האיש שנשאר לבד במטולה תחת אש: "הכנתי עמדות ירי בבית"

את רואה את עמוד התאורה הזה, על המדרכה?" שואל ליאור בז. כאילו אפשר לפספס עמוד תאורה גדול ששוכב לכל אורכו על המדרכה שליד מתחם הצימרים שלו. "טנק נסע פה מהר. מזל שהוא הספיק להתיישר ולא להיכנס לי בצימר". אבל עמוד התאורה נפל.

בשמחת תורה ההיא הצימרים של ליאור במטולה היו מלאים. משפחה מהמרכז באה לחגוג יחד בצפון הרחוק. כשליאור קם באותו בוקר ושמע חדשות, הוא רץ לחדר האוכל שבבקתת העץ, הסביר לאורחים מה קורה בדרום ומה עלול לקרות גם בצפון, וביקש מהם לסיים את הארוחה, לארוז ולהתרחק מהגבול. הוא עצמו הלך להתארגן על הציוד שלו, למקרה של פלישה מהכפר הסמוך.

ליאור (51), רווק ללא ילדים, לא עזב את המושבה במשך כל תקופת המלחמה. הוא נושא בתפקיד ביטחוני באזור, אבל היו לו עוד סיבות להישאר. בתור דור שלישי במקום, הוא אפילו לא חשב על האפשרות של פינוי. "שאלו אותי אם אני לא מטורלל שאני נשאר. הייתי מטורלל גם קודם, זה החמיר קצת", הוא צוחק. "המציאות קשוחה, אבל מה שהנחה אותי לאורך כל המלחמה, מיומה הראשון, היה שלושה דברים: הראשון הוא שימור המורשת. סבא שלי, שהגיע לכאן ב־1924, התמודד פה עם קשיים הרבה יותר גדולים. אי אפשר לשבור את המורשת הזאת.

"כבר ביום הראשון של המלחמה הכנתי עמדות ירי בתוך הבית ושמתי ריהוט מחסה ליד החלון, כעמדת תצפית גבוהה לכביש. תכננתי מסלול דילוגים בתוך המתחם שלי, כולל תיאום חבירה עם השכן שהיה פה. שנינו היינו עם ציוד, חילקנו בינינו תפקידים"

"הסיבה השנייה היא שמדינת ישראל נמצאת בתקופה היסטורית, ויש לי הזכות לקחת חלק פעיל בתקופה הזאת. הסיבה השלישית היא שכשאין ברירה, עושים דברים משוגעים לפעמים, למשל - להישאר בבית גם כשהבית הופך להיות זירת קרב".

רבים מבני משפחתו של ליאור התגייסו ומשרתים בסביבה. הוא מכנה את זה "שריטה משפחתית", אבל במשך כל המלחמה, אפילו בחודשים הקשים ביותר, לא היה עליו לחץ משפחתי שיתפנה למקום בטוח יותר. "אף אחד לא אמר לי לצאת, אין אצלנו במשפחה דיבור כזה".

ב־14 החודשים הבאים ליאור גילה שמחבלי חיזבאללה בכפר קילא שמעבר לגבול מתצפתים על כל תנועה שלו, לכן הוא מיגן בשקי חול רק את החלונות שלא פונים לכפר, מחשש שהמחבלים יבחינו בשינוי ויבינו שמישהו עדיין שוהה בבית. הוא נתן לעצים לגדול פרא כדי שיסתירו את התנועה שלו בנחלה, ואפילו לא הדליק חימום בחורף הצפוני הקשה, כדי שאמצעי הגילוי התרמיים של הלבנונים לא יזהו שהבית שלו חם יותר משאר בתי הרחוב הריקים. אז איך שורדים בחורף המקפיא במטולה בלי חימום? פשוט מתלבשים חם.

החל מאמצע אוקטובר 2023, המושבה, שבימים כתיקונם מונה כ־2,000 תושבים, כמעט התרוקנה מאדם. פרט לבז נותרו בה חברי כיתת הכוננות, שישה חקלאים שהמשיכו לעבד את האדמות שלהם וגדוד צה"ל שהתחלף מדי חודש. בבית של ליאור היתה כלבה, שאליה הצטרף כלב נוסף שברח אליו מלבנון.

"אלה החיים שהיו בתוך הבית, אני ושני כלבים. היינו הרבה שעות לבד. ביישוב לא היתה תאורת רחוב. בבית עצמו, בגלל שהוא חשוף, השארתי אור דולק קבוע בשירותים ובמקלחת, אבל דאגתי להחשיך את כל שאר הבית. אפילו שמתי שמיכות על החלונות, שלא יראו תנועה". למרבה המזל, זה עבד: הבית נותר ללא פגע בכל תקופת ההפצצות.

"מצאתי משהו שיכול לתפקד כדלת"

אחרי פלישת חמאס לדרום, החשש היה שגם בצפון יתממש תרחיש דומה מצד חיזבאללה. מי שנותר במטולה התכונן לכך. ליאור תכנן כל פרט. "זה אומר להכין עמדות ירי בתוך הבית, כלומר לשים ריהוט שיכול לתת מחסה ליד חלון, בעמדת תצפית גבוהה, כך שאוכל לראות את הכביש. ניתחתי את נתיב הנסיעה של המחבלים למקרה שהם יחדרו ליישוב. אחד הנתיבים האלה עובר ליד הבית שלי. תכננתי מסלול דילוגים בתוך המתחם שלי, כולל תיאום חבירה עם השכן שהיה פה. שנינו עם ציוד, חילקנו בינינו תפקידים".

ליאור לוקח אותי לסיור במתחם, "נחלת איכרים" שמו. בכל הזדמנות אחרת, זה היה נראה כמו בעל בית שמציג לאורחת פוטנציאלית את הצימרים שלו - אבל הפער מהמציאות בלתי ניתן לגישור. ועדיין, בז לא מתאפק ומראה לי את הצימרים היפים, שאת חלקם בנה במו ידיו. הוא כמובן מתנצל שעדיין לא נקי ומסודר. לי זה נראה דווקא בסדר גמור. אבל אז מתחילה הדרמה האמיתית: ליאור משחזר את נתיבי המילוט והמחבוא שלו, שאותם תכנן למקרה של חדירת מחבלים.

"את רואה פה? זה בור מים מתקופת הבריטים", הוא אומר, ופותח דלת ברזל שמובילה למאגר מים ענקי בתת־הקרקע. סולם עץ מוצב מפתח הבור ועד לקרקעיתו, ולרגליו מאוחסנים מזון ומים שליאור אגר למקרה שיצטרך לשהות בו. "המקום היה פתוח, אז מצאתי משהו שיכול לשמש דלת והתקנתי אותה כאן. דאגתי שיהיה אפשר לנעול אותה מבפנים. שמתי פה אספקה לשבועיים. קל יחסית לפרוץ לכאן, אבל זה היה הדבר הכי טוב שהיה בנמצא".

"אני פרקטי במצבי קיצון, לא נותן לרגש לנהל אותי, אבל היו מחשבות. לישון כשכל מטולה מוחשכת והבית יושב על נתיבים שמחבלים יכולים להגיע אליהם, זה אומר ללכת לישון עם עין אחת פקוחה כשהציוד צמוד אלי, ולבדוק כל רעש"

ליאור מדבר כאילו זה הדבר הכי הגיוני לעשות. במציאות שהוא חי בה - זה באמת היה. אנחנו ממשיכים בסיור. בז בנה בחצר מחסות משקי חול ומשאריות קיר בטון של אחד הצימרים. הוא מספר ששרטט נתיבי בריחה למקרה של חדירת מחבלים, ושם מפתח בסוויץ' של כל אחד מארבעת כלי הרכב שלו, כך שאם לא יצליח להגיע לאחד - בתקווה יגיע לאחר ויימלט בלי השתהות. בכל רכב היתה גם מחסנית מוכנה, לכל צרה שלא תבוא.

בחודשים הארוכים האלה בז התנייד במושבה בריינג'ר. הוא האפיל את כל פנסיו, גם את האורות הקטנים שליד כפתורי הדשבורד, כדי שמלבנון לא יראו תנועה של אורות. בלילות הוא היה נוסע עם אמל"ר (אמצעי לראיית לילה).

כל זה נשמע מטורף לחלוטין באוזניי, אבל ליאור מסביר בנונשלנטיות ש"עושים מה שצריך". את הכל הוא עשה לגמרי מיוזמתו, בלי שמישהו יתדרך אותו, וכנראה זה מה שהציל את חייו במושבה המטווחת. אולי העובדה שאחרי הצבא הוא שירת בגוף ביטחוני במשך 12 שנים תרמה ליכולתו לחשוב כך, לתכנן. ואולי זה פשוט האופי שלו.

"אני ראש גדול. כל הזמן חושב, יוזם. אני לא צריך לקבל הנחיות בשביל לדעת מה לעשות. הפקת הלקחים שלי מאוד מהירה. הפקתי לקחים מהדרום, הבנתי שאנחנו יכולים להיות לבד ימים רבים ושצריך להתארגן. איך מתארגנים? ככה: אוכל, מים, אמצעים להגנה עצמית. בונים פק"ל לבד, לעצמי ולמי שקרוב אלי".

אני מנסה לחלץ מליאור הודאה שהיו גם רגעי פחד, אך ללא הועיל. "אי אפשר להגיד שלא היה חשש, כי בסך הכל האיום הוא ממשי. אבל לנוכח מה שעברתי בחיים, אני עובד פרקטי במצבי קיצון. אני לא נותן לרגש לנהל אותי. זה לצאת למשימה. להגיד לך שלא היו מחשבות? כן, היו. ללכת לישון כשכל מטולה מוחשכת, וכשהבית שלי יחסית חשוף ויושב על נתיבים ביישוב שאין למחבלים בעיה להגיע אלי בהם, זה אומר ללכת לישון עם עין אחת פקוחה, הציוד צמוד אלי, כל רעש קטן קמים ובודקים.

"בראש עוברים תרחישים לא סימפתיים, אבל התרגום של המחשבות האלה הוא לא להיכנס לפחדים, אלא לעשות דברים פרקטיים. יש משימה וצריך לשרוד את זה ולבצע. וגם - אותי לא לוקחים מפה, לא משנה מה יקרה. לא אתן שיחטפו אותי".

מה זאת אומרת?
"מה שזה אומר, על כל המשמעויות. מי שלא מרגיש ככה, לא נשאר כאן. אני יכול להבין אותם".

לא היו לך נקודות שבירה במהלך כל התקופה?
"אני לא חושב שהיו לי רגעי משבר מהותיים. זה לא שאני מי יודע מה בריון. צריך להבין שיש הרבה שעות לבד, אבל יש המון סטרס כי כל הזמן קורים כאן דברים. אז אתה חייב להיות מפוקס יותר, ופחות נכנסים לעניינים הרגשיים".

"טוב שאבא שלי לא ראה"

נחזור לשטח. את כל מה שתואר לעיל הקים ליאור בימי המלחמה הראשונים. ב־7 באוקטובר הוא חבר לרבש"ץ וסייע לו להביא למושבה ציוד הגנה. למקום הגיעו כוחות צבא גדולים ונפרסו ברחובות. לפי מיקום הצבא ליאור ידע איפה יותר בטוח ואיפה מסוכן, וכך תכנן את מיגון הבית שלו.

ואז התחילה במושבה שגרה מטורפת: "יורים עלינו טילי נ"ט, פצמ"רים, קטיושות. עוד בית נפגע, תשתיות ציבוריות חוטפות, כל בום כל כך קרוב. שומעים את הפיצוצים מאוד־מאוד חזק, נפגעים גם בתים של בני משפחה שלי. האווירה מאוד קודרת. זה אזור לחימה. הנוף שהיה ירוק הופך לאפור משריפות ומעשן. זה המקום שנולדתי בו ושגדלתי בו. זה לא נעים, בלשון המעטה".

"בכל יום ירו עלינו טילי נ"ט, פצמ"רים, קטיושות. עוד בית נפגע, תשתיות ציבוריות חטפו. כל בום היה כל כך קרוב, שמעו את הפיצוצים מאוד חזק. נפגעו גם בתים של בני משפחה שלי. אווירה קודרת, הנוף הירוק הופך לאפור משריפות. היה לא נעים, בלשון המעטה"

ואם כבר עוסקים בבית שבו גדל בז, מדובר בבן הדור השלישי במושבה. סבו, ברוך בז ז"ל, שאותו הזכרנו קודם, הגיע למטולה ב־1924 והיה מפקד הנוטרים במושבה ובכפר גלעדי, יחד עם משפחת קרול. כשליאור היה ילד, הוא מצא אצל הסבא סליק מאותה תקופה. אחרי קום המדינה הפך ברוך לחקלאי, ואחר כך מונה לראשות המועצה. בתקופתו חיברו את מטולה לרשת החשמל.

אביו של ליאור המשיך את המפעל החקלאי המשפחתי. במקביל, המשפחה בנתה צימר באמצע שנות ה־90, ועם השנים הוסיפו עוד שלושה. הצימרים בנויים סביב הסיפור של המשפחה, החקלאות והביטחון. בימים כתיקונם יש גם בריכה שפתוחה בחודשי הקיץ, ובקתת עץ שמתפקדת כחדר אוכל חמוד. יש כאן שורשים, סיפור.

אבל הימים לא כתיקונם כלל, וגם המשפחה הגרעינית של בז כבר לא כמו שהיתה. אמו פונתה למלון בטבריה, ואביו נפטר חודש לפני פרוץ המלחמה. "זה סוג של נחמה שהמלחמה הזאת נחסכה ממנו. בטח היה לו מאוד קשה לראות את המושבה, שבה נולד וחי במשך 92 שנה, במצב כזה. אנחנו משפחה שורשית, ולראות את המקום ככה זה לא קל".

לאורך התקופה דאג ליאור גם לאמו, אישה מבוגרת שעברה תהפוכות קיצוניות בפרק זמן כה קצר. "הפטירה של אבא, עזיבת הבית, המעבר למלון. חלק ממני כל הזמן דואג לה. בתור ילדה, אמא שלי עברה את מלחמת העולם השנייה והצליחה לברוח, ומאז היא היתה כאן, במטולה. עכשיו היא לבד בחדר במלון, במקום לעשות את מה שהיא אוהבת ולבשל לאורחים בצימרים ארוחות בוקר".

אחרי חודשים ארוכים הצליח ליאור לעלות לראשונה לקבר אביו, ושם הוא נשבר בפעם הראשונה והאחרונה במהלך התקופה האיומה הזאת. לראשונה בראיון הוא מתקשה לדבר. "זה לא היה פשוט. סיפרתי לו מה קרה ומה קורה", הוא אומר, ולא מצליח להמשיך.

"למלא מצברים ולחזור"

החודשים חלפו, והחיים נכנסו לסוג של שגרת מלחמה. שגרה שבה כל דבר שבעבר היה טריוויאלי הופך למאתגר, ואפילו יציאה עם הכלב הופכת להיות מבצעית. "הולכים במקומות לא חשופים, רק בלילה. לפני שיוצאים מחליפים לבגדים אזרחיים, מתוך מחשבה שאולי המחבלים מעדיפים לא לפגוע באזרחים".

הכלב עזר לליאור לשמור על שפיות. "במצבים כאלה, זה יותר קל שיש מישהו שאני צריך לטפל בו, וככה לא להתעסק בעצמי כל הזמן. זה אומר שיש לי מישהו אחר לדאוג לו, זה מסיח את הדעת".
עוד היבט של השגרה המשונה הזו היה פגיעות חוזרות ונשנות בתשתיות החשמל במושבה, שגררו הפסקות זרם של יום או יומיים בכל פעם. ליאור דאג שיהיו לו גנרטור ביתי ומטענים ניידים לסלולרי. "זאת רק דוגמה, אבל בכל פעם צץ משהו אחר, אז אין זמן לשקוע במחשבות או בחששות, כי תמיד יש המון משימות".

אבל בסופו של דבר, היית נורא לבד.
"אין ניתוק מוחלט מהעולם החיצון. כל הזמן היו כאן אנשים. מעט, אבל היו. היה כאן גדוד שלם של צה"ל שעבדנו מולו. יצאנו להתרעננות פעם בשבועיים, אז גם ביקרתי את המשפחה, מילאתי מצברים וחזרתי. כשחוזרים - הסוויץ' מאוד מהיר. הוא מתחיל כבר כשמגיעים לגליל ורואים את כל המראות הלא נעימים. כשמגיעים למטולה נשאבים למשימות, לכל מה שצריך לעשות".

"אני שומע תושבים שרוצים לעזוב, או כאלה שחוששים לחזור. אני לא נמצא במקום ששופט ומבקר, אבל אני מרגיש שיש לנו זכות וחובה. הורישו לנו פה משהו, ומי שאחראי על הגבולות צריך להביא את זה בחשבון. יש מחיר, וצריך להיות שלם איתו"

במהלך המלחמה נחשף ליאור לכמות אמצעי הלחימה העצומה שצה"ל מצא בכפרים הלבנוניים הסמוכים. "אני לא יודע לשייך את זה לאלוהים או למזל, אבל אם חיזבאללה היה תוקף בצפון כמו שחמאס תקף בדרום - אני לא יודע אם מדינת ישראל היתה מתאוששת מזה.

"אם הייתי יודע את הדבר הזה בוודאות, כמו שאני יודע היום, יכול להיות שזה היה משנה את ההיערכות שלי, את החשיבה. ידעתי שהנשק קיים, אבל ההיקפים של זה? זה הזוי. ועדיין, לא הייתי עוזב. זה לא חלף במוחי בכלל".

חצי שנה לפני שפרצה המלחמה, ליאור עזב עבודה טובה ובטוחה כקב"ט מכללת תל־חי, שבה עבד 12 שנה, והלך אחרי החלום שלו: לעסוק בתיירות. עכשיו הוא רואה את מה שבנה בעשר אצבעות מוזנח וחרב. לפעמים הוא תוהה אם יש לו כוח לשקם את הכל ולהתחיל מחדש, אם יבואו שוב מבקרים, אם הצפון יחזור לפרוח.

"התקופה הזאת הכניסה את החיים שלנו לפרופורציות. גם במציאות הקשוחה ממילא שהייתי בה, ידעתי שיש אנשים במצב הרבה יותר קשה. החטופים, למשל. אז מה יש לי להתלונן? היינו בתקופה שבעיניי היתה תקופת אין ברירה, ובתקופות כאלה עושים דברים לא טריוויאליים, כי אין ברירה.

"כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא עשה בתקופה ההיסטורית הזאת למען העם: אם להתגייס, ואם להתנדב, ואם להכין סנדוויצ'ים לחיילים. אבל זה לא נגמר. גם עכשיו צריך לראות איפה אפשר לתרום, איפה אפשר להזדהות עם תושבי הצפון או הדרום.

"זה הזמן לגלות ציונות. צריך לבוא הנה, לשמוע מה היה פה, לראות מקרוב, להתארח פה. צריך להניע את הגלגל: האורחים בצימרים יעודדו את המקומיים לפתוח שוב את שאר העסקים. גם המדינה צריכה להתגייס למאמץ השיקום, להכניס את היד עמוק לכיס, לעזור לנו לפתוח את העסקים שנסגרו או שקרסו.

"במשך יותר משנה וחודשיים אנשים לא ביקרו בצפון - אז שיבואו. ככה בונים חוסן של עם באופן פרקטי, ככה גם מראים לעולם שאי אפשר לשבור אותנו, שאף אחד לא יכול על העם הזה, שהוא חזק צבאית ואזרחית. אנחנו חוזרים מהר לשגרה, אנחנו חיים למרות הכל".
"מה שאפשר - מצילים"

"צה"ל עשה עבודה מדהימה. אני רוצה לקוות שמדיניות ההכלה ו'דחיית הקץ' שהיתה פה במשך שנים לא תחזור. הצד השני יצטרך להבין – איתנו לא מתעסקים"

מאז החלה הפסקת האש, ליאור ניגש לשקם את המתחם, את הבית ואת הצימרים. "היו אזורים בבית שלא יכולתי להגיע אליהם, כי הם היו מאוימים בקו ירי ישיר מהכפר הסמוך. עכשיו אני יכול. מטולה חטפה קשה, וזה ייקח זמן. אבל אני לא מחכה שכולם ישתקמו, אני אעשה את מה שאני יכול לעשות בכוחותיי. בכל בוקר אני קם ועובד כאן, ואני באמת מאושר. אני קונה כלי עבודה, אני מחייך... אנשים אומרים לי 'חכה שנייה, אתה לא יודע לאן זה הולך'. אבל זה לא מעניין אותי.

"גם המשק החקלאי שלנו, שאחי מתחזק, ממשיך והולך. וזה היה סיכון חיים אמיתי, כבר נהרג כאן מישהו. אנחנו לא מוותרים. עובדים, מנסים. מה שאפשר להציל - מצילים. היום אנחנו מדברים על נטיעת עוד חלקות, על פיתוח החקלאות והתיירות של המשפחה.

"אני שומע כאלה שחוששים ורוצים לעזוב, או כאלה שלא רוצים לחזור. אני לא נמצא במקום ששופט ומבקר, אבל יש לנו זכות וחובה. הורישו לנו פה משהו, ומי שאחראי על הגבולות צריך להביא את זה בחשבון. יש לזה מחיר, וצריך להיות שלמים עם זה".

אבל עכשיו הרבה יותר בטוח! למה עכשיו אנשים לא רוצים לחזור?
"כי לפני המלחמה, לפני החלשת חיזבאללה, האיום היה באוויר, והיו בעיקר תרחישים ותיאוריות. היו הרבה אנשים שלא נתנו על זה את הדעת, והתמכרו לשקט וליופי של הסביבה פה. אחרי 7 באוקטובר, אותו איום שהיה באוויר הפך להיות מוחשי, מול העיניים. אנשים בצפון הבינו שהם היו אמורים להיות הבאים בתור.

"אז אני יכול להבין את החשש, כי אוזלת היד של המדינה באותו היום היתה נוראה. דיברתי עכשיו עם חבר מבוגר שהיה קצין בצבא, שגר בהר צפייה (אחת מנקודות התצפית הצפוניות במטולה; ק"א). הוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא רוצה לחזור הביתה, במיוחד לא עם הילדים שלו. קשה לי עם האמירה הזאת, אבל אני מבין אותה".

איך תיראה אצבע הגליל בעוד שנה מהיום?
"מבחינה ביטחונית, אני לא מוטרד מהשנים הקרובות. הכפרים שלהם בלבנון הרוסים לגמרי, וייקח להם הרבה זמן לשקם. הצבא עשה כאן עבודה מדהימה. אני חושב שנזכה לשקט. אני מקווה שצה"ל יפעל ביד קשה מול כל פעילות של חיזבאללה, מה שלא קרה בשנים הקודמות.

"אני רוצה לקוות שמדיניות ההכלה לא תחזור. אסור לאפשר עוד את מה שהיה פה. אין יותר מדיניות 'דחיית הקץ' שהיתה פה במשך שנים. אין הכלה. הצד השני צריך להבין - איתנו לא מתעסקים. אין פרשנויות, זה שחור ולבן. הבעיה שלנו תהיה בעוד כמה שנים, אם המדיניות תהיה חלשה. ועוד דבר: אנחנו, התושבים, חייבים להיות עם יד על הדופק.

"תושבי מטולה שתקו יותר מדי. במשך השנים חווינו התגרויות וראינו התעצמות, אבל סמכנו על הגורמים האמונים על הביטחון. היום ברור לי שכתושבי מטולה והיישובים צמודי הגדר, אנחנו צריכים להשפיע הרבה יותר על המדיניות הביטחונית כאן בצפון".

ואיך מטולה תהיה?
"מי שמצאו את עצמם במקום אחר במהלך המלחמה, הילדים שלהם נקלטו במסגרות ולא באמת היתה להם זיקה לכאן אלא רק 'היה נחמד' - אני לא מאמין שיחזרו. אבל מי שיש להם זיקה ושורשים - אני חושב שרובם יחזרו לקראת תחילת השנה. צריך לבנות פה קהילה אופטימית, חזקה, ציונית. להיאחז בקרקע. להבין שאם אנחנו לא נשב פה, הצד השני יישב פה. ואז הסכנה לא תהיה בגבולות מהמדינה, אלא בתוך המדינה. כנראה לעולם נילחם על האדמה הזאת.

"סבא שלי היה אומר: קדימה, צאו לעבוד. אצל החקלאים יש משפט: 'תחזיקו מעמד, בשנה הבאה יהיה יותר טוב'. מי שגדל במשפחה של חקלאים חייב להיות אופטימי. אז אני מאמין שבשנה הבאה יהיה יותר טוב", הוא חותם וחוזר לעבוד.

armadil@017.net.il