האדם מעולם לא נחשב לחיה חזקה במיוחד. בין החיות, ויחסית לגודלו, האדם קופץ נמוך, רץ לאט, וכשהוא ממש מתאמץ הוא מצליח להרים משקל שהיה גורם לנמלה להיקרע מצחוק. מצד שני, האדם יודע להתגבר ולצאת מן המצר טוב יותר. והוא אוסף כוחות, וממציא את עצמו מחדש.
בתקופה האחרונה היו לכולנו אינספור הזדמנויות לראות מקרוב נשים וגברים שמגלים בעצמם כוחות שאי אפשר היה לנחש שהם קיימים בכלל. מכל המחזות האנושיים שהייתי עד להם בשנה שהסתיימה השבוע, זה מה שהתבלט לעיניי, וזה מה שאקח איתי מהתקופה הזאת. תקופה שחלקים נכבדים ממנה כולנו נשמח לשכוח.
אנשים שמתגברים. נשים ששואבות עוצמה מתוך מאגרים נסתרים. זה קורה בכל הדרכים והצבעים, ולא פעם מתרחש ממש לנגד עינינו. הדוגמה הכי פשוטה שעולה על דעתי היא אחד הנערים שנחטפו לעזה ושוחררו בעסקה לפני שנה. אני זוכר איך הוא נראה בלילה ההוא, כשאנשי הצלב האדום ליוו אותו אל הצד הישראלי ואל החופש. הוא היה כחוש ומותש, ומבטו שידר בלבול עמוק. המילה המדויקת היא – ציפלון.
פגשתי אותו באירוע לא מזמן, והיה קשה להאמין שמדובר באותו נער. הוא נראה כאילו את כל הזמן שחלף מאז שחרורו הוא מבלה בחדר כושר ובבליסת חלבונים. הוא גידל כתפיים של ג'אמוס, ואין ספק שבין הסטים של המשקולות הוא אומר לעצמו "אותי אף אחד לא יחטוף יותר".
המעבר מציפלון לג'אמוס הוא דרך אחת, ציורית וקונקרטית, למהלך האנושי הזה. רוב המקרים שנתקלתי בהם היו, בכל אופן, קצת פחות מוחצנים. חלקם מעוררי השראה. חלקם מעוררי דאגה. כולם מעניינים.
ציניות, למשל. יש אנשים שזאת הדרך שלהם להתמודד עם כאב ואובדן. מי שביקר פעם ב"שבעה" של משפחה ייקית (יעני, ממוצא דובר גרמנית) מבין על מה אני מדבר. הומור שחור, מתכתי ומיואש הוא מפלט לא רע בכלל עבור מי שאיבד אמון בעולם. ציניות היא כמו ממ"ד. היא יכולה להגן, ואפילו להציל לזמן מה, אבל זה לא מקום לחיות בו.
בשנה האחרונה פגשתי משפחות שהגיעו לשיאים חדשים של הומור ציני. הן שמעו כל כך הרבה מילים ריקות. שבעו כל כך הרבה הבטחות סרק וסתם שקרים. ליבן התכווץ והתרחב ושוב נמעך כמו אקורדיאון בכל פעם שמישהו אמר שהנה־הנה - ואז כלום. הן הפסיקו לספור כמה חלונות של הזדמנויות נפתחו מול פניהן, ואז ירדו בטריקה על האצבעות ובעיקר על הלב.
אמרו להן שהמבצע האחרון מקרב את השבת החטופים. וחיסולו של המנוול ההוא סולל את הדרך. וכיוון ששום דבר לא קרה, אפשר להשתגע, ואפשר גם לגדל עור עבה ולאמץ מבט ספקני ונחירת בוז מתמדת. הן בחרו בשנייה, וכבר לא מאמינות לאף אחד. אפשר להבין אותן.
הן שמעו פוליטיקאים ישראלים ובינלאומיים, מהקואליציה או מהאופוזיציה, והגיעו למסקנה שכולם בפוזיציה. אף אחד כבר לא ימכור להן את הסיפור שחיי אדם הם הערך הגבוה ביותר במקומותינו. המפגש איתן הוא חוויה מערערת. אני שומע אותן ואני רואה את הדרך הארוכה והמפרכת שעלינו לעשות כדי להחזיר לישראל ולישראלים את האמון הבסיסי.
האנשים הטובים והערכיים שנקלעו לציניות מוחלטת הם כתב האישום החמור ביותר שאני מכיר לתרבות הפוליטית הנוכחית. כתב האישום הזה מופנה כלפינו. כולנו. מי שמחולל את ריסוק האמון - ומי שמשלים עם זה ועובר בשתיקה.
חיוך, למשל. כל אדם בא לעולם עם איזשהו כישרון או מתת אל. במקרה שלי, זה הולך ככה: לא פעם אני עומד על במה, מספר על דברים כמו שאני רואה אותם, והאנשים ששומעים את הסיפור מהנהנים ומגיבים בצחוק. אני בסך הכל מספר על זיכרון קטנטן, שולי וחסר חשיבות – איך הסלון שלנו היה מעוצב בשנות ה־70, או איך כל נסיעה משפחתית היתה כרוכה בדחיפת כמויות עצומות של תפוחי עץ וביצים קשות לפיות הילדים - ופתאום העיניים שמולי מתחילות לחייך, ויש בחיוך הזה איזו אהבה מחודשת לחיים עצמם.
אין לי שום הסבר מניח את הדעת לתופעה האנושית הזאת. על דברים כאלה כתוב בתנ"ך "כי זה כל האדם". בשנה האחרונה הופעתי פעמים רבות מול אנשים כואבים, כואבים מאוד. רגע לפני ההופעה אתה אומר לעצמך "מה הקשר עכשיו? באיזו זכות אני עולה על הבמה ומבלבל את המוח לאנשים יקרים שאיבדו את היקר מכל?"
אבל בסוף הערב, בדרך החוצה, ניגשו אנשים רבים כל כך, ויקרים כל כך, רק כדי לומר לנו שזאת היתה הפעם הראשונה שהם צחקו, או סתם חייכו, מאז ש... הם לא היו צריכים לומר את זה. אפשר היה לראות זאת על פניהם במהלך ההופעה. הכי לאט, כמו תנועה פנימית של סלע, מתחיל לבקוע חיוך ולהפעיל שרירים שכבר שכחו שהם שם. סלע מחייך.
ייתכן שזה הדבר המטלטל ביותר שיש למין האנושי להציע, ואחרי שזכיתי לראות את המחזה הזה כל כך הרבה פעמים השנה קרה לי מה שקרה לכל מי שנוסע ברחבי הארץ היפה והכואבת הזאת ופוגש את בניה ובנותיה: התאהבתי מחדש בעם הזה.
עשייה, למשל. כמות האנשים שקמו השנה מתוך הצער הפרטי שלהם והתמסרו לעשייה למען אנשים אחרים היא עוצרת נשימה. המילים האחרונות בסיפור הבריאה ב"בראשית" הן "אשר ברא אלוהים לעשות". והמילה הזאת, "לעשות", שלא היתה מופיעה אילו "בראשית" היה ספר קצת יותר בנאלי, היא בדיוק תמצית הסיפור.
העובדה שבמהלך השנה הזאת ישראלים רבים כתבו שירים, גידלו תותים, פיתחו תרופות, הציעו נישואים ורשמו פטנטים - היא פלא. איה כורם, היוצרת הנהדרת שהמילים שלה מודפסות בדרך כלל ממש מאחורי העמוד שאתם קוראים כרגע, יצאה השנה במופע מוזיקלי חדש ועוצמתי, ששולח ידיים לתוך הכאב והיופי של חיינו, ואתם חייבים לשמוע ולראות.
גם איה, שנסעה השנה הרבה ופגשה קהלים ישראליים מכל הגוונים, אומרת במופע את הדברים האלה: המציאות הישראלית לא מתרחשת ברשתות החברתיות. כשאתה פוגש את ישראל עצמה, מחזיק בכתפיה ומביט בעיניה, אי אפשר שלא להתאהב בעם הזה. ואלה מילים שאני לא בטוח שאמרנו פעם. בטח שלא אמרנו אותן מספיק.
מאז הסכמי השלום עם מצרים זכור לי הזמזום המתמיד שהצביע על כך שהנשיא ג'ימי קרטר חיבב עמוקות את אנואר סאדאת, ואילו את מנחם בגין הוא לא סבל. בצירוף מקרים מעניין, כל תביעה ערבית נראתה לקרטר "טבעית" ולגיטימית, וכל תביעה עברית נשמעה על פניה כיהירות חצופה.
חיבה וסלידה הן לא פעם שאלות של טעם וריח, אבל כדאי לכולנו לפתח חשד בריא כלפי אנשים שלא יכולים לסבול יהודי גאה שיודע לעמוד על שלו. קרטר, שהלך לעולמו השבוע בגיל 100, היה שייך לתקופה שעם קצת מזל ורצון טוב מסתיימת ממש בימים אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו