ובכן, העניין מתחיל בסיפורו של חבר שלי, נקרא לו דניאל, בעיקר מפני שזה שמו האמיתי. דניאל הוא איש אשכולות שעיסוקו בעיקר בתחומי הדיגיטל והייעוץ האסטרטגי, אבל מסביב לזה מפוזר הון רב של כישורים וכישרונות, כמו כוח העל האמיתי והרשמי שהוא ניחן בו, לזיהוי פנומנלי של אוכל רחוב איכותי.
הוא מכיר כל סביח וכל קבב, כל עגלת בוריק וכל פלאפל מדן ועד אילת, ויודע ליתן בהם סימנים ולמנות את מעלותיהם וחסרונותיהם. הוא גם משקיע בדבר. לא מחכה להזדמנויות, אלא מייצר אותן. לא אומר הוא יום יבוא, מביא הוא את היום.
כשהוא שומע על דוכן או על עגלה חדשים, הוא לא מתעצל, עוזב הכל, נוסע, טועם, מדרג ומשתף. התוצאה היא בהתאם: דניאל הפך לסמכות עליונה בנושא ולכתובת ראשונה לכל התייעצות. אני וחברים נוספים משתמשים בו ללא היסוס, ועם הזמן, ולאור הצלחותיו המוכחות והמוניטין שיצאו לו, פיתחנו בו גם תלות. אני לא מסוגל כיום לרכוש משולש פיצה בלי שאני שולח לו מיקום, את המילה "חלבי" וסימן שאלה, והוא משיב לי בתגובה: "פיצה מרצ'לו. ליד תחנת הדלק. לך על הבצל וחצילים, ותמסור ד"ש לראובן עם התלתלים, אם הוא נמצא".
דניאל המתוק נושא באישיותו רבת האנפין עוד תכונה מולדת, והיא דבקותו במטרה שבאה בצמוד לאובססיה המסוימת שהוא לוקה בה. על כן, כשהוא גילה בסמוך לביתו החדש את אחד המקומות המשובחים בארץ לממכר שווארמה, הוא החליט שאני חייב לבוא לשם כדי לטעום מן הבשורה.
איך שמחתי! הוא כל כך התלהב מהגילוי וכל כך שמח שביכולתו לשמח גם אותי. ואכן, מייד קבענו להיפגש במקום שהיה, צריך לומר, די רחוק מביתי - אבל מרחק רב מעולם לא היווה חיץ בין אנשים כמונו לבין מקום באמת טוב. כבר דמיינתי את הטעם ואת החוויה, ואף גלגלנו בינינו אי אלו פנטזיות בנושא, אלא שאז נולדה בעיה: בדקתי באיחור על אודות המקום והתברר לי שאין לו תעודת כשרות. "אוף!" כתבתי לדניאל. "אתה והשטויות שלך. תגיד, אתה דפוק? מה אתה מביא לי מקום לא כשר? סתם אכזבת".
בנקודה ההיא נפתחו עלי שערי כף הקלע. אני עוד לא ידעתי שזה מה שהולך לקרות, אבל דניאל, מתברר, לקח קצת קשה את העניין. גם את העובדה שאכזב אותי, אבל בעיקר את העובדה שלא נזכה לשבת שם ביחד ולהטות ראש בזווית כדי שהטחינה לא תזלוג.
"מה?" הוא כתב לי. "איזה שטויות. ברור שזה כשר".
"לא", השבתי לו. "זה לא. בדקתי. אין תעודה".
כאן פרץ גשם של תגובות וטיעונים בצרורות. זה התחיל ב"תעודה שמתעודה. זה כשר, אני אומר לך", עבר ל"זה בן אדם מסורתי, משפחה דתית", המשיך ל"סגור בשבת וממש נקי שם(!)", ואז השתדרג ל"אוכלים שם מלא דתיים". זה כבר כן סקרן אותי, אז ביקשתי דוגמאות. התגובה היתה, נשבע לכם, "ביבי וגלנט היו שם לא מזמן. יש תמונה". אני מאוד מקווה בשבילך, דניאל יקירי, שזאת היתה בדיחה. אם כן, היא ממש מוצלחת.
וזה הלך והסתבך, ואפילו הפך לריב מעיק. "עזוב", הוא הטיח בי בשיאו. "אתה בכלל לא רוצה שזה יהיה כשר. אתה מחפש רק את התעודה". יכול להיות, אמרתי, וסיפרתי לו שלפני 20 שנה בערך נמניתי עם הצוות שהגה עם ליאור שליין את תוכניתו הראשונה, "משחק מכור". כעבור חודשיים של עבודה עתירת ציפייה ושאפתנות, התברר שהזכיינית רשת מייעדת את התוכנית לשידור בשישי בערב, ואני גנזתי את החלום והודעתי שאני פורש. "אבל למה?" הקשו כולם. "הרי אנחנו מצלמים ביום חול, וזה אפילו יצוין על המסך!"
אני עמדתי בסירובי, וליאור שליין סיפק אז שורה מכאיבה בחדותה. "עזבו", הוא אמר, "אם היינו מצלמים בשבת ומשדרים ביום חול, קובי היה משתתף. הבעיה היא שזה הפוך". זה היה עוקצני, אבל לא הזיז לי, ואני גאה שעמדתי על עיקרון, אף שבסופו של דבר התוכנית שודרה ביום חול.
בסופו של דבר נכנע דניאל. השורה האחרונה שהוא כתב היתה: "הייתי שם עכשיו. שמעון ממש התאכזב. הוא נשבע לי שהכל כשר במאה אחוז וסגור בשבת, רק שהוא לא מוכן שהבחור של הרבנות יסתובב לו כאן בין הרגליים".
אז הנה, זאת הזדמנות נהדרת לשיעור קצר לשני הצדדים. גם לדניאל ולשמעון מהשווארמה, וגם לצד השני במשוואה הזו.
ובכן, דניאל, כשר זה לא אם אמא מפרידה בשר מחלב. וכשר זה לא אם גלנט אכל שם אפילו בתקופה שהוא היה ליכודניק. וכשר זה לא אם כולם יודעים שזה כשר. כשר זה כשר. הדרך לדעת שזה כשר היא פיקוח מאסדר של גוף בלתי תלוי. העובדה שבעל הבית הוא איש הגון, ואפילו שומר מצוות, גורמת לי לרחוש לו כבוד ולאהוב אותו, וגם מעניקה לו מעמד נאמנות הלכתי מסוים, אבל גם אם הייתי בטוח במאה אחוז שהכל כשר וישר, עדיין לא הייתי שובר את העיקרון הפשוט שהעמדתי לעצמי: אני אוכל רק במקום שיש בו תעודת כשרות.
נמשיך. מכיוון שהנושא הוא הקפדה הלכתית, זה הופך את האסדרה לקצת מסובכת וכבדה וכרוכה בהנחיות זרות, מוזרות ומעצבנות, אני יודע. זה כמעט לא יכול להיות אחרת. בדיוק כמו שאם הנושא היה הקפדה סניטרית (הידעתם שיש פיקוח ואכיפה במטבחים מסחריים על הפרדה מוחלטת במקררים בין עוגות לירקות, למשל?).
הסלידה מ"הבחור של הרבנות שיסתובב לי כאן בין הרגליים" אינה במקומה והיא ילדותית. הוא, אגב, לא מסתובב בין הרגליים ולדעתי פועל, ברוב המקרים, במתכונת של מתן הנחיות וביקורי פתע, אבל לא משנה. הסיבה לסלידה יכולה להיות פוליטית או אידיאולוגית, ואז היא יכולה להיות מובנת, גם אם היא מרגיזה אותי מאוד - אבל זה, כאמור, לא המקרה. אז אנא, שמעון, אני ממש מבקש: נסה לקבל תעודת כשרות.
והנה מילה לצד השני, לרבנות נותנת הכשרות. ליתר דיוק, לשני הרבנים החדשים שנכנסו זה עתה לתפקידם, וכעת נקרית בדרכם הזדמנות גדולה. אין לדעת למה שמעון מהשווארמה חושב כפי שהוא חושב. אולי הוא סתם ניזון מתדמית גרועה שהרבנות צברה לעצמה במשך השנים, וחוששני שפה ושם אולי יש בעניין גם גרעין אמת - לא משנה.
כך או כך: האם נראה לכבוד תורתם הגיוני שעסק שמוכר אוכל כשר וסגור בשבת יימנע מתעודת כשרות בגלל עניינים שבתדמית ובסגנון? זה לא שווה השקעה באיזו מהפכה קטנה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו