשרים מורעלים הספיקו להגיע עד לגמלא והרעילו גוזלים בקן. הרעלים שפוזרו היו מחרידים, הכי חריפים שיש".

אילן יגר: "יש לנו מודיעין. לפני שבוע, ביער סמוך למושב בצפון, כלב שטייל עם אישה אכל משהו בצידי הדרך והתחיל לפרפר. יצאנו למקום, ואיתרנו שם תנים ודיה שחורה שהורעלו ופיתיונות. אם האישה לא היתה מתקשרת, הרבה יותר חיות היו מתות"

למרות המאבק בתופעת ההרעלות, רק בשנה החולפת מתו תשעה נשרים מרעל. תחשבו מה זה אומר על אוכלוסייה שמונה פחות מ־200 עופות. לכן כמעט לכל נשר מוצמד משדר, שמספר היכן הוא דואה ברגעים אלה - ואם הוא לא זז ומשדר אותות מצוקה, מזעיקים את המערכת כדי לבדוק אם הוא עדיין איתנו.

"כל נשר שמת זה מבחינתי יום אבל, אני מושבת", מספר הפקח אליה מעטוף מהגולן. "תחשוב שאתה אחראי על קבוצת דינוזאורים, ואחד מהם הלך, איך תרגיש? זה דינוזאור במושגים של זן נכחד, אז אתה נלחם עליו, בפרט אם אתה יודע מיהו ומהיכן הגיע. אתה נקשר. היה נשר שרציתי שיקנן פה השנה, ומצאנו אותו מת לא מזמן מהרעלה. בתפקיד הזה אתה צריך לשנס מותניים, לנשום עמוק ולהמשיך, אחרת אתה בקלות יכול להתייאש".

מעטוף הוא טיפוס, בכך אין ספק. בן 57 מקצרין, אב לארבעה, שהגיע לגולן מאזור המרכז כנחלאי ובחר להקים כאן את ביתו. כבר 20 שנה הוא עובד בשמורת גמלא, ולפני שנה וחצי מונה לתפקידו כפקח הנשרים המרחבי, אחד משלושה בכל הארץ.

"זה חלום חיי, זכות גדולה ואחריות ענקית", הוא אומר. "כשקיבלו אותי לתפקיד שאלו בוועדה 'כמה זמן אתה בעסקי נשרים?' עניתי 'אם אני אגזים קצת, אז הוריי עלו ב־1950 במבצע 'על כנפי נשרים'. הם צחקו".

הוריך עלו מתימן?
"כששואלים 'איך הגעת לכאן?' אני עונה 'לא הצליחו ליירט אותי'".

כשאנחנו מתיישבים במשרד נכנסת שיחת טלפון מבעלי חווה במושב מיצר שבדרום רמת הגולן. מעטוף עובד באזור עם מגדלי בקר שמספקים לו פגרים, כדי שלקהילת הנשרים המקומית יהיה אוכל מפוקח, נטול רעלים או תרופות.

"בכמה טלאים מדובר?" הוא מתעניין אצל בעלת החווה במספר הפגרים. "הם קיבלו זריקות? חשוב לי לדעת אם הם ינקו מאמם או שקיבלו רק אבקת חלב. כתוב על החומר שיש לו תוספת מוננסין? אם יש, זה לא מתאים לנשרים. אני אגיע. מה שטוב אני אקח, ומה שלא - ילך להטמנה".

בגולן הקימו ארבע תחנות האכלה לנשרים ולשאר העופות הדורסים. מדובר בשטחים גדולים, בלב שמורות טבע, מגודרים היטב, כדי שתנים וזאבים לא יוכלו לחדור ורק עופות דורסים ייהנו מהבופה העשיר. מעטוף קורא למקום "מסעדה כשרה לנשרים".

"מי שמרוויחים מהשמירה על הנשרים אלה הטרמפיסטים, שגם הם נמצאים בסכנת הכחדה. אני מדבר על הרחם, העיט הניצי, עקבים", מעטוף מספר. "יש מצלמות שמתעדות את הנעשה בתחנות, ובאחת מהן ראינו עיט ערבות, עוזנייה שחורה, שהיא נדירה, ונשר שרבו זה עם זה, כי כולם רצו לאכול. אז החזק והרעב יותר יאכל ראשון, והשאר אחריו. יש מספיק לכולם בפרה ששוקלת 700 קילוגרם".

מקיאים מתוך לחץ

תקופת המלחמה היתה מאתגרת במיוחד עבור הנשרים בגולן. אחת מתחנות ההאכלה נמצאת ליד זעורה, כפר סורי עזוב בצפון רמת הגולן, מקום שהיה מטווח לא פעם על ידי חיזבאללה בשל קרבתו למתקן צבאי. אבל גם לשם מעטוף הפקח הגיע עם המזון, כי הנשרים צריכים לאכול למרות המתיחות. יום אחד הוא איתר על השביל שתי קטיושות שנחתו שם זמן קצר לפני כן.

אליה מעטוף: "אחרי שבע שנים שלא היה פה קינון אחד, לפני שנה היה קינון טבעי ראשון של נשרים במצוק. שמחנו, קפצנו לשמיים. תבין, היינו מסתפקים גם אם נשר היה שם זרדים ורק יושב, אפיל לא מטיל ביצה. זו מבחינתנו היתה כבר התחלה"

גם בשמורת גמלא היו נפילות ושריפות חורש, לכן מעטוף לקח את הנשרים שהיו בכלובים, חלק מגרעין הרבייה, חלק בשלב התאקלמות, והעבירם לכלובים במושב כחל, מדרום לראש פינה, רק שהירי המאסיבי של חיזבאללה פגע בכל הסביבה.

"התקשר אלי ערב אחד בוקר שיש לו חוזה רעייה מסביב לכלוב", מעטוף מספר. "הוא התקשר רגוע ואמר 'אתה יודע שיש פה שריפה, כדאי שתבדוק מה עם הנשרים'. זה היה במוצאי שבת. הקפצתי את שמוליק, הפקח שעובד איתי, ונסענו לשם באטרף. השריפה היתה גדולה כל כך שמצומת עמיעד המשטרה חסמה את הכביש, שלא ניכנס לאזור שממנו עלה עשן כבד.

"בטח שנכנסנו. האש התקדמה לכיוון הכלוב, אבל למזלנו הרוח היתה לטובתנו. אם כיוון הרוח היה שונה, הנשרים היו נשרפים. החלטנו להחזיר אותם לגמלא. שיגענו אותם. נשר בדרך כלל לא משמיע קולות, אבל היה שם נשר שצרח לעברי, ממש שאג. אמרתי לו 'אתה צודק, אתה צודק'".

מעטוף מטפל בנשרים בעדינות ובהתחשבות ראויות לציון. הוא לקח אותנו לתחנת ההאכלה בגמלא, שלידה נמצאים כלובים לנשרים שנמצאים בגרעין רבייה, או לכאלה שבשלבי אקלום לפני שחרור לטבע. 11 נשרים כאלה יש כעת בגולן.

מדובר במתחם סגור, שבכניסה אליו ניצב מחסום שנועד למנוע מסקרנים להסתנן. לאורך כל הדרך הקצרה מעטוף מסביר בסבלנות שהביקור יהיה חטוף ומהיר, כדי שלא נפריע, חלילה, לשום נשר בתהליך הגדילה.

"הם כבר רואים אותנו מרחוק", הוא מבהיר בחשש ככל שהרכב מתקרב לתחנה והנשרים מתחילים להתעופף בכלוב הקטן. "מעולה, שיתעופף לו", מעטוף מתרכז לפתע באחד מחבריו בעלי הכנף. "שיחזק את שרירי החזה שלו. כשאתה משחרר אותו אחרי שנתיים לטבע, הוא צריך להיות חזק בזמן המעוף".

בסוף אנחנו נעצרים מחוץ לכלוב לדקות ספורות. אפרת, הצלמת, יורדת כדי להתקרב ככל האפשר לגדר. מעטוף מסתכל עליה בעיניים מודאגות, עד שהוא קורא לה לחזור. "בואי, בואי", כמעט מתחנן. "הם מתחילים להקיא מהלחץ. זה לא טוב להם".

מעטוף מכיר את כל המושבה באופן אישי, כולל את שני הנשרים הנכים שלא מסוגלים לעוף, אחד בעל כנף אחת והשנייה בעלת כנפיים עקומות, ככל הנראה תוצאה של רככת עצמות. יש לו גם נשרים במעקב, כמו V72, שעליו הוא שם עין מיוחדת. "דאגתי לו מאוד בזמן האחרון", הוא מספר. "הוא שוחרר לפני כשנה, וראיתי שהנוצות שלו שבורות, אולי התנגש במשהו. איתרנו אותו בנחל דליות מדלג ממקום למקום. לפעמים במשך ימים שלמים הוא עמד והיה צריך לאכול, והיה עלול להתייבש. שמוליק ואני החלטנו לתפוס אותו במבצע קטן.

"בנחל יש פתחה ענקית עם קנים, שם קשה לתפוס נשרים, אז לאט־לאט הברחנו אותו לקצה השני, לעבר ציר המפלים, שם הנחל לא קניוני. אני מאלה שתופסים נשרים בריצה. כשנשר פחות בריא וחלש, התעופה שלו נעשית בקפיצות - ואני פשוט תפסתי ריצת אמוק, כי ידעתי שברגע שהוא ירגיש שאני מצמצם טווח הוא יסתובב ויפתח מקור במטרה לתקוף.

"זה מה שרציתי, כי יש לי כמו מלכודת פרפרים שאני שם לו על הראש. צריך להיזהר מהביסים, כי הוא יכול להשאיר צלקות. כשהוא נתפס, יש זריקת אטרופין מוכנה. אם אני חושש שמדובר הרעלה, אני מייצב, אורז וטס לבית החולים בספארי ברמת גן. תבין, אם היינו נותנים לטבע לעשות את שלו, מזמן לא היו נשרים בישראל".

אוהד הצופה: "לרשות הטבע והגנים אין סמכויות לאכוף, ולי אסור, כעובד מדינה, להשמיץ משרדי ממשלה אחרים, אז לא אגיד שהם לא עושים את עבודתם. תבין לבד ותבדוק כמה פעמים הורשע כאן אדם בהרעלת חיית בר. שתי אצבעות יספיקו לך"

כל הצלת נשר היא אירוע מכונן בתולדות אוכלוסיית הנשרים המצומצמת בארץ. ב־2016 התקשר פקח דרוזי משמורת תל דן לחבר'ה בגמלא ועדכן שבעיתון מקומי בבינת ג'בייל שבלבנון פרסמו ידיעה על נשר ישראלי שנתפס בכפר מארון א־ראס, שהיה בשליטת חיזבאללה עד לא מכבר.

"הסתובב כאן במשך תקופה גנרל צרפתי מהאו"ם, שבא כי הוא אהב נשרים, והוא עשה כל הזמן את הקו ישראל־לבנון", מעטוף מספר. "המנהל הקודם באתר, אלדד איתן, הוא איש יצירתי. הוא התקשר לגנרל הצרפתי וביקש ממנו עזרה להחזיר את הנשר. הצרפתי שאל איך יהיה אפשר למצוא את הנשר הזה, אז אמרו לו 'סע לבינת ג'בייל, היכנס לרחוב הראשי, מצד שמאל, בחנות הראשונה, שאל את המוכר'. ממש ככה, כי זה היה מקרה ידוע.

"החבר'ה פה היו סקפטיים, מה פתאום הצבא יתעסק בנשר? אלדד, המנהל, אפילו שלח מייל לכתב בעיתון הלבנוני וביקש שאם הנשר לא יוחזר, אז לפחות שייתנו לו תרופות מתאימות ואוכל. יום אחד אנחנו מקבלים שיחת טלפון מהאו"ם: 'הנשר יגיע בטויוטה לראש הנקרה'.

"נסעו לשם כמו מטורפים, הגיעו לש"ג, אבל מה? התברר שסוגרים שם את השער בשעה 17:00. הפעילו קשרים בפיקוד צפון, שביקש מהחיילים שיישארו בעמדות. התחיל להחשיך, באו שתי טויוטות ועשו טקס החזרה". הנשר, אגב, הגיע כשהוא קשור בג'יפ בחגורת בטיחות.

ביצה אחת בשנה

עד לפני שנים אחדות היו מייבאים נשרים מקטלוניה שבספרד, כדי לעבות את האוכלוסייה. היום יש גרעיני רבייה מקומיים שמנסים לפצות על החסר, בתקווה להגדיל את הכמויות. הנשר המקראי הוא הזן שנפוץ בישראל ובמדינות הים התיכון. הוא מגיע לבגרות מינית בגיל 4, והנקבה מטילה ביצה אחת בשנה, אבל אם קורית תקלה, יש הטלה נוספת - "הטלת מילואים".

כל הנשרים שנמצאים כיום בגמלא נולדו בכלוב ושוחררו לחופש במטרה שיום אחד יקננו על המצוק המקומי באופן טבעי. כמו בשמורת הכרמל, שם היתה קהילת נשרים שנעלמה בשנות ה־50, ובמשך שנים גידלו שם נשרים בהשגחה ושחררו לטבע. היום יש כבר קינונים בנחל גלים ובנחל ספונים.

"כשמשחררים נשרים לחופש, אני קורא לזה 'צעירים אחרי צבא'", מעטוף צוחק. "הם עושים את השוטטות שלהם, עפים למקומות רחוקים. אנחנו אומרים שנשר מכיר הכי טוב את המקום שבו הוא גדל, ורוב הסיכויים שיחזור. זה יכול לקחת חודשיים, שנתיים, אבל הכיוון הוא חזרה.

"נשר שהרכבתי לו תגי כנף בגמלא פגשתי לפני חודש וחצי בשדה בוקר, ואני אומר לו 'מה אתה עושה פה? תחזור הביתה'. יש כאלה שמתרחקים יותר. למשל, מצאנו פה אחד שהגיע מצפון מזרח איטליה. אורח חדש".

אין חיית בר שמשקיעים בה בישראל כמו בנשרים. תחנות האכלה, משדרים, פקחים. מדובר בעסק יקר מאוד. "אני לא יודע אם מישהו קיבל החלטה שכלתנית שהוא שם על השולחן את כלל חיות הבר, וככה הוא משקיע", אומר אקולוג העופות אוהד הצופה, מרשות הטבע והגנים. "אבל מי שאומר 'נשרים' וחושב שעוסקים רק בהם, מפספס, כי מהרעלות מתים כולם.

הסניטציה שאנחנו נהנים ממנה כאזרחים, כשיש פחות חיות מתות בשטח, התחילה בזכות הנשרים. כולם נהנים שהכלבת פחות נפוצה ושתחמושת שמכילה עופרת מוצאת משימוש, כי היא מרעילה את הסביבה. בזכות הנשרים לא טסים היום מטוסים בנחל ערוגות, אז נהנים מזה היעלים והמטייל והעיט שמקנן שם. הנשרים הם דגל, מין חשוב במערכת, ולו כסמל לשמירת הטבע".

eyal1iris@gmail.com