שיטת איה כורם: ככה תנפנפו הביתה אורחים שלא יודעים מתי לעזוב

איך לגרום לאורחים שלך ללכת:

עוד חג עבר על כוחותינו, ובעוד אנחנו מגרדים את שאריות השעווה מהשולחן ואת כתמי השמן מהקיר, אני חשה צורך לחדד את ההנחיות מחידוד ההנחיות הקודם לגבי אירוח, אורחים והתארחות.

בעבר פרסמתי כאן מדריך למתארח, ובפרט להורה המתארח, עבור אלה מאיתנו שפחות חזקים בלהרגיש מתי הגיע הזמן ללכת הביתה או שלא גודלו על ידי פולניות (אוריגינל או בלב). בספר של סבתא שלי, הלנה, זכר צדיקה לברכה, אין דבר יותר גרוע מאשר להגיע מוקדם מדי או ללכת מאוחר מדי. אולי רק ללכת בחורף בלי גופייה, או כשגברים לובשים מכנסיים קצרים.

מספרים שכשאבא שלי היה מגיע לבקר אותה בימי שישי אחרי העבודה, היא היתה יושבת עם החברות מתחת לבניין על הספסל ומסבירה להן בגאווה שזה הבן שלה, המהנדס. אם במקרה הוא היה מספיק לעבור בבית ולהחליף לטי־שירט ומכנסיים קצרים, היא היתה רואה אותו מרחוק, נפרדת מהן לשלום ובאה לפגוש אותו לבד, בכניסה לבניין.

סבתא שלי היתה אישה מבריקה באמת ופולנייה לפי הספר, עם הספה המכוסה בניילון וכיו"ב, וכשהיתה מקבלת בשורות קשות - היא היתה מבקשת שמישהו יביא לה "מים עם פטל". כשהייתי מביאה הביתה תעודות גרועות מבית הספר, היא היתה אומרת לי "לא נורא, את יפה", כך ששמור לה אצלי מקום גדול בלב, בתור האדם הראשון בחיי שלא דרש ממני שום דבר חוץ מלשטוף ידיים.

סבתא שלי היתה האורחת המושלמת והורישה לי חושים מחודדים לצד הוראות מדויקות ל"עשי ואל תעשי" בבתים של אחרים. עם זאת, היא לא הדריכה אותי מה אמורים לעשות כשהאורחים שלי נשארים יותר מדי. ברור שאפשר לרכל עליהם אחר כך עם החברות מהספסל, אבל מה עושים בזמן אמת, סבתא? השעה 7 בערב, והילדים שלהם סיימו לאכול! למה האנשים האלה עדיין כאן? אין לי אלא לסמוך על השכל הישר ועל שושלת ארוכה של פולניות שעל כתפיהן אני עומדת ועושה פאסיב־אגרסיב:

מתחילים לדבר על מקלחת: כשהילדים שלך קטנים מספיק, מקלחת היא משהו שכל הנוגעים בדבר צריכים להתכונן אליו נפשית. התהליך כולל את חמשת שלבי האבל: הכחשה (אני לא מתקלח היום), כעס (אבל לא בא לי להתקלח!!!), מיקוח (אני אתקלח עוד חמש דקות), דיכאון (למה חייבים להתקלח כל יום?) וקבלה. מובן שמרגע שהתהליך הזה מתחיל אין מקום להסחות דעת, ואם לאורחים שלך זה לא ברור אפשר פשוט ללכת להתחיל למלא מים באמבטיה.

עבודות יזומות: לאחרונה הבנתי שאני הכי משקיעה בסידור הבית בדיוק ברגעים האלה, של אורחים שלא רוצים ללכת. ככה זה, הצער והאושר תמיד כרוכים להם יחד. עם אורחים שלא מבינים רמזים תמיד מגיע השלב שבו אני מעמיסה את המדיח. אם זה לא עזר, אני מנקה את המטבח, כולל כיריים, כולל מדפים, כולל להרים את הכיסאות על השולחן. אדם שלא מתעורר בו הדחף ללכת כשיש כיסאות מורמים סביבו - הוא בבירור פסיכופט.

להיעלם: איזה קטע, בדיוק קיבלתי שיחה חשובה שאני לא יכולה לפספס. בכל ערב אחר מי שמתקשר אלי בין 6 ל־8 מקבל ללא ידיעתו כזה מטח קללות, שמשהו בטוח מחלחל והוא נתקע אחר כך עם הזרת במשקוף או שנקרעת לו השקית זבל. אבל הערב, רק הערב, יש לי שיחה שהיא מאוד חשובה לי, וזה ממש לא משנה אם היא פיקטיבית או שיחה שקרתה באמת. מה שכן, בחיים לא עניתי בכזאת אהבה לטלפון מהסופר.

אמא מחליפה: המטרה - לגרום לאורחים שלך להבין שאם הם נשארים, הם אחראים מעכשיו גם על הילדים שלך. האכלת אותם, השקית אותם, היה נחמד. אם הם מתכננים להישאר, הם צריכים לתת יד. כלומר, לשבת בסלון, לצפות בהופעת הריקוד הרביעית של הילדים ולהזמין סלט ירקות מפלסטיק במסעדה שהם פתחו. קחי בחשבון שאם האורחים שלך נשארים מספיק זמן, הם גם צריכים להשתתף בשכר דירה.

להתעלם: אם להיעלם לא עבד, הגיע הזמן לפעולה ההפוכה - לגרום להם להרגיש עד כדי כך לא בנוח, שהם יעדיפו לצאת החוצה אל הלילה הקר מאשר להישאר אצלך בסלון. אפשר להתחיל בשיחה משעממת עם בן הזוג על הלו"ז שיש לו מחר, כמה את עייפה, מה אמא שלו אמרה, ולמה בעצם היא התכוונה כשהיא אמרה את זה וכו'. אפשר להסלים בשיחה על בעיות רפואיות מגעילות, ואם כל אלו לא עשו את העבודה - להתחיל ריב זוגי. בטוח יש לך רשימת נושאים בשלוף, תמיד יש רשימת נושאים בשלוף.

המקל והגזר: מי שרוצה לתגמל התנהגות טובה, יכולה להציע לארוז לאורחים חתיכה מהעוגה לדרך, את המתכון לעוף שהם אכלו, ואם צריך, ואין ברירה, אפשר להציע גם את הספר שדיברתם עליו אי־אז בתחילת הביקור, פעם, כשעוד חיבבת אותם מספיק כדי להזמין אותם אלייך הביתה. הבעיה בלהציע חפצים רב־פעמיים היא שהם קושרים את גורלכם יחד. השבוע אחד האורחים שלי הביא איתו קופסת פלסטיק עם לביבות. פעם הייתי מאוד מתרשמת, אבל ברבע לשמונה בערב רק רציתי שהוא והלביבות שלו יפנו את הסלון. כשפגשתי אותו שוב, כמה ימים לאחר מכן, אמרתי לו בהתנצלות שהקופסה שלו עדיין אצלנו והוא חייך וענה "אדרבא, נבוא שוב!".