כשהטיל החות'י נחת ליד המלון היפואי שבו לנתי

גם כך הלינה בבית מלון טרופה, למרות הפינוק והתנאים. הן זוהי לא המיטה הקבועה שבבית, וגם נפלנו כרגיל על שמיכה זוגית - שזה, בואו נודה באמת, פריט שנושא שם שגוי. אין דבר כזה "שמיכה זוגית", יש שמיכה ליחיד בגודל כפול. שמיכה ליחידה, במקרה שלנו.

השינה היתה לא משהו, אפוא, כך שב־3:40, כשמערכת הכריזה החלה לרעום ולזעוק "צבע אדום, צבע אדום, נא לצאת מייד לחדר המדרגות וללכת אל המרחב המוגן" - ההליך היה די מהיר. שמתי על עצמי את אחד החלוקים המגוחכים האלה שמחלקים בבתי מלון ברמה גבוהה, ויצאתי החוצה. ליל שבת, 4:00 לפנות בוקר, בית מלון יפואי יפה שהיינו בו במהלך השבת כולה ונהנינו מכל רגע. וכמו כולם, נהנינו מכל רגע פרט לרגע ההוא, שבו נגזר על כולנו לחלוק מרחב קטן ומצומצם עם חבורת אנשים השוהים הרחק מביתם ומחדר משכבם, בתנאים של בית מלון שגם כך הם קצת, איך לומר, מופקרים או פחות מהודקים.

זו היתה תערוכה מוזרה של חלקי טרנינגים בצבעים סותרים שנלבשו בחופזה, חלקם הפוכים, כל הפנים מרוחות שינה, וכל מאמץ הטיפוח האישי, שכל כך הרשים אך לפני כמה שעות בארוחת ליל שבת בחדר האוכל הנאה, פינה עתה את מקומו לירקרקות קמוטה ומעוותת, פרי התעוררות חטופה ובהלת פתע. לכך צריך להוסיף את הצפיפות, את ריח המזווה ואת הנודניק שבחר לרומם את רוחם של השוהים במרחב המוגן ברצף אינסופי של בדיחות על תימנים. במקום תימנים הוא השתמש בחות'ים, ובכל פעם שהוא אמר את המילה הזאת הוא השתנק מצחוק, כך שלפחות איש אחד במרחב ההוא כן היה רגוע ונינוח. האמת היא שגם כל השאר עסקו בלרטון ולרגוז מהבדיחות שלו, כך שממילא דעתם הוסחה מהפחד ומהחרדה.

ואז בום אדיר. ועוד אחד קטן. זה הרגיש קרוב מאוד, וכפי שהתברר בדיעבד - אכן היה קרוב מאוד. הטיל של שבת לפנות בוקר לצערנו נפל לא הרחק ממלוננו ביפו, וגרם לנזק ולכאב. ליבי עם הפצועים, ומי ייתן ויחלימו במהרה.

כמה שעות אחר כך, בבוקר יום השבת, צעדתי בין עצי האשוח ובובות סנטה קלאוס של יפו הנוצרית, ולקול קריאות המואזין של יפו המוסלמית, אל עבר בית הכנסת הנאה של יפו היהודית, בית הכנסת המאור בעולי ציון פינת שדרות ירושלים. פיהקתי פיהוק גדול של עייפות טבעית אחרי לילה טרוף שינה, ושכנעתי את עצמי שאני חי בתוך סרט.

עזבו, נו, זה לא נורמלי. במוצאי השבת התבשרנו שאחיינית שלי, דסי, ילדה בן למזל טוב. תחשבו מה יקרה אם בעוד 20 שנה אני מספר לילד הזה שביום שבו נולד ישבתי בחלוק מגבת בתוך מחסן משקאות אטום של מלון ביפו, בין עצי אשוח וצריחי מסגדים, כי האויב החות'י, ששנה קודם לכן בכלל לא ידעתי שהוא קיים, ירה עלי טילים מתימן ואיים להרוג אותי. הוא בטוח יברח באימה להורים שלו ויספר שהדוד הזקן הזה ירד מדעתו.

ככלל, הימים ימי טירוף. השבוע תסתלק 2024 ותפנה את מקומה לבאה אחריה. בטח הכל יעסקו, כמקובל, בסיכומי השנה למיניהם, אבל זה יהיה קשה ומסובך מאי־פעם. חשבתם כמה אירועים דרמטיים, כאלה ששווים כותרת או אזכור, אירעו השנה? יכלו עמודי העיתון והם לא יכלו.

אני מוכרח להתוודות על משהו אישי: הסיפור של סוריה, למשל, נפילת אסד וכל המסתעף, לא הצליח לחדור את מחסום התודעה שלי. אני יודע בגדול מה מתרחש, ואפילו מצליח לבטא נכונה "אל־ג'ולאני" - אבל לא באמת מתעניין. זהו. נסגר לי. אינפלציית האירועים עשתה את שלה, ואני בגודש. הכל כבר מאבד מערכו.

אני מתאר לעצמי שכך זה אצל רבים. שום דבר כבר לא יכול באמת להוציא מן השלווה, אלא אם כן יהיו אלה החטופים שישובו במהרה בריאים ושלמים, או כניעה רשמית של חמאס והתפרקותו מנשקו. כל השאר לא באמת מצליח לעניין.

נכון שאם יתחילו פתאום לצאת פושים על כך שסין יצאה למלחמה, כבשה כמעט את אירופה כולה (כלומר, צרפת נכנעה והשאר נכבשו) והפכה למעצמת־העל הגדולה והחזקה בעולם - זה לא באמת יצליח להוציא אותנו משלוותנו? מקסימום נגיד "וואלה - תראה מה זה", וננסה להסביר איך זה בעצם לא ממש משנה את התיקו הפוליטי בישראל.

אחר כך התחילו הדיונים. איך זה קרה. איך יכול להיות. איך נפל הטיל. איך זה שהוא לא יורט. מה קורה. איפה המחדל ושל מי. ומבעד לשאלות ולתהיות ולדיווחים על הבדיקה והחקירה, בצבצה שוב האמת הכי חשובה וקריטית של הזמן המשוגע הזה שנקלענו אליו, והיא האמונה והביטחון של אזרחי ישראל בצה"ל וביכולותיו.

לצערנו, אם יש דבר אחד שתהיות כאלה בדבר טיל אחד שנפל והזיק יכולות ללמד, זה על אלף אלפי הטילים האחרים שיורטו ולא נפלו. על יכולת ההגנה ההרמטית והטוטאלית שצה"ל מגלה כבר כ־450 ימים, עובדה שרק בזכותה יכולה אינפלציית אירועים כזו להתממש ולהכניס לקיפאון תחושתי כל כך הרבה אנשים.

היכולת להיות מוטרדים מאזעקות מזדמנות ולהתמסר לכוחה המאלחש של שגרת אירועי דרמה היא פריבילגיה של מוגנים. צריך לומר זאת שוב ושוב, גם אלף פעמים: הביטחון של אזרחי ישראל בצור ישראל ובצה"ל הוא מוחלט וטוטאלי. אחרת הם היו רשמית יוצאים מדעתם בהמוניהם, רצים עירומים ברחובות ומציירים על קירות. אי אפשר לחיות בשגרת פחד מוות כל העת, אלא אם יש לך על מי ובמה לבטוח. שלא לדבר על אלה ששילמו מחירים ישירים, כמובן.

ביום שני בערב עמדתי מול גדוד מילואים, גדס"מ של חטיבה. זה גדוד מאוד מיוחד, מי שמכיר יודע. תפקידי הוא מאוד מוגדר: להפיג ולהצחיק. אבל להופעה קדמה שיחה שערך איתי הסמג"ד, כדי להסביר לי מי ומה בגדול.

הוא התחיל בהרצאה על מבנה הגדוד, והיא כל כך שיעממה אותי עד שהתחלתי להתפזר, והתמקדתי בעיקר בגילוי שלי שסמג"ד גדס"מ זה בעצם הכפלה של אותן ארבע אותיות - אבל אז הוא התחיל לתת לי דוגמאות למשימות שגדוד האלופים הזה ביצע, ולאט־לאט הלכתי ונמסתי.

זוהי חטיבה לוחמת שנתנה את הנשמה ושדמה הוקז, ולא היה אפשר לבצע את מה שביצעה ללא הסיוע הזה של גדוד המילואים שנצמד אליה.

עליתי לבמה טעון באהבה ובהערצה, ובמילים פשוטות הודיתי להם, בפעם המאה, על היכולת שלי ושל מיליוני אחרים לישון בשקט, גם אם תוך כדי כך קמים עם גופייה על הרגל וחוזרים לישון. תודה, תודה, תודה.

אם יש מילה אחת שלא סובלת השנה משום אינפלציה ושנותרת במלוא זוהרה, היא זו: מילואים. זכרו, אמרתי להם, שאתם יותר טובים. ממש יותר טובים.