הרחקת עינב צנגאוקר: הלקח שבכנסת צריכים להפנים מהתלמוד

בכל שנה זה קורה. ספר בראשית מגיע לסיומו, ואף שגם את שאר החומשים אני אוהב, אין להכחיש געגוע קטן שכבר מתחיל לרחוש. אין עוד ספר בעולם שאפשר לחזור אליו אינספור פעמים כמו הספר העתיק הזה. עם כל הכבוד לטולסטוי ולאלבר קאמי, וכל הסופרים שחתומים על משפטי פתיחה גאוניים, אין ולא יהיה עוד משפט פתיחה כמו "בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ".

האנושיות עצמה נולדת בספר הזה. הרעיון שכל בני האדם חולקים משהו במשותף הוא לא מובן מאליו, והוא אמור לעורר לפחות אפשרות לפחות איבה, אכזריות ושעבוד. בימים שבהם הספר הזה יצא לאור, ספק אם מישהו העלה על דעתו שיש דבר כזה "אנושי", "אנושות" או "אנושיות". הרעיון שהאדם נברא בצלמו של הבורא, וכך הוא חייב לתפוס לא רק את עצמו אלא גם את זולתו, הוא סטארט־אפ של בראשית.

ואני מודה שעדיין יש על מה לעבוד. הרעיון הפנטסטי שאומר שיש גן עדן, ושהמיקום הכללי שלו הוא בין הנהרות פרת וחידקל וגיחון, הוא רמז נועז לכך שהמזרח התיכון לא חייב להיות גיהינום. מה גם ששמו של הנהר הנוסף הוא "פישון" שזה, בואו, השם המתאים לרוב הנחלים שאנחנו מכירים בארץ. ברצינות, הספר הזה טוען שגן העדן יכול להיות ממש כאן.

אני זוכר שקראתי פעם ראיון עם הסופר הגדול יצחק בשביס זינגר, אולי זה היה הראיון האחרון שהוא נתן לפני מותו. המראיין שאל איך הוא היה מסכם בשורה אחת את העלילה של התנ"ך כולו. בשביס הרהר לרגע ואמר: הקב"ה מנסה לברוא מישהו בצלמו ובדמותו, ונכשל.

מצד שני, ספר בראשית רחוק מלהיות תמים. בעולם של בראשית, אם מישהו ניגש אליך ברחוב ואומר לך משהו כמו "תשמע, אתה כמו אח בשבילי", ההמלצה החמה היא למהר אל תחנת המשטרה הקרובה ולהגיש תלונה. אם לא על איום ברצח, אז לפחות על תקיפה. מקין והבל ועד בני יעקב, מה שאחים בדרך כלל רוצים זה לזרוק זה את זה לאן שהוא. זה מלמד אותנו, בין היתר, לא למהר ולהתמוגג בכל פעם שמישהו קורא לכם "אחי".

התקלה שמלווה את הספר הזה, שבו אף הורה לא מצליח לאהוב את כל ילדיו במידה פחות או יותר מאוזנת, מזכירה עד כמה רעיון האחווה האנושית הוא משימה מפרכת, אך לא מופרכת, ועד כמה אנחנו זקוקים מדי פעם לדמויות ענק כמו יוסף ויהודה, שמסוגלים להשתנות מקצה לקצה ולגדל את עצמם מחדש.

כן, ספר בראשית הוא, בין היתר, סיפורם של ה"לייט בלומרס" - המאחרים לפרוח. אברהם בורח מהבית בשנות ה־70 לחייו, וזאת גרסה מעניינת למרד נעורים. יצחק מתחתן בגיל 40. יעקב מחליט להתפייס עם אחיו באיחור מוגזם ובחצי קלאץ', והגיבורים האחרונים של הספר מצילים את המצב בדיוק מכיוון שהם מסוגלים להשתנות בגילים שבהם רוב הגברים מתחפרים יותר ויותר בעמדות המוצא.

זאת, בעיניי לפחות, גבורה אמיתית. בראשית נחשב, ובצדק, לספר בינלאומי. אבל צדדים כמו הפריחה המאוחרת, איזו נטייה לעיתוי בעייתי ובישול איטי, מזכירים לנו כמה הספר הזה הוא קודם כל שלנו. עברי, וישראלי - מילים שגם הן נולדות איכשהו בספר הזה.

כל ספר ראוי לשמו, שיש בו גיבור או גיבורה, חייב לקוראיו לפחות הסבר בסיסי או סיפור רקע שיבהיר למה הוא בחר דווקא בהם. במקרה של אברהם, זה די ברור. אברהם נבחר להיות אבינו לא כי הוא נדד מחרן. רבים אחרים נדדו. הוא לא נבחר מכיוון שהוא נטע אשל בבאר שבע, ובטח שלא כי ניסה לטעון שאשתו היא אחותו. כולם נטעו וכולם שיקרו.

אברהם הופך להיות גיבור הסיפור ברגע שהוא שומע שיש לו קרוב משפחה חטוף, והוא קם, אוסף בזריזות את כל מי שהוא יכול ויוצא להציל את לוט. על הדרך הוא מנצח איזה חמישה מלכים. אבל אז, כשכולם בטוחים שכמו כל מנצח, גם אברהם עומד להכתיר את עצמו למלך, רק כדי להמשיך את המעגל שבו כל מי שרק יכול מנצל את כל מי שחלש ממנו, הוא מבהיר לכולם שהוא בכלל לא במשחק הזה. הוא יצא להציל נפשות והוא חוזר הביתה. זה הרגע שבו אברהם הופך להיות גיבור הסיפור, ואבי־אבי אבינו.

לוט הוא לא החטוף היחיד בספר, דינה בת יעקב נחטפת בשכם, אבל מי שחוטפים את יוסף וזורקים אותו אל מעמקי האדמה הם האחים שלו. זה אולי הפסוק המכוער ביותר בספר בראשית. אחרי שהאחים מפשיטים את יוסף וזורקים אותו לבור, המילים הן "ויישבו לאכול לחם".

הפסוק הזה מעולם לא נעים, אבל בשנתיים האחרונות היה ממש קשה לקרוא. "ויישבו לאכול לחם" הוא תיאור מדויק וחסר רחמים של מה שהעברית העכשווית קוראת לו "נרמול". רגע מייאש ותת־אנושי. עשרה אחים - אבות השבטים - מחללים את צלמם מרצונם החופשי וללא שמץ של אמפתיה. אני לא חושב שהתורה רצתה שנשנא אותם. אני מאמין שהתורה רצתה שנכיר בעובדה שיש אפשרות כזאת. שאנשים מסוגלים לנרמל כל חטא וכל מחדל. וקצת קשה להאמין, אבל הם יישבו שם רגע אחרי, ויאכלו לחם.

האירוניה היפהפייה של הסיפור מביאה לכך שבהמשך יהיה מחסור במזון, ודווקא אותו לחם הוא שיגרום לאחים לנדוד למצרים ולסגור מעגל עם יוסף (ששהה בכלא לצד שר האופים, אחרי שגם בבית פוטיפר היה איזה עניין עם לחם, אבל זה כבר סיפור אחר. ואולי לא). הגדולה של הסיפור היא שאחרי ככלות הכל יוסף סולח.

קבלו סיפור תלמודי שכמעט אף פעם לא מצוטט. יום אחד התפרצה אישה לבית המדרש של רבי מאיר. היא היתה נסערת ומרת נפש. היא לא נראתה כמו דוסית, והיא לא התכוונה להסתיר את זעמה או לעשות למישהו חיים קלים. התלמוד אומר שהיא צעקה "אחד מכם קידשני בביאה". טוב, אני מניח שאלה לא היו המילים המדויקות. היא פנתה לצדיקים שהתנדנדו מעל לספרי הקודש שלהם, ושאגה את עלבונה. אני מדמיין אותה בציפורניים ובלק מזעזע. מישהו מכם אמר לי שזה רציני. שזו אהבה וזה לכל החיים. וככה הוא השאיר אותי. חודש שישי. איפה אתה, יא...

מה שקורה בהמשך הסיפור הוא לא פחות ממדהים. אף אחד לא מגרש אותה מבית המדרש. לא משתיקים אותה, ולא מעזים לומר, יאללה, מי את חושבת שאת. הרב עצמו, רבי מאיר המקורי, ניגש וכותב לה גט. כלומר, מגיע לך פיצוי. מייד אחריו כל הנוכחים עומדים וכותבים לה גט. בלי לומר מילה. מגיע לך. לא נבייש אותך. גם את הכלומניק שעשה לך את זה לא נבייש. נסגור עניינים בארבע עיניים. אבל בינתיים יש לך תשלומי מזונות מכולנו. כל מי שבבית המדרש. זאת היהדות עצמה.

מאז נאסר על עינב צנגאוקר להיכנס למשכן הכנסת, הסיפור הזה לא יוצא לי מהראש. איזו החלטה קטנונית ועלובה. אכן, מתישהו נצטרך לשבת ולהחליט מי אנחנו ולשם מה נתכנסנו.