"הרגשתי אימה": המשבר שחוותה רוני דלומי - דווקא ברגע המאושר בחייה

שבוע לאחר שילדה את בתה הבכורה, דני אביגיל, ובזמן שהמדינה כולה במלחמה, הזמרת והשחקנית רוני דלומי חוותה את הפחד הגדול ביותר שכל אמן ופרפורמר מבועת רק מהמחשבה עליו - הקול שלה נעלם.

מי שקול הפעמונים שלה שבר את המסך כנערה מתוקה בת 17 ב"כוכב נולד", שנכנסה ללב הצופים וסללה את דרכה לניצחון בגמר, גילתה לפתע שהדבר שהיא הכי אוהבת לעשות - מה שחיכתה לו חודשים בגלל שמירת היריון שלא אפשרה לה לשיר - איננו.

חודשים של עבודה עצמית, של טיפול והקשבה לגוף ולנפש הצליחו להחזיר אותה אל המקום הבטוח, והפעם עם תובנות נוספות על המקצוע, האמנות והשליחות שלה בעולם. רגע לפני שהיא חוזרת בגדול לבמה עם "שיקגו", מגדולי מחזות הזמר בברודוויי, שיעלה בתיאטרון הארצי מייסודו של סמי לוי, היא נזכרת ברגע שבו הקרקע נשמטה מתחת לרגליה - דווקא כשבביתה הפרטי היא חוותה את הנס הגדול בחייה והפכה לראשונה לאמא.

"בשמירת ההיריון לא שרתי במשך שלושה חודשים", היא מספרת כשאנחנו נפגשות בחדר החזרות, רגע לפני החימום הקולי. "חזרתי לשיר רק בשבועיים האחרונים, אבל כשיש לך תינוקת בבטן זה לא אותו הדבר.

"אחרי הלידה, הדבר הראשון שחיכיתי לו, חוץ מלראות את הילדה, היה לשיר. שבוע אחרי הלידה אני נכנסת למקלחת, שם אני שרה, שם זה הרגע שלי, ואני ממש על סף איבוד שליטה. אני לא פוגעת ולא מבינה מה קורה".

מה עשית?

"שלחתי הודעה למירי מסיקה. כתבתי לה 'מירי, אני לא מצליחה לשיר, אני לא מצליחה לשיר!' והיא עונה לי 'רוני, זה הורמונים, זה בסדר, זה טבעי וזה חוזר'. כל החברות הזמרות שלי והמורה שלי לפיתוח קול אמרו לי שזה בסדר, שאלה השרירים והבטן והכל חוזר, אבל אני חושבת שלקח לי הרבה יותר זמן בגלל שמירת ההיריון".

מה זה אומר שאין לך קול? את לא מצליחה לשיר או לא מגיעה לטונים מסוימים?

"מבחינתי, חלק מהכוח שלי זה ה־big notes, הצלילים הגבוהים, ופתאום אני בכלל לא יודעת מאיפה להביא אותם, כאילו השרירים שכחו מה לעשות ולאן ללכת, ואני באימה. כשאני עם דני אני מאושרת, וכשדני הולכת לישון זה מכה בי, ואני בלחץ".

מגיעות מחשבות על התרחיש הכי גרוע, שזה לא יחזור לעולם?

"חד־משמעית!"

ומה עושים עם המחשבות האלה?

"הולכים לפסיכולוג", היא צוחקת. "היתה לי כבר איזו בהלה שהשפיעה, זה הפך להיות פסיכולוגי. הגוף והגרון כבר בסדר, אבל אני בלחץ. חזרתי לבמה שלושה חודשים אחרי הלידה, אבל לא נהניתי, כי חשבתי רק על הטכניקה והרגיש לי שזה לא זה, לא בפלואו, לא אני. כשאני שרה אני מרגישה שאני עפה, ופתאום אני לא עפה, לא עם הקהל, רק עם עצמי כדי לוודא שאני פוגעת בצלילים".

הקהל הרגיש את זה?

"נראה שלא, אבל אני מאמינה שהוא לא קיבל את החוויה שאני בדרך כלל נותנת. הייתי כבר בפתולוגיה, אמרתי לעצמי בראש שאני התרחיש הזה של אחד למיליון, שאני יולדת ולא חוזרת לעבוד".

מה שנקרא - נפלת בסטטיסטיקה.

"ממש, ואני באינטרנט רואה שיש כל מיני מקרים, והולכת לפסיכולוג שלי שאומר לי 'המפתח פה זה שתבטיחי לעצמך שתהיי מאושרת גם אם לא תשירי כמו שאת רוצה', ואני מסתכלת עליו ואומרת 'נראה לך?!', והוא עונה 'כן, גם אם זה לא יסתדר, את תהיי מאושרת. הפחד הוא כל כך גדול, אבל אם זה לא יחזור? בואי נתמודד רגע עם התסריט הזה'. למוח לקח זמן להתמסר לתסריט הזה, אבל זה עשה לי טוב - ואז שחררתי. לקח לי זמן, זה לא היה קל, אבל הייתי צריכה לבחור באמת, לבחור שאני שרה כי אני אוהבת את זה. עלו גם שאלות של זהות".

למשל, אם אני לא זמרת, מי אני?

"גם, ולא רק. האם אני זמרת טובה כי אני פוגעת בצלילים גבוהים? או שאני זמרת טובה כי אני מביאה את השקפת העולם שלי דרך מילים, צלילים והגשה? עד היום אני לא יודעת. עדיין חשובה לי הטכניקה שלי, חשוב לי לפגוע בצלילים הגבוהים. אני חושבת שזו שאלה שאני עדיין מתמודדת איתה, והיא שאלה חשובה שאמורה להפוך אותי ליותר מדויקת בכוונות שלי".

"משהו להיאחז בו"

עכשיו היא חוזרת לא רק לבמת התיאטרון, אלא גם להיכל התרבות. ממש השבוע היא הופיעה במופע אישי, שעליו היא מספרת שזה "המופע הכי אינטימי ומחבק שלי. הוא היה סולד־אאוט שלוש פעמים, ובכל פעם שהוא מגיע אני מרגישה שהלב שלי נפתח.

"ארבעה חודשים אחרי הלידה עדיין הייתי בחוסר ביטחון. המצב שלי ערער אותי ופגע לי בהנאה, ובשלב מסוים אמרתי: אולי אני כבר לא צריכה לעשות את זה? אולי עשיתי את זה עד עכשיו, וכשילדתי ילדה והפכתי לאמא משהו בי השתנה?"

היה רגע שבו שרת ואמרת - "זהו, זה חזר"?

"היה רגע שהתקשרתי למנהל שלי ואמרתי לו 'תקשיב, אני חושבת שזה קורה'. לקח לי זמן להרגיש בטוחה לחזור, למשל לקבוע הופעה. פחדתי שלא אחזיק ערב.

"שיתפתי את הסביבה הקרובה שלי, וייעצו לי לקחת את הזמן. לא הלכתי לרופא, אבל נכנסתי לתוכנית אימונים כאילו אני לינוי אשרם בדרך לאולימפיאדה. הייתי עם דני מהבוקר עד הערב, וכשהיא הלכה לישון נכנסתי לשיעור פיתוח קול. כל יום, לפעמים עם מורה ולפעמים לבד. הייתי צריכה לעשות את מה שאני יכולה כדי שזה יקרה. רק אחרי עשרה חודשים באמת הרגשתי שהנה, זה מה שאני יכולה לתת".

זה גורם לך היום להעריך מחדש את המתנה הזאת, הקול שלך?

"בטח. תמיד הערכתי, זה אף פעם לא היה לי מובן מאליו, ובגלל זה אני מכבדת את הקול שלי, שומרת עליו ועושה פיתוח קול. אבל מאז אני מעריכה עוד יותר".

אחרי היסוס קל, רוני משתפת בפחד שמקנן בה: "אני מפחדת שגם בהיריון הבא זה יקרה, כי מתנת האימהות היא כל כך גדולה - שאין פה שאלה, אני ארצה להיות בהיריון עוד פעם".

ואם יגידו לך את הדבר הכי נורא, שגם בהיריון השני תאבדי את הקול?

"לא, אל תגידי לי את זה, אני מאמינה שאני אחזור לשיר".

כדי להבין לגמרי את דלומי גרסת 2024 - צריך לחזור שנה אחורה, לרגע שבו גילתה לשמחתה שהיא בהיריון, גילוי שכמו כל מה שקרה לנו בשנה האחרונה היה ערבוב של עצב ושמחה, כאוס ונחמה.

"אביגיל, אמא של בעלי אלון, חלתה בסרטן, וזה היה מאוד מהיר", היא מספרת. "מאוד רצינו לספר לה שאני בהיריון, ולא הספקנו. אנחנו הרבה שנים ביחד, מאז שהייתי בת 19, והיום אני בת 33.
"כשהיא נפטרה ואלון ישב שבעה, הייתי חולה בבית. בבוקר הרגשתי תחושה משונה, אבל חשבתי שאין סיכוי. לא הייתי בטיפולים, אבל הכרתי את החוויה של לעשות בדיקה ולא לראות את שני הפסים. אבל אמרתי: יאללה, אני עושה בדיקה - ופתאום ראיתי שני פסים.

"התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ושאלתי 'מה אני עושה? לחכות עד סוף השבעה?' פחדתי שזה ישמח את אלון אבל גם יצער אותו, כי אמא שלו לא הספיקה. מצד שני, היה לי ברור שאני לא יכולה לחכות. סיפרתי לו, והוא התרגש מאוד, כמובן שמחה מהולה בעצב. זה גרם לנו לחשוב על גלגל החיים, משהו בהמשכיות של הטבע, שהחיים נמשכים והם חזקים. שנינו לא האמנו. התזמון היה משוגע, כי באמת ניסינו כבר תקופה. שמרנו את זה בינינו, ובסוף השבעה גילינו רק לאבא שלו. זה היה הדבר הטוב שאפשר להיאחז בו, כי המוות של אביגיל היה באמת משהו מאוד מכאיב".

בראיונות קודמים, כשדיברנו על אימהות, אמרת שאת מרגישה שאת עדיין לא שם, שזה קצת מפחיד אותך. כשגילית שאת בהיריון, הרגשת שאת רוצה ומוכנה?

"אני חושבת שגם ההיריון עצמו הכין אותי. הלכתי וגדלתי עם הרצון הזה להיות אמא. גם לפני ההיריון רציתי, אבל תוך כדי ממש גדלתי לתוך הדבר הזה. אולי גם העובדה שלא הצלחנו להיכנס על ההתחלה וניסינו כשנה השפיעה".

ואז, בסוף חודש שישי, מודיעים לך שאת נכנסת לשמירה.

"הגעתי לבדיקה שגרתית, והרופא שאל 'יש לך הרבה הופעות השבוע?' היו לי שש הופעות בשבועיים, ובראש שלי זה לא הרבה, אז אמרתי לו שלא, והוא ענה 'יופי, תבטלי את מה שיש.

"זהו, מעכשיו לא הופעות, לא ספורט, את יושבת ונחה'. התאשפזתי לכמה ימים, ושוחררתי הביתה לנוח עד הלידה. האיסור הכי קשה היה לא לשיר. בשלושת החודשים האחרונים להיריון לא שרתי, אפילו לא במקלחת, כי הם פחדו שזה יעודד לידה מוקדמת".

"נחרדת ולא מאמינה"

למרות העובדה שלא לשיר זה קצת כמו לא לנשום עבורה, דלומי אומרת שסדר העדיפויות היה ברור לה. אבל אז, כשהיתה בחודש שמיני - פרצה המלחמה.

"מצאתי את עצמי בבית בגני תקווה, בהלם כמו כולם, נחרדת ולא מאמינה", היא אומרת. "בזמן שכל החברים שלי יצאו להופיע ולהתנדב, ויכלו לתת מעצמם ולהרגיש איזושהי תחושת משמעות בתוך הכאוס - לי לא היה כלום".

אף על פי שאת בשמירה, כשאת רואה שכל החברים שלך מופיעים, מתגנבת איזו תחושת אשמה או החמצה שאת לא שם?

"הרגשתי שאני מטילה ספק בעצמי. כלומר, הרופא אמר לי לא, אבל אולי אני כן יכולה לצאת? חשבתי מה אני בכל זאת יכולה לעשות, אז כששלחו לי באינסטגרם בקשות לסרטונים עניתי לכולם, ועשיתי כל מה שיכולתי, עד שהגיע השלב שהתינוקת בשלה ומשחררים משמירת ההיריון. ממש ביקשתי שזה יהיה כתוב וברור שאני משתחררת משמירת ההיריון. היו לי שבועיים אחרונים, בחודש תשיעי, שבהם יצאתי להופיע מול מפונים".

אחד הרגעים הזכורים והמצמררים מאותם שבועיים היה בכיכר החטופים, שם שרה עם עידן רייכל את השיר "תחזור", שיצרו רייכל ואבי אוחיון, כשכל מילה צורבת את הנשמה.

"את עומדת על הבמה עם המון אנשים שבני המשפחה שלהם חטופים, והם מניפים שלטים עם התמונות שלהם, ואת לא יודעת מה להגיד", היא נזכרת.

"עד היום, כשאני רואה משפחות של חטופים, אני לא יודעת מה להגיד. מה את יכולה להגיד חוץ מ'אני מחבקת ואוהבת אתכם ומחכה איתכם שהם יחזרו'? אין מילים לסיטואציה הזאת, אז יש את השיר, מין מתנה שניתנה לי, להשמיע קול של תפילה בלב שהם יחזרו. מצד שני, זו מתנה שהייתי מעדיפה לא להשתמש בה, לפחות לא בקונטקסט הזה. כששרנו שם הייתי עם בטן ענקית, ולא הבנתי בכלל שהלידה תכף מגיעה. למחרת ילדתי".

איך עברה הלידה?

"לי היתה חוויה טובה, אבל היה פער בין החוויה שלי לבין המציאות", היא משתפת בעיניים בורקות מההתרגשות שעדיין ניכרת בה. "בזמן שאני הייתי בהיי, במציאות כל הסביבה שלי היתה ממש בלחץ, כי הייתי כמעט בקיסרי. נכנסתי לחדר ניתוח עם צוות מטורף של המון רופאים, ולא הפסקתי להגיד שאני לא מאמינה שהפלא הזה קורה. היתה לי גם דולה מדהימה שעשתה לי ממש טוב.

"הכל התקדם מהר, היתה לי ירידת מים והייתי בטוחה שאני יולדת באוטו. הכל טס, ובסוף היו האטות בקצב, אבל הייתי בהיי ולא הפסקתי להגיד תודה לאנשים שאיתי ולשליחות שלהם, ואיזה מקצוע מדהים ומטורף זה שהם מביאים חיים לעולם. זה ריגש אותי נורא.

"בסוף לא ילדתי בקיסרי, אלא בוואקום, אבל זה לא היה נורא. אלון והדולה היו איתי, וב־23:30 בלילה ילדתי - כשב־23:30 בלילה הקודם הייתי בכיכר החטופים. זה בדיוק האיזון שהתקופה הזאת ביקשה ממני. הבנתי שאני חייבת לנשום רגע ולאפשר לקסם הזה להתקיים כמו שהוא".

"בלידה, בזמן שאני הייתי בהיי, במציאות כל הסביבה שלי היתה ממש בלחץ, כי הייתי כמעט בקיסרי. נכנסתי לחדר ניתוח עם צוות מטורף של המון רופאים, ולא הפסקתי להגיד שאני לא מאמינה שהפלא הזה קורה"

אתם מצליחים לנתק את האושר והשמחה שבבית מהזוועות שבחוץ?

"לא מנתקים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שבאמת בחוץ יש זוועה, משהו נורא, אבל פה עכשיו קורה משהו טוב, ואני רוצה לתת את הפניות הרגשית שלי קודם כל לילדה, כי מגיע לה שתהיה לה אמא שהיא בשבילה, וגם בשבילי.

"זה קרה לי בפעם הראשונה, ורציתי רגע להתרכז. היו שבועיים עד שההורמונים נרגעו, ולא רציתי להיות מנותקת, אבל גם לא רציתי שזה ישאב אותי, אז כשאני עם הילדה, אני עם הילדה. היום דני אביגיל (אביגיל על שם אמא של אלון) בת שנה ועם מטפלת, אבל בהתחלה אלון ואני היינו איתה. לקח זמן עד שאלון חזר לעבודה, ואני חושבת שזה עשה לנו טוב. זה שמר עלי ועלינו".

בפרספקטיבה של שנה, איזו אמא את?

"בינתיים, להפתעתי, אני לא חרדתית נורא. אני כן מאוד לפי הספר. חשוב לי לדעת, לקרוא ולהבין, ואני מנסה להקשיב וגם להיות עם יד על הדופק. נקודת החולשה שלי היא שאני עלולה לזרום עד שאני לא שמה גבולות. למשל, אני רוצה להיות קשובה לילדה, ומבחינתי בואי אני ארדים אותך על הידיים כל הזמן. אבל אז אני אומרת לא. בלי קשר להרגלים או לגבולות, ויותר בשביל לפתח את התחושה שהיא יכולה, שהיא חזקה ושהיא מסוגלת. אז הכל במין איזון שאני מנסה למצוא ובאמת לגלות איזו אמא אני. אני עוד לא יודעת".

"מה את יכולה להגיד למשפחות החטופים חוץ מ'אני מחבקת אתכם ומחכה איתכם שהם יחזרו'? אז יש את השיר 'תחזור', מין מתנה שניתנה לי, להשמיע תפילה. כששרנו אותו בכיכר הייתי עם בטן ענקית. למחרת ילדתי"

"הרבה יותר אישה"

בפברואר הקרוב תגשים דלומי חלום נוסף, כשתיכנס לדמותה של רוקסי הארט באחד ממחזות הזמר הבולטים על במות העולם, שבקרוב יציין 50 - "שיקגו", סאטירה מוזיקלית על שחיתות שלטונית ופושעים מפורסמים, תעלה במשכן לאמנויות הבמה במסגרת הפקה חדשה של התיאטרון הארצי.

הארט, שאותה מגלמת דלומי, מגיעה לכלא הנשים בשיקגו לאחר שרצחה את המאהב שלה, והופכת לכוכבת החדשה של הכלא - למורת רוחה של הכוכבת הוותיקה ולמה קלי, שמרגישה איך אור הזרקורים חומק לה מבין הסורגים. עם תמיכה ממנהלת הכלא ועורך דין נכלולי שמתעתע בתקשורת המקומית כמנהל קרקס, רוקסי הופכת לפושעת המפורסמת התורנית שמשפטה מתנהל על גבי העיתונים, חוברת לוולמה עם התובנה כי טובות השתיים מהאחת, וממשיכה עד לזיכוי המיוחל.

לצד דלומי ישחקו רונה־לי שמעון, רן דנקר, מירי מסיקה ואנה ארונוב, תחת שרביט הבימוי של אלדר גוהר גרויסמן. את ההצגה, בתרגומו של אהוד מנור ז"ל ובניהולו המוזיקלי של ליאור רונן, תלווה תזמורת חיה בת 14 נגנים.

כשאני מבקשת מרוני לתאר מהו התפקיד של רוקסי בשבילה, עיניה נוצצות: "רוקסי היא סופר־נשית, ואני חושבת שזה התפקיד הכי נשי והכי סקסי שלי", היא אומרת. "זה משהו שעם הגיל מרגיש לי נכון".

את תדמית הילדה הטובה, בת השכן, כבר שברת בסדרה "אופוריה". עכשיו תעשי את זה לראשונה על הבמה?

"חד־משמעית. אני בת 33, ומרגישה הרבה יותר אישה ממה שהרגשתי, ועוד יותר אחרי הלידה. אני מתחברת לעוד חלקים שבי".

"'שיקגו' מדבר על שחיתות, על כסף ועל זה שאנשים יעשו הכל כדי להתפרסם. גם היום אני מרגישה לפעמים שהכותרות יותר חשובות מהמציאות ושהערכים הולכים קצת הצידה, ורוצה לקוות שזה ישתנה"

לכאורה, עולם הפשע של "שיקגו" רחוק מההוויה הישראלית, אבל קשה לא לשים לב לחיבור בין היצירה הוותיקה לתקופה העכשווית.

"אני מרגישה שהקו המקביל העיקרי בין 'שיקגו' למציאות שלנו הוא שאין ערך לאמת. נראה לי שאנחנו בתקופה שבה כבר לא משנה ולא חשוב מי עשה, למה וכמה - הכל הולך לאיבוד בתוך הכאוס המטורף שאנחנו חיים בו.

"המחזמר מדבר על שחיתות, על כסף ועל זה שאנשים יכולים לקנות הכל ויעשו הכל כדי להתפרסם. גם היום אני מרגישה לפעמים שהכותרות יותר חשובות מהמציאות ושהערכים קצת הולכים הצידה, ואני רוצה לקוות שזה ישתנה".

מירי מסיקה ורן דנקר, שותפייך ל"שיקגו", הביעו את עמדתם הפוליטית לא מעט ויצאו נגד הממשלה. מנגד, יש אמנים שבוחרים לא להתייחס לפוליטיקה ונותנים למוזיקה שלהם לדבר. איפה את על הסקאלה?

"האמת? אני מרגישה שאנחנו במציאות שבה לפעמים זה קצת מפחיד להגיד את דעתך, כי הכל מתלקח מאוד‏־מאוד מהר, ולא תמיד יודעים לקחת את זה למקום הנכון. אני מרגישה שהשיח ברחוב הרבה יותר מקטלג, נפיץ, אלים. אני בדיונים עם עצמי על מה חשוב לי להגיד, מתי חשוב לי להגיד, מה המשמעות של מה שאגיד. אני עוד מחפשת את עצמי וחושבת שזה חלק מההתבגרות שלי".

אבל את מוצאת את עצמך משתמשת בכוח שלך כאמנית, אם על הבמה ואם ברשתות, ומדברת על המצב?

"מה שחשוב לי לדחוף, לחזק ולחבק זה הנושא של משפחות החטופים, כי הם הכי זקוקים שיראו אותם. זה הכי חשוב לי. המשפחות האלה הן קדושות".

יש פוליטיקאים ציניים שמתנגחים בהן ומסיתים נגדן. היו כבר מקרים של אלימות כלפיהן.

"זה מזעזע בעיניי ומפחיד אותי. אלה משפחות שהיקר להן מכל נמצא עכשיו בעזה, אז שהן לא יילחמו עליהם? שלא יעשו הכל? איך יכול להיות שמרביצים להן? זה לא נתפס בעיניי וזה מפחיד אותי, כי אני מאמינה בחברה ובאנשים שלנו, בכוח שלנו כעם ובביחד שלנו. אני באמת מאמינה בזה, כמי שהולכת ורואה את החברה הזאת בכל הארץ. בתיאטרון אתה מגיע לכל הארץ, וכולנו צוחקים מאותם הדברים ובוכים מאותם הדברים. אנחנו טובים ביחד, והפילוג והשיסוי מפחידים".

"אני מרגישה שאנחנו במציאות שבה לפעמים קצת מפחיד להגיד את דעתך, כי הכל מתלקח מאוד מהר ולא תמיד יודעים לקחת את זה למקום הנכון. אני מרגישה שהשיח ברחוב הרבה יותר מקטלג, נפיץ, אלים"

את עדיין מאמינה ב"ביחד ננצח"? כי לצד הסולידריות המדהימה שגילינו בשנה הזאת, החברה הישראלית התגלתה גם כמחולקת ומקוטבת.

"אנחנו טובים ביחד, אבל זה דורש עבודה. אחרי 7 באוקטובר פתאום היה את ה'ביחד ננצח', וכולם התאחדו לטובת המדינה, והיה ברור שצריך להתאחד. אבל אנחנו צריכים להיות ביחד לא רק בחירום ובמלחמה. האחדות צריכה להיות גם ביום־יום, במעלית, בכביש, בתור לסופר או בקופת חולים. בכל מקום. הכי קל לכעוס ולהתעצבן. כולם במצב הישרדותי השנה, אנשים קורסים כלכלית, מגויסים למילואים, אבל אני לא יודעת איך - נצטרך ללמוד לא להוציא את זה זה על זה".

כשאת מביאה ילדה לעולם כזה מפחיד וקשוח, יש מחשבה לגדל אותה במקום אחר? יש משפחות שעזבו את הארץ בשנה האחרונה.

"אני לא רואה את עצמי עוזבת את הארץ, אבל המחשבה שעוברת לי בראש היא איך אני מבטיחה לדני את העתיד הכי טוב. איך אני הופכת את העתיד פה לטוב יותר. אין לי תשובה לזה, אבל זה כן אומר להיות עם יד על הדופק. לפעמים קל להיסחף לאיזו בועה, כשאת עובדת על מחזות זמר ועל מוזיקה, ולחשוב שהכל יסתדר ויהיה בסדר, אבל אנחנו צריכים לעשות שיהיה בסדר. אני לא יודעת איך נעשה את זה, אבל אנחנו חייבים".

"אחרי 7 באוקטובר, פתאום היה את ה'ביחד ננצח' וכולם התאחדו לטובת המדינה, והיה ברור שצריך להתאחד. אבל אנחנו צריכים להיות ביחד לא רק במלחמה, אלא גם ביום־יום - במעלית, בכביש, בתור לסופר או בקופת חולים. בכל מקום"

"אני צריכה לאהוב"

עבור התפקיד ב"שיקגו" דלומי ויתרה על מעמדה כנסיכת מחזות הזמר של הבימה, אחרי שנים שבהן הוכתרה כבת טיפוחיו של משה קפטן, המנהל האמנותי של התיאטרון, שבו שיחקה בגלריית תפקידים מרשימה, ובמקביל הופיעה גם כזמרת והוציאה שלושה אלבומי אולפן.

"לא עזבתי את הבימה, אני בחל"ת", היא מבהירה. "'שיקגו' ורוקסי זה חלום שלי, ובגלל שהייתי במצב הרגשי עם חוסר הביטחון - המחשבה על רוקסי כמשהו שגדלתי עליו, שהגוף שלי מכיר, מבין אותו ומתרגש ממנו, היא משהו שהייתי צריכה לעשות בשביל עצמי, ובהבימה הבינו את זה. אני אמורה לחזור בהמשך, יש לי שם תוכניות קדימה, וזה לגמרי יהיה לחזור הביתה".

ואם כבר חלומות - ברודוויי הוא החלום הנכסף, ודלומי הספיקה לטבול את הבהונות במים עם ניסיון די מוצלח להתברג לגרסה הלונדונית של "מולאן רוז'". את התפקיד היא לא קיבלה, אבל שיעור ותובנות להמשך היו שם בשפע.

"החלום הכי גדול שלי זה ברודוויי או הווסט אנד, והחלטתי שאני חייבת להיות אמיצה מספיק כדי לנסות לאפשר לזה לקרות", היא מספרת. "דיברתי עם סוכנויות בלונדון ובניו יורק, ואחת הסוכנויות בלונדון אמרה שהיא רוצה להציע אותי ל'מולאן רוז'', כי יש אודישנים. לא שמעתי מהם מאז, ואחרי חודש, כשאני בניו יורק עם אלון בכנס של רופאי עיניים, הלכנו לראות את 'מולאן רוז'', כי הייתי חייבת להבין למה בסוף לא זימנו אותי. ראיתי את המחזמר, והרגשתי שאני לגמרי יכולה לעשות את התפקיד של סאטין. התאהבתי בתפקיד, ולמחרת קיבלתי מייל 'יש לך בעוד יומיים אודישן בלונדון' - ואני בניו יורק!"

מנפלאות היקום. מה עשית?

"נכנסתי לחדר הכביסה במלון כדי לא להטריף את מי שאיתי בקומה, שיננתי שירים וסצנות, ואחרי יומיים הייתי בלונדון מול שולחן שופטים. כשיצאתי הרגשתי שזה לא היה מספיק טוב, אבל אחרי חמש דקות קיבלתי 'קול באק' - 'בעוד שבוע יש לך עוד אודישן'. רעדתי מהתרגשות. זה ממש כמו בהתחלה, אף אחד לא מכיר אותך ולא יודע מי את, וזה מרגש. "חזרתי הביתה לשחק בהבימה, לא סיפרתי לאנשים, ואחרי שבוע נסעתי לאודישן של ריקוד, שבו הבנתי שאני בטופ פייב. אחת לידי משחקת ב'המילטון', השנייה ב'מלך האריות' - ואני!

"למדנו קומבינציה, רקדתי, ולמחרת היה עוד שלב שאחריו הגיעה המתנה שבה אמרו לי 'you're strongly in the mix', שכבר הובאתי בחשבון כאופציה. בסוף זה לא קרה, אבל בדיוק נכנסתי להיריון, אז מראש זה לא יכול היה לקרות".

אז לצד השמחה על ההיריון, יש לך תחושת החמצה קטנטנה?

"להפך! אני אומרת - וואו, איזה מדהים שבניסיון הראשון שלי כמעט לקחתי את התפקיד. זה אומר שאני במקום נכון. למדתי, ובפעם הבאה אהיה יותר מנוסה. היה לי מזל בהתחלה עם 'כוכב נולד', אבל אני חושבת שדברים באים בעבודה קשה. זה לא מקצוע של 'זץ וגמרנו', אלא של ללכת כל יום, לנסות ולשמוע 'לא' ועוד 'לא'. את יודעת כמה פעמים הגעתי לשתי המועמדות האחרונות בטלוויזיה? היו לי 'כמעטים' מפה עד הודעה חדשה, אבל אני מבינה שזה חלק מהדרך. ואז הגיעה 'שישה אפסים', ואני אומרת: הנה - היה לי שווה. כל אודישן זה כמו שיעור משחק מבחינתי".

כשהתחלת ב"כוכב נולד", התמודדת לראשונה עם ביקורות וחטפת מהשופטים לא מעט. איך את מתמודדת עם ביקורת היום?

"אני מנסה להתייחס לזה כדעה של איש אחד, לטוב ולרע. דעה טובה לא אומרת שעכשיו אני בטופ של העולם, אלא שמישהו חשב עלי משהו טוב. זה מרגש, אבל אני ממשיכה לעבוד. בסוף אני מרגישה שיש לי גם את העמדה שלי, וזה משהו ש'כוכב נולד' מאוד לימדה אותי. לפני שהקשבתי לשופטים, הבנתי שאני צריכה קודם להבין מה אני חושבת ואז לשמוע מה הם אומרים. לפעמים הייתי מסכימה איתם, ולפעמים לא.

"יש ביקורת לא טובה מתחילת הדרך שהדפסתי ולמדתי ממנה, ויש מקרים שבהם אני מרגישה שזה יותר אישי, או שיש ניסיון להיות מעניינים. לפעמים הם צודקים ולפעמים טועים. אני מנסה לא להיכנס לזה, זו דעתם וזה בסדר. אני אוהבת את מה שאני עושה, וכשאני עולה על הבמה זו בחירה מדוקדקת של כל נשימה ונשימה. אם יש משהו שאני חושבת שראוי שאשנה בעקבות הביקורת, אני אשנה. לפעמים זה קשה אם זו ביקורת לא טובה, אבל כן אגיד שלמזלי, או לפחות לתחושתי, מאז שאני בתיאטרון קיבלתי ביקורת ממש טובות, וגם אם היו קצת פחות - הצלחתי לשחרר אותן. זה בסדר, לא כולם יאהבו. אני צריכה לאהוב".

"היה לי מזל בהתחלה עם 'כוכב נולד', אבל אני חושבת שדברים באים בעבודה קשה. זה לא מקצוע של 'זץ וגמרנו', אלא של ללכת כל יום, לנסות ולשמוע לא ועוד לא. היו לי 'כמעטים' מפה עד הודעה חדשה, אבל אני מבינה שזה חלק מהדרך"

בעוד חודשיים את על הבמה ב"שיקגו". נפגוש שם את רוני דלומי עם הביטחון בווקאליות ובפרפורמנס שלה? חוסר הביטחון מהשנה האחרונה נעלם?

"אני לא יודעת. אני חושבת שאנחנו חיים עם הרבה חלקים שלנו בו־בזמן. זה לא שאותו חוסר ביטחון שסיפרתי לך עליו לא קיים, אבל אני כבר יודעת לענות לו. להגיד שגם אם אני חסרת ביטחון - זה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שאני צריכה לעשות, זה מה שאני אוהבת לעשות. ואז חוסר הביטחון לא רלוונטי".

Maya19.10@gmail.com